הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת

שנה שעברה היינו בקפריסין, וזו השנה היחידה שבה לא השתתפנו, אבל חוץ ממנה בכל שנה אנחנו מקפידים להגיע. זו הצעדה השנתית של עמותת 'בשביל החיים', שנערכת בשקט ובחשיכה בתל אביב, שמבקשת להגביר מודעות לנושא המושתק והמודחק, מטואטא מתחת לשטיח המהוגנות, נעול בחדרון הבושה: אובדנות. אני חונה בחניה התת קרקעית, יוצאת לאוויר המהביל, עולה במדרגות, מגיחה לכיכר המוזיאון, ובבת אחת זה מכה בי: אווירה של הפנינג. מישהי עוברת עם מגש עוגות תוצרת בית, מתנדבים עטויים וסטים כחולים רושמים את הפרטים של המשתתפים, מחלקים בלונים לבנים, חולצות, צמיד גומיה לבנה עם כיתוב 'צועדים למען החיים'—איך תמיד השם מעיד על מה שחסר, שהרי אם זה הפנינג הוא לא של החיים אלא של המתים, יום הזיכרון. והנה גם המסך שעליו מוקרנות תמונות של מתאבדים, עם השם והגיל. בין יתר השמות והפנים השונים עולה השם של הבת של החברים הטובים, שהתאבדה בגיל 19 לפני 8 שנים. כל אחד ואחת מהנוכחים הכיר אחת מהנשמות האבודות הללו, ובעצם אין אדם שלא מכיר מישהו שהתאבד, וכאן זו נבחרת של בני המשפחה והחברים שמוכנים להזדהות, להקדיש לעניין ערב, לעשות מעשה כדי להעלות מודעות ולסייע להוריד את המספר הבלתי נתפס של 500 מתאבדים מדי שנה בישראל, אותו מספר כמו נפגעי תאונות דרכים, ואף אחד לא מדבר על זה. אני עושה סיבוב קצר בכיכר, רואה את לופ השמות על המסך חוזר שוב ושוב, שירי יום הזיכרון ברמקול, 500 נרות דולקים, והמסר הוא שיש מה לעשות, ולמה משרד הבריאות לקח מהעמותה את התקציב של תוכנית המניעה. אני הולכת להגיד שלום לחברים, פוגשת אחרים מ'הכפר' שלנו, הכפר הוירטואלי של החברים שעברו איתם את הדיכאון של הבת—מהמוצלחות והיפות והחכמות האלה שעד שחלתה הצילה את העולם כולו. יחד עברנו את החיפושים לילה שלם אחריה כשנעלמה, את הידיעה הבלתי נתפסת שמצאו אותה מרוסקת שמכאן ואילך שום דבר כבר לא יהיה שלם, ואת התיק שנותר יתום לידה עם המכתב. ואחר כך גלי הכאב והאשמה, והדיכאון והחרדה האיומה, והשאלות מה לעשות ואיך, כי אחים של מתאבדים נמצאים בסיכון גבוה במיוחד להתאבד בעצמם. אני מביטה סביב. יכולה לראות את הענן השחור שמלווה את כל האנשים שבכיכר, והוא פיזי ואמיתי כמו הבלונים הלבנים שמחלקים כאן לכל הנוכחים, וכמו הבלונים גם הוא קשור אליהם בחוט בלתי נראה. ופתאום זה כבד לי כל כך, כל הצער הזה, כל הכאב, אין לי אוויר, אני נחנקת וגל של דמעות מתחשר מאחורי עיני. אני חייבת ללכת משם, לנשום. בבת אחת אני מבינה את האחים של הבת שהתאבדה שמסרבים לבוא, שנאחזים בחיים בציפורניים שבורות, שבקושי יש להם כוח לעבור את המבחנים הרגילים של החיים, יום אחרי יום, ושאינם יכולים לשאת את ריטואל השכול מזה ואת הפעלתנות של ההורים עם המטרה המצוינת שמבקשת למנוע מאחרים את מצבם, מזה.

אני יורדת לשדרות שאול המלך, מתרחקת קצת, מוצאת ספסל עץ בקרן רחוב ויושבת שם. אני נותנת לדמעות לזרום, שותה קצת מים, ותוהה מנין אאזור כוחות לחזור לכיכר, להשתתף בצעדה, לשמוע את הדוברים, להיות שם. ואז אני רואה אותם. הבן והכלה עם עגלת התאומים הביונית הגיעו באוטובוס להשתתף בצעדה. אבי התאומים שייך למחזור של הבת של החברים והכיר אותה כמו כולנו מגיל אפס. כל כך הרבה פעמים יצאנו יחד לחופשות משותפות, התארחנו משפחה אצל חברתה, גדלנו יחד.

התאומים יושבים בטור בעגלה. התאום עוקב באצבע אחר אופנוע משטרה חולף עם אורות כחולים ואדומים מהבהבים וקורא בהתלהבות 'נוע!', והתאומה מחייכת אלי את חיוך השדון שלה עם הרווח בין שתי השיניים הקדמיות, כשהפוני החלק שלה שמוט כרגיל על עין ימין, והיא קוראת לי בשמי. זה כמו להתחבר למקור כוח, לקבל זץ של אנרגיה ותקווה, ואני מרגישה את העבותים שחונקים את לבי נמסים, העננה מתרוממת ואני מצליחה לנשום. 'נפלא שהגעתם', אני אומרת לבן ולכלה ומחבקת אותם, וכולנו הולכים לכיכר, מתחברים למסת האנשים בלבן שמתחילים את הצעדה עם שלטים ובלונים לבנים ועגלת תאומים ביונית אחת.

baloon
Juxtaposition

55 תגובות בנושא “הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת

  1. כל כך קשה…..וכמה נחמה נותנים התאומים הללו, תמצית מזוקקת של חיים.
    היש שמכסה את האין. ודאי קשה להוריה לדמיין את הנכדים שיכלו להיות להם….אך לפעמים נכדים של אחרים יכולים אולי להיות סוג של נחמה גם עבורם.
    ולמה הפנינג באמת? קצת צרם לי והזכיר במקצת את הרעיון ההזוי של ׳מרוץ יום השואה׳ ש-nlee הזכירה פעם.
    לעורר מודעות זה מבורך כמובן, אבל למה צריך עוגות? ואפילו בלונים? קצת מוזר שמרדדים כל נושא לרמת חפצים ואוכל. אבל אם להורים השכולים זה מתאים, זכותם כמובן.

    Liked by 1 person

    1. משנה לשנה אני רואה איך הדברים האלה קורים: יש עמותה, ויש מתנדבים, וכל אחד רוצה להוסיף משהו, ופתאום גם יש כסף, ואז הבלונים והמסך עם השמות והתמונות, והשנה הביאו את אטילה שומפלבי שינחה את האירוע, ויש שר הרווחה שצריך לתת לו כבוד וראש עמותת אלה שזכתה במכרז וכו' וכו' וכו'. הכוונות טובות, והמטרה ודאי, אבל לא הכל מתאים לכל אחד. עלי, כאמור, כל המיקס הזה מאוד הכביד השנה.

      אהבתי

  2. צריך להוסיף לסטטיסטיקה השנתית עוד מספר רב לא מבוטל של נסיונות התאבדות שלא צולחים. האמת היא שברוב המקרים מדובר בשידור מצוקה ולא נסיון אמת. העצוב הוא (מהיכרות אישית) שבמקרים רבים לא ניתן למנוע את זה, גם עם טיפול תרופתי וקוגנטיבי מצוין. כי מי שנחוש להתאבד, גם אם ינעלו אתו במחלקה סגורה – ימצא את ההזדמנות והדרך לבצע את זה.
    בוודאי יום זיכרון לזכר המתאבדים מבורך למשפחות. כי בהרגשת הביחד יש מידת ניחומים וחיזוק של הנותרים.

    Liked by 1 person

    1. נכון, וגם הניסיונות האלה הוזכרו (כאלפיים בשנה, אבל מן הסתם יש הרבה יותר שהסטטיסטיקה לא מכירה). אני לא בטוחה שאפשר להבחין בין 'שידור מצוקה' ובין נסיון אמת. זה לא שמי ש'מצליח' להתאבד מבין באמת מה זה מוות, את הסופיות שלו. וחלק גדול מהמחקר שעושים מתמקד באמת באותם אנשים שניסו אבל לא 'הצליחו'. אני גם כן חשבתי פעם כמוך, שמי שרוצה ימצא את הדרך. אבל הראו לי שלפחות בגיל הנעורים אם שומרים עליהם טוב ונותנים להם טיפול הם יכולים לצאת מזה ולחיות אחר כך חיים טובים, בלי הכאב הנורא הזה שממנו רצו לברוח.
      בצעדה הזו העמותה 'בשביל החיים' מנסה לשים דגש על המסר של המניעה והצורך 'לדבר על זה', אבל אני ראיתי בעיקר את האלמנט של 'יום הזיכרון'. אני לא בטוחה שיש משקל לתחושת ה'ביחד' לכל אחד ואחד. אצלי אישית זה רק העיק, הגדיש לי את הסאה, אבל אני לא שייכת למשפחת השכול הזו באופן ישיר, רק במעגל השני.

      אהבתי

  3. העמותות עושות עבודה מאוד חשובה, לא רק במניעה ובציון אלא בהסברה והצפת הנושא. אני לא מכירה את העמותה הזו למשל. כתבת מאוד מרגש. שנה טובה ומתוקה מניפה. בריאות ואושר.

    Liked by 1 person

    1. העמותות אכן ממלאות חלל בטיפול בכל הנושא הזה (לצערי. כי זה היה צריך להיות נושא שמטופל על ידי הרשויות), ויש לו פן של טיפול במשפחות שנפגעו, אבל גם מניעה. אחד הדברים שאמרו בעצרת שלשום היה שבצבא הצליחו להקטין את מספר המתאבדים ל-15 בשנה על ידי הפעלת תוכניות מניעה ומתן תשומת לב לחיילים במצוקה ולאלה שבפרופיל (רוב המתאבדים נמצאים בשנת השירות הראשונה שלהם, והרבה מהם עולים חדשים). שנה טובה מינה יקרה, הצלחה, אושר ואהבה.

      אהבתי

  4. הצרה היא שלא ברור איך אפשר למנוע את זה, ואיך יכולות הצעדות לעזור. דומה שהרפואה לא יודעת כל כך הרבה על סוגים מסוימים של דיכאון ועל הטיפול בהם. אני גם זוכרת שבתקופה מסוימת חששו שה'דיבור על זה' עלול להזיק ולתת לאנשים מסוימים רעיונות, אם כי אני לא בטוחה שזה חשש ריאלי.

    אבל – הנחמה שתיארת חמודה כל כך.

    Liked by 1 person

    1. לא יודעת אם למנוע לחלוטין, אבל ניסיון מארצות אחרות וגם מתוכניות שהופעלו בצבא בשנתיים האחרונות מלמד שפעולות מניעה עוזרות. הצעדה, כמו צעדות אחרות, נועדה להסיר את הסטיגמה האיומה מעל הנושא, כשלא אומרים התאבדות אלא 'תאונה', ומסווים את הבעיה, וכך מונעים מאנשים מידע איך לטפל במי שמפגין סימני מצוקה. במקרה הספציפי 'שלנו' אין לי ספק שיותר מידע היה מסייע למנוע. אף אחד לא אמר למשפחה למשל שאחרי תקופה ארוכה של דיכאון משתק כשהיא לא יצאה מהמיטה, דווקא ההתאוששות (קמה, הסתובבה, ניקתה את הבית) זה השלב המסוכן ביותר, כי אז יש כוח להוציא לפועל תוכניות התאבדות. וכך אפשרו לה לצאת בלי ליווי לטיול. מידע בעניין זה הוא קריטי, ואם הכל מושתק ומהוסה המידע לא זמין.
      והנחמה (הכפולה) אכן מתוקה ביותר.

      אהבתי

  5. הנושא לא קרוב אלי ועדיין זה כמובן מוות מיותר שאין בו טיפת נחמה,אני מבין לגמרי שהמעמד מכל סוג שהוא בחברת בני משפחותיהם של המתאבדים הוא מפגש קשה וכל הכבוד שאת לא מוותרת עליו.לא צריך לומר אפילו כמה התמיכה חשובה. ועדיין המודעות לנושא קטנה מידי

    Liked by 1 person

    1. חוסר המודעות קטלני במקרים הללו. אנשים צריכים לדעת שדיכאון הוא מחלה קטלנית, וצריך להכיר את הסימנים ומה אפשר לעשות. וזה אכן מפגש קשה ביותר, ולמרבה האירוניה לא נעשה קל יותר עם השנים, אלא דווקא להיפך.

      Liked by 1 person

  6. סיימתי לקרוא עם דמעות בעיניים. לא ידעתי שיש עמותה כזו. הבן שלי אמנם לא הצליח להתאבד אבל את התוצאות של הניסיון שלו אנחנו מרגישים עד היום.

    Liked by 1 person

    1. העמותה נקראת כאמור 'בשביל החיים', ואפשר לגגל אותם ולהיות בקשר. אל תהססי בכלל. המצב של המשפחות כל כך קשה, שאפשר וצריך להעזר בניסיון של אחרים.

      אהבתי

  7. מניפה יקרה יקרה, כל מי שעמד פעם בלויה, או אזכרה של אדם קרוב יכול להתחבר לתחושה המציפה, המכבידה, הבלתי אפשרית הזו, וגם להמשכיות ששולחת יד מנחמת וכוחות, יש מאין.

    השנה הייתי באזכרה שכמה שהיא קשה לי, קשה לי יותר לא להשתתף בה ולתת ליום השנה לחלוף כאילו כלום.
    לפעמים גם בקושי יש נחמה.

    שנה טובה ומתוקה, מלאת נכדים, חיוכים ואהבה.

    Liked by 1 person

    1. מוזר לי שזו פעם ראשונה שאני מוצפת ככה באירוע הזה, וממש מרגישה את הכובד של הכאב והדיכאון, פיזית. אולי זה כמו חשיפה לחומרים אלרגניים, מצטבר ומחמיר עם השנים. 'לפעמים גם בקושי יש נחמה' זה משפט אדיר. אני עוד צריכה לעכל אותו. שנה טובה גם לך, הרבה טוב ובריאות.

      Liked by 1 person

  8. קטעים, בדיוק פספסתם אם כך את השנה שהיו בה חברים שלי שצעדו בגוש לזכר דןוג ודיברו על התאבדויות בקהילה הגאה, במיוחד אצל קוויריות וטרנסיות שלפעמים תחושת ה"אף אחד לא מבין אותי" שלהם ממש די מגובה במציאות. ועל זה שלפעמים "מגפת התאבדויות" היא באמת תופעה חברתית עם שורשים חברתיים ולא ברק שמכה במקרה במקום מסוים. זאת בלי לפגוע בסיםור של חברייך, שאני מצטערת לשמוע על האבדן שלהם. התאבדות זה קקה בלבן. תודה שאתם מעגל תמיכה, זה חשוב כל כך.

    Liked by 1 person

    1. תהיתי באמת איפה הקהילה בתוך הסיפור הזה, כי הם באמת קבוצת סיכון משמעותית, וכמו שאמרת, דורשת טיפול מניעה ותמיכה מיוחד. צריך למפות את תקופת וגורמי הסיכון (קהילה, עולים וחריגים אחרים, וגם תקופת הצבא, והקלות הבלתי נסבלת של הגישה לנשק בתקופה כל כך רגישה), ולפעול בצורה חכמה. רציתי לכתוב לך שאני לא מעגל תמיכה, אלא ממש חלק מהמשפחה, אבל זה לא נכון. הם חיים את זה 24/7, ואנחנו לא. אז מעגל תמיכה זו הגדרה נכונה.

      Liked by 1 person

      1. צודקת, טעיתי במשהו- כשאמרתי שאני מצטערת לשמוע על האבדן *שלהם* ולא שלכם. אני מאמינה לך שגם עליכם זה לא פשוט. מתנצלת ().
        בקשר לשאלה איפה להתמקם ביחס למעגל הפנימי של הטראומה, היה לנו את זה לפני שנה ומשהו: היום הראשון של השבעה היה בת"א אצלנו בבית ורק אח"כ זה עבר חזרה לרחובות. אז מצד אחד היינו הכי קרוב שאפשר בלי להיות בני הבית, אבל אנחנו לא היינו צריכים לחזור לשבת באותו בית אחרי. נדמה לי שקראנו לקבוצת הווטסאפ הרלוונטית "מעגל 1.5".
        איזה נושא קשוח… ובכל זאת רוצה לאחל לך שנה טובה.

        Liked by 1 person

  9. התאבדות היא מכה כל כך קשה וכואבת לכל מי שקשור לנפטר/מתאבד. בנוסף לאובדן ולצער יש אלמנט של אשמה. איך לא מנענו, לפעמים גם איך לא ראינו או לכל הפחות איך לא הבנו עד כמה הוא סבל……..
    בתי (הפסיכולוגית) גם סיפרה לי פעם שהשלב הכי מסוכן הוא דווקא כשמתחילים מעט לצאת מהדכאון העמוק – אם בעזרת תרופות או טיפול או שילוב בין השניים – ואז פתאום יש כוחות להוציא את ההתאבדות אל הפועל.
    מקווה שהעמותה מצליחה לשנות ולעזור ולהזיז דברים, ושוב מתוסכלת על כך שבארץ שלנו עמותות צריכות לעשות את מה שהמדינה עצמה לא……………

    Liked by 1 person

    1. כל מה שאמרת, ואפילו כתבתי למעלה בתגובה לעדה דברים דומים למה שהבת הפסיכולוגית שלך אמרה. זה בדיוק היה ככה איתה, שהיה נראה שהיא מתאוששת, וכבר יצאה מהבית לסיבובים ויצאה לטיול ואף אחד לא העלה בדעתו שהיא רק משלימה את ההכנות למעשה. אגב, אשמה יש בכל מוות, חלק מהשלבים של האבל, ותמיד יש מחשבה שהיינו צריכים לעשות משהו אחר ולמנוע, אלא שבהתאבדות זה אולי מודגש יותר.

      Liked by 1 person

  10. אני זוכרת שהייתי בצבא ומישהי מהמחלקה שלי התאבדה, זה קרה כמה חודשים לפני שהגעתי
    ולכן כל הזמן היו עושים לנו שיחות בנושא הזה ובודקים שאנחנו בסדר

    הדברים האלה קורים יותר מדיי ואף אחד לא מדבר על זה
    מטאטאים את זה מתחת לשטיח
    הס פן תעיר
    לא לדבר על זה

    זה מזכיר לי את האנשים שקוראים למחלות הסרטן 'המחלה' (כמו שבהארי פוטר קראו לוולדמורט you know who)

    אם לא נדבר על זה זה אומר שזה לא קיים? שזה יעלם?

    אהבתי

    1. אין אדם שלא מכיר מישהו שהתאבד, במעגל קרוב יותר או פחות. וזה לא מפתיע כששומעים את המספרים – 500 בשנה. מה שכן מפתיע זה באמת כמה מעט עושים בעניין, ואפשר לעשות, זו לא גזרת גורל, כשם שתאונות דרכים אינן גזרות גורל. ואת צודקת שמתייחסים לזה בפחד ובעיקר בפחד מפני 'מה יגידו', ולכן מדחיקים ומעלימים והופכים את ההתאבדות לתאונה או ל'פליטת כדור'. זה כמו היחס לאיידס בימיה של עפרה חזה: הבושה גרמה לזה שאנשים לא פנו לטיפול. נושא קשה, ככה, ערב ראש השנה.

      אהבתי

  11. החיים מלאים הרבה מאוד כאב, ואנחנו חברה שלא מלמדת איך להתמודד עם רגשות. חברה שלא באמת ולא תמיד רואה את האחר באמת. יש הרבה בדידות והתמודדות עצמית או אי התמודדות…
    אני הרגשתי איתך. זה גדש גם אותי, ועם התאומים, נשמתי.
    }{
    מאיפה מביאים כוחות לעשות את זה, אין לי מושג.
    תבורכו.

    Liked by 1 person

  12. צמררת אותי. איבדתי חברה טובה. על אף שעברו כבר 14 שנים, אני חושבת עליה בלי הפסקה. התמיכה שלכם בחברים לא מובנת מאליה.

    Liked by 1 person

    1. לצערי יש כל כך הרבה מקרים. יותר מדי. אלה חברים מאוד קרובים, והמכה היתה איומה. עדיין. אנחנו במעגל האחד וחצי, כמו שהגדירה לי צ' פה למעלה בתגובות.

      אהבתי

  13. קראתי את כל התגובות , ואני בוחרת להוסיף שאנחנו חברה אלימה ו'זה' , הס מלהזכיר , חלק מכך ,
    נושא קשה מאד תוך כדי קריאה התפלאתי על הכוחות שאספת כדי להשתתף במסע הזה , והנה אני קוראת על הקושי והפצע שנפתח מחדש
    והקטנים האלה כמו גחליליות מאירות לנו נקודות בחשכה

    Liked by 1 person

    1. מעניין הקישור שאת עושה בין חברה אלימה לפגיעה עצמית. אני תוהה איך זה בחברות אלימות פחות, ולא בטוחה שיש באמת קשר ישיר. מה בנוגע למנהג היפני של חרקירי, שיש לו שורשים עתיקים, והאם החברה היפנית אלימה או לא. גחליליות מאירות זו הגדרה ממש טובה 🙂

      אהבתי

      1. לדעתי , חברה אלימה מחפשת קורבנות להוציא עליהן את תסכולן , ואחר כך גם לומר "זה לא אני – זה הוא – הנה עובדה – הוא התאבד " זה הוא שלא בסדר " זה קורה לכביכול חלשים , אבל זה לא נכון כי בדרך כלל יש התאחדות נגד הכביכול חלש . יש שלא מבינים את זה , מבין המוחרמים נכנסים ליאוש קשה
        ראי "כרוניקה של מות ידוע מראש" אמנם אין שם התאבדות , אך החברה האלימה יודעת מראש ומחכה למות לקתרזיס שלה
        ראי גם הדוח של ברודק , החברה לא יכולה את מי שאומר לה את האמת ומתנכרת לו . צעירים בגיל ההתבגרות רוצים להיפרד מעול הורים ולמצוא מקום בעולם , כל עולמם עכשיו הוא החברה – ואם החברה דוחה – יש רבים שלא עומדים בזה

        אהבתי

        1. צעירים בגיל העשרה נמצאים באמת בתקופת סיכון מוגברת, כי הם בשלב מעבר, כי הזהות שלהם עוד לא מספיק מגובשת ולא חזקה, כי כמו שאמרת הם מחפשים להם מקום בחברה. חשבתי על הסידרה (מבוססת על ספר) '13 סיבות' שעוסקת בדיוק בזה, התאבדות של נערה בארה"ב, והקלטות שהיא משאירה אחריה שמסבירות למה (הנה כאן, הבלוגרית 'פוליטיקלי קוראת' הפסיכולוגית כותבת עליה http://politicallycorret.co.il/13-%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%91%D7%A8-%D7%91%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%AA/). ואין ספק שצריך להאיר בזרקור תופעות של אלימות בכלל, ובחברה הישראלית בפרט. זה מתחיל בהתנפלות ברשת, ומסתיים במעשים כמו אונס ורצח.

          אהבתי

          1. אני פירסמתי , ולפני זה שלחתי התוכנית שלי שמפתחת שפה עשירה + תקשורת בילדים ואפילו מבוגרים למשרד החינוך וזה התקבל ע"י המנכלית אבל המפקחת למניעת אלימות (לא יודעת איפה לשים המרכאות מרוב ציניות ) שהיתה חדשה וראשונה אז במערכת טירפדה , אז פרסמתי בבלוג
            מה עוד יכולה לעשות ?
            אקרא הקישורית שבתגובתך

            אהבתי

  14. קודם כל, אני קוראת את הפוסט שלך ודמעות בעיני.
    בשבת ראיתי את הסרט "ווייס אובר" ויש בו קטע של אדם שמתאבד. הקטע היה כל כך מדכא שלא יכולתי להמשיך לראות את הסרט עד סופו ויצאתי מהאולם לנשום ולאכול גלידה כדי לשנות את מצב הרוח…
    אבל יש צד נוסף לנושא הזה. ראיתי סרט של רופא שמנהל חדר מיון ויש שם מקרים של אנשים שניסו להתאבד, והצילו אותם. לגבי חלק מהאנשים שמתעוררים ומבינים שהם לא הצליחו וכל הזוועה ממנה ברחו עדיין תלווה אותם, היה כנראה עדיף, להניח להם למות. את מדברת על צעירים שיש סיכוי להוציא אותם מהדכאון, אבל יש זקנים וחולים קשה שסובלים כל כך…

    אהבתי

    1. גם אני מכירה מקרים של מבוגרים בדיכאון שממנו אין תקווה להבריא, וזה אכן סבל בלתי יתואר. אחד המקרים הקשים שלא עוזב אותי הוא של אמא של חברה שלי, שחלתה בדיכאון וחיה בבית שנים ארוכות במצב נוראי, לא מתקשרת, כמו רוח רפאים. כשהבת שלה, אחות של חברה שלי, אובחנה אף היא בדיכאון בגיל 40 היא קפצה מהחלון. מבעית, ועם זאת אני גם כן מבינה אותה – היא ראתה בדיוק לאן זה הולך ומה זה עושה למשפחה. אז אני לא שופטת אף אחד, אבל כן חושבת שיש כל כך הרבה מקרים שבהם כן אפשר לעזור, במיוחד לצעירים, לעבור את התקופה המשברית כשהם רואים ראייה צרה רק את הכאב שבו הם נמצאים ולא מסוגלים לתאר לעצמם שאפשר לעבור את זה.

      אהבתי

  15. יקרה שלי, ממש מצטערת שהגעתי כל כך מאוחר. מאוד התחברתי לתגובה של קונטאצ' למעלה, על זה שלא מלמדים אנשים להתמודד עם הרגשות שלהם וזה בעייתי. אני יודעת שדיכאון היא מחלה, אבל יכול להיות שיש לה שלבים ואולי אם אנשים היו לומדים לזהות תהליכים מקדימים הם היו עוצרים את המחלה בזמן. היתה אצלי השבוע סטודנטית שדיברה על זה ששנתיים היא הסתובבה במחלקה שלנו והרגישה שאף אחד לא רואה אותה ושאנשים כועסים עליה והיא לא מבינה למה וכשהיא בוכה ליד המנחה שלה המנחה נרתעת ומתחילה להזהר בדברים שלה, כאילו היא חלשה ולא מסוגלת להתמודד עם ביקורת. זה זעזע אותי, כי שמתי לב לסטודנטית הזאת בעבר והבנתי שהיא לא מודעת לאיך ההתנהגות שלה נתפסת על ידי אחרים ורציתי לדבר איתה על זה, אבל זאת שיחה לא פשוטה שנדחקה הצידה עד שהיא פנתה אלי… אני יודעת שיש אנשים שהולכים לאיבוד ואני יודעת שאני יכולה לעזור להם, אבל אין להם אומץ לפנות אלי ואני חושבת אולי ליזום סוג של מפגשים עם סטודנטים לגבי ההתמודדות הריגשית עם החיים באקדמיה. לחשוב שמישהי כמוה הולכת לידי וסובלת, ואני יכולה לעזור לה ואני לא מודעת לזה, ממש מציק לי.

    החלק הריגשי, התמיכה הריגשית בסטודנטים, כל כך חשוב להצלחה שלהם ויותר חשוב – לתחושת ההצלחה שלהם ומנחים לגמרי מפספסים את זה לפעמים. אני חושבת על הבדידות שהם מרגישים והכעס שהם מרגישים על עצמם שלא מצליחים להתמודד עם הרגשות שלהם, ויכולה לראות לגמרי איך זה מוביל לדברים קשים. קשה לי לכתוב אובדנות, כי אני מאוד מקוה שזה לא יקרה, אבל זה יכול לקרות. בקלטק כל שנה היה מתאבד סטודנט אחד לפחות. באחת השנים התאבד ראש חוג – אדם סופר מצליח, עם גרושה מצליחה וילדים. זה זעזע אותי. הרגשתי שמשהו בתרבות שם לא נכון ולא בריא, ממש כעסתי. אבל זה יכול לקרות בכל מקום.

    יקרה שלי – אני מקווה שזה בסדר שלקחתי את זה אלי ולמה שמעסיק אותי, אבל אני רוצה לחזור אליך – לא חושבת שזה סתם שזה היה כבד לך במיוחד השנה. אולי האובדן של אבא קרוב מדי וזה הטריגר, וזה מובן. אבל אולי זה משהו אחר – אל תשימי את זה בצד. נסי להבין מה שלומך ריגשית בימים אלו.

    חיבוק ונשיקות.

    Liked by 1 person

    1. בסופו של דבר הכל חוזר לעצמנו, ועניין התמיכה הרגשית לתלמידי דוקטורט גם קרוב מן הסתם מאוד ללבי. אני מסכימה איתך שדרוש כאן מערך יותר משמעותי מזה ש(לא) קיים כיום, ומכירה אנשים שחלו פיזית בתוך התהליך ופרשו, אם לפני או אחרי הסיום. מזלה של אותה סטודנטית שראית אותה, ושתוכלי לסייע לה. כי לנו לא עזרו, וכל אחת ואחת מאיתנו הייתה צריכה להמציא את הגלגל מחדש.
      אני מחפה על אחותי השבוע, ונמצאת אצל אמא. וכן, הכל קרוב מאוד, הזכרונות, הנוכחות. אני אהיה איתה ביום כיפור, כמו בשנה שעברה, אלא שהשנה אני אגיד יזכור, לראשונה בחיי. קשה לי לחשוב על חזרה לשגרה, על הוראה ועל פתיחת הסמסטר. אבל זה יקרה, ואני מניחה שאשאב לתוך זה כמו תמיד. שנה טובה, יקרה.

      אהבתי

      1. אנחנו חושבים על מסגרת שבה נדבר עם הסטודנטים על "הכנה לחיים". איך כותבים מכתב בקשה להתקבל לדוקטורט, מה חשוב שיהיה בקורות החיים, איך מתבלטים בראיון, מה צריך לשאול בראיון, איך בונים את עצמך כמדען, איך כותבים אבסטרקט לכנס, איך להתכונן לכנס, חשיבות של יחסים וקשרים עם מדענים אחרים… כל זה. כל מיני דברים שלמדנו בדיעבד והיו יכולים לעזור לנו מאוד.

        הגעגוע לא עובר, עם הזמן. אחרי תשע שנים אני עדיין חושבת על אבא שלי כל יום כמעט. נזכרת. אבל הכאב החותך הזה, שאוכל מבפנים, זה עובר. השנה הראשונה הכי קשה. תהיי טובה לעצמך יקירה. גמר חתימה טובה ושיהיה נעים עם אמא בכיפור.

        Liked by 2 אנשים

        1. בזמנו אני זוכרת שניסו לתת לנו מעין משנה סדורה: אחד המרצים הממש כריזמטיים העביר סידרה של עשה ואל תעשה בדרך לדוקטורט. אני לא ממש בטוחה מה לקחתי מזה, חוץ מהעצה המאוד נבונה שלפעמים בדוקטורט חשוב יותר שלב המחיקות משלב הכתיבה. אולי זה מתחבר לפוסט שלך, שזה צריך לבוא בזמן הנכון, כמאמר הבודהיסטי הזה שכשהתלמיד מוכן המורה יגיע.
          ותודה על הדברים על אבא שלך. אני צריכה קצת פרספקטיבה השבוע, כדי להצליח לעבור אותו בלי להפוך לשלולית רגשית ובלתי מתפקדת.

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s