הזמן הדרוש לתהליך המושלם

אני יושבת בחצר של בית קפה שכונתי קטן, פונה לשביל הגישה למקום, התיק למרגלותי, הטלפון על השולחן לפני, ממתינה. הגעתי עשר דקות לפני הזמן, ואני ממשטרת את שרירי הפנים, מתאפקת שלא לחייך ורק הלב שלי מפרפר בהתרגשות. עדיין לא, אני מסמנת למלצר, אני מחכה למישהו.

לפני שבע שנים עמדתי בראש המחלקה. הוא סיים אז פוסט-דוקטורט אחד, ועוד אחד, ואני רציתי אותו. רציתי מאוד. הוא צמח אצלנו, ומתאים לנו מאוד. החתיכה החסרה בפאזל המחלקתי. צעיר מבריק וישר, חבר, רגיש ומאוד חכם. תחום ההתמחות שלו ממשיך את דור המורים, אבל גם פורץ דרכים חדשות, והוא מפרסם בבמות חשובות ביותר, שמו כבר הולך לפניו. כבר אז הוא היה גם מורה מחונן. היתה לי תחושה של פספוס, הנה הוא חומק ממני, כמו דג כסוף סנפיר שמחליק מבין אצבעותי, משאיר אחריו שובל ברק מנצנץ. לא רציתי לבזבז זמן. היו שמועות על אוניברסיטה אחרת שרוצה אותו, ולנו היה תקן בצנרת, אבל הוא היה בעתיד. ניגשתי לדיקן, שאלתי מה עושים. אם המחלקה תסכים שהוא האיש, אמר הדיקן, אפשר לפנות. יש מה לעשות.

באותם הימים עוד הייתי ירוקה בענייני מניפולציה ופוליטיקה פנים-אקדמית. מיד כינסתי את חברי המחלקה לישיבה דחופה. הצגתי לפניהם את הנתונים. איכשהו הייתי בטוחה שכולם בעדו, טעות של טירונים. תמיד צריך לקחת בחשבון מניעים זרים, אנשים אחרים שצריך לקדם, אג'נדות אישיות. והכל עטוף כמובן במילים יפות ומשכנעות: 'עדיף לחכות למכרז פתוח'; 'להשאיר את האופציות פתוחות'; 'מי יודע את מי אנחנו מפסידים'. זה נשמע אותנטי ואפילו משכנע אם לא יודעים איזה ענן סמיך של רגשות ואינטרסים מתקדר מאחורי משפטים כמו-ניטראליים ורציונאליים מסוג זה. עוד זוכרת את טעמה המר של ההחמצה, של ההפסד. המהלך לא בשל, וגרוע מזה. הדי הדיון דלפו והגיעו לאזני הבחור, שנפגע עמוקות. הוא קיבל את התקן באוניברסיטה מתחרה, והתחיל שם קריירה מזהירה. אנחנו קיבלנו את המכרז הפתוח שאחרי דיונים ארוכים בתיקים רבים אויש על ידי איש צעיר אחר, לא רע בכלל, אבל הוא לא הדג הכסוף שלי.

זום אין לאתמול. אחרי סבב שוב אני ראש המחלקה, הפעם קוראים לזה 'ראשת'. למחלקה שלנו מגיע עוד תקן, ובגלגול הזה אני הרבה יותר זהירה וגם מחושבת, מקווה לצאת גם צודקת. אני פותחת בסדרת שיחות מסדרון, שולחת גם אחרים לגשש. אני רוצה לקבל את ההסכמה המחלקתית הנדרשת לצוד את הדג בלי דיון, אבל נפוליאון וגם קולגה נוסף מדגישים שהדיון קריטי, למרות ששניהם אומרים שהכסוף לחלוטין מקובל עליהם. הפעם אני לא שואלת את הכסוף דבר מראש, ורק מבקשת מנדט מחברי המחלקה לפנות אליו. אני לא רוצה לערב את הכסוף בתהליך לפני שתהיה לי גושפנקה מחלקתית לתהליך. הספיקה השריטה ההיא שאולי בינתיים הגלידה, אבל השאירה צלקת מכוערת בדג שלי.

לדיון יש דינמיקה משלו, ולא תמיד אפשר לצפות אותה מראש. בתחילתו יש לי רוב רגיל, אבל דרוש יותר מזה כדי להמשיך בתהליך. החברים, נדמה לי, מסרבים לוותר על תחושת הכוח, והרי אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חברו, והם כעת גדולים מחבריהם חסרי התקן, מדוע אני גוזלת מהם את טרפם, את עמדת האלוהים הגוזר גורלות שכרוכה במכרז פתוח ומיון תיקי מועמדים. צריך לסיים את הדיון כי נגמר הזמן, ואני מרגישה בצער ששוב חומק מידי הדג הכסוף, והפעם לתמיד כי חלון ההזדמנויות כבר כמעט ונסגר, הוא כבר מכה שורשים בביתו החדש. הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. חבר מחלקה מבוגר, שתמיד תייגתי כאוטיסט חברתי, מנסח את השאלה במילים אחרות: האם יש אור ירוק או אור אדום לפנות לכסוף? מדהים מה שעושה מינוח מעט שונה. אחד אחרי השני אני מקבלת אור ירוק מכל החברים. וגם אם למחרת נפוליאון שולח מייל מתחטא ומאשים ('התהליך לא היה נקי') לכל החברים, אני עומדת על שלי. קיבלתי אור ירוק. ותודה לאוטיסט המדומה שהרים לי את כל הכדורים להנחתה. אני מורידה בפניו את הכובע, האיש גאון חברתי באדרת אוטיסטית.

והנה מגיע הכסוף לבית הקפה השכונתי. אנחנו מזמינים קפה ונשנוש ואני מביטה לו בעיניים. היום אני מגשימה חלום, אני אומרת לו. אני משלימה מהלך שהתחלתי לפני שבע שנים. אז לא נסתייע. הפעם אני פונה אליך בשם כל המחלקה, פה אחד (אור ירוק מכולם, חרטות לא נחשבות אני חושבת ולא אומרת), תבוא. הוא עוד צריך לחשוב על זה כמובן, ולהתייעץ עם המשפחה, ולהתמודד עם קצת ייסורי מצפון שכרוכים בנטישת האוניברסיטה שקיבלה אותו אז, אבל הוא כבר ריצה את 'עונשו' בארץ גזרה, הגיע זמנו לחזור לכור מחצבתו. הדג שלי מודה לי בהתרגשות ואני רואה איך הצלקת ההיא מאז כבר לא כואבת. הוא אפילו אומר שהגלות הזו עשתה לו טוב, אפשרה לו לחתוך את חבל הטבור, להתנסות בתרבות אירגונית אחרת, להצמיח כנפיים וגם לפרוס אותן.

אנחנו נפרדים בחיבוק חם. תודה לך, אני אומרת לו. אני לא יודעת מי נרגש יותר, הוא או אני. כמה פעמים בחיים מתאפשר לנו להמשיך תהליך שהתחלנו לפני שבע שנים, להמתין עד לשלב שבו כל הכוכבים מסתדרים במקום. במבט-על ברור לי כעת שהיה כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שכשהייתי בתוכו לא יכולתי להיות מודעת לכך שזה רק פרק אחד, המשך יבוא. שהיה צריך את הכישלון ההוא אז, את שנות ה'גלות' שלו, את ההבשלה. שאי אפשר היה להגיע להחלטה של עכשיו בלי לעבור דרך ההחלטה ההפוכה הקודמת, ושבסוף, כמו שאומרת הפרסומת, הכי טוב.

lady of the Roses
Lady of the Roses, 1901 by František Dvořák Czech, 1862–1927
מודעות פרסומת

46 תגובות בנושא “הזמן הדרוש לתהליך המושלם

  1. אי אפשר להתעלם מהסמליות של שבע השנים וללא ספק טעמה של ההצלחה שלך מתוק יותר לאחר המתנה מייגעת כל כך. סמני לך וי גדול, זכותך ליהנות מהפירות.
    אצלנו בעבודה נושא התקן ואחוזי המשרה עומדים לנו לרועץ ואנו מפסידים את מיטב האנשים לטובת מקומות אחרים .
    מדובר במקום מוביל בבתחומו ששמו הולך לפניו ובכל זאת אנחנו חסרי אונים כאשר עלינו להבטיח הבטחות שספק אם נוכל לעמוד בהם ולכן למרות הפניות הרבות לא פעם אנו נאלצים להסתפק באלה שלא נחטפו מידינו. אנו בתסכול רב., אבל ככה זה כשעובדים בארגון גדול הכפוף לחוקים ונוהלים.

    אהבתי

    1. אם יש משהו שמטריף אותי, זה שהחוקים והנהלים קובעים תכנים ובסופו של דבר את אופי האירגון. הרי בני אדם קבעו את הנהלים, בני אדם יכולים גם לשנות אותם. זה לא גזרת גורל שאלוהים עלום ומרוחק שמניעיו נסתרים קבע. אני במקרים כאלה מנסה לשנות את התוצאה על ידי הפניית תשומת הלב לנזק שנעשה על ידי החוקים והנהלים, ולפעמים הולכת עם זה עד הסוף. לפעמים, אני יודעת, גם זה נתקל בקיר של אדישות ו, כן, טמטום ואני מוותרת. אנשים נתלים בחוקים ונהלים כי זה מוריד מעליהם אחריות, זה נוח. אבל כמו שתיארת את זה – במקרה שלכם זה ממש מזיק.

      אהבתי

  2. לא ידעתי שתהליך צרוף לעבודה של בעל מקצוע,ייחודי בתחומו כרוך בהסכמה של הקולגות שלו.
    בעולם שלי או שיוצא מכרז שועדה בסדר גודל כזה ואחר בוחנת את כישוריו ומחליטה אם לקבל או לא ,או שהמנהל הכללי חושב שהמועמד יוסיף לחברה אותה הוא מנהל את מה שחסר לה.
    לא ידעתי שבפורומים האוניברסיטאים צריך הסכמה של כל סגל המרצים כדי לקבל קולגה.
    ברור שלא כולם יסכימו ויחששו שהוא יאפיל עליהם ,ודאי אם שמעו יצא למרחוק,טבע האדם וגו'.
    אני גורס שכמה שפחות אנשים מחליטים על משהו,זה יותר טוב.
    אתן דוגמה:אני מפיק מפגש גרעין למשל,תמיד יהיו כאלה שהתאריך המוצע לא נוח להם והמסעדה שהוצעה לא טעימה להם,אם אתחשב ברצון כולם לא ניפגש באף תאריך ובשום מסעדה,לכן אני מחליט על תאריך ועל מיקום ומי שיכול נשמח שיבוא ומי שלא,אללה מעק וניפגש בפעם הבאה.אי אפשר לרצות את כולם ולדעתי גם לא צריך.אבל את פוליטיקאית טובה ממני ודאי מנוסה ממני ושאפו שהצלחת לכפות את רצונך על ההמון:-)

    אהבתי

    1. זה קצת יותר מורכב, וגם משתנה ממקום למקום. התהליך שתיארתי הוא היוצא מן הכלל, שבו מביאים אדם בלי לפתוח מכרז, בגלל שברור שאדם בקליבר שלו לא ייגש למכרז וזו הדרך היחידה להביא אותו. לכן גם צריך הסכמה של כל המרצים, או לפחות של רובם המכריע. בתהליך רגיל, כשיוצא מכרז ויש הרבה מועמדים ודיון, מצביעים ומספיק רוב רגיל. נכון שמאוד קשה ליצור קונצנזוס מוחלט. כמעט בלתי אפשרי. ודאי במקרה של מפגש גרעין או בכלל. אבל נניח שבחרת מסעדה שהתבררה ככישלון, מילא. לא באמת קרה כלום, למעט מסקנה שזו הפעם האחרונה שתלכו אליה. ההשלכות של בחירת חבר סגל בצורה כזו הן לטווח ארוך, ועל טעויות משלמים ביוקר דורות של סטודנטים (ואני מדברת מניסיון).
      'לכפות רצוני על ההמון' זה קצת מוגזם. מלכתחילה היו לי שותפים למהלך, וגם רוב קטן. הטריק היה להטות את הכף של המתלבטים והמתנגדים מסיבות לא אישיות לטובת ההחלטה.

      אהבתי

      1. ברור שלא כפית את דעתך וברור שזה לא "המון" חוץ מנפוליונצ'יק אולי וברורה לי הדילמה והראיה לעתיד וההשלכה על הסטודנטים העתידיים ואהבתי את המהלך,שלא יהיה ספק:-)

        אהבתי

        1. על נפוליאון ויתרתי מלכתחילה, פסיכוגריאטר וכו', אבל כשהכף של כולם נטתה לירוק הוא עלה על העגלה, ורק למחרת התעשת וחזר לסורו. לא נבהלתי. הוא לא יכול לערער החלטה שהתקבלה בישיבה ככה, גם אם יטען שכישפתי את כולם 🙂
          זו הרגשה מאוד מתוקה להצליח להניע מהלך כזה.

          אהבתי

  3. וואו, את לגמרי לא מבזבזת זמן! הוא הסכים לבוא תוך יום אחד ממתי שביקשת לקבוע איתו פגישה? יש לי תחושה שגם הוא מסתכל עליכם כעל דג כסוף, או אולי בריכה נוצצת.

    אהבתי

    1. אני קצת יותר מתוחכמת מזה. לפני שבוע בערך, כשהתחלתי להריץ את העניין ובטרם היתה בידי הסכמה של המחלקה, התקשרתי אליו לשיחה חברית. היה גם איזה נושא מחקרי שבררתי איתו, ובכלל, שוחחנו שעה ארוכה, וסיימנו ב'צריך להפגש בקרוב'. כך שכשקבעתי איתו מאתמול להיום זה היה טבעי לגמרי. הוא לא חשד 🙂
      לי אין ספק שאנחנו הבריכה הכי נוצצת בתחום אבל אולי אני משוחדת 🙂

      Liked by 1 person

  4. ככה דברים מבשילים לאיטם ביקום הזה, וההבשלה מתוקה. צריך סבלנות 🙂
    טוב שהוא לא ניסה לשחק קשה להשגה ולהגיד שעכשיו הוא כבר לא יכול. אני מכירה מישהי שהייתה שוקלת בכובד ראש לטעון דבר כזה, ומבינה מאוד לליבה, למרות שהשכל אומר לא לעשות דברים כאלה.

    אהבתי

    1. היופי של העניין, וגם מה שמחייך אותי כבר יום וחצי בכל הגוף, זה שרואים את זה עכשיו בבירור. כשהייתי בתוך התהליך לא ידעתי בכלל שזה דורש זמן, והבשלה, וחשבתי שזה צריך לקרות כאן ועכשיו לפני שבע שנים, והתאכזבתי נורא כשלא.
      חלק מהappeal האישיותי שלו זה שהוא לא משחק משחקים. לכן גם היה לי ברור שזהו חלון ההזדמנות האחרון, כי הוא יקבל תפקידים באוניברסיטה המאמצת שכבר לא יוכל לעזוב אותם. הוא גם אומר בגלוי שנפגע. יש בזה הקלה רבה כל כך.

      אהבתי

      1. 'לשחק' אולי לא היה ניסוח נכון מצדי. התכוונתי יותר לנקמה קטנה, שלא פעם רלוונטית בנסיבות כאלה. אבל טוב שהוא לא הלך בשביל הזה, כי חוץ מרגע מתוק אחד שחולף במהירות, נקמה לא נותנת כלום לאף אחד, חבל לבזבז עליה אנרגיות.

        אהבתי

        1. ברור לי שהנקמה מתוקה ביותר, גם אם לפעמים 'חבל על הזמן' ועל האנרגיה שמתבזבזת עליה. נדמה לי שהנקמה השלמה ביותר במקרה הזה תהיה הגעתו על מרבד קסמים במסלול עוקף מכרז הישר ללב המחלקה.

          אהבתי

  5. סיפור מרגש ומקסים. מאחלת לך בהצלחה בכל הדרך עד לקבלה שלו אצלכם. למרות שאני בצד של האלו עם התקן, עדיין מופתעת לקרוא איך זה נראה מעיניה של הדייגת. 🙂 את המחלקה שלי הקים דייג גאון. הוא הצליח להקים מחלקה קטנה שכולם בה מדענים מצויינים ואנשים טובים וחברים אחד של השני. יש לו אינטואיציות מעולות לאנשים.

    אני שמחה מאוד בשבילך ובשבילו, הוא בטח גם חלם על הרגע הזה, אבל המשיך ללכת קדימה וזה מצויין, כי עכשיו הוא עוד יותר מתאים. 🙂 שיהיה בהצלחה לכם!

    אהבתי

    1. דיברנו בדיוק על זה, על איך בדיעבד זה היה לטובה, כולל הסיבוב הקודם למרות השריטה. יש לשנינו את התכונה הזו 'הכי טוב', זו שמאפשרת לראות בכל דבר בסופו של דבר את היתרונות, וככה גם להתמודד עם כשלונות. ברור שאם היה התהליך צולח אז הייתי משכנעת את עצמי ואת כולם ש'הכי טוב' ככה 🙂
      הדייגים הגאונים האלה יוצרים באמת פעמים רבות מחלקות מיתולוגיות. אצלנו יש מסורת של דמוקרטיה חזקה מאוד, ולא מביאים אדם אנטיפת, שיהיה איינשטיין בכבודו ובעצמו. אף על פי כן יש לנו 'ירושות' מתקופות אחרות שעוד צריך להתמודד איתן, (נפוליאון, שוב). כעת המחלקה נמצאת בתקופת התחדשות אדירה, ונצטרך לאייש תוך זמן קצר יחסית כמה תקנים זה אחר זה, ואני ממש מרוגשת. פתחו של עידן חדש ומבטיח.

      אהבתי

      1. איזה יופי, "תקופת התחדשות אדירה" וכמה נפלא שאת עכשיו בראש המחלקה ויכולה להוביל אותה להיות מחלקה מיתולוגית חדשה (או מחודשת, לחדש את המיתוס! :-)). מה שאת עושה כל כך חשוב בעיני והיכולת להוביל את זה למקום עוד יותר טוב ונכון היא נפלאה. האישה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון! המון בהצלחה יקירה!

        אהבתי

        1. אני מחייכת כאן מאוזן לאוזן. את מודעת כמובן לכך שיש לך רק את נקודת המבט שלי, ועדיין אני שמחה שהיא מצטיירת כך 'האישה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון' 😍

          אהבתי

  6. מסתבר שאפילו באקדמיה הכל אנשים והכל אישי.
    באמת מדהים. אהבתי את התמונה וגם את הכינוי שנתת למועמד שלך : )

    אהבתי

    1. אקדמאים הם גם אנשים. הקטע עם תרגיל ה'אור ירוק' הראה לי שהם גם כן מושפעים מדברים טריביאליים לגמרי, ובכלל לא משנה האיי קיו שלהם. (שמחה שבאת לבקר ושהשארת חותם בספר מבקרים בתקופה לחוצה כל כך).

      אהבתי

  7. כל הכבוד לך – גם על ההצלחה היום וגם על היכולת להבין שכל הסיבוב הזה כנראה היה נחוץ לכולם. מהרגע הראשון תיארת את הכסוף כ"ישר" בין היתר…..וזה כבר רמז על איך הוא יגיב להצעתך.
    מזל טוב על צירופו למחלקה. מאחלת שתצרפי עוד כמה כאלה ושאישיויות (יש מילה כזאת?) כמו נאפוליון יתנדפו להם מהשטח………..

    אהבתי

    1. זו המטרה, ואני ממש מיתדגדגת (אין מילה כזו, אבל התאימה לי) בכל הגוף מהתרגשות מהמחשבה על אזור העבודה נטול נפוליאון ועם הכסוף והבטחות פוטנציאליות אחרות. כמובן, אין בטחונות וערובות שלא יהיו קנאות ושנאות אחרות שיתפתחו, אבל אם בוחרים אדם שאופיו ישר ונכון, אני מקווה שניטרלנו את רובן.

      אהבתי

  8. הפוסט שלך כרגיל מרתק, מתחילים לקרֹא ורוצים לדעת מה יהיה בסוף
    וכמה טוב שהסוף טוב !
    הדימוי לדג כסוף מעניין
    והתמונה ( כבר אמרתי לך שיש לך כשרון למצוא תמונות יפהפיות ומלאות ענין) נפלאה !

    אהבתי

    1. מסמיקה פה. מן הסתם הסוף טוב, כי החלטתי שהוא סוף כשהוא היה טוב. אבל יש פה מוסר השכל, עבורי ואם גם עבור אחרים מה טוב: שלפעמים כשהסוף לא טוב, הוא לא באמת סוף. הוא רק פרק בסיפור גדול יותר, ודרושה סבלנות. הרבה סבלנות. אני מאמינה גדולה מאוד בסופים טובים, לא אוהבת סופים רעים.

      אהבתי

      1. הייתי חייב להתחיל בפסוק הזה, אבל יש לי עוד מה לומר על הפוסט, אז הנה:
        סגירות מעגל כאלה, מעבר לכך שהן משמחות ומספקות, נותנות לנו הזדמנות נדירה להביט על עצמנו בפרספקטיבה. הנה מניפה שלפני שבע שנים, פחות מנוסה, פחות בטוחה בעצמה, והנה מניפה של היום – הולכת בדרכה של הכוהנת הגדולה. איך ציטטת? שוב יש תחושה של גאות בחיי.

        אהבתי

        1. אני מודה שכל ההזדמנות הזו לתיקון עשתה לי שמח מאוד. ממש התרגשתי שאני מצליחה במקום שאז נכשלתי. זה היה גם תיקון עבורי, וגם עבור הכסוף, ובסופו של דבר זה עבור המחלקה ולא איזה מאבק כוחות של מי גדול יותר. זה עדיין היה מאוד קרוב להכשל, ואת הקרדיט אני לגמרי נותנת לאוטיסט המדומה שידע לנסח את השאלה בצורה הנכונה והפך את המגמה בדקה התשעים.

          אהבתי

  9. תמיד התקשתי למצוא את הדימוי הנכון לתהליכי הקידום וקבלה של סגל אקדמי.
    בעל זבוב? המערכון על העולים החדשים מלול? יותר מהכול אני מרגיש שמדובר בילדים מבית מתעלל שהוכו והושפלו בילדותם ושבגרו עושים זאת לילדיהם. דור רודף דור, דיון ענייני פחות מתחלף בדיון ענייני יותר (או להיפך) אבל הכי חשוב שנמשיך להוציא את המיץ למועמד הבא כמו שאבותינו עשו לנו.

    Liked by 1 person

    1. אני חוככת בדעתי לגבי העניין הזה. מה האלטרנטיבה? זה קצת כמו בחינות בסוף קורס כמחוון מדידה: כולם שונאים אותם, הסטודנטים, המרצים. הן לא באמת עוזרות ללמידה, כי יום אחרי שוכחים הכל. אבל מה האלטרנטיבה? אי אפשר לתת עבודות בכל קורס וקורס.
      גם כאן. מה את/ה מציע/ה? בעיקרון כשפותחים מכרז ופונים כמה עשרות(!) מועמדים למשרה, צריך מנגנון סינון, צריך לקרוא תיקים, צריך ג'וב טוקס. היחס ודאי צריך להיות מכבד. הכי מטריף אותי כשפותחים יותר מכרזים ממשרות ויש תקנים שלא מאויישים כלל. אבל מה האלטרנטיבה, באמת?

      אהבתי

      1. אכן הערת קצת שדים מרבים.
        הפער בין התהליך שתארת בתגובה אלי והפוסט הוא עצום. בפוסט אני קורא על צעיר מבטיח שלא קיבל את המשרה שהגיע לו בגלל פוליטיקה מחלקתית אבל אולי יקבל אותה עכשיו בגלל אותה פוליטיקה. זאת האקדמיה שאני מכיר, פתיחת יותר חיפושים מתקנים, קבל את המועמד שלי הפעם ואצביע לשלך בפעם הבאה. מועמדים ללא פרופ' שמריץ אותם נתקלים בקשיים. היוצא מן הכלל הוא הנטיה הפרובנצילית להעריץ מועמדים מעשרת/ עשרים האוניברסיטאות המובילות/ מפורסמות בעולם ולהתעלם מ21 ועד 99 (נניח מיקומנו כיום…)
        בקיצור ברור לי שההליך פגום ורחוק מלהיות אופטימלי אבל קשה לי לענות לשאלתך, מה עושים במקום?

        Liked by 1 person

        1. הפוסט אכן מתאר מקרה יוצא מן הכלל, מסלול עוקף מכרז, שמופעל רק במקרים יוצאי דופן. התהליך הרגיל הוא זה שמשתקף בתגובה שלי אליך, ולכן הפער. ובכלל, בכל מקום שבו יש אנשים ושהם אחראים לברור בין מועמדים אין מנוס מפוליטיקה, ובדרך כלל היא אישית וכוחנית (יש בכלל פוליטיקה אחרת?).

          אהבתי

  10. את אומרת שאפשר ללמוד להתנהל בהצלחה בפוליטיקה ארגונית? שזה משהו שממש אפשר ללמוד?

    הכי טוב כששני הצדדים רוצים את אותו הדבר ושזה מסתדר בדיוק בזמן המתאים לשניהם.
    והחיזור/ציד/דיג שלך, עלה כל כך יפה.
    אדם כזה בוודאי יפצה בנוכחותו על איש כמו נפוליאון…

    אהבתי

    1. אני לא הולכת לכתוב את הספר על פוליטיקה אירגונית, אבל לדעתי, כן, יש גם בזה צבירת ניסיון. זה בעיקר מניפולציה, הדרך לגרום לאחרים לעשות את מה שאת רוצה כשהם חושבים שהם בעצם בחרו בזה בעצמם. קצת כמו חינוך 🙂
      זו בדיוק המחשבה, איך יהיה נחמד אחרי שנפוליאון יפרוש והכסוף יהיה איתנו. ממש מרוח לי חיוך על הפנים כשאני חושבת על זה.

      אהבתי

  11. הערת שדים מניפה (תמיד אחרי שאני קוראת אותך מתחשק לי לכתוב)… ההרגשה הדואלית הזאת של מניפולציות מלוכלכות מצד אחד, וסיפוק על היכולת להבין פוליטיקה ולשחק בה בהצלחה, מצד שני, מוכר מאוד. לאו דווקא מנסיון אישי – אני עוד לא שם, למרות שהמערכת האמריקאית דוחפת לכיוונים האלו מאוד מהר ומאוד מוקדם, אלא דווקא מהסיפורים של פ'. לפני כמה זמן הוא הצטרך להוביל גיוס בין מחלקתי – מחלקה אחת של אוטיסטים (אנשי האולגרתמים.. ויסלחו לי האוטיסטים), ושתי מחלקות נוספות קצת יותר מאתגרות. המטרה שלו היתה להביא שניים מהמועמדים במקום אחד ובסוף הוא הצליח, אבל לא מבלי למכור את נשמתו לשטן. מידי יום הוא היה חוזר עם דיווחים וכמעט לכל חיוך גדול נלוותה תחושת עצמי-מלוכלך. נישאר בשלב הזה עם החיוך – שמחה בשבילך שהצלחת לגייס את הבחור 🙂

    ושתי מחשבות נוספות –
    האחת, זה תמיד מפתיע אותי לקרוא (בתגובות) איך שאנשים מחוץ לאקדמיה תופסים את הסיפורים האלה על האקדמיה. גיוס מועמדים למשל נשמע כמעט מטונף, אבל זה לא, זה פשוט האופן שבו זה עובד. לפעמים אני מרגישה צורך להיות זהירה ממש כשאני מתארת את נבכי האקדמיה לעולם.
    והשניה – משפט אלמותי שאני לא זוכרת איפה שמעתי ויש סיכוי שאני מצטטת רק את מחציתו – בגיוס מועמדים למחלקה, אף אחד אף פעם לא מקבל את מה שהוא רוצה.

    אהבתי

    1. זה באמת הבדל גדול מאוד, לכתוב לאינסיידרס מול אאוטסיידרס, ואני מוצאת את עצמי, בעיקר בתגובות, קצת אפולוגטית. גם אני מאמינה סך הכל במערכת, למרות שכמו כל מערכת גם היא מפספסת פה ושם, לשני הכיוונים, אבל אין דבר כזה מערכת פול-פרוף. ואם הערתי שדים מרבצם, ועשיתי לך חשק לכתוב, מה טוב. זו אולי המתנה הגדולה ביותר של הפורמט הבלוגרי, דו השיח דרך התגובות ודרך הבלוגים האחרים.
      המשפט האחרון שלך הזכיר לי הערה של נפוליאון במהלך הדיון: שהוא היה האחרון שהמחלקה הביאה בלי מכרז. הצטמררתי, כי התוצאה לכל הדעות בעייתית (גם האקדמית נטו. הוא כנראה יפרוש במעמד של פרופ' חבר, באופן מאוד חריג), אבל התנערתי. כישלון נקודתי, אני מעדיפה לחשוב, מאשר שזה גרוע בעיקרון להביא קולגה בחיפוש ממוקד ולא במכרז פתוח.

      אהבתי

  12. אני אוהבת את הראייה שלך, יש לך דרך לכתוב כל סיפור כך שיהיה לו התחלה, אמצע וסוף ומבנה ברור, כאילו כך מלכתחילה נועדו דברים לקרות.
    אבל את המספר שבע המצאת לשם המיתולגיה, אני משוכנעת 🙂

    אהבתי

    1. איך אומרים הילדים: 'נשבעת לך שזה אמיתי', שבע והכל. הקטע הוא, שאני מספרת את הדברים כשהם משלימים מעגל. אם מחפשים דגמים בחיים מוצאים אותם. הם שם, כל הזמן 🙂

      אהבתי

  13. ואני חושבת לעצמי – מי יודע כמה אנשים מפספסים מיסרות ראויות , כמה מקומות עבודה מפסידים עובדים ראויים בגלל צרות עין ואופק ואולי גם מעט רוע והתחשבנויות
    ובקשר לאוטיסט , מסתבר שהפתגם ששתיקה יפה לחכמים מתאימה לו אכן , וכשצריך לומר משהו הוא יודע לומר זאת בתימצות גאוני ברגע ובזמן הנכון

    Liked by 1 person

    1. לפחות במקרה של הכסוף, הוא עדיין היה באקדמיה, גם אם באוניברסיטה אחרת. זו היתה נחמה גם עבורי, כי הוא נשאר בתחום, ולא נפלט החוצה לגמרי. אבל יש בהחלט פיספוסים קולוסאליים, גם אם לפי ניסיוני מי שזה בוער בו מספיק ימצא בסוף את המסגרת שתאפשר לו לחקור. ובאשר לאוטיסט, והוא ללא ספק על הספקטרום, הוא באמת גאון של הרגע, ואני נשארתי פעורת פה. לא הייתי היחידה, אגב.

      אהבתי

  14. הו… הפוליטיקה הארגונית… אם יש משהו שאני לא אוהבת זה זה

    בסופו של דבר עם הכסוף זה היה עניין של מזל
    הוא נשאר באקדמיה באותו תחום התפתח (ויש לי הרגשה שלפי דברייך הוא שם של דבר בתחומו, סוג של…)
    זה היה יכול להיות גם אחרת (ואז הצלקת שלו בטח הייתה הרבה יותר צורבת…)

    נחמד להגשים חלומות 🙂

    אהבתי

    1. אני מאמינה שמי שמוכשר כמוהו מוצא את מקומו בתחום, כך או כך. מבחינתי השאלה היתה אם נפספס אותו אצלנו. וחלומות שמתגשמים זה אחד הגורמים לאושר רב, אם לא ה-.

      אהבתי

  15. יש כל כך הרבה מרכיבים לנעשה באדם אחד ועל אחת כמה וכמה על הנעשה הכולל יותר מאדם אחד, יש יותר מדרך אחת לקיים אותו תהליך שמתרחש כל הזמן (התפתחות) ואנשים שונים הולכים בדרכים שונות כדי להגיע לזה, ובעיני זה מה שיפה, לראות את הפאזל הזה נרקם וזה מה שראית והראית פה. ככה זה עם מעגלים, הם נפתחים, מתגלגלים, ונסגרים בעיתם.

    אהבתי

    1. זו המילה שחיפשתי, מעגלים. עבורי, וגם עבורו, יש כאן סגירת מעגל חשובה ומרגשת מאוד. אתמול דיברתי עם חבר אחר בחוג ועלה החשש שאם בסוף התהליך איתו לא יצלח והוא ישאר בבית החדש-הקודם שלו ולא יעבור אלינו יש סכנה שנפספס את התקן או לפחות הוא יידחה כי לא נצא במכרז לתקנים הקרוב. ושנינו הגענו למסקנה שגם אם לא יגיע, סגירת המעגל הזו חשובה מאוד, לנו, לו, לתחום. זה יהיה ממש תיקון. אני אוהבת תיקונים 🙂

      אהבתי

  16. פוליטיקה אירגונית זו מיומנות בפני עצמה. זה עצוב לגלות כמה שיקולים זרים מעורבים בהחלטות וכמה הנחות היסוד התמימות שלנו שגויות. כל שנה אני מגלה שאני הופכת להיות פחות תמימה. אולי זו שפה שצריך ללמוד. מקווה שהתהליך יושלם לכם בהצלחה והגישה המקצועית שלך שרואה את טובת המקצוע לפני הכול מרגשת אותי.

    אהבתי

    1. אני ממש מרגישה איך הסיבוב הנוכחי קל לי יותר מהקודם, בראשות המחלקה. ניסיון, כמו בכל תחום, שווה המון. אני כל כך מקווה שהתהליך יושלם כמו שמתוכנן, אבל גם אם לא, עצם זה שיכולתי לקיים איתו את השיחה הזו, היתה חוויה מתקנת. כבר לא כואב לו כל כך, וגם אני התגברתי והתבגרתי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s