שלוש אחיות

ר' שלמה הכהן לא היה אדם מעשי במיוחד. אישתו, רוז, ניהלה את תחנת הקמח בבעלות המשפחה בקרקוב בפולין, וכשהיא נפטרה בגיל צעיר ממחלת ריאות שהביאה על עצמה משאיפת קמח, הוא נותר אובד עצות, כואב ומבולבל עם שלוש בנות קטנות, אסתר, הלן ואנה. שלמה לא ידע לבשל, לא ידע לתפעל את תחנת הקמח, לא ידע איך מנהלים חיים מחוץ לבית המדרש. חיש מהר חיתנה אותו הקהילה עם אלמנה אחרת, אם לילדה משל עצמה. שלמה לא היה בבית כשהאישה החדשה לקחה על עצמה ברצינות את תפקיד האם החורגת, מפנקת ומאכילה את בתה היא, ומזניחה את בנותיו של בעלה. הבנות הצעירות התבוננו בכליון עיניים כיצד האחות החורגת מקבלת את האוכל הטוב, הבגדים הנקיים, החיבוקים והנשיקות, והן מקבלות שאריות של אוכל ושל חיבה. קרובי משפחה שראו בצערן היו מגניבים להם מפעם לפעם תפוז ריחני שהגיע בדרך לא דרך לקרקוב. מכאן ואילך בכל פעם שיגיע ניחוח תפוז לאפה של אנה, בכל פעם שבין שיניה יתפצפצו בקבוקוני המיץ הזעירים תשוב ותעלה בה תחושת העלבון והזעם על הכוונות הטובות המלוות במבט צדי מרחם ולחישת 'יתומות מסכנות'.

האישה השנייה שוכבת במיטה, המיילדת עומדת לידה, מותשת. 40 שעות חלפו מאז נקראה לבית ר' שלמה, והתינוקת מסרבת לצאת. שכנות וקרובות באות ויוצאות מבית המשפחה, נדות בראשיהן בפנים חמורים, שולחות את שלמה בחזרה לבית המדרש, שיתפלל. שכנה אחת לוחשת דבר מה באזני המיילדת, וזו מתנערת ואומרת: הביאו את הבנות הנה. אסתר, הלן ואנה מוכנסות לחדר היולדת. אנה רואה את האישה השנייה ובקושי מזהה אותה. שיערה סתור ופניה לבנים כמו הכרית שמתחת לראשה, שפתיה חסרות צבע והן פסוקות וסדוקות ונשימתה מחרחרת. האישה השנייה שולחת אליהן יד. סלחו לי, היא לוחשת. סלחו לי שהתנהגתי אליכן רע כל כך. אנה מביטה בפניה של אסתר אחותה הגדולה, שמהנהנת בראשה. הלן מחרה מחזיקה אחריה. אני סולחת לך, חושבת גם אנה בלב, ובאמת מתכוונת לכך. אם הכל ייגמר טוב, נודרת האישה השנייה, אקרא לתינוקת רוז, על שם אמכן. אחרי שהן מוצאות אל מחוץ לחדר הן שומעות את קולות המיילדת המעודדת את האישה השנייה, ובכי של ילוד. מזל טוב, אומרת להן שכנה שיוצאת מהחדר בחיוך רחב, יש לכן אחות חדשה. רוז.

בשנת 1927 עלו שלוש האחיות – אסתר, הלן ואנה לפלשתינה, ואביהן עלה עימן. אינני יודעת מה עלה בגורלה של האישה השנייה או של בִּתהּ, אבל חצי האחות הצעירה, רוז, התגלגלה לארה"ב, והקימה שם את משפחתה. אנה היא הסבתא שלי, אם אמי, שנפטרה לפני שנולדתי.

את הטלנובלה הזו סיפרה לי אמי כשגרנו בארצות הברית. צרי קשר עם ג'וּן, בת דודתי, בתה של רוז, הפצירה בי אמי, ואני, סקרנית, שלחתי מייל. מכל קרובי המשפחה הרחוקים שלנו בארצות הברית בת דודתה של אמי היתה היחידה שהזמינה אותנו לבלות איתה ועם בעלה. באנו אליהם הביתה, משפחה של 4 ילדים, ובילינו איתם סוף שבוע נהדר. לג'וּן היו ארונות תצוגה עשויים זכוכית שבתוכם החזיקה עשרות פריטים זעירים, מזכרות שאספה במשך השנים ממקומות שבהם ביקרה, ואני מיד חשבתי על אמי האגרנית וחדוות האספנות שלה. במהלך השנים אבא שלי, שניהל ממחשבו את הרשימות הגנאולוגיות ואת הקשרים המשפחתיים עידכן אותי במצבם. הבת שלהם איימי, התחתנה. הבת שלהם איימי לא יכולה ללדת. הבת שלהם איימי נסעה לגרוזיה ואימצה שני תינוקות, בן ובת, מקס וסאלי. הנה מקס וסאלי במסיבת בר/בת מצווש.

השבוע אני מקבלת מייל מאיימי. המייל נשלח לאבא שלי שהכתובת שלו כבר נסגרה, אבל גם אני מכותבת. מקס בן 17, והוא מגיע לארץ לטיול סטייל תגלית של חודש. האם נוכל להיות איתו בקשר. נשמח, אני עונה, ומכתבת גם את אחותי הצעירה. לאחותי יש בנים בגיל של מקס, והכי מתאים אם מקס העובר בדרכים יבלה איתם סופשבוע.

אחותי הצעירה מתקשרת. אז בואי תקני אותי אם אני טועה, היא מבקשת ממני, אני צריכה להכין את הבנים מי האורח: אנחנו מדברות על חצי הבן דוד בשלישית שלהם שהוא בעצם גרוזיני מאומץ? כן, אני מודה. בכיף, צוחקת אחותי. משפחה זו משפחה.

אחיות רפפורט
האחיות מימין לשמאל: הלן (עומדת), רוז (יושבת) אנה (עומדת משמאל). אנה היא הסבתא שלי, רוז היא אחותה מהאישה השנייה שנולדה אחרי טקס הסליחה. והלן? את דודה הלן הזכרתי כבר פעם, ואולי עוד נחזור אליה בעתיד.

43 תגובות בנושא “שלוש אחיות

  1. מה שתפס אותי בסיפור זו החוכמה העממית העמוקה שבבקשת הסליחה כדרך לשחרר את תהליך הלידה התקוע. ומן הסתם שמה המקורי של הסבתא-רבא היה שושנה-רויזע – זה היה גם שמה של סבתא שלי.

    אהבתי

      1. יש משהו באמת עמוק מאוד בבקשת הסליחה מהילדות כדרך לקדם את הלידה שנתקעה. בנקודה הזו הטלנובלה האישית נגעה ללבי גם כן. ומן הסתם אתה צודק לגבי הרוז-שושנה המקורית, אלא שזו שהתגלגלה לארה"ב נשארה רוז. במקור רציתי לקרוא לפוסט 'שושנת *שם מקום בארה"ב* הסגולה', אבל גם ככה אני הולכת כאן על חשיפה רבה של פרטים אמיתיים כולל תמונה, וויתרתי.

        אהבתי

  2. משפחות מספקות טלנובלות לחיים הרבה הרבה יותר סבוכות והזויות לפעמים מאשר סופרי הטלנובלות מסוגלים לדמיין.
    אהבתי את טוב הלב שגבר על הטבע האנושי הקטנוני…..שכנראה הציל את חייה של רוז הקטנה, סיפק למשפחתך אירוח חם ואוהב בארה"ב וכעת ימשיך את השרשרת עם בן הדוד בשלישית הגרוזיני המאומץ 😍

    אהבתי

    1. אכן, יש כאן סיפור רב דורי, ממשיך ומתגלגל. לא סתם הדגשתי את העובדה שג'ון ובעלה היו היחידים שאירחו אותנו בארצות הברית. כשהייתי שם הייתי בקשר גם עם בני דודים באותו סדר גודל (בשניה עבורי) מהצד של אבא שלי, ויצא שאני, שרק הגעתי לשם, אירחתי אותם כי מאוד רציתי להפגש. לא מבינה את המנטליות האמריקאית הזו, שמאוד שומרת על דיסטנס. הסקרנות לא הורגת אתכם? ג'ון ואהרן פתחו את לבם ואת ביתם כלפינו, וזה היה מאוד מחמם לב.

      Liked by 1 person

  3. התמקדתי במבט של סבתך, ניסיתי לפענח אותו , יש בו ציפייה, סקרנות לבאות. היא מצטיירת כמי שהתברכה בטעם טוב ולבושה בהתאם ולמרות שאני לא מכירה אותך אישית, יש לי תחושה שאת דומה לה.
    ומי כמוך יודעת שהחיים מספקים את הטלנובלות הכי מורכבות ומעניינות.

    אהבתי

    1. בעיני זו תמונה כל כך אופיינית לשנות העשרים, ההעמדה, התסרוקות המודרניות, השמלות והשרשראות, וגם הסנדלים. סבתא אנה הייתה אישה עם חיים מופלאים שאני יודעת עליהם כמובן רק דרך בתה היחידה, אמא שלי, וגם אני אוהבת מאוד את הדמות שלה כפי שהיא בתמונות ובסיפורים. אישה שעבדה כקצרנית מקצועית בחברת הנפט 'של', שהיתה צמחונית ממניעים מוסריים, שהייתה סופר-חכמה ועצמאית, והתחתנה רק בגיל 40. אני מקווה שאני דומה לה, גם אם קורות חיי שונים מן הסתם מאוד. אני הכי אוהבת את השמלה שלה בתמונה גם כן, אבל אני משוחדת.

      אהבתי

  4. אני קצת מקנאה באנשים שיש להם היסטוריה רב דורית כזאת. הכי רחוק שההיסטוריה המשפחתית שלי הולכת זה להורים שלי וגם עליהם אני לא יודעת יותר מידי. עכשיו רק נותר לתהות מה דמיון יש בינך ובין סבתא ומה עלה בגורלה של האחות החמישית…

    אהבתי

    1. מה עלה בגורלה של האחות החמישית זו שאלה שננסה לברר עם מקס ועם הוריו. לא כתבתי את זה בפוסט כי גם ככה הוא התחיל להראות כמו רשימת שמות בספר טלפונים או ההקדמה הטרחנית ל'מלחמה ושלום' אבל שמה היה ג'ון June, וככל הנראה רוז קראה לביתה על שמה. גם השאלה למה שלוש האחיות נסעו לפלשתינה ואילו רוז הגיעה לארצות הברית מכרסמת בי. האבא שבא עם האחיות לפלשתינה מת תוך זמן קצר. אמא שלי ידעה לומר שלבו נשבר כשגילה שבארץ הקודש לא כולם שומרים מצוות. אני רק שמחה שהצלחנו לרשום את הזכרונות של אמא שלי לפני שהם הפכו לדייסה ואחר כך לאבק פורח.

      אהבתי

  5. סיפור מעניין
    כמו בספרים/סרטים
    תמונה נוסטלגית ומרגשת
    להורי לא נשארו אלבומים מ"הגולה" , אבל נזכרתי בתמונות ששלחו אליהם קרובי משפחה מרוסיה טרם האישור לעלות ארצה.
    ולעלות לישראל ב-1927 זה היה מעשה חלוצי !

    אהבתי

    1. מכיון שאין לי מידע על המניעים של המעשה, אני באמת לא יודעת מה גרם לשלוש האחיות לעלות ארצה ב1927. לפני כן הן עברו מקרקוב לפרנקפורט, גרמניה, כך שסבתא שלי דיברה גרמנית ברמת שפת אם. הבעל שלה, סבא שלי, היה פעיל ציוני, ואפילו השתתף בקונגרס הציוני העולמי בבאזל! וגם כאן, נדמה לי שהם נפגשו רק אחרי העלייה ארצה, ולא לפני. כך שאני באמת לא יודעת אולי אכן המניעים לעלייה היו ציוניים. ואולי האחות הגדולה, אסתר, שפתחה בארץ חנות לבגדים ברחוב אלנבי ואפילו מפעל קטן ראתה כאן הזדמנות עסקית? אולי שילוב של הכל?

      אהבתי

  6. גנים גבוהים יש לך!
    הסיפור נהדר. אני מאמינה מאד בכוחות של האוקסיטוצין (הורמון הקשר, ההנקה, וכמדומני גם הלידה) ביכולתו לתווך בין תקיעות והתכווצות מחזורית 3>
    והאמת? קצת חסרו לי סיפורי משפחה מדורך ומטה לאחרונה, כך גיליתי פתאום כשאחותך הוזכרה. היא מצחיקה. או לכל הפחות, מצחיקה בעיני דרך עינייך.
    כבר יש חדשות על איך הלכה הפגישה?

    אהבתי

    1. הכל יחסי: אני לא ממש יודעת מה היה הגובה של סבתא שלי, אבל את דודה הלן הכרתי היטב, והיא היתה ממש גמדה. אולי זה קשור לזה שבגיל 5 היא 'הושאלה' לאיזו משפחה וגרה בעליית הגג ותפרה להם ובעיקרון היתה המשרתת שלהם. כנראה שהאוכל שקיבלה שם לא היה כל כך מזין. סיפורי גרים ממש.
      סיפורי משפחה זה רגיש, מהסיבות הרגילות. והפגישה תהיה בעוד חודש בערך. בינתיים זה רק חילופי מיילים וטפסים (אני צריכה למלא טופס כדי שנוכל לארח אותו בשבת. אמריקאים, הכל מאוד משפטי וחתימות ואפילו הייתי צריכה לשלוח תמונה שלי כדי שידעו מי אוסף אותו ולא איזה חוטפת מהרחוב שתיקח אותו לרמאללה). אבל אדווח.

      Liked by 1 person

  7. הסיפור המשפחתי שלך הוא חומר לאגדות, והתמונה הנפלאה של האחיות על תסרוקותיהן והשמלות, שלא לדבר על התנוחה , פשוט נהדר.
    מגיע גיל שבו אנחנו מתחילות לרצות לדעת מה היא ההיסטוריה המשפחתית שלנו. לא תמיד אנחנו מספיקות. מזל שהצלחת לאסוף קצת סיפורים ותמונות, ועוד יותר מזל שכתבת את זה, שיהיה לדור הבא, לרגע שבו ירצו לדעת מה ההיסטוריה המשפחתית שלהם.

    אהבתי

    1. לך הבטחתי פעם את הסיפור על דודה הלן, אם אני זוכרת נכון. אז זו רק חתיכה שלו כאן, והיא לא הגיבורה אלא רק אחת מכמה לצד סבתא שלי, אנה, האחות הגדולה אסתר והקטנה רוז וההורים שלהם אבל נסיבות החיים של האחיות אז היו מאוד לא פשוטות. התמונה לדעתי מפרנקפורט על נהר המיין, לשם המשפחה עברה לפני המעבר לארץ ולארצות הברית. זו תמונה ממש נהדרת גם בעיני.
      אני חושבת שכל משפחה מכילה חומר כזה, לאגדות. צריך רק כמו שאמרת, לאסוף אותו.

      אהבתי

  8. מניפה, מתי את מפרסמת את הספר שאת כותבת? (ואל תגידי שאין כזה כי עם איך שאני מכירה אותך, יש לי תחושה שאת כותבת מדי פעם בסתר 😉 ). מחכה לקרוא אותך בספר מלא (ובטוחה שלא אצליח להוריד אותו מהיידים מהרגע שאתחיל את העמוד הראשון)

    אהבתי

    1. הכתיבה שלי בסתר היא כאן בבלוג. הספר שאני אכן כותבת הוא ספר מקצועי משמים לקומץ אנשים. זה כל הרעיון של הבלוג, שמאפשר לי לצאת החוצה מהקווים של הכתיבה האקדמית. אבל תודה על התגובה. מחממת לב מאוד 💗

      אהבתי

        1. זו לא המעטה בערכי, זו הערכה לחלוטין ריאלית. הספרים המקצועיים שלי בלתי קריאים לציבור הרחב. הם נועדו מראש לקהל מקצועי וזו צלילה בלי חמצן למעמקים של מונחים טכניים ושיטת מחקר, זר לא יכול להבין זאת, וגם איש מקצוע לא תמיד עומד בהם. אגב, זה לא רע. להיפך. יש תפקיד לספרים המקצועיים הללו, שמניחים לבנה נוספת במקדש הידע. אני פשוט יודעת עד כמה הם לא קריאים.

          אהבתי

  9. וואו,אין דבר מרתק יותר מסיפורים משפחתיים שכאלה,אתה לוקח חוט מערימת חוטים מושך אותו ומגיע לאלף לילה ולילה והנה מקס הגרוזיני במוצאו, אולי אצא לבלקון ומי שתעבור למטה זו אמו יולדתו? לכי תדעי ,רק צריך למשוך בחוט הנכון
    פוסט יפיפה מניפה

    אהבתי

  10. אני גם הרגשתי שמבלי מישים צללתי לאיזו עלילה מרובת תהפוכות וגילגולים, של איזה ספר, שאשמור קרוב ללב… ואוו..אני חשבתי פעם לכתוב את סיפור המשפחה, יותר מזה, רציתי לכתוב סיפורי משפחה לאנשים, זה היה חלום שלי פעם. הסתפקתי לעת עתה באילן יוחסין, ממה שאבא זוכר מהצד שלו, ועל מה שהוא זוכר מהצד של אמא. כשאמא היתה מספרת, זה היה נשמע כמו סיפור. חשוב לכתוב את זה, חשוב לזכור, אבל גם אם לא, זה נחרט בעולם, כתוב בספר דיברי הימים. בסיפור שאינו נגמר, מתואר הספר הזה, שנכתב תוך כדי שהוא נקרא, הוא המחבר ויוצר את המסדרון שבין מציאות ללא מציאות.
    איכשהו, החוויות האלו מוטמעות בתוך הגנים, ולפנים מתגלגלות וחוזרות על עצמן כדי להגיע לתיקון. לפעמים אני תוהה כמה מהחיים שלי הם באמת שלי, וכמה מהם הם תיקונים של הדורות הקודמים.

    אהבתי

    1. יש משהו בכך שהסיפורים הללו חרוטים בגנים, מגולגלים בנשמות ומבקשים תיקון, אבל עדיין חשוב מאוד לשמוע ולכתוב את העדות של הדורות הקודמים. אני לא יכולה להדגיש את זה מספיק, כי כש'החושך הגדול' מגיע, כמו שאמא שלי קוראת לזה, או המוות, כבר אין את מי לשאול, ואנחנו נושאים את השאלות בליבנו ותשובה כבר אין. יש באמת אנשים שיושבים וכותבים את סיפורי החיים של המבוגרים, וצריך בשביל זה אופי מאוד מיוחד, סבלני ומכיל. אחותי הגדולה ישבה עם אמא שלי, ואחר כך אבא שלי החליט שהוא עושה את זה לבד ולשני הספרים המשפחתיים הללו יש אופי מאוד שונה.
      לאחרונה אני חושבת הרבה על הסבתא הזו שלי, סבתא אנה, שאותה מעולם לא הכרתי. הסבתא מהצד השני, אמא של אבא שלי היתה הסבתא המיתולוגית שלי, אהובה מאוד, והגעגוע אליה מלווה אותי יום יום. וכעת מסתבר לי שאפשר להתגעגע גם לסבתא שמעולם לא הכרתי.

      אהבתי

    1. ודאי שאני זוכרת, ואת האווטאר שלך עם השמיים והבלונים 🙂 . חבל לי על התפזרות הקהילה מישראבלוג, אבל כמה טוב שקפצת לבקר, ועכשיו גם אני יכולה להתעדכן.

      אהבתי

  11. האישה השניה הצטיירה כטיפוס לא מאוד סימפטי ולכן הופתעתי מעט כשהיא קיימה את הבטחתה וקראה לבתה רוז. שמחה שהיא עמדה במילתה וסגרה את המעגל הזה.

    אהבתי

    1. אנשים לקחו אז (ואפילו היום) נדרים מאוד ברצינות. זו התחייבות של ממש, ואם היא נדרה נדר היא חייבת לקיים. אם האל עמד במילתו והיא והתינוקת עברו את הלידה בשלום אין מצב שהיא לא היתה מקיימת את ההבטחה.

      אהבתי

  12. קטע מאוד יפה ומאוד סיפרותי. נהניתי 🙂 אז תודה על כך!

    נ.ב יש משהו שרציתי לשאול/ לבקש, עד כמה את עמוסה כעת? האם המייל הוא אותו אחד בבלוג בישרא?

    אהבתי

  13. בכל פעם שאבא שלי מזכיר איזה בת דודה או בן דוד (שהוא לא באמת בן דוד / בת דודה) כשאנחנו עושים את החישוב אנחנו רואים שהם בני דודים דרגה 4 או 5 (ואין לזה באמת מילה בעברית).
    ככה זה קשרי משפחה סבוכים משהו

    העניין הוא שפעם ממש שמרו על קשרים משפחתיים, והיום… היום זה הרבה פחות ככה
    מצד אחד כולנו מחוברים ברשתות חברתיות כאלה ואחרות
    ומצד שני מנותקים יותר מתמיד

    אהבתי

    1. אני חושבת שזה פונקציה של כמות: משפחות קטנות של פעם, במיוחד אם מדובר במשפחות שנפגעו על ידי הנאצים ושנותרו בודדים, שמרו על קשר גם אם הקירבה היתה רחוקה. ככל שהמשפחה גדולה יותר שומרים על קשר עם פחות אנשים. בסופו של דבר זה אומר שכל אדם שומר על קשר עם כמות מסוימת של קרובים. ונכון גם שהרשתות החברתיות עוזרות לשמור על קשר ברמה של ידיעה מה קורה עם הבנאדם (או מה שהוא בוחר לשתף), אבל זה לא קשר מהסוג הקרוב. אולי צריך לקרוא לזה 'מכר פייסבוק'.

      אהבתי

  14. הסיפור עשה לי להיזכר ב"העבד" של בשביס זינגר שכמה תמונות ממנו נכרתו בזכרוני אף שקראתי אותו כבת 20 ועוד לא היה חובה לבגרות
    התמונה של הכורעת , ללדת האילמת כביכול שקהילת הנשים היהודיות התנכלה לה ולא רצתה לתת לה הקמע כשכרעה ללדת
    וכאן הסיפור עם הסליחה גם יש בו שורשים מיסתיים ובאמת נשאר מקום להרחבה במה בעצם התבטאו היחס הרע (בטוחה שכביכול) של הבנות ולכן ,
    אני מצטרפת לאי בי עם (((: וחושבת ומצפה באמת לספר בסגנונך העלילתי הייחודי

    אהבתי

    1. יש בהחלט אירועים שנחרתים בזיכרון המשפחתי, ובקשת הסליחה של היולדת מהבנות של האישה הראשונה וקריאת הבת הנולדת על שמה בהחלט כאלה. ואני גם כן רואה את הרובד המיסטי-הקסום של האירוע, קצת כמו מאה שנים של בדידות (ומבחינת הרקע ההיסטורי בהחלט 'העבד'). אין לי אלא את הזכרונות של אמא שלי (כשהיו), שאף הם כמובן עדות מכלי שני כי היא לא היתה שם, אבל היחס הרע לפי הסיפורים האלה היה בהחלט רע, עד כדי כך שתמיד חשבתי לעצמי כמה חסר חוט שדרה היה האב שאיפשר לאישה השניה להתייחס ככה לבנותיו. את דודה הלן למשל מסרו למשפחה אחרת בגיל 5 (פחות פה אחד להאכיל), והיא חיה שם בתנאי עבדות, גרה בעליית הגג ועזרה בתפירה ושאר מלאכות הבית. ההצדקה היתה שהיא לומדת מקצוע וגרה שם על תקן שוליית תופרת, ואכן למדה לתפור והיתה תופרת, אבל כפי שרואים בתמונה (היא עומדת מימין), היא לא ממש גבהה, ולדעתי זה קשור לאוכל הדל שקיבלה בשנים הקריטיות הללו להתפתחות. אין לי ספק שזה גם השפיע על האישיות שלה, אבל זה כבר לסיפור אחר. על דודה אסתר, הבכורה הוטל גם כן עול הפרנסה. היא עברה בין הכפרים ולקחה תמונות משפחה להגדיל ולמסגר- ואכן הפכה ליזמית. אני לא נכנסת לנעליהם של האנשים שחיו אז בתנאים מחפירים, בעוני רב וברעב. אבל היחס הרע של האישה השניה לבנות הוא ככל הנראה לא מיתוס.

      אהבתי

      1. הנטיה הזאת שרווחה אז, להעביר ילד למשפחה אחרת – פחות פה להאכיל, משפחה חשוכת ילדים שיש לה אמצעים, משפחה בה הילד/ה ילמד/תלמד מקצוע…..היתה כל כך מקובלת בשנים עברו! אז אני יודעת שלא תמיד זה מסתכם בסיפור זוועתי כמו דודה הלן, אבל גם דודתו של T נמסרה עם מות אימה ונישואיו מחדש של אביה לדודים חשוכי ילדים "עם כסף" ומה שהיא עברה שם……שלא נדע. מספיק לומר שלמרות שהיא עברה את אושוויץ ואת ברגן בלזן, עדיין הטראומות הכי גדולות שלה היו בבית הדודה……..

        Liked by 1 person

        1. יש סיבה למיתוס של 'האם החורגת'. בתנאי חיים של פעם היא באמת פעמים רבות חסכה משאבים מהילדים של האישה המתה כדי להעניק יותר לילדים שלה. זה כל כך בסיסי ואכזרי, אבל נכון.

          אהבתי

  15. אהבתי את הסיפור והשזירה שלו בדברים שקורים עכשיו. נהדר שיודעים ומכירים את ההיסטוריה המשפחתית, אני מכירה את הסבא שלי וסיפורים על אחיותיו, לא יותר מזה. יש לאבא שלי תמונה בה הוא יושב על הברכיים של אמא שלו, זה הכי רחוק שאנחנו מגיעים…

    Liked by 1 person

    1. זה שאת פה אומר שחזרת מהכנס ההוא? איך היה? מקס יתארח השבת אצל אחותי. אני אוספת אותו ומביאה אותו אליה. ילד בן 16, מעניין איך הוא ירגיש עם כל המטען הזה.

      אהבתי

      1. עוד לא נסעתי… אני טסה ב-27. אני מתכוננת נפשית הרבה לפני…. 🙂

        אני חושבת שמטענים כאלו עוברים מעל ילדים, הם פשוט שקופים להם. נראה לי שיהיה נחמד.

        Liked by 1 person

להגיב על י. בע״מ לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s