סוף אוגוסט

Eugenia Loli Remix
Eugenia Loli, Everything is a Remix

אני מביטה ביומן: סוף אוגוסט. כל המסגרות התומכות נגמרו, המשך הקיום הנורמלי תלוי עכשיו בהורים המג'גלרים עבודה ולימודים עם ילדים בחופשה, משחקים הישרדות בחום ובלחות הדביקה. כל יציאה החוצה היא כמו צלילה למרק סמיך. זה הזמן שלי להתגייס, המשאב האחרון אחרי כל המשאבים, רשת הביטחון התחתונה כשהם חגים נמוך, שניה לפני שהם מתרסקים על הקרקע ומאבדים את שרידי השפיות. אני משבצת לי ימי סבתא בשבוע.

ביום שלישי אני לוקחת את שתי הבנות הגדולות של הבת שלי (שש וחמש) לפעילות במוזיאון הילדים בחולון. זה לא באמת מוזיאון, אלא מעין הצגה אינטראקטיבית עם כללים מאוד ברורים. 'קוראים לי אלכס' מציגה המדריכה את עצמה, ורגע לפני שהיא פותחת את התיבה בכניסה ליער הקסמים היא שואלת את הילדים מה הם הכי רוצים בחיים. היא פותחת בוידוי אישי: 'אני הכי רוצה בית ושני מליון דולר וכרטיסי טיסה לניו יורק'. אני לא בטוחה שהילדים מסוגלים להזדהות עם הרצונות הבנאליים לגמרי של אלכס. ילדה קטנה בקבוצה שלנו שהגיעה מניו יורק לקיץ לבקר את סבתא מביטה בה בחוסר הבנה. ילד אחד אומר שהוא רוצה כסף ואין לו תשובה לשאלה של אלכס מה הוא יעשה איתו. ילדה אחרת אומרת ממתקים, אבל אולי זו תשובה מושהית לשאלה הקודמת של אלכס (מה המאכל האהוב עליכם). הנכדה הגדולה שלי אומרת שהיא לא רוצה כלום, אבל מספרת שהשן שלה מתנדנדת וכמעט נופלת (נדמה לי שהיא מכוונת את דבריה לפיית השיניים, בידיעה ברורה שאוטוטו הפייה ממילא תתן לה משהו שהפייה תבחר). כשהיא עוברת למבוגרים המלווים את הילדים התשובה הנפוצה היא 'בריאות'. אני אומרת 'זמן', כי אשכרה. בריאות חשובה, אין ספק, אבל איזה כיף זה היה אם אלכס תפתח את התיבה ויהיה בה זמן. אלכס פותחת את התיבה וכמובן שיוצא ממנה שדון תעלול שמסבך את כל דרי היער. ילדים, אל תפתחו ביער תיבות כבדות שאין לכם מושג מה מסתתר בהם. הנכדה הצעירה אוחזת חזק בידי. בדרך אנחנו מגלים שהתעלולים של שדון תעלול היו עם טוויסט: גברת חפרפרת ששנאה לשיר יצאה לסיבוב הופעות; זיג וזג שהשדון ערבב למדו שביחד הם זיגזג (יש מילה כזו, אומרת הנכדה הגדולה). ביציאה משם אנחנו מסכמות שהחלק הכי נחמד ב'יער הקסום' היה הר השלג, שכלל דריכה על ערימות של שלג אמיתי. אמנם הקיץ הישראלי עשה גם בו את קסמיו והמיר אותו למשטח רטוב וחלקלק, ועדיין הייתי מוכנה בהחלט להשאר בצינה הנעימה ההיא.

אין קסמים באמת. אנחנו נפלטות החוצה אל השמש הבוהקת והחום שנותר כשהיה. אבל למה היה צריך לפתוח את התיבה? שואלות הנכדות. כדי שיהיה סיפור, אני מסבירה להן. אירועי יום רגיל: קמתי, אכלתי, הלכתי, התרחצתי וישנתי לא מעניינים אף אחד. סיפור כולל משבר, בעיה. בלי הבעיה אין פתרון, ואין התקדמות. המשבר הוא שמניע אותנו קדימה, הוא שעושה 'גיבורים'. הגיבורים פותרים את הבעיה, אבל הפתרון אף פעם לא משיב את המצב לקדמותו, אלא מקדם אותו לשלב הבא, מלמד אותנו על יכולות חדשות שלא ידענו שיש בנו. גברת חפרפרת למדה שהיא אוהבת בעצם לשיר. אנחנו למדנו שגם אם מפחיד ממשיכים ובסוף מגיעים להר השלג. הבנות מהנהנות. כל הדרך אנחנו מנתחות סיפורים שאנחנו מכירים, מה המשבר, מה הפתרון, מה התקדם. כיף.

ביום חמישי אני מבטיחה לבן הגדול שאגיע להיות עם שני הילדים שלו (בן 2.9 ובת 1.3). אלא שערב קודם הבן האמצעי מתקשר, אם אני יכולה להשגיח על התאומים (שנה ושבעה חודשים), דחוף. המממ, אני חושבת. ממילא אני כבר שם עם הילדים של הגדול. תביא גם את התאומים.

ארבעה ילדים קטנים ואני בסלון ממוזג, יש לנו בערך 7 שעות ביחד. הם משחקים זה ליד זה, ופחות זה עם זה. העיניים של הקטנה נדלקות כשהיא רואה את אחיה בונה מבנה מקוביות מגנטים, והיא מתמגנטת למבנה בעצמה, זוחלת אליו בנחישות של דחפור. 'לא! לא!' זועק אחיה בבעתה, מניף יד מולה בתנועת עצור. לשווא. הילדה יודעת מה היא רוצה, והיא משיגה את זה בכל פעם מחדש כולל בונוס צעקות של אחיה. תן לה משהו אחר, אני מציעה, והוא מביט סביבו נואש, שולח יד לערימת הצעצועים, שולף רכבת ונותן לה. לזמן מה זה עובד, והוא בונה את הבניין שרצה. מיד אחרי שהוא מסיים להרכיב בניין מסובך מאוד לפי מפתח צבעים שאני מנסה לפענח, הוא לוקח מטוס צעצוע ומרסק אותו לתוך הבניין בקול תרועה רמה. שני התאומים בינתיים עסוקים בהפיכת ארגז הצעצועים ופשפוש בתוכו, אין דבר יותר כיף מצעצועים של ילדים אחרים.

האח הגדול סיים לשחק בספטמבר אילבן והוא מנסה ללמד את התאומה לשחק איתו ב'תלכי תביאי'. הוא מעיף כדור לצד השני של החדר, אוחז לתאומה ביד ולוקח אותה לכדור. 'תרימי אותו' הוא מצווה עליה, ואז אוחז בידה ולוקח אותה לצד השני של החדר, כשהכדור בידה. בשמחה גלויה הוא לוקח מידה את הכדור וזורק שוב לקצה החדר. 'תביאי!' הוא מצווה עליה, ולא מתייאש כשהיא לא משתפת פעולה. שוב הוא אוחז בידה, הולך איתה לכדור, מביא אותה ואותו חזרה, וכך פעם אחר פעם אחר פעם. התאומה לא לומדת ל'הביא'. כן נחמד לה שהבן דוד הגדול שלה אוחז לה ביד ומטייל איתה בחדר. הוא משעשע.

מזווית העין אני רואה בבהלה את הקטנה. היא קרבה את העגלה לשולחן האוכל, טיפסה על העגלה ומן העגלה על השולחן, ויושבת כעת באיזון מושלם על הקצה שלו, בגובה מטר. אני מתקרבת אליה בשקט, כדי שהיא לא תבהל ותיפול, אבל היא יציבה לגמרי, מחייכת אלי את החיוך השדוני שלה, ומושיטה אלי שתי ידיים, מחכה שאוריד אותה משם. ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מטפסת לשם. אני מושיבה את הילדים מסביב לשולחן הסלון הנמוך ומארגנת להם צלחות עם חביתה, סלט ופיתה עם גבינה לבנה. כשאני מנקה חתיכות חביתה ומלפפונים שמפוזרים בכל החדר אני מגלה שארבעתם עלו על השולחן בסלון. הגדול החליט שהם רכבת והוא מספר לתאומים ולאחותו שהם נוסעים 'לדגים'.

הבן מגיע ומכין לכולם אמבטיה מלאה בקצף. הוא מוחא כף בתוך הקצף וכולנו מתמלאים ברסיסים. רטובה ומוקצפת אני חושבת לי שהבן הגדול שלי הכי פרוע מכולם, וכעת יש לו שני צעצועים קטנים חיים משלו. אני נשלפת משם אחרי סיפור לילה טוב, אוויר הערב עדיין חם ולח. אני פוגשת את השותף ויחד אנחנו הולכים בכיכר השעון ביפו. זהו הערב האחרון של חג הקרבן, והכיכר הומה. בא לי פיש אנד צ'יפס, ואנחנו נכנסים לחנות ממוזגת ומזמינים שתי מנות. אני ממתינה ליד הדלפק להזמנה שלנו, לידי תייר, והמבטים שלנו מצטלבים. Smile! הוא אומר לי בציווי. גל של כעס גואה בי. Don’t tell me to smile אני מתיזה. מה הקטע של גברים שאומרים לנשים לחייך. It's none of your business if I smile or not אני אומרת לו. הוא תייר אנגלי שמנמן גיי ומזיע, והוא שותק, לגמרי המום מהתגובה שלי. אבל אני עוד לא סיימתי. Jump! אני אומרת לו, מנסה להדגים לו כמה זה אבסורד לצוות על אדם אחר לעשות מעשה רק כי מתחשק לך. הוא קופץ. בגלל הקפיצה שלו, אני פורצת בצחוק רם, אמיתי לגמרי.

Eugenia Loli Project Woman
Eugenia Loli

71 תגובות בנושא “סוף אוגוסט

  1. איזו סבתא כיפית! לא פשוט לחלק את עצמך בין כל הנכדים של כל הילדים….והצלחת לעשות זאת בחן רב.
    בשבוע של "קייטנת סבתא" הסתכלתי על מוזיאון חולון בתור אופציה והתלבטתי ובסוף החלטתי שלא. את אמנם לא אמרת זאת במפורש, וגם הצלחת להוציא מזה שיחה משמעותית עם הבנות על איך בונים סיפור, אבל ממה שסיפרת נראה לי שהייתי מתאכזבת.
    שבע שעות עם הקטנטנים זה אתגר לא פשוט ונראה שצלחת אותו באלגנטיות רבה.
    הם מתוקים אבל בסוף היום בטח היית מותשת, מה שאולי גם מסביר את התגובה התקיפה שלך לתייר. או שאולי היית מגיבה לו ככה ממילא…….
    לא היה עולה בדעתי בכלל לקחת את זה לכיוון כזה של "אדם מצווה על אדם אחר מה לעשות רק כי מתחשק לו" במקרה של המילה smile. אבל שמחתי כשקראתי שהוא קפץ כשאמרת Jump….וגרם לך בכל זאת לחייך. אפילו לצחוק.

    Liked by 1 person

    1. המוזיאון בחולון היה בהחלט אכזבה, ויפה שקלטת את זה. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק איכזב אותי, אולי העובדה שזו היתה פעילות מאוד מובנית עם מעט מאוד מקום לאילתורים או בחירות מצד הילדים, אולי כי הם קוראים לזה מוזיאון, כשזה ממש לא. אולי כי יש לי בראש את מוזיאון הילדים בבוסטון שבו היה תמיד כיף לבלות כמה שעות טובות בכל פעם. בהחלט ברור לי שהתגובה הבלתי פרופורציונאלית בעליל שלי להערת ה'סמייל!' של התייר נבעה מכל היום כולו, ומעצם העובדה שהייתי די גמורה. אני עדיין חושבת שיש כאן אישיו מגדרי: אף גבר לא נתקל בהוראה כזו אף פעם. זה רק הנשים שמצופה מהן שתמיד יהיו מאירות פנים וחייכניות. כשהעליתי את העניין בפני השותף הוא דחה את זה על הסף, ובכל זאת אני מצפה עוד לשמוע מגבר כלשהו שמישהו/י אמר/ה לו לחייך, ככה בלי להכיר לפני כן.

      Liked by 2 אנשים

  2. כל הסיפורים של ההורים בסביבתי, על פעילויות סוף אוגוסט שהם לוקחים אליהן את הילדים, תמיד חלפו לי ליד האוזן, ועכשיו גורמים לי לעצב קל. באמת צריך לקחת חלק בפעילויות האלה? מעטות מאוד מהן נשמעות לי מהנות או בעלות ערך מוסף.
    ואני מסכימה איתך לגמרי בעניין ה”תחייכי״. זה תמיד גבר מטיפוס מאוד מסויים שנותן את ההוראה הזו, והוא תמיד בטוח שזה מאוד חביב מצידו, והוא תמיד נורא מופתע ונעלב שזה לא מתקבל בברכה.

    Liked by 1 person

    1. זה תלוי גיל, לדעתי. כשקטנים זה לגמרי מיותר, ובילוי בבית עם צעצועים צבעים ודבק או מקסימום ביקור במגרש משחקים מספק את כל הפאן שצריך, כולל מפגשים עם ילדים אחרים. אבל כשמגיעים לגיל חמש שש ואילך מחפשים את האקסטרה. עדיין, זה לא צריך להיות כל יום, אלא משהו מיוחד, אבל קיץ ארוך דורש מפעם לפעם משהו מיוחד. היה משהו בעצם הנסיעה לשם, רק אני והן, ועצרנו בדרך לקנות משהו לשתות (שוקו לאחת ומשקה בננה לשניה) ונישנוש שהן בחרו אחרי שהחליפו אותו שלוש פעמים בדרך לקופה. וישבנו על ספסל עץ ליד שולחן קקל בתחנת הדלק וניהלנו שיחה מרתקת. זה היה חלק מאוד חשוב של החווייה. מסכימה איתך שהפעילויות ברובן לא מספקות את הסחורה, וצריך לברור היטב.
      כן, אנחה. גברים חושבים שאת 'חמוצה' אם את לא מחייכת, וזה בלתי לגיטימי. לאף אחד אין בעיה עם גבר שלא מחייך.

      אהבתי

    2. פעילויות סוף אוגוסט זה אכן השטן. אבל כמו שמניפה כותבת, ניתן למנן אותן.
      בקושי ביקרנו באתרים הומים (את המוזיאונים אנחנו שומרים ל-school days), לרוב היינו בים, בחוף הכי מוזנח ומבודד שמצאנו.

      Liked by 1 person

  3. אני לא זוכרת שמישהו אי פעם פקד עלי לחייך, כן שאלו אתי מאות פעמים למה אני לא מחייכת. ועכשיו אני מתחילה להצטער ומקווה קצת שמישהו יעיז להגיד לי לחייך. התגובה שלך, גאונית.
    גם אני קראתי בין השורות את האכזבה מהמוזיאון, אבל אני חושדת שיש מעט פעילויות לילדים שהן באמת אינטילגנטיות ורובן מיועדות להעסיק את הילדים ולהשיג להורים קצת שקט.
    השיחה שפיתחת וההתעמקות במשמעויות שווה הרבה יותר מכל סיפור הרפתקאות מוזיאוני.

    Liked by 1 person

    1. תודה על התמיכה, פועה. אני כבר לא הייתי בטוחה אם אני אכן ביץ' נוראית, ושמה כבר אמרו לי ולמה באמת אני לא מחייכת, או שזה לגיטימי מצידי להגיב ככה ולבקש שלא ינסו לחנך אותי בגילי המתקדם ולאפשר לי להיות אני איך שאני מרגישה ולא להתאים לאיזה דימוי פלקטי של אישה גנרית.
      במקרה הזה הפעילות ב'מוזיאון' מלווה בהורה חובה, ואפילו אסור להביא תינוקות או ילדים אחרים. ההורים או, במקרה שלי, הסבתא, הם חלק בלתי נפרד מהפעילות, כך שזה לא ממש להשיג קצת שקט. רק שכל היומרנות הזו לא ממש עשתה לי את זה, כאמור. והשיחה הזו היתה שוס. מעט מאוד פעמים אני לבד עם שתי הנכדות הגדולות שלי, וזה כיף אדיר.

      אהבתי

  4. תשמעי אני מעריץ בעיקר את הסבים והסבתות שמתגייסים לעזרה בישורת האחרונה של החופש הגדול שלאף אחד אין נשימה ופתרונות מעטים.
    אין ספק שאת סבתא כיפית ויש לך גישה נהדרת לכל קשת הגילאים שברשותך.
    כבוד !!!

    Liked by 1 person

    1. זה הזמן שבו גם אני מניחה בצד את העבודה, והחובות, והמבחנים שצריך לבדוק, והמאמרים שצריך לכתוב. אני מבינה שזה צו גיוס חירום ומתנהגת בהתאם. למזלי, הילדים לגמרי מבינים שאני לא יכולה להתגייס באופן קבוע, ורק צווי החירום האלה מניעים אותי, ולא משתמשים בזה באופן מופרז 🙂

      אהבתי

  5. נשמע שהחיים של סבתות לא תמיד קלים. חשדתי בזה גם קודם 🙂
    לכן אני תמיד אומרת שאני לא ממהרת. גם כשראש המשפחה אומר לי : 'אבל כשכבר יהיו נכדים, נהיה זקנים מדי לשחק אתם', ואני עונה לו: אין דבר, בכל זאת לא בוער 🙂

    כבוד על הטיפול המסור שלך. לילדים בטח נשארים מן הימים האלה אתך זיכרונות נחמדים.

    Liked by 2 אנשים

    1. כשקיבלתי על עצמי לשמור על כל ה4 ביחד הורמו גבות. אבל ככה זה ביומיום של המטפלות במעון, ואפילו נדמה לי שהתקן הוא מטפלת אחת לחמישה ילדים. כשיגיע הזמן את תעשי מה שאת יכולה, אין לי ספק. ובאמת שום דבר לא בוער.

      אהבתי

  6. גברים גם מצווים על גברים אחרים דברים בסגנון הזה, לעיתים רבות זה לא מתוך פטרנליזם, אלא נסיון להציל את האווירה או הדקורום בסגנון של "מה? מה אתה לוקח את זה קשה?" אבל ישנם מבני אישיות רבים (גם שלי) שלא מגיבים טוב לזה ותופשים את זה כנסיון לשליטה.

    Liked by 1 person

    1. אולי זה תקף לאנשים שמכירים, אבל ככה? מישהו שמעולם לא ראה אותי, שפגש אותי בדלפק של פיש אנד צ'יפס בהמתנה להזמנה? אני באמת תוהה מאיפה זה בא. אולי זה סוג של הבעת אמפתיה, לפי מה שאתה אומר? ואתה צודק. אני לא הגבתי טוב, אבל להגנתי זה באמת היה בסוף יום מאוד ארוך והיה חם. בחום אין לי סבלנות לאף אחד.

      אהבתי

      1. את לא צריכה להאשים את עצמך. בכל סיפורי הבייביסיטג (שובי הלב יש לציין) חסרה לי הנוכחות של ה״שותף״ (הרי מעצם שמו אני מסיקה הרבה דברים על איך את מתייחסת אליו..) ושאת שם די לבד

        אהבתי

        1. למעט שבתות, (ואז הוא אחראי על הכנת האוכל), אין לנו חוויות בייביסיטר משותפות. הוא עושה את חלקו, וזה אפילו לפעמים גדול משלי, כי הוא עובד קרוב לשני הבנים, כך שהוא זמין גם בהתראה קצרה הרבה יותר ממני. אני יכולה לכתוב כמובן רק על החוויות שלי ולא שלי.

          אהבתי

  7. צחקתי בקול. התייר המסכן לא ידע עם מי הוא מסתבך:)
    והיכולת של ילדים להתמסר באופן מוחלט למשחקים היא פלא שאני (והילד שבי) לא שבע ממנו לעולם. בשל לסבאות.

    Liked by 1 person

    1. הקפיצה שלו מאוד הצחיקה אותי, כי לא צפוי. חשבתי שיעלב ויתעלם, או יסובב את הראש.
      ומשחקי ילדים זה פנטסטי, במיוחד שכל אחד משחק אחרת, בהתאם לאופי שלו. יש בזה קסם של ממש.

      אהבתי

    1. מישהו פעם, עצר אותי בנתיב, ברמזור, סימן לי לפתוח את החלון, חשבתי שהוא רוצה הוראות הכוונה (כי הוויז התקלקל לו או שהוא כמוני לא מתקשר עם הוייז שלו, שאומר גם מה לעשות כל הזמן), ואז הוא אומר, תחייכי! סגרתי את החלון מבלי להזיז את שפתיי ונסעתי משם. גברים כאלו משום מה מעוררים בי בחילה. אבל חייכתי אח"כ, כי ראיתי בזה תזכורת מהעולם לרפא את עצמי.

      Liked by 2 אנשים

      1. יש בזה בהחלט אלמנט של כוחניות, שליטה, ניסיון להגיד לך איך את צריכה להיראות ולהתנהג במרחב הציבורי, וגם אם הכוונות בראש שלו היו טובות כל האלמנטים הללו מובלעים בהתנהגות המתנשאת הזו. לכן גם הגבתי כמו שהגבתי, אם כי, מודה, זו לא פעם ראשונה שאמרו לי לחייך, וזו כן פעם ראשונה שהגבתי ככה, כי סוף היום וחם ונמאס לי. מעניין שלקחת את זה לכיוון החיובי, אהבתי.

        אהבתי

  8. למעשה יש הקבלה בין יכולת משחק של הנכדים, לבין הקפיצה של התייר, ששיקפה שגם הוא התייחס לכל הסיטואציה כאל סוג של משחק. מבינה מאוד את התגובה שלך, גם אני הייתי מפרשת כך את ההערה שלו, אבל בדיעבד כנראה שהוא לא התכוון לדרך בה את פירשת אותה. הוא תייר, היה במצב רוח ״תקשורתי״, ולדעתי, בדרכו העקומה, ניסה לתקשר, והקפיצה משקפת את הדרך בה ראה את הסיטואציה.

    Liked by 1 person

    1. אני אוהבת את הטוויסט שלך (ויש הקבלה גדולה מאוד בין המשחק של הבן שניסה ללמד את התאומה למלא פקודת 'תביאי' ובין ה'סמייל' של התייר). הקפיצה שלו היתה אכן מאוד בלתי צפויה, ולכן גם שחררה ממני צחוק גדול. אולי להבא ילמד לתקשר בדרכים שנתפסות פחות שתלטניות ומתנשאות. אולי לא. אי אפשר לחנך את העולם כולו, אבל אני גם שונאת כשמנסים לחנך אותי. תן לי סיבה לחייך, (קפוץ!) ואז אחייך.

      אהבתי

  9. לשמור על 4 ילדים 7 שעות. ואוו. כל הכבוד. האמת שיצא כמה וכמה פעמים שביקשו ממני לחייך (ולא רק לחייך, היו כמה שביקשו ממני לבוא/להתקרב אליהם כי הם רוצים להגיד לי משהו), אנשים זרים לחלוטין ולא חשבתי על זה כמוך. כלומר, חשבתי שזה בגלל שהם נבוכים מהסיטואציה ותו לא. אני לא חושבת שהיה לי אומץ להגיב כמוך 🙂

    Liked by 1 person

    1. רוב הזמן היה בסדר גמור, ודווקא הכמות עזרה כי הם מתעסקים זה בזה ולא רק בצומי ממך. התגובה שלי היתה תקדים, ואולי זה פונקציה של גיל שבו את מפנימה שאת לא חייבת להיות נחמדה ומרצה כל הזמן. את יכולה להיות פשוט את, והייתי רוצה לראות מישהו אומר לגולדה מאיר למשל לחייך :/ ההטרדות של נשים במרחב הציבורי כן משתפרות: פעם זה היה אפילו בסדר לצבוט למישהי בתחת, והמונח הטרדה לא היה קיים. לאט לאט אנחנו מגבירות מודעות וגם התגובות בהתאם. עדיין זה לא הופך את המרחב לבטוח, ולא, זה לא מרעיל את כל האינטראקציה הבינאישית, כי ברור לי לגמרי שאנשים יודעים את הגבול, ובכל זאת בוחרים לעבור אותו כדי להרגיש תחושה של כוח על אישה או בחורה שעצם נוכחותה מאיימת עליהם במודע או שלא במודע.

      Liked by 1 person

  10. קייטנה של סבתוש זו הקייטנה הכי מהנה, כי היא מושקעת. לא סתם יושבים וצופים באיזו תוכנית טלויזיה.
    צריך רק לפקוח עיניים ולהשגיח שלא יעוללו לעצמם או לאחרים נזק.
    אצלנו יש בכל יום חמישי פעילות לילדים מטעם המוזיאון, יש נושא מתחלף לכל שבוע, אבל העיקרון דומה. גזירה צביעה וכו'. קצת פחות מהנה מהמצופה, אבל הפעילות נעשית בחוץ ובחום הזה, קשה עד בלתי אפשרי ליהנות באמת.
    דווקא כשיש יותר מנכד או נכדה אחת זה הופך את הפעילות לקלה יותר, אלא אם כן יש פערים מאד גדולים בגיל..
    גם אני גוייסתי שבוע שעבר והנכדות הגדולות 11 ו- 7 היו אצלי מהבוקר. פתחנו בארוחת בוקר והמשכנו לפעילות של שעתיים וחצי. עבדנו על מובייל שיצא פשוט מקסים (בהשראת פינטרסט)
    אלתרנו שבלונות של פרפרים, גזרנו, צבענו אותם בצבעי אקריליק והנחנו להם להתייבש בינתיים הכנו גלידה ואחר הצהריים יצאנו לגינה הציבורית וקטפנו שורשים גמישים של פיקוס ענק, למעשה קליעה שעליו הודבקו הפרפרים. היה ממש כיף להן ולי.
    כשהצטרפה נכדה קטנה יותר בת 4 , הן שחקו קצת ביחד ואז בקשו שאקריא להן סיפור. הקראתי פעם ופעמיים ושלוש את אותו סיפור ואז החלטנו להקריא אותו מהסוף להתחלה וזה היה ממש משעשע, לא בטוחה שמתאים לכל ספר, אבל לספר הספציפי הזה הוא התאים.
    ואז כבר התבקשתי לקרוא אותו מכיוון בלתי אפשרי ופלטתי כל מיני שטויות שמאד הצחיקו אותן.
    בזמן הזה הגדולה שלמדתי בינתיים לסרוג בקרושה (בשתי מסרגות כבר למדתי אותה בעבר) היתה שקועה עמוק עמוק בסריגה וכשמידי פעם נתקלה בקושי ובאתי לעזרתה.
    למחרת, לא היה עם מי לדבר, הייתי גמורה טוטאלית, הישיבה הממושכת על הרצפה גרמה לי לכאבים במפרק הירך.
    בסך הכל גם אני נהניתי.

    0בשתי מסרגות

    9

    9

    Liked by 1 person

    1. נהדר. איזה רעיונות נהדרים, ולגמרי ברור לי שהיית גמורה יום למחרת, למרות הכיף. יש הגיון בזה שנשים מעל גיל מסוים לא יכולות ללדת. אין מצב שאני היום למשל מתפקדת אחרי לילה בלי שינה. ובמיוחד התרשמתי מהצירוף הקסום 'הכנו גלידה' ככה, בדרך אגב.

      אהבתי

  11. לא יודעת מה הייתי עושה ואיך הייתי מגיבה אם מישהו ואפילו תייר היה מנסה שאסביר לו פנים כשאני מותשת , באויר חם ולח , רעבה , מתארת לי ליד איזה מבער אוכל
    ברגיל אם פונים אלי משומקום ב Smile אני פורצת בצחוק
    נראה לי באמת שכל מה שילדים זקוקים לו זה סבתא ובני דודים
    מתפלאת על המוזיאון ילדים של חולון וההפעלה העלובה הזו
    אי אפשרלהסתובב שם סתם בין ילדים אחרים ככה ולהתרשם ?
    יש בחולון גני שעשועים כמו בכל עיר אהל המיוחד בחולון שהגנים 'גני סיפור' עם דמויות מאגדות וסיפורי ילדים מוכרים וזה ממש נחמד אבל לא בחום מוקדם בבוקר הכי טוב

    Liked by 1 person

    1. זו פעם ראשונה שאני במוזיאון הזה, ואין דבר כזה להסתובב סתם. צריך להרשם מראש לפעילות מסוימת, ואלה מחולקות לפי גילאים. הם מאוד נוקשים בעניין הגיל ואסור למשל לאמא להביא איתה תינוק. ואה, חייבים מלווה מבוגר (שגם הוא משלם כמובן). אני לא חושבת שהיא היתה הפעלה עלובה, אבל כן מאוד מובנית ונוקשה, בלי שוליים. ראיתי למשל שלילדים גדולים יותר יש להם פעילות בחשיכה שמדמה איך זה מרגיש להיות עיוור בהנחיית עיוורים, ופעילות עם אנשים זקנים שמדמה איך זה להיות זקן או לפחות מדברת על זה. יש שם הרבה יומרות חינוכיות וניסיון להעביר את זה בצורה חווייתית, אבל פייר, לא מאמינה שאגיע לשם שוב.
      מכירה את גני המשחקים בחולון, וזה באמת נחמד. אבל ממש לא בשעות היום של אוגוסט. לפחות התקרר קצת היום, ויש באמת ריח של סתיו באוויר, כולל החצבים מהפוסט של עדה 🙂

      אהבתי

  12. הסיפא עם התייר בהחלט מאד משעשעת. אני נוטה לחייך הרבה יותר מידי, גם לזרים, כך שנדיר ממש שגברים פוקדים עליי לחייך למזלי. אני לא תמיד עיקבית בתגובה, אבל שלך – פרייסלס!

    Liked by 1 person

    1. חיוכים זה גם עניין תרבותי: זוכרת את השוק שלי בניו אינגלנד (בוסטון) כשכל זר שפוגש אותך ברחוב או בחנות מחייך אליך ומברך אותך לשלום. בישראל אם מישהו יוצר איתך קשר עין זה כבר סוג של חוצפה או ניסיון לקשר. אולי גם זה מסביר את הציווי של התייר האנגלי, למרות שבאנגליה לא נתקלתי בחיוכים מיותרים (אבל הסתובבתי באקדמיה במקומות הכי סנוביים, כך שאולי בגלל זה).

      אהבתי

  13. חייכתי בעצמי כשקראתי את התגובה שלך למר תייר.
    אני מרגישה שיש לי תמיד הרבה מאוד מה לומר בדיעבד, אבל ברגעים כאלה בהם תופסים אותי לא מוכנה אני פשוט בהלם ולא מגיבה. אני חושבת שלימדת אותו לקח לזמן רב 🙂

    Liked by 1 person

    1. אני רואה כאן פער דורי בתגובות לסיפור הזה, ויש סוג של קו פרשת מים בערך באמצע שנות השלושים, שמתחת לו מבינות על מה התעצבנתי. אחרי שקוני כאן למעלה הסבה את תשומת לבי לעניין, הבנתי שבעצם אמרתי לו 'קפוץ לי!'. איך אומרים 'קפוץ לי' באנגלית?

      אהבתי

  14. אני זוכרת כאשר נכדי הראשון בא אלינו לקייטנת סבתא הכנתי מערך שבועי של בילויים וההנאה היתה מושלמת . בקייצים קודמים היו מגיעים לעתים חמשת הנכדים ומודה שזה לא היה קל אבל כולם נהנו, במיוחד שאפשר ומותר אצלי להכין אוהל משמיכות וכריות . השנה היתה קייטנה מעט מינורית עם שניים מהנכדים ( הנכדה והנכד שהם בני דודה)
    החויה העיקרית היתה בים ונזכרתי כמה אני אוהבת ללכת לים ( לא רק לטיול בחוף)
    המאמץ הכי גדול שלי ! להחזירם ברכבת ולשוב הבייתה לאחר מספר שעות .
    הקייטנה שלך נשמעת לי נפלאה !
    וחייכתי עם המקרה של ההוא שקפץ וגרם לך לחייך ( מאמינה שלא היתה לו כוונה רעה כשאמר לך לחייך)

    Liked by 1 person

    1. ההכרה שצריך לתכנן ולא סתם להמשיך כרגיל כשהנכדים באים היא אולי הסוד. יש פעילויות של מבוגרים שקטנים יכולים וצריכים להשתלב בהם, כמו בישול וסיבוב בים (הכי שווה). אבל כשהילדים שלי למשל היו מסרבים ללכת לחמותי כי היא היתה יושבת מול הטלויזיה ורואה את הטלנובלה הספרדית התורנית בזמן שהם היו אצלה זה היה לא לעניין. אוהל משמיכות וכריות בסלון זה שוס, וביום שישי האחרון היו אצלי כל הנכדים (וגם ההורים שלהם) והם בנו להם מחבואים מתחת לשולחן האוכל ומתחת לשולחנות אחרים בבית משמיכות וכריות והיתה צהלה רבתי. היתה גם אינטראקציה טובה בין הגדולים לקטנים, והגדולים (תכלס, גדולות) לקחו את הקטנים לסיבוב בתוך קופסת קרטון גדולה שבתוכה הן פרסו שמיכה נוספת. בשביל המשחקים הכי טובים לפעמים לא צריך יותר מקופסת קרטון ושמיכות 🙂
      באמת לנסוע ברכבת עם קטנים אחדים זה מאמץ. כל הכבוד.
      ואשר למר סמייל, לא בטוחה לגבי הכוונות שלו, אבל גם אם אני מסכימה שאין כוונה רעה זה עדיין חוצה גבולות שכיום אני לא מסכימה שיחצו אותם. וחוץ מזה, כאמור, הוא 'נפל' על סופו של יום עמוס במיוחד והפתיל שלי היה קצר עד לא קיים.

      אהבתי

  15. מבסוטה עלייך על התגובה הבוטה להתערבות הלא-קרואה.
    וגם על הדרך הפשוטה שבה העברת לנכדות הגדולות את התיאוריה על נרטיבים 🙂
    זה מאד מרשים לעשות הכללה ואז בדיקה של איך היא מתגלמת בדברים מוכרים וזה כשרון אינטלקטואלי-אקדמי שנשמע גם כיפי וגם חשוב לפתח.
    והייתי כנראה מתפוצצת אם אנשים נמוכים שבאחריותי היו בוחנים את הגרביטציה לידי… מזל שאני לא סבתא עוד.

    Liked by 1 person

    1. נתחיל מהסוף: אנשים נמוכים שבאחריותי זו אחלה הגדרה, אבל הם לא רק אנשים נמוכים, הם אחרים בחשיבה שלהם, ביכולות ובשיקול הדעת. לכן, כשהיא הפגינה יכולות טיפוס מפתיעות לא יכולתי שלא להתרשם, לצד המחשבה ש'לא במשמרת שלי'.
      תהיתי מה תגידי על הסצינה עם מר סמייל, והרי גם את לא מזמן דיווחת על מישהו שהעיר לך 'מתוך הכחול' על התנהגות שלך בפרהסיה. הקטע הזה שאנשים מרשים לעצמם להעיר על התנהגויות שלא נוגעות להם ולא גורמות נזק (כי אני כן יכולה להבין מישהו שיעיר נניח על השלכת פסולת ברשות הציבור) ובעיקר לנשים נעשה לי פתאום מאוד בולט. היום בספריה פגשתי סטודנטית שלי ויצאנו החוצה לדבר על המבחן שלה כדי לא להפריע, והתפתחה שיחה מעניינת וארוכה כששתינו עומדות לא רחוק מהדלת של אולם הקריאה. איש אחד ראה לנכון להעיר לנו 'כמה אתן מדברות' ואני זוקפת לזכותי את העובדה שלא התנפלתי עליו, רק כי היה ממש מבוגר. אבל הסטודנטית, בת 25 בהחלט הסכימה שהוא לא היה מעיר את זה לשני גברים. כי נשים מפטפטות, ואילו גברים מחליפים דעות חשובות, לא?

      אהבתי

      1. תהיתי אם זה מבוסס על המקרה האמיתי שלי 🙂
        כן, זה מעצבן. ואפילו אם אנסה להתעלם מההבטים המגדריים, זה יהיה קשה מאד. הרי אם מישהו ידבר לעצמו ברחוב, אלא אם הוא יראה כתמהוני בעוד היבטים, ולרוב אפילו ככה, אף אחד לא יעז לפנות אליו. ולהעיר על התנהגות שלילית, כלומר על מה ש*לא* עשית כמו בדוגמה של מר סמייל, זה בכלל לקחת את זה עוד דרגה אחת מעבר, בעיני.
        בין היתר זה לתבוע בעלות על המרחב ועל מה שאנשים אחרים עושים בתוכו. מרחב שהוא ציבורי לגמרי.
        זה מזכיר לי שראיתי לאחרונה צילום של גרפיטי "זה מרחב ציבורי. אנשים יכולים ללבוש בו מה שהם רוצים ולאף אחד אסור להעיר להם על זה". אני לא יודעת איפה הוא רוסס, אבל זה גדול בעיני.

        Liked by 1 person

        1. בהחלט יכול להיות שהסיפור שלך על האיש שהעיר לך על הדיבור עם עצמך היה הזרע שממנו צמחה התגובה הבאובבית שלי למר סמייל 🙂 . קרדיט לצ'. וזה בדיוק זה, תביעת בעלות על מה שהוא מרחב ציבורי, ועל ישויות עצמאיות שאין שום זכות או רשות להתערב בחייהם ובהחלטות שלהם/ן. אגב 'אנשים קטנים', כשמסתובבים עם ילד ההערות מתרבות בטור הנדסי, כי ילדים הם בכלל רשות הכלל, ואין אדם שלא חווה את זה שהעירו לו על איך שהתינוק/פעוט/ילד שברשותו צריך להיות לבוש אחרת, או לחגור אותו אחרת, או אחרת בכל מיני מובנים אחרים. וזה מתחיל כבר בהריון כשכל מיני אנשים מרשים לעצמם לגעת בבטן, כי גם היא בעקבות ההריון מופקעת מרשות האישה והופכת לרכוש הכלל. והכל מכוונות טובות, רק כוונות טובות 🙄

          אהבתי

  16. עניין הגברים המבקשים מנשים לחייך (לפעמים בגרסת ה"למה את לא מחייכת?") הוא נושא שנידון לא מעט, וזו אפילו לא תופעה ישראלית. הרי ברור שתפקידן של נשים לקשט את המרחב. זה מעלה לי את הסעיף ממש, כי זה משתלב עם אנשים ששולחים ידיים לעגלה/למנשא כי "היא כזאת חמודה" (כנראה עובד גם עם בנים, ילדים הם עדיין מתחת לנשים), לחברי כנסת שחופנים ישבנים מבלי לשים לב בכלל שזה פסול, לאנשים שמסבירים לי על ההבדלים האינהרנטיים בין גברים לנשים המצדיקים חוקי צניעות שונים…
    איף.
    אגב, מהצד השני, של מי שמרבה לחייך גם לעצמה, זה לא הופך את השיטוט במרחב לחף מהערות.

    ואחרי שפרקתי- איזה כיף לנכדים ולהוריהם על קייטנת סבתא. וכמובן גם לסבתא 🙂
    ההתבוננות שלך בהם ותשומת הלב לאופי של כל אחד מהנכדים ניכרת ומקסימה.

    Liked by 2 אנשים

    1. ברור שגם אם את מחייכת בלי הפסקה יעירו לך, כי מה, ההערות הללו אכן נועדו ל'חנך', ותמיד צריך לחנך, אחרת איך ידעו שהמחנך מעליך? ואת כל כך צודקת שילדים בכלל הם הפקר, וכל דוד נוגע. את כבר לא שייכת לדור הזה אבל אני ספגתי צביטות כואבות בלחיי עד שממש פיתחתי אלרגיה ל'דודים', שלא לדבר על נשיקות רטובות. איכס.

      אהבתי

  17. נהדרת את, מההתחלה עד הסוף. כולל התגובה המוגזמת לתייר המעצבן והצחוק שאחרי. ובתכלס, אם היית אומרת את מה שאמרת ביותר נימוס, התוכן היה זהה וזה מה שחשוב. אניגם חושבת שבפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים לפני שיגיד לאישה שהוא לא מכיר לחייך, ובזה כבר השגת משהו שלא היית משיגה בתגובה מאופקת ומנומסת. העברת נקודה, והוא קיבל את זה, עובדה שקפץ. 🙂

    התיאור שלך את סוף אוגוסט והזמן עם הנכדים צובט לי את הלב. אני כבר שבוע וחצי בבית עם הילדים, חופשה מרצון, לפצות להם ולעצמי על הזמן שאני לא בבית. כבר שכחתי את התקופה בה הם היו קטנטנים וזה היה קשה בעיני מאוד. יש משהו כל כך קסום בגילאים הקטנים, שכמעט חבל שזה מתבזבז על הורים צעירים… מזל למי שיש סבתא פעילה כמוך! 🙂

    לקחנו את הילדים לכל מיני פעילויות שהיו קסומות בעינהם כשהיו קטנים, ועדיין קסומות בעיני ליאור, אבל כבר לא עושות את זה לגדולים. אני מנסה למצוא דברים שאפשר לעשות עם בני שש עשרה ובני שש וזה לא פשוט. הכי קל זה ללכת למגרש ולשחק ביחד כדורגל, כלומר – קל לממיע, אני שמחה לבוא איתם ולרוץ. אני לא יודעת מה הופך דברים למחברים ומחזקים, אבל אני כן חושבת שזה פשוט הזמן שנמצאים ביחד באמת. השיחות שיש לנו תוך כדי שאנחנו עושים דברים ביחד. כמו השיחה שלך עם הבנות באוטו, אחרי המוזיאון.

    סוף קיץ קסום שיהיה!

    Liked by 1 person

    1. דברים שאפשר לעשות עם בני שש ובני שש עשרה זו משימה בלתי אפשרית כמעט. זוכרת טיולים משותפים (לכאורה, מה כבר יכול להיות רע בטיול משפחתי בואדי צפוני עם בריכות מים טבעיות והרבה צמחיה) שבהם הבן הגדול התנהג כבן טפשעשרה קלאסי, ממורמר שהכריחו אותו לצאת, לא משתף פעולה, ואפילו בצילומים הוא זז הצידה. מה לעשות, גיל ההתבגרות סוחב בשוליו התנהגות אנטי-משפחתית בחלק מן המקרים, וכמו שכתבת, פעולות שהיו פעם קסומות, כבר לא כל כך. אם הם אוהבים לשחק כדורגל ביחד עם ממיע, כבר נקודה לזכות. אולי גם בילוי בים, או בריכה. ולפעמים אפשר גם לפצל כוחות, למרות שזה אולי סותר את המטרה. ואת לגמרי צודקת שהדבק המשפחתי הוא הבילוי המשותף, עצם השהות המשותפת יחד והשיחות שיש תוך כדי. וגם המשחקים: עד היום הילדים שלי זוכרים משחק בשם 'קונטקט' שהעביר לנו הרבה שעות נסיעה משותפות. מה זוכרים? עד היום הם עוד משחקים אותו 🙂 ורק למקרה שלא מכירים הוא הולך ככה:
      אחד מהמשתתפים חושב על מילה. רצוי ארוכה, רצוי נדירה יחסית, אבל כל מילה טובה. הוא אומר לאחרים מה האות הראשונה. עכשיו מי שרוצה מגדיר מילה שמתחילה באות הזו. נניח אם המילה שהוא חשב עליה היא דילגית (חבל קפיצה) והאות הראשונה שנמסרת למשתתפים היא דל"ת, מישהו עשוי לשאול: 'עלים לתיבול'. הוא כמובן חושב על המילה 'דפנה'. עכשיו בעל המילה מנחש שמדובר ב'דפנה' והוא מיד אומר 'לא דפנה', ועוברים לשאלה הבאה של עוד מילה שמתחילה באות ד' כגון: 'מתנוסס ברוח'; 'משהו'; וכו'. בעל המילה צריך בזריזות לפסול את האפשרויות, אבל אם בעל המילה לא יודע, ומישהו אחר מן הנוכחים מנחש שמדובר ב'דפנה' הוא קורא 'קונטקט!'. ואז הוא והשואל של השאלה קוראים ביחד: אחת שתיים שלוש: דפנה! אם הם באמת אמרו אותה המילה, בעל המילה צריך למסור לנוכחים אות נוספת. במקרה זה: יו"ד. אם לא – הוא לא צריך למסור עוד אות ונשארים עם השאלות על האות הראשונה בלבד. אם הצליחו וקיבלו עוד אות, מעכשיו השאלות יהיו על מילים שמתחילות באותיות ד' וי': 'מספיק!' (רוב האנשים יזהו, ובעל המילה יקרא מהר: 'זה לא די!') או 'פילוסוף יוני שחי כחיי כלב מרצון', ואם בעל המילה לא יודע, אבל מישהו אחר יודע וקורא 'קונטקט' ואחת שתיים שלוש שניהם קוראים 'דיוגנס' יחד – בעל המילה צריך למסור אות נוספת, למ"ד. וכן הלאה עד שחושפים את המילה המקורית שעליה חשב בעל המילה. הקטע הנחמד הוא שהרבה פעמים שואלים שאלות 'פרטיות' כמו חבר של מי מהנוכחים שבעל המילה לא יכול לדעת, ובכלל, משחק חמוד ביותר.

      אהבתי

  18. כל עניין החופש הגדול הזה מוזר
    אני לא זוכרת שבתקופה שאני הייתי ילדה ההורים שלי (ובכלל הורים של ילדים) סבלו כל כך מהחופש הגדול כמו שהיום הורים לילדים סובלים ממנו.

    גם קראתי באיזה מקום שהציעו הצעה לפצל את החופש הגדול ולעשות חודש אחד חופש בספטמבר (יחד עם החגים) וחודש אחד חופש בסביבות אפריל (כשיוצא פסח יחד עם חופשת פסח). והבנתי שזה בחיים לא יעבור כי המורים לא יסכימו לזה.
    ת'כלס חודשיים חופש ברצף זה המון זמן (וגם עולה לא מעט כסף).

    אהבתי את סיפורי סבתא על הנכדים
    זה תמיד מעניין לראות מהצד איך הקטנטנים האלה חושבים (וכמה זה היה שונה מאיך שאנחנו חשבנו כילדים)

    אהבתי

    1. אולי כי פעם האמא היתה בבית ברוב המקרים ולא עבדה, וכיום אין דבר כזה, כי צריך שתי משכורות כדי להתקיים, ולכן החופש הגדול מעורר בעיה קשה כי כששני ההורים עובדים מה עושים עם הילדים.
      את זוכרת איך חשבת כילדה? יש לי הבזקים, ולמען האמת זה תלוי גיל. באותם מקרים שאני זוכרת איך חשבתי, זה כן די דומה למה שהם חושבים כיום, או לפחות לאיך.

      אהבתי

      1. כשאני הייתי ילדה 2 ההורים שלי עבדו, והאמת שכך גם היה אצל כל ההורים של הילדים שהכרתי
        לא היה מצב כזה שאמא של… נמצאת בבית כאמא במשרה מלאה

        אני חושבת שבתקופה שהייתי ילדה, אנחנו בתור ילדים ידענו להעסיק את עצמינו ולא דרשנו ו/או היינו צריכים צוות הוואי ובידור שישעשע אותנו במהלך החופש הגדול. עד כיתה ד (כולל) היו קייטנות ואחר כך פשוט היינו בבית, ישנים עד מאוחר, רואים TV, משחקים בדברים. חברים היו באים אלינו אנחנו אליהם. נוסעים לדודים, לסבים ולסבתות וכדומה.
        היום יש הרבה מאוד ילדים שלא מסוגלים להעסיק את עצמם וגם אם לוקחים אותם לאנשהו הם משתעממים מהר.

        אהבתי

        1. הנכדים שלי עוד צעירים, לא בגיל שהם יכולים להיות לבד כמובן. אני כן מסכימה שבדור המסכים הנוכחי הרף של הפעילות שונה, והיום למשל כל הילדים נוסעים עם ההורים לחו"ל בקיץ או לפחות לאילת. לא דברים שאנחנו הכרנו וגם לא בדור הילדים שלי.

          אהבתי

          1. ברור שהנכדים שלך עדיין צעירים ,אפילו צעירים מאוד

            הדור הנוכחי שונה מאוד מהדורות שהיו לפני
            אני תוהה אם זה באשמתו או באשמת ההורים שחושבים שהילדים שלהם לא מסוגלים להעסיק את עצמם וחייבים בכל רגע נתון לשעשע אותם. כי אני רואה הורים עם גישה אחרת, ושהילדים שלהם לא צריכים את כל המסביב הזה שילדים אחרים לא יכולים כביכול להסתדר בלעדיו

            גם היום יש דור של הורים שמתעקש לתת לילדים שלו כל מה שהם לא קיבלו בתור ילדים
            מה שיוצר גם דור דיי מפונק שרגיל לקבל כמעט כל מה שהוא רוצה ולא מוכן להתאמץ
            נכון שלא כל הילדים הם כאלה, יש אחוז מסויים שלא, אבל האחוז הזה הוא לא הרוב

            אני גרה ליד יישוב עירוני מאוד מבוסס וההורים שם כל הזמן מתלוננים על בתי הספר ועל הציונים של הילדים שלהם
            אבל הם לא כותבים את זה שהם עושים לילדים שלהם את שיעורי הבית והעבודות, וכשהילד מגיע למבחן אין לו מושג באמת על מה החומר
            חברה שלומדת הוראה אמרה לי שאחת הבעיות הכי גדולות היום בתחום החינוך של בתי הספר הוא העניין שההורים עושים לילדים את העבודות ולא הילדים עצמם. שיעורי הבית הם סוג של דרך ללמוד את החומר, וכשילד לא עושה את זה בעצמו הוא בעצם לא לומד (ותאמיני לי שראיתי שיעורי בית של יסודי וחטיבה וזה הרבה יותר נחמד משיעורי הבית שהדור שלי קיבל בגילאים האלה)

            אהבתי

            1. בדיוק כתבתי לאמפיארטי שסיפרה על הנכד שלה שהעיר על שיעורי הבית איך הבן הצעיר שלי באופן עקרוני לא עשה אף פעם שיעורי בית. אני לא מסכימה שילד שלא עושה שיעורי בית לא לומד. אני חושבת שצריך לשנות את כל הקונצפט, ואם למידה עצמית חשובה שיעשו אותה במסגרת השעות של בית הספר. למידה פרונטלית מתאימה רק לחלק מן התלמידים חלק מן הזמן. בכלל, ילדים מבלים שש שעות ויותר בבית הספר. זה מספיק זמן לכל מה שרוצים. אלא שרוב הזמן בבית הספר מבוזבז על שטויות ומשמעת והקראת שמות ולמידה מסוג אחד בלבד (פרונטלית). הרי את הבגרות אפשר להשלים לבד תוך שנה, גם אם גודלת ביער על ידי זאבים. מה הם עושים שם כל כך הרבה שעות וימים? ועצם זה שהורים עושים שיעורי בית של ילדים WTF? רק מעידה עד כמה מוסד שיעורי הבית מיותר ופשט רגל.

              אהבתי

            2. אני יודעת שבודקים שמות רק בבוקר לא בכל שיעור

              מה שכן בטוח שצריך לשנות את השיטה, כי השיטה הקיימת היום היא מיושנת וצריך למצוא שיטה שמתאימה יותר למאה ה20
              בפעם האחרונה שנכחתי בביה"ס (לפני 7-8 שנים עבדתי באחד כזה, לא כמורה) זה דיי דומה לאוניברסיטה, ילדים יושבים בכיתה והמורה "מרצה" על החומר. אם מדובר בנושא ריאלי מדגימה תרגילים ודוגמאות לצרכי הבנה של החומר. תמיד נשאלות שאלות על החומר כדי לבדוק את ההבנה של הילדים.
              אחת הבעיות שיש היום בבתי ספר זה שהכיתות מאוד גדולות, יש תלמידים שמפריעים למהלך השיעור ומורים שמה לעשות קשה להם להשתלט על כל כך הרבה ילדים ולהקדיש תשומת לב לכל אחד ואחת מהם.
              כמו שבאוניברסיטה יש חומרים שצריך לקרוא לבד בבית או ללמוד לבד בבית או לתרגל לבד בבית זה אותו הדבר גם בביה"ס
              ההבדל העיקרי זה בהיקף של החומר, שבביה"ס חומר הלימוד הוא בהיקף קטן משמעותית ממה שיש בביה"ס (פעם הייתה לי שיחה עם הדיקנט של מדעי המחשב בפתוחה והוא אמר לי שהיקף החומר בקורס של מדעי המחשב שווה להיקף מקצוע שנלמד בתיכון במשך 3 שנים)

              לגבי שיעורי הבית
              אני מעולם לא הבנתי הורים שעושים לילדים שלהם את שיעורי הבית
              ויותר מזה אחר כך מתפלאים למה הציונים של הילד נמוכים (כי במבחנים רואים מי יודע את החומר ומי לא

              אחותה של גיסתי הייתה עכשיו עם המשפחה כמה שנים בהולנד
              שם שיטות הלימוד שונות, אבל גם ההתנהגות של הילדים שונה לאין ערוך מההתנהגות של ילדים בישראל
              החשש הכי גדול שלה ושל הילדים שלה היה לחזור למערכת החינוך הישראלי
              רק כדי לסבר את האוזן, הבת שלה (12) בארץ הייתה חייבת ריטלין כדי ללמוד ושם לא
              כי שם גם אם יש 30 תלמידים בכיתה הם לא מרעישים ולא מפריעים ומכבדים את המורה
              ופה בארץ… טוב כשיש הורים שמתקשרים לצעוק על המורה של הילד שלהם במקרה הטוב או באים פיזית כדי לעשות את זה, בגלל שהילד קיבל ציון לא טוב או לא משנה מה. הילדים גם מתייחסים למורים כמו שההורים שלהם מתייחסים

              אהבתי

            3. משום מה המערכת לא מאפשרת לי להגיב לך למטה, אז אני מגיבה כאן. אי אפשר ללמד ילדים בבית ספר בשיטה של אוניברסיטה. זה לא מתאים. כל הבעיה היא התפיסה שמורים צריכים ל'השתלט' על הכיתה, ומשמעת, והכל בנוי כמו כלא, ומה הפלא שילדים שונאים את זה ורואים את זה גם באלימות זה כלפי זה וגם בונדליזם. מקום שאתה שונא אתה גם לא מכבד. זה נושא מאוד גדול, אבל בעיקרון אני לא חושבת שההבדלים שציינת בין מערכות הלימודים בארץ ובחול נובעים רק מההתנהגות של הילדים. ההתנהגות היא פועל יוצא של המבנה המערכתי כאן שחייב להשתנות.

              אהבתי

            4. יש הבדלים בהתנהגות של הילדים
              למשל בארץ אין כבוד למורים בבית הספר
              בחו"ל זה שונה
              בארץ יש את תרבות המגיע לי
              בחו"ל אף הורה בחיים לא היה חושב לצעוק על מורה, או להתקשר אליו לטלפון הפרטי/אישי שלו ולצעוק עליו למה הילד שלו קיבל ציון נמוך במבחן/עבודה או למה הוא הוציא את הילד באמצע השיעור (כשהילד הפריע) וכדומה
              אני מכירה אפילו מקרים שהורים נקטו באלימות פיזית נגד מורים
              וכשילד רואה שההורים שלו לא מכבדים את המורים שלו הוא מתנהג בהתאם
              ילדים הם מראה של ההורים שלהם לטוב ולרע

              אין ספק שהשיטה הנוכחית כבר לא מתאימה וצריך לשנות אותה לשיטה שמתאימה למאה ה21
              אבל עד שזה יקרה… יזרמו עוד הרבה מים בנהר…

              אהבתי

  19. גרמת לי לחייך בפה מלא, מניפה. הלוואי והיית סבתא גם אצלנו.
    ואיך את רגועה למראה הפעוטה בקצה השולחן, שאפו!
    וריכוך החוויה במוזיאון הילדים (גם כן מחלבת כסף מעצבנת) והתיעול שלה למקום ערכי יותר. בלי ציניות בכלל: את סבתת השנה 🙂
    אלו בטח דברים שיישמרו בליבן של הבנות.

    לגבי הדוש בסיפא, נו, באמת. הם כל כך מעייפים. לפחות הצלחת לצחוק.

    אהבתי

    1. הפעוטה בקצה השולחן היתה יציבה באופן מפתיע, אלא שלא רציתי לבחון את זה הלאה 🙂
      לא יודעת לגבי סבתת השנה, כי הרף בסביבה שלי הוא כזה שהסבתות האחרות באות באופן סדיר אחת לשבוע, ואני ממש לא. ובעיקרון אני מאוד נהנית איתם, שזה אולי פועל יוצא מכך שאני לא אחראית עליהם באופן סדיר, חלק מהפררוגטיבה של סבתא.

      אהבתי

      1. לא יכולה להשוות אותך לסבתות אחרות, ולא אכפת לי מה סבתות אחרות עושות או מה מינון האחריות שלהן.
        כי יש כאלה שבאות פעם בשבוע ומורידות מוראל ביתי עד לביקור הבא.

        אהבתי

כתיבת תגובה