למה לא אמרת לי

"בחיים שלי לא השתמשתי בטלק, אני ממש שונאת טלק, אבל אולי אודה בפני אמא שאני גונבת לה אותו?" שואלת אחותי הקטנה. כדרכם של זקנים, יש לאמא שלי נגיעות של שיגעון רדיפה. בגלל שבגירסה הזקנה והדמנטית שלה היא הרבה יותר רכה ונעימה, היא מרסנת את הנטייה הזו שלה ולא מתפרצת בהאשמות מפורשות, אבל כשאני שם, היא מתלוננת על אחותי, ובו זמנית קוראת לה 'המלאך שלי'. אני לא נוגעת בכסף, אין לי שום מושג מה קורה איתו, אומרת לי אמא שלי אבל ממשיכה: אני לא באמת צריכה כסף. אחותך דואגת לי לכל ומצביעה על הבגדים החדשים שהן קנו ביחד רק השבוע. העניין עם הטלק היה יכול להיות משעשע לולא העיב על שלוותה. לדירה של אמא שלי יש ניחוח קבוע של טלק. הוא תרופת הפלא של אמא שלי לכל גירוי עור; היא משתמשת בו והרבה. ואז היא אומרת לאחותי שמישהו משתמש לה בטלק, כי לא יכול להיות שהטלק נגמר כל כך מהר, וגם, ההוכחה הניצחת: בבוקר היא קמה וראתה טלק מפוזר על רצפת השירותים. לא יכול להיות שהיא פיזרה אותו ככה בלי לנקות. והיא מביטה באחותי במבט מאשים, מחכה להודאה. מכיוון שאחותי היא המועמדת היחידה שעשויה להכנס לבית של אמא שלי בלילה היא גם החשודה המיידית בגניבת הטלק בלי רשות. לב טוב יש לאחותי והיא לא אומרת לאמא שלי שזו היא שקמה באמצע הלילה ומשתמשת בטלק, מפזרת אותו על הרצפה ובבוקר לא זוכרת דבר. אל תחזקי את הפראנויות שלה, אני מבקשת ממנה. את זוכרת מה היה עם דודה הלן, שלעת זיקנה הגיעה לביתה מתנדבת גרמניה שבאה לארץ למרק את המצפון הגרמני הקולקטיבי על ידי עזרה לזקנים. היא היתה מנקה את הבית של דודה הלן בחינם, ובתמורה דודה הלן האשימה אותה שהיא גונבת לה בגדים. בינתיים אחותי קונה לאמא שלי עוד שלוש חפיסות טלק ומראה לה שהן בארון, שלא יחסר.

לקראת ביקורו של חצי בן הדוד בשלישית מאמריקה והבאתו לאחותי לשבת אני מתבקשת למלא טופס ארכני וטרחני:

Date/time of planned pick-up: _______________ Date/time of planned drop-off: ______ Name of person(s) picking up participant from group: ______________________________ Relationship of pick-up person(s) to participant: ________ Contact information for hosting family/ friends before and during visit: ________ Tell us about the visit. Where will the participant be going? _____________ If your teen has not met the person(s) picking him/her up, please send an electronic image of the pick-up person

יש משהו באובססיביות האמריקאית לטפסים שמעוררת בי קבס, סוג של פורמליות מרתיחה ומיותרת בעיני. אבל משפחה זו משפחה, ואבא שלי שמר על קשר איתם. אני בולעת את ההתנגדות האוטומטית שעולה בי למקרא הדרישות האלה, מלטפת את בְּעַת הבירוקרטיה שמרימה בי ראש וזועקת במחאה. ממילא אני רק אוספת אותו, הוא יהיה כל השבת אצל אחותי עם הבנים שלה, שהם בני גילו. אני אאסוף אותו, אני כותבת ואפילו שולחת תמונה לפי הדרישה. אני עונה לעוד כמה מיילים מנדנדים, האם נרצה לאסוף אותו לשבת או אולי ליום אחר? מתי בדיוק אגיע, מי יסיע אותו בחזרה ולאן, ומה התוכניות שלנו לגביו (תניחו לו מתוכניות. הוא יבלה עם ילדים ישראלים בני גילו). אגיע לפי ההוראות של רכזת הקבוצה האמריקאית, בשתיים וחצי להיכל התרבות במודיעין, רחוב עמק דותן 49. אני מכוונת את ווייז ומגיעה לאתר חמש דקות לפני הזמן. הרחבה לפני ההיכל ריקה לגמרי, והשמש קופחת. אני עושה סיבוב באתר, אבל אין שם איש. חום השמש מוחזר מהאבנים הלבנות, אני מרגישה כמו נמלה תחת זכוכית מגדלת שמרכזת את קרני השמש עליה. אפילו אבני המרצפות מחממות את כפות רגלי. אולי הגעתי מוקדם מדי. אני ממתינה תחת עץ, אבל חם במודיעין גם תחת צל העץ. אולי לא הבנתי נכון? מקס מתקשר. הם כבר בעיר, אבל לא כאן. אני מדברת עם המלווה הישראלית של הקבוצה. נתנו לך כתובת לא נכונה, אנחנו בדרך זבלון 1, היא מנחה אותי. ווייז הנאמנה מלווה אותי שש דקות לאתר החדש, ואני רואה את המדריכה הישראלית עם מקס האומלל עומד לבדו עם תיק גדול, כמו ילד שההורים שכחו לקחת אותו מהגן. עולה בי גל של כעס. את יודעת, אני מתפרצת על המדריכה הישראלית למרות שלא היא זו ששלחה את הכתובת הלא נכונה, חשבתי שעם כל הטררם המוקדם, ההכנות, החקירות המודיעיניות שעברתי, הטופס והתמונה שהייתי צריכה לשלוח כדי לזכות לאסוף את הילד, הרכזת האמריקאית לפחות תהיה כאן ותתנצל על המידע השגוי ששלחה לי. אבל את מקס אני מקבלת בחיבוק גדול. הילד לא אשם, ואני לא רוצה שירגיש רע יותר מכפי שמרגיש מי שנשאר לבד אחרון במגרש חנייה רותח ביום שישי בצהריים אחרי שכל הילדים כבר נאספו. ובעיקר חם לי נורא, ואני נמלטת עם מקס לחלל האוטו הממוזג.

אתמול קרה לי דבר מוזר, מספרת לי אחותי. הייתי באוטו וראיתי איש זקן עם מקל שהולך כפוף, ממש כפוף, כמו האות רי"ש. שאלתי אותו לאן הוא צריך, והוא היה בדרך לסופר. בחוץ חם מאוד, אז הסעתי אותו לסופר ועזרתי לו בקניות ולקחתי אותו חזרה לבית שלו. דירה מוזנחת. גר לבד, חי מהקצבה של ביטוח לאומי. אלמן, ויש לו בן אחד, חולה נפש ומאושפז. בדקתי למה הרווחה לא עוזרת לו, ממשיכה אחותי. מסתבר שהמקרה מוכר להם. הציעו לו דיור מוגן, אבל חשוב לו לשמור על עצמאותו ועל הביקורים אצל הבן. הוא גם מסרב שמישהו יבוא אליו הביתה, בדיוק כמו אבא. אני לא מפסיקה לחשוב עליו, אומרת אחותי. מה אם יפול בבית. אף אחד לא ידע ולא ישמע. נתתי לו את מכשיר הטלפון של אבא, ממילא יושב כאן ללא שימוש. נתתי לו את המספר שלי, שיתקשר אם צריך. התקשר הבוקר, סיפר שהוא נוסע לשוק באוטובוס, כי הפטרוזיליה שם הכי טריה. לא רצה שאסיע אותו, אמר שמסתדר, רק רצה לספר לי. הכי צמרר אותי, אמרה אחותי, שהסנדלים שהוא נעל היו בדיוק כמו של אבא. לא ראיתי סנדלים כאלה על אף אחד אחר חוץ מאבא.

אתמול היה יום ההולדת שלו. של אבא שלי.

Henn Kim Everybody hurts
Henn Kim, Everybody hurts

32 תגובות בנושא “למה לא אמרת לי

  1. אוי.
    וחוץ מזה, נדמה לי שאחותך מלאך. כאילו לא די בטיפול בהורים (ואחר כך רק באמך), שאיננו פשוט (בלשון המעטה) – היא עוד מתנדבת לטפל במישהו זר, שגם הוא כורע תחת שק מלא צרות.
    חיבוק.

    Liked by 1 person

  2. איזו תמונה מקסימה.
    גם לי היה כזה, סבא-שאחרי-הסבא, שראיתי, חובש בארט כמו שאף אחד חוץ מסבאים לא חובש, עומד שעון על עמוד חשמל או מקל, ממתין בבוקר להסעה שלו, כשאני חופזת לי לאוניברסיטה. הוא שמח להקדים לי שלום. ואני שמחתי לראות אותו.

    באשר ליתר… חיבוקים רבים.

    Liked by 1 person

    1. דרישות השלום הללו, האנשים שמזכירים אותם. והחפצים. ובאמת נחמד כששיגרת היום גורמת לך לחלוף על פני אותם האנשים, ולומר שלום. משהו בסדר הקיים של היקום מתאשר ומתאשש ברגעים הללו.

      אהבתי

  3. אוי האשמות האלה,בהתחלה שאבא של אישתי התחיל להאשים שלקחו לו וגנבו לו,לא הבנו על מה הוא מדבר בכלל,לא תארנו לעצמנו שהוא חלה במשהו שבהמשך יתברר כאלצהיימר וייחסנו את זה לעובדה שהוא לבד יותר מידי זמן.אחכ הוא האשים את בנו שהוא לקח לו כסף והוא לא רוצה שיבוא אליו,אחכ הוא היה מצלצל שהוא לא מוצא את מכונת הגילוח שלו ולעיתים יהל הייתה צריכה ממש לנסוע אליו הבייתה כדי למצוא את המכונה,שהאשמות החריפו הבנו שמשהו לא טוב קורה והלכנו לאיבחון פסיכוגיריאטרי ומשם הדרך הייתה סלולה לצלילה במצב.
    כל הכבוד לאחותך שלקחה על עצמה אחריות על איש שהיא לא מכירה,זה לא קל ודי מטורף לעשות כשהיא מטפלת באמא שלך.
    אצלנו אנחנו בישורת האחרונה ממש שלא ברור אורכה וכבר אין כל כך מה לעשות

    אהבתי

    1. אני מבינה את אחותי, וחוץ מזה היא באמת צדיקה. אני לא משתמשת הרבה במילה הזו, והיא פשוט כזו. יש בה אור. אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו לוקחים תיק כזה על עצמם, אבל למרות שהיא עובדת, ויש לה 4 ילדים ואמא לטפל בהם, מוצאת זמן וכוח ל'אמץ' את הזקן הבודד הזה (ונדמה לי שזו הבעיה העיקרית שלו. היא אמרה שהילדים בבניין שלו לועגים לו וקוראים לו 'משוגע', כך שבסביבה הקרובה שלו אין עם מי לדבר). באמת שאין הרבה מה לעשות כעת עם אבא של יהל, כשהוא כבר לא מכיר איש ונמצא כמו שאמרת בישורת האחרונה. כואב הלב. מקווה שלא להגיע לשם בעצמנו, אבל זה לא שיש תפריט ונותנים לנו לבחור את הסוף…

      אהבתי

  4. יפה ועמוק, כדרכך.
    באופן אבסורדי, הורינו נוכחים בחיינו לאחר מותם לא פחות (ולפעמים הרבה יותר) מבחייהם.
    מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד.

    אהבתי

    1. ובכל אחד מילדיו בצורה שונה. אחותי הגדולה פתחה קבוצת לימוד לזכרו. אני אוהבת יותר את המעשים של אחותי הצעירה, אבל כל אחד ומה שהוא צריך.

      אהבתי

  5. אני רק השתגעתי בשקט בלב כשראיתי פעם אחת מטפלת פיליפיית תומכת בקשישה שמתקשה ללכת ;_;

    אחותך באמת מלאך.

    הטופסולוגיה הזאת נראית לי כמו סוג של ביטוח. בסה"כ הם אחראים על נוער שמגיע לארץ אחרת ושוהה עם קרובים שהם לא מכירים, הם רוצים להיות מכוסים ולדעתי גם לדאוג לילדים.
    הטעות בכתובת שקיבלת מעצבנת מאוד. בכלל חוויה זוועתית.

    אהבתי

    1. יותר מביטוח, הטופסולוגיה הזו היא כסת"ח נגד תביעות, אחד התחביבים האמריקאיים. הקטע המעצבן במיוחד היה הפער בין הטופסולוגיה והנידנוד הקודם לאיסוף ובין ה'אין עם מי לדבר' כשקורית פשלה כמו שקרתה. אין להם ממש דרך להתמודד עם זה, כי הם כל כך מאמינים בסיסטם שכשהסיסטם כושל אין אילתור, אין יכולת אמיתית. מזל שהיתה שם מדריכה ישראלית. ואלמלא החום, אולי הייתי מתמודדת טוב יותר עם הזמן המבוזבז והכעס. החום מכניס את הכל לסיר לחץ.

      אהבתי

  6. זה לא פשוט לטפל בהורים קשישים, אז בזרים קשישים זה בכלל עניין אחר
    זה עצוב שיש היום קשישים שאין להם עם מי לדבר. כי נראה לי שהקשיש הזה התקשר רק כדי לדבר עם מישהו. הקשר הזה זה מה שהוא צריך (בטוחה שהוא צריך יותר מזה גם)

    אגב, גם סבתא שלי קונה פטרוזיליה וכוסברה רק בשוק כי שם זה הכי טרי

    אהבתי

    1. ברור לי שמעבר לטוב הלב האמיתי לגמרי של אחותי, היא פשוט מתגעגעת לאבא שלנו, והגעגועים לבשו צורה של טיפול בזקן הזה עם הסנדלים של אבא. ועניין הבדידות שובר לב, כי הוא לא יכול להיות מכוסה על ידי הרשויות, ואנשים כמוהו שאין להם משפחה ושהשכנים שלהם מתנכרים ומתנכלים להם ממש סובלים.

      אהבתי

  7. איזה פוסט נוגע ועצוב, והתמונה… חבל על הזמן.

    קוראת את הגעגועים שלכן לאבא בכל מילה ואת החמלה כלפי אמא. בנות טובות אתן, שתיכן, כל אחת בדרך שלה.

    חיבוק גדול!

    אהבתי

  8. הפוסט הזה מלא ועוטף מבפנים ביחד.
    טלק לפעמים עוזר לנו להחליק את הקשיים. מעגלי כאב חוזרים אלינו כדי לעזור לנו לצאת מהם (היא עוזרת, היא מרפאת בעצמה).
    }{

    אהבתי

  9. אני מעריצה גם את אחותך וגם את הקשיש שבוחר בחופש
    ומה עושה לנו הרפואה , נותנת אגוזים למי שאין לו שיניים
    חיים ארוכים אבל כל כך עלובים

    אהבתי

    1. עקשנות היא תכונה של אנשים שפעמים רבות מתחזקת עם התקדמות הגיל. ואולי זה מה שמסייע להם לשמור על צלם אנוש, להחזיק בציפורניים בשארית הכבוד העצמי גם כשנלקחות מהם היכולות אחת אחרי השנייה. מגיע אכן שלב שבו החיים עלובים, אבל מתי הם כבר בלתי ראויים זו שאלה אינדיבידואלית.

      אהבתי

      1. יפה תגובתך
        גם בקשר של העקשנות עם הגיל למרות שאני מכירה גאוותנים שנשארו בבית וגם "בדרך אל החתולין" של יהושע קנז מרמז לזה
        וחיי תמיד ראויים , אפילו אם עלובים , כי החיים הם הערך העליון

        אהבתי

        1. חיים של אחרים הם אכן ערך עליון, ואין לאיש רשות ליטול אותם. אבל אני כן בעד לתת לבן אדם אפשרות לצאת בכבוד, לפני שהוא הופך לחסר כל: חסר יכולת הליכה, אכילה, ראיה, שמיעה וזיכרון. אלא שממה שחוויתי עם אבא שלי, גם זה לא פשוט. זה כמו הקטע של בישול במים, בהדרגה, ומתרגלים. האדם מתרגל לכל.

          אהבתי

  10. הפוסט הזה נגע ללבי בכל כך הרבה אופנים…..הגעגועים לאבא (שבין השאר מתבטא ברצון של אחותך לעזור לאיש הזקן…), הצורך להתמודד עם הזכרון המתפוגג של אמא, אפילו בן הדוד שנאלץ להמתין לבד בעוד אספו כבר את כל חבריו…..

    Liked by 1 person

  11. נו למה זה תמיד עושה לי בעיה להגיב כאן?! אוף! ואני גם אף פעם לא רואה את התשובה 😦 (סליחה רגע של מרמור…)
    הסיפור על מקס העזוב (והטמטום הביורוקרטי שיכול להעיף לי את מד העצבים) ואחותך המלאך שאני כל כך מתחברת לרצון שלה לעזור… ואו ועוד התמונה בסוף, כל כך מרגשת ונוגעת!
    אני חושבת שאת הגבת שאחרי שמישהו הולך אנחנו נחפשים אותו בתוך זרים ומוצאים, כל כך נכון…
    אולי זה הרצון לשמר אותם עוד קצת איתנו

    Liked by 1 person

    1. ג'רבית! אני אלחץ על הכוכב של התגובה שלך, וכך תקבלי הודעה שהגבתי לך. מקווה שזה יעבוד. זה בדיוק ככה, שמחפשים את מי שאוהבים בזרים, אפילו אם זה רק סנדלים או גישה לחיים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s