בואו לא נעשה מזה סיפור גדול

'האם תהיי מוכנה להתראיין בתוכנית על ההרצאה?' שואל אותי הקול בטלפון. אני מהרהרת. כבר הופעתי בעבר בתוכניות טלוויזיה. אלה תמיד תוכניות איזוטריות עם אחוזי צפייה מזעריים, כאלה שהגיל הממוצע של הצופים בהן הוא שמונים ומעלה. בעבר, עשיתי את זה כי, נו, טלוויזיה, וגם כי ההורים שלי שמחו לראות אותי, ואפילו היו לי כמה הפתעות לטובה. פעם עליתי במעלית עם פרופסור מהאוניברסיטה שלי שנכנס שניה לפני שהדלתות נסגרו ויחד איתו עלתה סטודנטית נאה. 'היית נהדרת אתמול' אמר הפרופסור, ואני תהיתי בלבי למה הוא לא מתאפק, ואיך הוא מרשה לעצמו להעיר לסטודנטית על בילוי של ליל אמש. 'אני מדבר אליך', הוא אמר, מיישיר אלי מבט. 'נו בתוכנית ההיא, ששודרה אתמול', הוא עונה למבט ההפתעה שנמרח לי על הפנים. מסתבר שאת התוכנית האיזוטרית ההיא שידרו באותו אמש בשידור חוזר, בלופ שנמשך עמוק לתוך הלילה, וכך הגדילו במאות אחוזים את הצפייה באותה תוכנית. אחד השומעים החופשיים שלי באותו יום ראה אותה גם כן. 'יש לי שאלה אחת אליך, אחרי שראיתי את התוכנית', הוא אומר לי, ואני משחזרת לי בראש במהירות את הדברים שאמרתי, ממתינה לשאלה עניינית. 'למה את לא מתאפרת ככה כל יום?'

הפעם אבא שלי, הצופה האדוק ביותר שלי, איננו. אבל אמא שלי עדיין מזהה אותי, גם אם במרבית הפעמים אני צריכה להזכיר לה את שמי. אולי ישמח אותה. אני מסכימה. אופיע בתוכנית כדי לקדם את ההרצאה. אני מקבלת הוראות הגעה: עדיף לא ללבוש צבע לבן מבריק או אדום בוהק ושום דבר קטן, משבצות, פסים או נקודות.

אני עוברת על הדברים שאני רוצה לומר. מכינה פאנץ' ליינים, חושבת איך לומר את הדברים בצורה הטובה ביותר. התחקירן מתקשר אלי, ואנחנו מנהלים שיחה מרתקת. הוא איש שיחה מבריק, וגם הכין את החומר ומתמצא בו. השאלות שלו אינטליגנטיות. אני מכוונת אותו בזהירות לשאלות שאני מעוניינת בהן, ונוסעת לאולפן. המאפרת מניחה שכבת מייקאפ עבה על הפנים שלי. 'האם תרצי שאאפר לך גם את העיניים?' היא שואלת, ואז אני מרכיבה את משקפי המולטי-פוקל החדשות-יחסית שלי. 'לא צריך איפור עיניים', מתלהבת המאפרת, 'איזה משקפיים נהדרות!'

אני יושבת על הכיסא, הידיים מונחות על השולחן לפני. הבמאית נותנת הוראות. 'תפתחי את הכפתור בחולצה'. מה??? מרדנית מטבעי אני ממש לא מתכוונת לפתוח כפתור בחולצה. אבל כל הדברים שרציתי לומר פורחים מראשי, ונשארת רק התהייה מה הבעיה בחולצה שלי. והנה הראיון מתחיל. המראיין שואל שאלה. שכחתי כמה זה עלוב, כמעט מעליב. הוא לא באמת מבין מה הוא שואל, ובעיקר מעוניין להפגין כמה הוא יודע. הוא שוגה, אבל אני לא מתקנת אותו. אני עונה כמיטב יכולתי, והוא קוטע אותי, ושוב. והופס, הוא גמר. אני נזכרת גם בתחושה הזו, שלא באמת הספקתי, שלא אמרתי מה שרציתי. שיצא עקום לגמרי. אני קמה מהכיסא, אוספת את התיק ובו הטלפון ('על מצב שקט, בשום פנים ואופן לא רטט'), והולכת לחדר האיפור לנקות את הממרח שעל הפנים שלי. אחרי שלושה מגבונים, אני נעמדת מול המראה ודמותי מחזירה לי מבט ממושקף. באמת יפים המשקפיים שלי. אני מטה מעט את ראשי הצידה ופותחת כפתור בחולצה. וואללה, צודקת הבמאית.

Lei Xue Porcelain rubbish
Lei Xue, Porcelain Rubbish
מודעות פרסומת

48 תגובות בנושא “בואו לא נעשה מזה סיפור גדול

  1. אין לי ספק שהתראיינת מצויין. נכון לא תמיד נאמרים הדברים שמתכננים לומר ולפעמים השיחה סוטה מהכיוון שאליו את חתרת,
    ציפיתי לצילום של המשקפיים שלך לפחות, אבל גם התמונה הזו מוצאת חן בעיני.
    אני זוכרת שהתראיינתי כשיצא לאור ספר הילדים שלי, המראיינת טעתה בשם הספר ומזל שהראו אותו, כי הרעיון היה לקדם אותו אז לפחות שהשם יהיה נכון.
    כשהגעתי הביתה חטפתי בקורת מהבן שאמר שלא התמקדתי בעיקר כלומר קידום מכירות, ספרתי מה הוביל לכתיבתו, נתתי קרדיט להוצאה לאור ובעיניו זה היה מיותר. הבעיה היא שברגע שזה צולם, אין דרך חזרה.
    לקח לי זמן להתגבר על התסכול.
    בעניין האיפור: הגעתי מאופרת ואפרו עוד על האיפור שלי, יצא איפור כבד ואין לי מושג איך, התמונה הזו הגיעה לוואטס אפ, אני לא בחרתי אותה אבל בגלל שאני נראית שם טוב, השארתי.

    אהבתי

    1. הו, לי יש ספק גדול. אבל נחכה ונראה, כשהתוכנית תשודר ואולי תשודר שוב בשידורים חוזרים :/
      זו קצת תחושה של למכור את הנשמה שלך לשטן, שיתוף הפעולה הזה עם התקשורת, וכל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי בשביל מה. באמת שכבר אין לי סיבות לעשות את זה.
      ובעניין האיפור: איפור לצילום טלויזיה שונה מאיפור רגיל, והוא הרבה יותר כבד. אני זוכרת בפעמים קודמות שחשבתי שאני נראית כמו ליצן, ובתוכנית זה יצא טוב (ראי דברי השומע החופשי הנלהב שלי). אגב, לך יש שליטה על התמונה שלך בווטסאפ, ותוכלי להחליף אותה, אלא שמכיוון שאת נראית שם טוב בשביל מה. וגם התרגלת 🙂

      אהבתי

  2. השתעשעתי ממשפטי הסיום 🙂
    מראיינים שמנסים לגנוב את ההצגה מן המרואיינים שלהם באמת מרגיזים. דומה שהם שוכחים שהם אמורים רק להיות ברקע.

    אהבתי

    1. זה היה הדבר החיובי העיקרי שלקחתי מהחווייה: שהמשקפיים שלי, המעוצבים והיקרים, עושים את העבודה. ושאני צריכה לפתוח כפתור בחולצה :0
      באופן פרדוקסלי, דווקא המראיינים המרוכזים בעצמם עושים רושם רב יותר על הציבור, שזוכר באמת אותם, ואת התוכנית שלהם. להתראיין אצלם זה סוג של להיות רקע לאישיות הכביכול מבריקה שלהם, להרים להם להנחתה. עצוב, אבל ככה זה.

      אהבתי

  3. בטלויזיה כל כך חשוב לצאת 'טוב' והתמונה ושלל הפרטים לוכדים את העין עד שבקושי אפשר לקלוט משהו והמראיין והמרואיין מסונוורים והם לא באמת לבד כמו שנראים ודעתם מוסחת , ואת המראיין מזרזים באוזן , אבל לפחות הנושא המדובר מקבל הכרה ולכן הטלויזיה כ כ שטחית
    בראיון רדיו המאזין מורווח הרבה יותר , שלא לדבר על קריאה , אבל איך נגיע לקריאה אם לא ידחפו לנו דהרים לתוך העין
    זהו , זאת הקידמה , כביכול
    ולפחות אמא והמשפחה נהנו
    ואני בינתים מנסה להיזכר במשקפים שראיתי 😉

    אהבתי

    1. עד שלא עוברים את זה בעצמך את לא ממש קולטת כמה שטחי זה, בעובי נייר. ואחר כך מסתכלים אחרת על כל המידע שדוחפים לנו בפנים, ומבינים שזה רק קצה הקרחון, ואולי אפילו לא קרחון יש שם, אלא כריש.

      אהבתי

    1. זה פשוט פאתטי, כמה שטחי הוא היה, כמה, ובכן, טיפש. אולי זה סוג של כישרון, להראות טוב בתוכנית כשאין לך באמת מה לומר, אלא רק לחזור בשיבוש על מה שהתחקירנים המוכשרים דגו עבורך.

      אהבתי

  4. וואוו, כמה שהתמונה בונה נדבך נוסף על הפוסט. כאחת שפעם (בעשור הקודם 😉 ) יצא לה להתראיין לרדיו מדי פעם, אני יודעת כמה שלהתראיין זה קשה. וזה תלוי כמובן גם במי מראיין אותך (זה טנגו).
    מצד שני, לא נורא, אז ספציפית בתכנית אחת אזוטרית שיצפה בה מישהו בן 80 אולי יצאת רק 80%. בשאר התוכניות האזוטריות כבר יש לך reputation אז לא הייתי דואגת 😉 (גם בדר״כ אנחנו שופטים את עצמנו לחומרה אז אני לא יודעת כמה באמת היה נורא)

    אהבתי

    1. אהבתי מאוד את השימוש של האמן הסיני בפורצלן שמקורו בשושלת מינג לפחיות שתייה מעוכות, סוג של שינוי ייעוד של 'מה שצריך' שמעיף את המוח. וזה לגמרי תלוי במי שמראיין 🙂
      ברור לי שלא נורא, לכן גם הכותרת, אבל מיותר. בפעם הבאה (אם תהיה כזו) יהיו לי הרבה יותר חסמים, ויצטרך לקרות משהו מאוד מיוחד כדי לשכנע אותי שזה שווה את הזמן ואת המאמץ (ואת החולצה עם כפתור פתוח).

      אהבתי

  5. טוב, אולי גם אני ראיתי אותך פעם. פיתחתי אפליקציה לטלויזיה, ז"א עבדתי מול טלויזיה בשעות שאין ממש צופים… מסתבר שערוץ הכנסת הוא אחד המעניינים, בטח בהשוואה לערוצים המסחריים שמראים בעיקר שידורים חוזרים של תוכניות בישול, תוכניות בוקר, ושידור חוזר של תוכנית ייעוץ ברוח ניו אייג'ית! זה כאילו הם מצפים שאף אחד לא יפתח טלויזיה בשעות האלה.

    המ ולעניין, אין לי נסיון דומה לחלוק איתך, ועכשיו אני סקרנית לגבי המשקפיים.

    אהבתי

    1. זה הכל שאלה של כסף. כלומר, הכי זול להפיק את התוכניות האלה של הראשים המדברים (יחד עם פלג הגוף העליון, כפתור פתוח או סגור), וגם המרואיינים באים בחינם. ואחר כך אפשר למחזר עד אין סוף, לא עולה כסף בכלל. ככה זה. ובאמת לפעמים נדמה שלא אכפת להם בכלל שאין רייטינג, ואולי אפילו הם חושבים שזה מעיד על איכות?

      אהבתי

      1. אבל מניפתי, אני דווקא מזהה כאן אמביוולנטיות לכל אורך הקטע. מצד אחד בוז למדיום השטחי הזה ומצד שני הנאה מסוימת שלך להיות כוכבת שמאפרים אותה ומחמיאים לה (ולמען הסר ספק – אני קצת משועשע אבל מזדהה לחלוטין).

        אהבתי

  6. 'היית נהדרת אתמול'…וזה אומר הכל ! ( ובכלל לא חשבת שהוא מתכוון אלייך )
    בסיפור האיפור שלך נזכרתי שבסיום הקורס בו למדתי לאחרונה , אחת החברות בקורס הכינה תרגיל בו כל אחד מאיתנו הצטלם במצלמת וידאו ללא הכנה מראש, ללא ידיעה ובהפתעה וללא איפור , היה צורך לענות על שאלה במספר משפטים .לא תמיד נחמד להראות מצילום קרוב כל כך ללא איפור בכלל. ואולי צריך משקפיים מיוחדים ! כמו שלך …

    אהבתי

    1. מישהו שמבין משהו בצילום הסביר לי פעם שהאיפור בצילום הוא לא שקר. שבמציאות כשאנחנו מסתכלים על פנים של מישהו ללא איפור אנחנו באמת 'לובשים' פילטרים ומסננים את הפגמים, מסתכלים בעיניים, רואים את ההבעה. הדרך שבה אנחנו רואים היא היא איפור של המציאות בפני עצמו, ותשאלי כל ילד איך אמא שלו הכי יפה בעולם. הצילום שלכאורה הוא האובייקטיבי הוא המשטח את המראה, ופתאום שמים לב לקמטים, שומה בולטת, או כתם נראה גדול מכפי שהוא. בעצם האיפור מחזיר את הפוקוס של המראה ה'נכון'. ולפעמים גם קצת מוסיף צבע 🙂

      אהבתי

  7. ובגלל זה צריך להיות לכולם גם מקום שבו הם מפרסמים טקסטים 3>
    והלוואי שכולם היו לפחות קצת קצת תחקירנים.
    תתחדשי על המשקפיים, והתמונה נהדרת.

    אהבתי

    1. הרגשתי הקלה ממש לכתוב את הפוסט. מודה.
      זה לא רק התחקירנות. זה הסקרנות האינטלקטואלית שהיתה חסרה לי אצל המנחה. היה בו משהו משועמם, שטחי, כביכול הוא מצפה שאני אסעיר אותו, וכשזה לא קרה הוא חתך מיד, יאללה, ביי. והוא נחשב אחד הטובים, לכי תביני. אולי באמת אחרים גרועים עוד יותר?

      אהבתי

  8. לפני כמה שנים טובות אבא שלי התראיין לאיזו תוכנית TV כי הוא התנדב למילואים גם אחרי הגיל שבו צריך לעשות מילואים
    היה לו קשה להוריד את האיפור אחר כך (כן גם לגברים שמים)
    בכלל איפור במה הוא שונה ממה שאנשים שמים ביום יום
    זה כמו למשל שאם יש לך אירוע ותלכי למעצב שיער + מאפרת זה לא אותו איפור כמו שאת היית שמה בבית

    משום מה היום יש צורך להרבה (א)נשים לדפוק הופעה
    איפור, זה חלק מזה, אבל לא רק

    אהבתי את התמונה
    מצד אחד פחיות הדבר הכי זול שיש שנזרק לאחר שימוש
    ומצד שני זה פורצלן עדין מצוייר ביד, דבר שאנשים שומרים בבית
    איזו ניגודיות…

    אהבתי

    1. כמו שכתבתי לנגה, איפור למסך הוא באמת משהו אחר, ודווקא שם צריך להתמסר לידיהן המנוסות של המאפרות כי אם לא זה העיוות. והניגוד בין הפורצלן המצויר ביד ובין המהות של פחיות מעוכות באמת מעורר חיוך ואחר כך מחשבה.

      אהבתי

  9. החוויה, שתי השיחות, הפחיות המיוחדות, האיפור והנקודת מבט החדשה עליו (חיקוי המציאות?), הבוז והמחמאות – זה נשמע כמו חוויה שלמה 🙂
    (אני לא זוכרת אם אמרתי אבל אהבתי מאוד גם את הבחורה מתחת לספה הצהובה)
    היו פעם תוכניות כמו הראיונות שעשה קובי מיידן, או דב אלבוים – אני נזכרת עכשיו שאהבתי שם את העיניין האישי שהם גילו באנשים שהם ראיינו. היה עוד אחד, איך קראו לו? כמו פסיכולוג.. גם הוא היה כזה: מקשיב ומתעניין.
    זה עידן האינסטנט השיטחי שעומק או איטיות הפכו למילות גנאי בו.

    אהבתי

    1. דווקא על דב אלבויים אני חולקת עליך, כי התראיינתי אצלו. וגם הוא בעיקר, כמו בשיר של רחל, 'רק על עצמי לספר ידעתי'. אבל לפחות הוא אינטליגנט, והיה מוכן. קשה לומר את זה אחרת, אבל אלה הם המוצלחים שבין המראיינים. את זוכרת אותם, ולא את המרואיינים שלהם, וגם מעוניינת לחזור לתוכנית 'שלהם', בגללם, ולא בגלל המרואיינים. תחשבי טוב טוב אילו מן המרואיינים של דב אלבוים את זוכרת? כך זה גם למשל אצל אילנה דיין. גם אבא שלי אהב אותו מאוד, ולאבא שלי היתה מעט מאוד סבלנות לטפשים. אבל גם דב אלבוים מלא בעצמו, ואולי זה תנאי מקדים. ולפחות היתה לו תוכנית שלמה, כך שגם אם הוא מעוניין בעיקר בעצמו יש לפחות זמן לומר דברים קצת יותר ארוכים או עמוקים.

      אהבתי

      1. אולי זה באמת תנאי מקדים, להיות מלא בעצמך ובחשיבות עצמית… ציינתי אותם, כי המרואיינים אכן דיברו. נתנו להם להתבטא – בהיבט הזה, והחשיבות העצמית שלהם לא צרמה לי או לא קפצה לנגד עיני (ואני עדיין מתאמצת לזכור מרואיין/ת !). אני לא אוהבת את אילנה דיין (אינטרס הרייטינג איתה צורם לי מאוד, עם מידן ואלבויים, פחות).

        אהבתי

  10. רק אני דמיינתי את התחקירן יושב מאחורה ותולש שערות מתשובותיו של המנחה?
    תהיי בטוחה שסבתא שלי תראה אותך, המעריצה המושבעת של תוכניות בוקר כאלו ואחרות…
    אני שונאת טלוויזיה ואת השקרים שרצים בה, וחושבת שלבקש לפתוח כפתור בחולצה זו לא בקשה לגיטימית.
    רק פעם אחת בחיים הצטלמתי לתוכנית "שווה בדיקה עם מנחם הורוביץ" והייתי בשוק לראות איך הדברים מתנהלים מאחורי המסך ואיך התוכנית נראית בסוף.

    אהבתי

    1. ברור לי שאם אני הייתי התחקירנית, הייתי משתגעת ומתפטרת 😵. מסכימה איתך שלפתוח כפתור בחולצה זו בקשה בלתי לגיטימית. לכן גם לא התייחסתי אליה. אני חושבת שהיא אפילו חצופה. אפילו הגבתי בשאלה: שאוריד את החולצה בכלל? שתבין הבמאית את האבסורד. כל אדם צריך חוויה אחת כזו פעם בחייו כדי לנפץ את הבועה האשלייתית שמה שקורה על המסך זו מציאות כלשהי.

      אהבתי

  11. מסכים עם כל מה שכתבת על הטלויזיה. כואב לי לקרוא על אמא שלך. קשה מאוד להמשיך בחיי היום יום ככה. כל הכבוד לך שאת מצליחה. צריך הרבה כוח נפשי בשביל מה שאת עושה.

    אהבתי

    1. היא חיה בבית קטן ליד אחותי שמטפלת בה ברמה של כנפי מלאך. אני מגיעה לביקורים, וכל פעם מחדש צריכה להתמודד עם הפער בין המשפטים הלכאורה הגיוניים ובין העובדה שהיא חוזרת עליהם עשרות פעמים כי אין שום זיכרון לטווח קצר. למדתי שהיא כעת כמו נורה עם חיבור רופף: לפעמים דולקת ולפעמים כבויה.

      אהבתי

  12. כל פעם שראיתי מישהו שאני מכירה מתראיין בטלויזיה הרגשתי מלאת תסכול. ידעתי שיש לו המון מה להגיד, ושהוא יודע להתנסח מצוין, ושהיו לו כמה מסרים שהיה לו חשוב להעביר בראיון, והמראיין לא נותן לו הזדמנות לאף אחד מהדברים האלה. וכל פעם אני אומרת לעצמי שאם אי פעם יציעו לי להתראיין מסיבה כלשהי אני אסרב, אבל גם ברור לי שהפיתוי להסכים ולקוות שהפעם זה לא יהיה ככה גדול מידי.

    Liked by 1 person

    1. המילה תסכול מתמצתת היטב את החוויה. אנשים שראו את הקטע (כי אמרתי להם. מיזמתם אף אחד לא היה רואה. כאמור אחוזי צפייה שואפים לאפס) העירו על התחושות שהקטע עורר בהם: חייכתי, והמשקפיים יפים. הפיתוי הוא שהמסר בכל זאת יעבור, אבל בכל פעם מחדש אני אכן מגלה שהרושם שנשאר בכלל לא קשור לתוכן של הדברים, שאיש אינו זוכר.

      אהבתי

  13. לעיתים נדירות יוצא לי לצפות בחדשות, ותמיד אני נדהמת מהעובדה שבכלל טורחים להביא מרואיין. נראה שהמראיינים יכלו להסתדר יותר טוב עם אדם רנדומלי- הם יוכלו לשאול אותו שאלות, לתת לו לגמגם התחלה של תשובה ומיד לקטוע אותו עם ההברקה הגאונית שלהם.
    עובדה שכשזה מתרחש- הם בכלל לא שמים לב.
    https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5096065,00.html

    אהבתי

    1. הסיפור על המתחזה/ים נהדר. קצת באמת לתת להם לטעום מהתרופה שלהם. אני באמת חושבת שזה חלק מהקטע, הנרקיסיזם שלהם. היו לי גם ראיונות בתוכניות נידחות באמת שבהם המנחה נותן לך במה של ממש, אבל אז אף אחד לא זוכר את המנחה או טורח לחפש אותו. הדבר שהכי הפריע לי הפעם היה שהוא היה לא חכם, בלשון המעטה, ושזה בלט במיוחד לאור הפער בין השיחה שלי עם התחקירן האינטליגנט והסקרן ובין הראיון שהיה עמוק כמו ניר עטיפה.

      אהבתי

  14. אני בטוחה שהתראיינת מעולה. תבקשי לראות את הקטע, בטוח הוא נמצא במאגר תקשורתי כלשהו שהיח"צ מקבל. אהבתי את הפוסט, הצחקת אותי בסוף.

    אהבתי

  15. אני כל פעם לומדת ממך להאמין פחות למה שאני שומעת בתקשורת…. אבל זה בהחלט מעניין לשמוע – מה שכתבת על מראיינים מצליחים, שזה לא שהם יוצרים שיחה מרתקת אלא בולטים על רקע כל אדם אחר. אבל אני כן חושבת שבראיון טוב שומעים את המרואיין. אני גם חושבת שאולי ברדיו אפשר להקשיב למרואיין יותר. אני לא זוכרת שמות, אבל זוכרת מקרים בהם זכרתי דברים שמרואיינים אמרו ברדיו לאורך זמן. מה את חושבת?

    אהבתי

    1. אני מסכימה שברדיו זה קצת יותר טוב, כי הרושם הוא מילולי בלבד, בלי ההסחה שנגרמת בגלל המראה או הלבוש, עם או בלי כפתור פתוח או איפור. ונדמה לי שזוכרים דברים שאנחנו קשורים אליהם מקודם, שיש לנו רקע, שהדברים מתחברים אליו כמו וו כזה, שעליו נתלה הידע החדש. אם יש משהו שעושה לי רע זה השורה הבנאלית של המראיין שמדבר בשפת הווה: 'אז את בבית, ואז את מבינה ש…(פיגוע/רעידת אדמה/אסון כלשהו), איך זה גורם לך להרגיש?' (בעעעעעע).

      אהבתי

  16. נשמע כמו חוויה לא מרנינה במיוחד, אבל היי! למדת שהחולצה מחמיאה יותר עם כפתור אחד פתוח, קיבלת מחמאה על המשקפיים ותזכורת לכך שאולי ראיון טלויזיוני זה משהו שלא כדאי לך לשוב ולחוות בקרוב.

    התמונה של פחות הקרמיקה העקומות מצאה חן בעיני. מישהו השקיע זמן ומאמץ ביצירת אמנות שמלכתחילה אינה מושלמת.
    מזכיר לי קצת ציורים כאלה https://www.youtube.com/watch?v=i25Mm9bbsWE
    (כי למה שמישהו ישקיע זמן ומאמץ בציור שקית חטיף ריקה? כי זה ריאליסטי ויפהפה).

    Liked by 1 person

    1. כן, זה מה שניסיתי לקחת מהחווייה, ולא רק את תחושת הפיספוס וההשטחה. ופחיות החרסינה הסינית המצוירות ביד מעוררות חיוך דווקא בגלל הניגוד וההפתעה של שימוש בחומרים יוקרתיים לפיסול חפץ שהוא פסולת בהגדרה, פחיות שתיה ריקות ומעוכות. כך גם עם השקית, הפער בין התוכן ובין ההשקעה בציור. יש בזה משהו מפתיע ולכן גם קומי ומעורר מחשבה.

      אהבתי

  17. כל הכבוד לך שהסכמת להתראיין למרות שידעת מראש בעצם הכל – שהמדיום הזה שטחי להחריד, שאין קשר בין התחקירן היסודי והמסור למראיין, שבתשעים אחוז מהמקרים מעדיף ממילא להקשיב רק לעצמו ובתשעים ותשע אחוז מהמקרים לא מבין את השאלות שנתנו לו לשאול ובוודאי לא את התשובות שלך, אם טורח בכלל לתת לך לדבר.
    צחקתי בקול כשלא הבנת ש"היית נהדרת אתמול" היה מכוון אלייך!!
    לגבי האיפור – אכן לא ניתן להצטלם לטלוויזיה ללא איפור מתאים, אבל זה באמת איפור ספציפי שאי אפשר להסתובב איתו ביום יום (אני בכלל לא מתאפרת ולא סובלת שום דבר על הפנים שלי….איפרו אותי שלוש פעמים בחיי – בחתונה שלי, של בתי ושל בני).
    לפתוח כפתור בחולצה? נו, באמת. וטוב שענית כפי שענית.
    תתחדשי על המשקפיים. אני עכשיו חזרתי למשקפיים הקודמים שלי (אחרי שהזמנתי להן עדשות חדשות מעודכנות כמובן) אחרי שכמעט שנה אני עם משקפיים חדשות שכולם מחמיאים לי עליהן אבל אני לא מצליחה להתרגל לעצמי, כשאני פוגשת את עצמי במקרה באיזה חלון או מראה…………..

    אהבתי

    1. היי אמפי, איזה כיף לשמוע ממך מחו"ל(?). אני תוהה כמה זמן יעבור עד שאסכים שוב לחוויה כזו, אם בכלל. גם אני לא מתאפרת בכלל, וקשה לי אפילו עם קרם פנים, שאותו אני שמה רק בגלל שהוא גם עם מסנן קרינה גבוה. ואני בחתונה שלי לא התאפרתי. טוב, הייתי בת 20 וכל הגישה שלי היתה של 'אני בעצם בעד להרשם ברבנות בלי טקס, אז תגידו תודה שאני בכלל כאן, משחקת את המשחק הזה'. כן התאפרתי בחתונות של הילדים שלי. ובהופעות שלי בטלוויזיה. אני יודעת שזה חלק מהעניין.
      מעניין שאחרי שנה לא התרגלת למשקפיים החדשים. אולי זה באמת סימן שצריך לחזור לקודמים.

      אהבתי

  18. אני רואה את הנושא הזה מהצד של המראיינת. אני מאד משתדלת לתת לאדם המרואיין להרגיש נוח. מכיוון שאצלי אין שידורים ישירים ואני יכולה לערוך אחר כך, אני מרשה למרואיין שיקח כמה זמן שצריך, שיתבטא בחופשיות. אני משתדלת לדעת מראש כמה שאפשר, אבל אני לא מכינה ממש שאלות כי אני רוצה לזרום עם מה שהוא יספר.
    ולמרות כל זה, קשה מאד לעשות ראיון טוב. תמיד יש הרגשה של פספוס…
    והפאנצ' ליין שלך היה גדול…

    אהבתי

    1. אולי אני צריכה להתראיין אצלך. מצד שני, אם אני זוכרת מהסרטים שלך נכון, את בכלל לא מצולמת. את מציגה את השאלות והזרקור (משמע, המצלמה) מתמקדת במרואיין. כך צריך להיות, מן הסתם, אבל זה פורמט שונה מראיון טלויזיוני, שהוא קודם כל התוכנית של המראיין. אבא שלי למשל, מאוד אהב את דוב אלבוים. כשהייתי שואלת אותו מה אמר המרואיין הוא לא זכר, אבל הוא כן זכר את המראיין. זה כאילו שכל המרואיינים שם רק כדי להציג פנים שונים של המראיין, שהוא בעצם המוקד (וכך אצל אילנה דיין וכל המראיינים הזכורים). אולי הדרך היחידה למנוע פספוס היא לחזור לכמה ראיונות, לבנות מערכת יחסים. זה כמובן רק לסרטים, וממש לא לראיונות מהסוג שאני הלכתי אליו.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s