העמק הוא חלום

שלושה נינים של אמא שלי עולים השנה לכיתה א', וביניהם הנכדה הגדולה שלי. אחותי הגדולה, הסבתא של שני הנינים האחרים, שולחת תמונות של שניהם, בן של בת א' ובן של בת ב' שלה, עומדים ומחייכים חיוך ענק ומחזיקים כל אחד את ה'צוּקֶר טוּטֶה' שהיא הכינה להם. צוּקֶר טוּטֶה הוא קונוס ענק שעשוי מבריסטול מגולגל, מעוטר בציורים ומדבקות וממולא בכל מיני הפתעות לילדי כיתה א' – כלי כתיבה וקלמר, מחקים ריחניים ולורדים זרחניים, וגם ממתקים לחבב עליהם את המעבר. אף דנה לא נמה עם הממתקים שאחותי הגדולה מכינה. אחותי מצרפת גם תמונה של הבת הבכורה שלה, עם הצוּקֶר טוּטֶה המקורית שהכינה לה הסבתא היקית שלנו, מהקיבוץ בעמק. הנינה הראשונה זכתה במה שאף נכד או נין אחר של הסבתא המיתולוגית לא זכה, ואחותי מחדשת את המסורת. אני חושבת לאמץ גם כן את הרעיון ולהכין לנכדה שלי צוּקֶר טוּטֶה משלה. כניסה לבית הספר היא טקס המעבר המשמעותי הראשון בחיים שאני זוכרת מעצמי. אני זוכרת את התלבושת האחידה (חצאית קפלים בצבע ירוק יער וחולצת כפתורים בצבע ירוק בהיר; על הכיס הקדמי היה תפור סמל בית הספר), את ההתרגשות של המפגש עם הסביבה החדשה, הכניסה הרחבה, המסדרון, הכיתה. את החברה גליה שהכרתי מהגן שהחזיקה לי חזק ביד, את אמירת השלום לאמא שהשאירה אותי בכיתה הומה ילדים זרים. אני זוכרת את המורה שנזפה בילד שמצץ אצבע ואחר כך גם משחה לו את האגודל בשכבת דבק פלסטיק עבה, וכמה הזדהיתי עם הילד האומלל ובו זמנית שמחתי בלב שזה לא אני, כי גם אני מצצתי אגודל עד חודש לפני כן. למדתי להסתפק בסלסול תלתל סורר בין אצבע ואגודל, מנהג שמלווה אותי עד היום.

בינתיים אנחנו מתלבטים אם וכיצד לחגוג את יום ההולדת של אבי, שנפטר השנה. אני פוסקת שכן. לא ברור לי למה צריך לציין רק את יום המוות מכאן ואילך, ונראה לי חבל לוותר על המפגש המשפחתי ההומה סביב יום ההולדת של אבי שנולד בקיץ. למה לא נגשים את המפגש שתכננו שנה שעברה, ושלא ביצענו כי אבא הטיל וטו כי חם, אני מציעה, ובווטסאפ האחים יש הנהוני הסכמה. תכנית המגרה משנה שעברה נשלפת: אנחנו נפגשים במרכז המבקרים בתחנת הרכבת החיג'אזית בכפר יהושע, ואחותי הגדולה מספרת לילדים איך סבא היה נוסע ברכבת העמק, איך היה יורד ממנה לקטוף פרח והספיק לחזור לקרון, ואיך פעם נרדם והגיע כמעט עד דמשק ('אל תגזימי', משתחזר לי בראש קולו של אבי, 'הגעתי עד צמח'). אחר כך אנחנו נוסעים ברכבת העמק המחודשת מתחנת כפר יהושע עד בית שאן, אוכלים במסעדת רוזליה, וממשיכים לבריכה שבה בילינו קיצים רבים וארוכים בילדותינו, בקיבוץ של הסבתא מהעמק. בת דודתי שעדיין גרה שם מתנדבת ללוות אותנו לבריכה, ואני מאוד מעריכה את הדרך שבה היא בולעת את מענה הלשון המופתע שלה כשהיא שומעת שנגיע כשלושים-ארבעים איש, מחציתם ילדים ופעוטות. אין ספק שהחספוס הקיבוצניקי שלה התעדן מאוד עם השנים.

רכבת העמק.jpg
רכבת העמק ומרכז המבקרים בכפר יהושע, בול מתחילת העבודות על הקו המחודש ב 2011

איפה המקפצה של הבריכה, אנחנו שואלים את בת הדודה באכזבה. המקפצה האימתנית בגובה 5 מטר, הטילה צל ענק עלינו כילדים עירוניים שהגיעו לקיבוץ בקיץ. הבטנו בעיניים כלות בילדים המקומיים רצים על המקפצה הגבוהה וקופצים ממנה לבריכה בסלטות מלוות בצווחות, רק כדי לשוב לעמוד בתור ולטפס בסולם. המקפצה בבריכה היתה ההוכחה לילידיות, כמו הצבע השחום של גופם וכפות הרגליים שלהם שהיו קשות כמו סוליות, ושעליהם הלכו יחפים על השבילים הרותחים של העמק. אני ויתרתי מראש, היו לי דאגות אחרות במשק כמו איך למנוע את הכוויות שחטפתי בכל חשיפה לשמש, אבל אחותי הגדולה התעקשה ללכת יחפה עד שדרכה על דבורה מעוכה שעקצה אותה וגאלה אותה מייסורי הקפצוצים הגרוטסקיים מצל לצל שרק הדגישו את עירוניותה המגונה. מישקה המציל, גוף בצבע ברונזה ושיער לבן ארוך שמשל בממלכת הבריכה ביד רמה ובביטחון של זכר אלפא, גרס שמי שעולה בסולם השלבים יוכל לרדת מהמקפצה רק בקפיצה למים, אין חרטות. פעם אחת בלבד עליתי בסולם, לבי דופק בחזקה. מלמעלה הגובה היה בלתי נתפס, המים רחוקים וירקרקים. אני לא זוכרת את הקפיצה, אם כי ברור לי שקפצתי, אחרת הייתי עדיין שם. 'כבר לפני כמה שנים שיפצנו את הבריכה וביטלנו את המקפצה', מסבירה בת דודתי, 'היא היתה ממש לא בטיחותית'.

בצוּקֶר טוּטֶה שאני מכינה לנכדתי הבכורה אני שמה כמיטב המסורת ציוד לכיתה א' וממתקים. כשהם גרו אצלי סיפרתי להם סיפור בהמשכים. היתה שם דמות של ננסית זעירה בשם שינדה-קארה, שם שנגזר מהדמות של קרשינדו הגמד מכוכב החלומות, החבר הבלתי נראה של חנה'לה חלמנה'לה הקיבוצניקית, מחווה לספרה של דבורה עומר. אני מחפשת לנכדה את הספר ההוא, מוכנה לחטט בחנויות יד שניה, ומגלה לשמחתי שאפשר לקנות עותק חדש בחנות ההוצאה של ספרי 'דני': כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי. הנכדה קורעת את העטיפה הצבעונית וקוראת את הכותרת בעיניים נוצצות. יום יבוא ואעלה על הכתב את הסיפור שאני סיפרתי להם. בינתיים אני רק יכולה לקוות שלא נס ליחו של הסיפור על קרשינדו. מודה שלא קראתי אותו שנית.

 

into the unknown Natalie Foss
into the unknown, Natalie Foss

45 תגובות בנושא “העמק הוא חלום

  1. ציור הזינוק למים ממחיש היטב למה זה כל כך מפחיד לקפוץ ממקפצה (וגם התיאור שלך המחיש את זה היטב מאוד). והציור שעל הבול מזכיר כל כך את הספרים של ימי ילדותנו: בדיוק כאלה ציורים היו שם. היו ימים.

    אהבתי

    1. בהתחשב בכך שהציור שעל הבול נעשה לפני שבע שנים, הוא, כמו חלקים גדולים של הפוסט הזה, נוסטלגי לגמרי. לנוסטלגיה יצא שם רע של רגש געגוע והתרפקות על העבר תוך נטייה לאידאליזציה שלו, אבל אני בהחלט זוכרת גם את הקשה והרע, ולא רק את הרך והנעים. אני מודעת לחלוטין לכך שהמפתח להרבה מההתנהלות שלנו כיום מצוי בעבר האישי ההוא, אולי במובן הראשוני של האטימולוגיה היוונית של המילה: נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב).

      אהבתי

  2. לא הכרתי את מנהג הצוקר טוטה, אבל זוכרת את התלבושת האחידה של כיתה א' – אכן חצאית קפלים ירוקה (כל כך מוזר לחשוב על זה היום) וחולצת כפתורים שאצלנו היתה במשבצות קטנות של ירקרק ולבן – לבנים עם צווארון רגיל ולבנות עם צווארון עגול שסרט אלכסון ירוק מסביבו – ואת הילקוט האדום, מעור אמיתי עם ריח של עור.
    בכיתה ב' עברתי לבית ספר אחר ואני לא זוכרת את התלבושת שם אבל איכשהו ברור לי שהיא לא כללה חצאית, וגם החולצות הפכו בשלב כלשהו לחולצות טריקו רגילות, וטוב שכך.
    יפה שאתם מציינים בהרכב משפחתי את יום הולדתו של אביך, כולל הגעה לבריכה המיתולוגית. אני לא קפצתי ממקפצה אף פעם, וגם לשחות למדתי רק בכיתה ה', אבל נקודת המבט הזאת של הילד הזר בהוויה הקיבוצית-בריכתית בהחלט ברורה לי.
    והספר בעל השם הארוך על קרשינדו הוא אחד האהובים עלי מילדותי! זוכרת שלקחתי אותו מהספריה עבור בתי, שקראה אבל לצערי לא התרשמה במיוחד.
    בהצלחה לנכדה הבכורה – ציון דרך מרגש.

    אהבתי

    1. זהו מנהג של יוצאי גרמניה, והיו שתרגמו אותו לעברית ל'קרן השפע'. הזכרת לי אכן את הילקוט של פעם, מעור אמיתי עם ריח מובהק ואופייני. לא הרבה ספרים של דבורה עומר צלחו את מבחן הזמן, לצערי. אני מקווה שבכל זאת הנכדה תאהב אותו, כי גם לי הוא זכור כחביב במיוחד, לגיטימציה לכל המרחפים שחולמים בהקיץ ומדמיינים מציאות אחרת. זהו הסיפור הראשון שדבורה עומר כתבה, והוא מבוסס על מה שקרה לה כשאבא שלה, משה מוסינזון, הלך להלחם במלחמת העולם השניה. זה הוא שפתח את כף ידה ושם בה גמד בלתי נראה ואף נתן לו את שמו, קרשינדו.

      אהבתי

  3. די מפחידה התמונה של הצלילה אל תהום הכוכבים.
    לרגע השתעשעתי ותיארתי לעצמי, אותך עומדת עדיין על המקפצה, מתבגרת לך בחן ולא מעזה לקפוץ ולהסתכן "ולהרוויח" את חייך מחוץ למקפצה..
    לא זכורה לי הפרידה מההורים לפני ההתייצבות בכיתה א'. אני זוכרת מורה שהתאהבתי בה ממבט ראשון ואת ההורים שניסו לשנות שיבוץ של בנם/בתם ולהחליף בין הכיתות. (מוזר, לא?)

    אהבתי

    1. יש משהו מפחיד בעצם המושג של צלילה, שדורש אמון מוחלט שהמרחב שאליו צוללים לא יזיק לך אלא יכיל אותך.
      מה זוכרים ולמה? מאוד אינדיבידואלי. הזכרונות מכיתה א' לא לגמרי ברורים לי. אני כן זוכרת אותי אומרת לאחותי בשליש השני של כיתה ב' שעד עכשיו היה כיף, ומעכשיו כבר לא. זה היה גבול מאוד ברור, ולכן גם מסתבר שכיתה א' היתה טובה.

      אהבתי

  4. זוכרת את הספר על קרשינדו, אותו המורה הקריאה לנו כסיפור בהמשכים בכיתה א׳. גם אני הקראתי אותו לילדי בהמשכים, וגם הם אהבו אותו מאוד.
    בהצלחה בכיתה א׳!

    אהבתי

    1. אני מאוד מקווה שהספר יעבור את מבחן הזמן, וימצא חן בעיני הנכדה. הרעיון שהוא היה ההשראה לסיפור שסיפרתי להם בהמשכים מהראש בכל ערב לפני השינה הוא כבר מוטיבציה לא קטנה לקריאה. נראה מה היא תגיד. ותודה על הברכה 🙂

      אהבתי

  5. איזה נוסטלגיה, אני גרה די קרוב לתחנה ההיא ולא ידעתי שיצא בול עם התמונה שלה. זכור במעורפל סיפור על גמד שסיפרה המורה בכיתה א' בכל יום שישי לפני שהלכנו הביתה. יכול להיות שזה אותו גמד?

    אהבתי

    1. עולה מהתגובות שיש די הרבה מורות שקראו את הסיפור בהמשכים בכיתה א', אולי כי מדובר בילדה בת 7, וכי היא סוג של חריגה בזמנה, ילדה חולמנית שחיה לה בעולם דמיוני ומשום כך לעגו לה ילדי הקיבוץ הפרקטיים. בגלל זה אני מקווה שהסיפור עדיין רלוונטי, כי הרבה מספריה של עומר נקראים היום עם הרמת גבה. זוכרת שקראתי כילדה את ספרה 'לטוס אל על' על ילדה תימניה שהחלום שלה היה להיות דיילת (!) ולהתחתן עם טייס. היתה לי תקופה שרציתי להיות דיילת בעצמי בגלל הספר. כבר כשבתי היתה קטנה, וודאי היום זה לא עובר בשום קנה מידה של תוכן ומסר.

      אהבתי

  6. הצוקר טוטה הזה נשמע כמו מסורת ששווה להמשיך – באופן יותר נדיב ודמוקרטי ממה שסבתך היתה עושה (הבנתי שרק הנינה הבכורה זכתה לכך? או שפספסתי משהו?) – כמו שאחותך עושה. כל אחד/ת שעולה לכיתה א' זכאי/ת לקבל כזה. מקסים.
    נזכרתי בתלבושת האחידה שהיתה לי בבית הספר היסודי בירושלים – חצאית קפלים אפור-חאקי או מכנסיים בצבע זהה (רוכסן בצד!)
    וחולצה בתכלת עם צווארון מעוגל ופס כחול מעטר אותו, וכמובן סמל בית הספר.
    בארה"ב לא היתה תלבושת אחידה (בבית ספר ציבורי) אבל ביסודי הראשון שאליו הלכתי (כיתות ד, ה) אסור היה לבנות לבוא במכנסיים. רק שמלות וחצאיות.
    בחטיבה/תיכון בארץ התלבושת כבר היתה רק החולצה – תכלת מכופתרת עם צווארון וסמל בית הספר, עם ג'ינס או כל מכנס או חצאית כחולים אחרים.
    לילדיי כבר היתה רק חולצת טריקו (קיץ) וסווטשר (חורף) בתכלת/כחול עם סמל בית הספר.
    לא זוכרת את יומי הראשון בכיתה א' אבל זוכרת את הכיתה, את המורה הנהדרת שליוותה אותי עד סוף כיתה ג' (ובעצם עד שנסעתי לארה"ב), ואת העובדה שהיא לא העירה לי ולדורית חברתי הטובה שישבה לידי, כששתינו מצצנו את אגודלינו בשיעורים.
    בארה"ב המורה כבר העירה לי על כך (בכיתה ד') אבל המשכתי למצוץ בבית ובלילות עד כיתה ו'…..וכשנגמלתי מזה, התחלתי לאכול כפיצוי…..ולהשמין.
    טוב עשיתם שהחלטתם לחגוג יחד את יום הולדתו של אביך. כך הנצחתם את האושר על חייו שהיו, ולא רק את האבל על מותו.
    זוכרת היטב את הבריכה בקיבוץ בו בילינו את רוב החופשות, ואת הילדים הקיבוצניקים קופצים ושוחים כמו דגים במים…..כמה קינאתי בהם, וכמה חסרת ביטחון הייתי. הביטחון שלי במים הגיע רק בארה"ב, גיל 10, כשהדוד שלי בנה בריכה בחצר ביתו…..
    תראי כמה זכרונות העלית לי…..
    את הספר שהזכרת אינני מכירה, אבל קורה לי המון שאני מקריאה בהתלהבות ספר מילדותי או מילדותם של ילדיי לנכדיי הצעירים – וזה בכלל לא מדבר אליהם. מקווה שנכדייך אהבו.
    ואיזה כיף שגם לך יש סיפור (ועוד בהמשכים) שאת מספרת לנכדייך………ובאמת ראוי שתכתבי – לתיעוד ולדורות הבאים.

    אהבתי

    1. כן, רק הנינה הבכורה קיבלה צוקר טוטה מסבתא שלי. לא יודעת למה פתאום נזכרה בזה, כי לנו, הנכדים שלה, היא לא הכינה. לא ברור לי גם למה כשם שנזכרה כך שכחה, ואחריה לא חזרה על זה עוד עם אף אחד מהנינים. זה לא היה לנו חסר, כי לא היה גם לנו, ומצד שני סבתא שלי שלחה באדיקות לכל נכד בצבא חבילה מהמשק עם עוגות שמרים ועוגיות דבש שהיא אפתה (המשק סיפק לה תקציב מיוחד לחבילות לנכדים בצבא. בחיי. היה סעיף מיוחד בתקציב לזה) ועם מכתב מתוק מלא שגיאות כתיב. כשהיתה חבילה כזו מגיעה כל בית ספר שדה היה מתאסף לאכול מהחבילה של 'ספתא'. טעים כמו שרק מאפים של יקים יכולים להיות.
      הזכרת לי את התלבושת האחידה בבית הספר באנגליה, כשהייתי בכיתה ה'. בעיקר אני זוכרת שאחי היה צריך ללכת עם עניבה, והיתה ברירה בין צבעי היסוד, כחול, אדום, צהוב וגם ירוק.
      מעניין הקשר שאת עושה בין מציצת אגודל לאכילה. אולי באמת זה צורך אוראלי חזק, כי גם אני נוטה לאכול בכל מצב רגשי נתון.
      ולגבי המפגש להנצחת יום ההולדת: אני באמת מאמינה שעדיף להפגש סביב תאריך ההולדת ולא המוות. מחר יום המוות של חמי, ונעלה לבית הקברות, ונגיע לחמותי, ונאכל. אני כבר מרגישה את הלחץ…

      Liked by 1 person

    2. מעדכנת בעיקר בשבילי, אבל גם בשביל ה'תיעוד ההיסטורי': מבירור שערכנו בין בני הדוד מהקיבוץ, מסתבר שסבתא שלי הכינה לנכדים שלה במשק צוקר טוטה. זאת אומרת שזה עניין גיאוגרפי: לנכדים שגדלו בקיבוץ איתה היא הכינה. לנו, הבנים של הבן הגדול שגר אז בירושלים, לא. מן הסתם עניין של מרחק. הנינה הראשונה אף היא גרה לא רחוק כל כך ממנה. having said all that לסבתא שלי בהחלט היה קטע של נכדים סוג א' ונכדים סוג ב'. כבר כתבתי פעם איך שידרגתי עצמי במודעות מלאה מסוג ב' לא'. אלא שאחותי הגדולה למשל, שהיתה הנכדה הראשונה, היתה בהחלט סוג א', ועדיין לא קיבלה. אז כנראה התשובה הגאוגרפית היא הנכונה.

      Liked by 1 person

  7. צוקער טוטע! OMG! הזכרת לי נשכחות עמומות!
    אחותי ואני עוד זכינו לקבל כאלה, אבל לא ממש ברור לי אם זה היה לרגל עליה לבית ספר או באופן רנדומלי בין החופשות (לא התראינו הרבה עם הסבים היקים).

    כל מה שכתבת לגמרי על התדר המדויק של הספרות הישראלית שאני אוהבת, זו שהתחלתי לקרוא באולפן ובקיבוץ: אסתר שטרייט וורצל, דבורה עומר, קצת שולמית לפיד. החוויות האישיות האלה, בגוון של אבק ונעורים וחופש שלא קיים בספרות הנוער שקראתי עד כה – כל כך קסמו לי. בבקשה תכתבי (לי) עוד על ילדותך ונערותך!
    וכן, את חייבת להעלות על הכתב את הרפתקאות שינדה-קארה.

    בהצלחה לנכדה!

    Liked by 1 person

  8. השנה פעם ראשונה שמעתי על המושג צוקר טוטה, מחברה גרמניה שלמדה איתי וניסתה להעלות איתי נוסטלגיות, עד שהבינה שהיא היחידה שמבינה מה זה.. אילו העולם של הבלוגיה והעולם האמיתי היו מתערבבים עוד הייתי אוכלת את הכובע והיא הייתה צוחקת עלי אחרי שהיינו קוראות את הסיפור שלך.
    אבל הכי מצחיק, זה שקראתי את הפוסט הזה אתמול ב4 בבוקר ונרדמתי מיד אחריו… עד עכשיו הייתי בטוחה שחלמתי אותו ושהמצאתי לך פוסט שתואם לסיפורי החברה שלי.

    Liked by 1 person

    1. את היית צריכה לשמוע את הצחוק שלי כשקראתי את המשפט האחרון שלך. הגרמנים עדיין מחלקים צוקר טוטה היום, ראיתי תמונות ברשת, אבל אני לא בטוחה כמה זה נפוץ ובאילו חלקים של גרמניה. זה היה נפוץ בראשית המאה העשרים, בתקופה שסבתא שלי היתה ילדה, ואני תוהה עד כמה זה היה מנהג יהודי או מנהג כלל גרמני. התמונה הראשונה שאליה הפניתי בתגובה לקומורבי למעלה נעשתה על ידי חברה בשם Samson & Co בעיר מגדבורג. נשמע לי יהודי לגמרי. אולי זו המקבילה הגרמנית לאותיות הדבש אצלנו בכפר טודרא.

      אהבתי

        1. תודה! אז זה אכן מנהג יהודי, והתחדש בתחילת המאה העשרים. השאלה היא אם קדם למלחמת העולם הראשונה, שהרי העדות הכתובה הראשונה היא לפי המאמר מ 1917. אני לא זוכרת תמונות של סבתא שלי, ילידת 1904 עם צוקר טוטה, ומניחה שאם היא היתה מקבלת היתה צריכה להיות תמונה. מצד שני, המשפחה שלה היתה מאוד מתבוללת, וכל המנהגים בבית לא היו יהודיים. אולי זה מסביר למה לא הכינה לנו, הנכדים. ואולי מישהו סיפר לה על כך והיא הכינה לנינה הראשונה, ואחר כך ויתרה.

          אהבתי

  9. אתמול ניסיתי לכתוב תגובה לפוסט והתוכנה פשוט לא איפשרה לי. לוורדפרס אני כבר לא מצליחה להכנס כי הם לא מקבלים את הסיסמה שלי ולא מוכנים להחליף לי סיסמה. עד עכשיו הייתי נכנסת דרך גוגל דרייב, אבל אתמול גם זה לא הסכים. אחרי שישרא נסגר מה כבר נשאר לי?
    ובקשר לפוסט הזה, נזכרתי במעבר שלי לכתה א' שהיה מאד קשה. אח שלי היה בבי"ס ריאלי, ואני רציתי גם, אבל אותה שנה היה בייבי בום, ולא היה להם מקום לכולם. לכן רשמו אותי לבי"ס עממי. אני לא הסכמתי להכנס לכיתה. פשוט לא נכנסתי. לקחו אותי לפסיכולוג שפשוט עשה לי פרוטקציה והכניס אותי לבי"ס ריאלי. גם כן סיפור…

    אהבתי

    1. קודם כל צר לי כל כך על סגירת ישראבלוג. טליק כתב לי שהיום הם יעלו מחדש את האתר, אבל נדמה לי שכל ההחייאות הללו מסמנות את הסוף בצורה הברורה ביותר. אין לי ספק שאת עוברת כעת תהליך אבל, אני זוכרת את עצמי באותו מצב בדצמבר האחרון. אשר לבלוג שלך בוורדפרס, מאוד מקווה שתצליחי להכנס. ואולי כדאי לשקול לפתוח בלוג חדש?
      והסיפור על המאבק שלך כילדה בכיתה א' מדהים. איזו נחישות! והיא גם הצליחה. נשמע כמו חוויה מכוננת, ואני מקווה שהלימודים בריאלי הצדיקו את המאבק.

      אהבתי

    2. אסתי, אני מתפעלת מהסיפור שלך כילדה בכתה א' , נזכרתי בסיפור מעברי הרחוק ובכלל לא חושבת שהייתי מסוגלת בגיל הזה לשנות את ההחלטה של הורי או של ביה"ס בנושא.

      אהבתי

  10. מנהג נהדר הקונוס עם ההפתעות לילדים . לא שמעתי עליו ואני מניחה שהיום הילדים נכנסים לחנויות עם שפע המוצרים ובוחרים בעצמם ( לפחות אלה שיכולים מבחינה כלכלית), אבל ההפתעה והרעיון מוצאים חן בעיני . בעניין הילד עם האצבע והמורה כמדומני שזה מנהג שהיה מאפיין בעבר את היהודים בגולה ואת החרדים. תודה להסבר למושג נוסטלגיה ( כאחת שמתגעגעת להרבה דברים בעבר , והנה בשעה זאת ישראבלוג -כמעט נוסטלגיה , למרות ההבטחה מאתמול הוא טרם חזר …)

    אהבתי

    1. יש בכל זאת הבדל בין להכנס לחנות ולבחור ובין לקבל קונוס מושקע מהסבתא, אני חושבת. במקרה שלי, הייתי צריכה להיות יצירתית במיוחד, כי הילדה קיבלה את כל הציוד – ילקוט, קלמר, כלי כתיבה – מהועד של העבודה של אבא שלה. נשארו לי רק הצ'ופרים, וחיפשתי לה צבעים מיוחדים, וממתקים תמיד מתקבלים בברכה, במיוחד איכותיים. והספר. היא כבר קוראת בעצמה, ואת ההתלהבות שלה ראיתי. הילד עם הדבק והאצבע נשאר חרות בזיכרון שלי. אולי הוא סימל את כל מה שפחדתי ממנו עם הכניסה למסגרת הזו שבה אתה מוותר על החופש שלך, וצריך למלא פקודות. ואשר לישראבלוג: אני יודעת שאת כותבת בפייסבוק, ובכל זאת מקווה שתמשיכי לכתוב בבלוג חדש במסגרת אחרת, וורדפרס או בלוגר. יש משהו בבלוג שממלא פונקציה אחרת מפייסבוק או טוויטר.

      אהבתי

      1. מובן וברור שיש הבדל בין קניה בחנות והפתעה מהסבתא , לכן אני מאוד אוהבת את הרעיון ,
        ונתת לי רעיון לקנות את הספר של דבורה עומר ואולי גם את ציפור הנפש לנכדי שמלאו לו לאחרונה 33 שנים .
        ואכן יש הבדל בין פייסבוק לבלוג , לא שוללת פתיחת בלוג חדש במקום חדש על הסף, ימים יגידו.

        אהבתי

          1. רציתי לכתוב 33 או 3…מי סופר ?… אבל זכרתי כותרת שחלפו 33 שנים ובדקתי בויקיפדיה : מיכל סנונית כתבה את הספר בשנת 1985, עת ששהתה באיטליה. הספר הפך עד מהרה לרב מכר בינלאומי, שזכה בפרסים רבים, ובשנת 1993 זכה במקום הראשון בתחרות עולמית לספרי ילדים שנערכה בז'נבה.

            Liked by 1 person

  11. איזה פוסט נהדר! איך זכרונות הילדות שלך נשזרים בחוויות הסבתאות והאמהות שלך היום… כל כך יפה ונוגע ללב. מאוד נהניתי. מאוד מזדהה אפילו בלי להיות סבתא. 🙂

    גם אני מאוד פחדתי מהמקפצות בילדות. קרן השפע נשמעת לי מקסימה, אבל יש עוד שבועיים לחופש ורק היום התחלתי אותו, אז לא למהר קדימה!! 🙂

    יופי של חגיגת חיים עשיתם לאבא שלך. זה כל כך חשוב להעביר את הזכרונות האלו הלאה, ולא רק במילים אלא גם בעשיה משותפת במקום בו הדברים קרו. אני חושבת שזה מעמיק את השורשים ומחבר בין הדורות, כל כך חשוב! אני זוכרת את הסיפורים של אבא שלי על עיר הילדות שלו ועל איך הכינו נקניקים, יין וגבינה, ועל בית המרחץ. אלו היו הסיפורים שהכי אהבתי לשמוע אבל לצערי מעולם לא חזרנו לעיר הילדות שלו ואני לא יודעת לספר אותם לילדים שלי. הוא לא רצה לחזור לטורקיה והעביר את חוסר הרצון הזה אלי. התמונות הישנות של הילדות של ההורים שלי, נשמרו בעיקר תמונות של אבא שלי ואמא שלו, נראות לי קסומות ומיסתוריות, כאילו חיים אחרים ואין לי דרך להגיע אליהם…

    יופי של דבר אתם עושים.

    אהבתי

    1. גם אני מעולם לא בקרתי בעיר הגרמניה של אבא שלי, שאותה עזב בגיל 4 (אמא שלי ילידת תל אביב). יש אולי הבדל בין מקום שעזבו אותו בגיל כל כך צעיר (הוא גדל כאמור בקיבוץ בעמק, וזו הזהות שלו) ובין מקום שכבר יש ממנו זכרונות של ממש, כמו העיר הטורקית של אבא שלך, ובכל זאת, אם הוא לא רצה לחזור לשם, זה אומר משהו. אני חושבת שהמפגש השנה היה מוצלח במיוחד כי שילבנו גם את החלק העיוני עם החווייתי, וחווייתי מכל מיני סוגים (הנסיעה ברכבת, המסעדה, הבריכה). בסופו של דבר כולם יצאו מרוצים, לא דבר פשוט כשמדובר בתערובת של מבוגרים וקטנים, דתיים וחילוניים, שמגיעים מכל חלקי הארץ.

      אהבתי

  12. אין לי מושג מה זה המנהג הזה, אבל אני בתור ילדה זוכרת שביום הראשון של כיתה א' לבשתי סרפן של הלו קיטי וחולצה לבנה.. התיק שלי הגיע עד מאחורי הטוסיק שלי מרוב שהייתי קטנה, וששברתי את ה"עגלה" של התיק בערך ביום השני ללימודים.
    אצלנו חולצות בית-הספר (של היסודי) נכנסו רק כשהייתי בכיתה ו', ובחטיבת הביניים והתיכון לא ממש היה אכפת למישהו מצוות המורים ו/או המנהל מי לובשת מה, העיקר שתהיה חצאית, וחולצה לא קצרה מאוד, למרות שעברתי על הכללים לא פעם ולא פעמיים, בייחוד בהגעה לבגרויות 😉

    איזה כיף שהם מתחילים כיתה א' וכל-כך מרגש, בהצלחה!

    אהבתי

    1. אני עוד זוכרת שהיו נותנים לנו לכתוב חיבורים בהכנה לבגרות בהבעה בכתב שהנושא שלהם היה 'בעד ונגד תלבושת אחידה בבית הספר'. זה היה משמעותי בזמנים שבהם היה פער גדול מאוד בין אנשים שיכלו להרשות לעצמם מותגים וכאלה שלא. אולי גם היום הפער הזה קיים, אבל נדמה לי שהכל זמין יותר, וגם האופנה לא כל כך נוקשה כמו פעם, כשכ-ו-ל-ם היו צריכים ללכת עם מיני, אם התאים או לא. וממילא גם עם התלבושת האחידה אפשר היה להפגין פער: אני עוד זוכרת בת כיתה שלי, שאבא שלה היה עורך דין והם שחו בכסף, שהגיעה לכיתה בחורף עם מעיל פרווה 😒. היא היתה אז בכיתה ח'.
      הכניסה לכיתה א' מאוד מרגשת, כל פעם מחדש 🙂

      אהבתי

  13. לא חשבתי על זה, אבל נראה לע שגם אצלי הכניסה לכיתה א׳ היתה טקס המעבר הראשון שנצרב בזיכרון. החולצה הלבנה, שער הפרחים שדרכו ילדי כיתה א נכנסו לחצר, ילדי כיתה ב׳ שבאופן מסורתי שרו לילדי כיתה א׳ את שיר האלף בית (ושנה לאחר מכן כשאני נמניתי על ילד כיתה ב׳ השרים – כמה גדולה ומלומדת הרגשתי).
    מסורות וטקסים זה דבר נהדר. נורא קל קל לאבד מסורות קיימות, רק כי במשך כמה שנים אין זמן או חשק לקיים אותן, ואחר כך הן נשכחות מהלב.

    Liked by 1 person

    1. כמי שעומדת אוטוטו להיות אמא בעצמך – לי גם המעבר של הילדים לכיתה א' היה מאוד משמעותי, על גבול הטראומתי. סוג של תחושה של איבוד שליטה, שלא היתה לי כשהלכו לגן. כיתה א' היא עדיין רכה יחסית, וחוויתית. נדמה לי שהבעיות, אצלי לפחות, התחילו רק בכיתה ב', אבל גם אני זוכרת את התחושה של ההתנשאות (אם זו המילה הנכונה) על ה'ירוקים', שרק עכשיו נכנסים מבוהלים לתוך המערכת.
      אני חושבת שצריך לברור בין המסורות, ולהחליט אילו מספיק חשובות כדי לקיים בהתמדה. הם השלד של הזכרונות, ולא כדאי לזלזל בהם.

      אהבתי

  14. זה מרגיש כמו מטבח פיוז'ן.. ישן וחדש, נוסטלגיה ומודרני הכל ביחד, שלוב דורות. כמו ממתק מעניין שלאט לאט מבחינים בטעמים.
    הכניסה לכיתה א' היתה טראומטית עבורי. איכשהו, הצלחתי לשרוד את שנות ביה"ס והצבא ולהגיע עד הלום.

    אהבתי

    1. לפעמים כך אני מכוונת, ולפעמים כך יוצא. מערכת החינוך יותר דורסת ממפתחת, לצערי. עוד יותר לצערי שאת היית בין הדרוסות, וכל כך חבל שרק 'שרדת' (למרות שהמילה גם משקפת חוזק גדול, כנגד הנסיבות). 12 שנה, כל כך הרבה משאבים, ובסוף כל כך הרבה יוצאים פגועים.

      אהבתי

  15. הרבה דברים למדתי כאן
    אחפש את קרשינדו שלא היכרתי
    – אקנה הרעיון של צוקר טוטה
    – אוהבת רעיון היומולדת במקום להיפגש מול מצבה
    הזכרתי תמונות מילדותי
    וגם – שהתברר לי משפחתי , החלוצה וצאצאיה , הייתה גרה בישוב ליד התחנה השניה של רכבת העמק , משהו שגיליתי במקרה , כשנסעתי לטיול בנהריים
    וכששאלתי נסתמו כח מיני פערים בידע שלי על עלילותיהם
    כמו שנאמר – שלא ידעה לשאול

    Liked by 1 person

    1. באחד האמשים, כמו שאומר קישון, הקשבתי לתוכנית מלל בנסיעה באוטו ושם עלה עניין התאריכים והעובדה שבחברה הישראלית מקדשים תמיד את ימי המוות, ומה זה אומר עלינו כחברה. וחשבתי כמה זה נכון, ואיך אפשר לתקן, לפחות בסביבה האישית שלי. צריך לחגוג את הביחד, וזה לא חייב להיות סביב יום המוות. נראה לי מאוד הגיוני לבחור ביום ההולדת כיום שמאחד את כולם כפי שהיה גם בחייו של האיש. אלא שאני מניחה שזה לא יפטור אותנו מיארצייט ועלייה אל הקבר. בכל אופן, אלה מחשבות ראשוניות, ועוד ימים יגידו איזה לבוש תעטה ההנצחה המשפחתית.
      חיים מול תחנת רכבת אכן היו מאוד ייחודיים פעם. מעניין הסיפור המשפחתי שלך על המשפחה החלוצה. אולי תכתבי פעם.

      אהבתי

  16. איזה מנהג יפה זה לשלוח ילד לביה"ס ביום הראשון עם משהו מיוחד וממתקים שינעים לו את ההתאקלמות הראשונית

    ובהקשר לבריכה, מצחיק אותי שאנחנו בתור ילדים עשינו דברים והיום כל דבר לא בטיחותי ומסוכן…
    אנחנו שרדנו, לא?

    אהבתי

    1. אני חושבת שזה משתלב עם מנהגים אחרים כמו אותיות מדבש שנועדו להנעים לילד/ה את המעבר למערכת החינוך, ויש לזה שורשים עמוקים בתרבות היהודית שמאוד החשיבה תמיד השכלה ולימודים.
      ודווקא בעניין בריכה אני לא מזלזלת: השנה היו כל כך הרבה מקרים של טביעה של ילדים. או שזה בולט כי אין השנה (ככל הידוע) לי מקרים של שכחת ילדים באוטו, כי הגבירו מאוד את המודעות לענייין. אנחנו שרדנו, אבל היו גם היו אסונות, על חלקם אפילו אני יודעת.

      אהבתי

  17. איזה דבר זה נוסטלגיה, לפעמים היא נעימה ומלטפת והבטן קצת מעקצצת מגעגועים ולפעמים קשה ופוצעת למרות שמהגדרתה היא משהו טוב.. מין געגוע נעים שכזה, אז איך נקרא זיכרון כואב?
    הכניסה שלי לכיתה א' הייתה בהחלט טראומטית והיא דווקא הייתה בקיבוץ. הגעתי אחרי תחילת השנה אני חושבת, לקחתי הרבה אויר (משהו שכבר מאז אני עושה כל פעם לפני משהו שאני כל כך פוחדת ממנו) וצעדתי קדימה לעבר הלא נודע והלא מובן. בתוך בועת חוסר הבנה וחוסר תקשורת מוחלטת. אז קשה לקרוא לזה נוסטלגיה אבל זה היה מה שזה היה 🙂
    למדתי בקיבוץ עברית, לשחות, לרכב על אפניים, גיששתי את דרכי בעולם החדש הזה שבו אני לא מבינה כלום ושום דבר והבנתי את החשיבות שבוודאות. לנו לא היו מכינים צוקר טוטה שכזה (מצחיק כי עכשיו אני מבינה את השם כי אני יודעת קצת גרמנית חחח) אבל אני סאקרית גמורה של תחילת השנה, של ריח הספרים והציוד החדש והיומנים, זה תמיד מילא אותי התרגשות ושמחה, התחלה חדשה, כתב יפה, חברים, ואו! תודה שהחזרת אותי לשם 🙂 למען האמת עכשיו עם העבודה החדשה אני גם מרגישה את ריח פתיחת שנת הלימודים באויר ומתרגשת מאוד!

    Liked by 1 person

    1. לא ידעתי שאת קיבוצניקית בעברך.
      תחילת שנת הלימודים היא משהו שבאמת היה מלא פרפרים בבטן, וריח של ספרים חדשים ומעטפות צבעוניות ומדבקות עם השם והמון התרגשות לקראת המפגש מלא ההבטחות עם מורים חדשים וישנים וחברים לכיתה שלא ראית כבר כמה זמן (וחודשיים לילדים זה המון זמן). וכיתה א' הכי מרגש.
      סטודנטית מגרמניה סיפרה לי שמנהג הצוקר טוטה עכשיו הוא נורמה בגרמניה.

      אהבתי

כתיבת תגובה