מישהו הדליק את האור בחדר

נפוליאון עומד בפתח החדר שלי ורוקע ברגלו. הקול שלו לא עולה, אלא להיפך, יורד אוקטבה, אבל הקמט בין הגבות הוא קניון מצוקי עמוק, והפה שלו קפוץ וזויותיו שמוטות. בגלל שהוא קצר קומה הדמות כולה מעלה בדמיוני את הגמד המרושע מהאגדה, רמפלסטילסקין, או עוץ לי גוץ לי בתרגומו של שלונסקי (כי "תן לי עצה, גמד שלי") רגע לפני שהוא נבלע ברצפה כשהוא מגלה שבת הטוחן טחנה אותו. אין לי מזל כזה. נפוליאון עדיין שם. הוא זועם עלי באמת.

לפני מספר שנים, כשאישתו של נפוליאון הבינה שאי אפשר להמשיך לחיות איתו ועזבה אותו לאנחות, הוא רצה לקנות את מחצית הבית שלה וחיפש מקורות הכנסה נוספים. בשלב ההוא פנה אלי וביקש ללמד בתוכנית שאני עומדת בראשה. הוא מלמד בתוכנית מאז, ובמשך השנים היו עליו ביקורות טובות. הוא מורה טוטאלי, וכשהוא מעריך תלמיד הוא יתן את כל כולו. אבל משהו נסדק בנפוליאון לאחרונה. במייל נזעם הוא קובל על כך שהתלמידים בקורס שלו במסגרת התוכנית לא מגיעים לשיעור מוכנים. לפיכך הוא רוצה להעיף 7 תלמידים מהכיתה. אני מתייעצת עם ההנהלה הבכירה של התוכנית. נפוליאון לא יכול להעיף תלמידים מקורס. הוא כן יוכל להכשיל אותם. הרקע להתפרצות על סף חדרי היתה ההודעה שלי אליו שאני מתכוונת להפגש עם התלמידים, ולשמוע אותם. 'הם ישקרו לך' הוא שוצף, ואני עומדת על שלי בשלווה. תן לי קרדיט להבין מתי משקרים לי ומתי לא. נפוליאון נסוג, אבל בנוכחות קולגות אחרים נפוליאון אומר: התוכנית הזו תת רמה. כשתלמידים שואלים אותי אם להשתתף בה אני אומר להם 'בשום פנים ואופן לא!'.

אני נפגשת עם התלמידים. הם נבוכים, ולגמרי מאשרים את מה שנפוליאון אמר. הרמה גבוהה, הם לא היו מוכנים, יש הרבה לחץ בתוכנית. בדברים שלי אליהם אני תומכת בדרישות של נפוליאון, לא בגלל האיש, אלא כי באמת אין דבר כזה לבוא לא מוכנים לשיעור בתוכנית כזו. בשביל מה באתם. יש להם אפשרות לפרוש מהקורס, ולאלה שיבחרו להשאר אני מתווה את התנאים החדשים להשתתפות. ועדיין בראשי מהדהד המשפט של, הו האירוניה, נפוליאון בונפרטה: 'צבא של עכברים שבראשו אריה יצליח יותר מצבא של אריות שעליהם מפקד עכבר', או במילים אחרות, אין חיילים גרועים, יש מפקדים לא טובים. אבל נפוליאון 'שלי' פועל על עלבון ומרמור, ואף פעם לא חושב שהוא אשם.

אחרי המפגש עם התלמידים אני מדברת עם ההנהלה הבכירה. הדברים שאמר נפוליאון על התוכנית מדאיגים אותי יותר מתקרית הסטודנטים הרשלנים. כמה נזק גרם האיש לתוכנית? האם יוכל להמשיך ללמד בה? ההנהלה הבכירה הוא איש חריף ויש לו אבחנות חדות. אני אפגש איתו, הוא מבטיח לי, אבל לפי מה שאת מספרת הייתי אומר שמדובר במקרה פסיכוגריאטרי. אנשים מבוגרים מקצינים בהתנהגות שלהם. הטובים נעשים טובים יותר, וקצרי הרוח, הממורמרים מקצינים את התנהגותם גם כן. דברים שפעם אולי היה חושב אותם אבל סינן לפני שאמר יוצאים יותר בקלות מבין השפתיים. חורי המסננת גדלים, ולבסוף אין שום מסננת. כשההנהלה הבכירה מדבר איתי כל משפט שלו משתבץ כמו חתיכה חסרה בפאזל. מישהו הדליק את האור בחדר, ואני חשה איך הכעס שלי על נפוליאון מתפוגג ומתאייד לו כמו רמפלסטילסטקין, ורק האדוות באוויר נותרות, מפזזות בקרני השמש בטרם יעלמו כליל.

gargoyle toledo
גרגויל

36 תגובות בנושא “מישהו הדליק את האור בחדר

  1. הו, זה עצוב. והגיוני מאד. הזקנה מחדדת את קווי האופי, הטובים נעשים טובים יותר, הרעים, רעים יותר.
    חמותי האהובה, לשונה קלה יותר מבעבר. דברים שפעם היתה שומרת אצלה, היום נפלטים לה וזורמים החוצה. מאחר והיא אדם טוב, אז גם עקיצות וביקורת יוצאות בצורה עוקצנית אך מתוקה, ואף אחד לא נעלב. להיפך בדרך כלל כולם מתגלגלים מצחוק.

    וכמובן יש את האשה המאד מבוגרת שהכרתי פעם. היא התאלמנה ונוצר לה קשר עם אלמן אחר.
    היתה להם זוגיות יפיפה של גיל הזהב. הם היו יושבים על ספסלים ציבוריים, מחזיקים ידיים, מתנשקים, הולכים יד ביד… קשורים וקרובים ואוהבים מאד. ככה בערך עשר שנים. היא היתה אשה מאד אופטימית ומלאת שמחה חיים ושמחתי בשבילה שיש לה אהבה וזוגיות כל כך טובה.
    ואז הוא נפטר, ואני חששתי מאד לפגוש את הצער הנורא שלה על מי שבאמת היה החצי השני שלה. גם בנותיה חששו מתגובתה, לכן לא לקחו אותה ללויה, אלא רק לבקר את הקבר, יום אחרי הלויה.
    ראיתי אותה חוזרת איתן מבית הקברות וניגשתי להביע את צערי ותנחומי.
    מה שלומך? שאלתי אותה, איך את מרגישה?
    אני? היא אמרה, אני בסדר, גמור, אם אני חוזרת *משם* סימן שהכל טוב. חייכה חיוך גדול וחיבקה אותי.

    Liked by 1 person

    1. באופן פרדוקסלי, קראתי פעם שדווקא אלה שהיתה להם זוגיות גרועה סובלים יותר כשבן או בת הזוג נפטרים. האבל הוא לא רק על האיש עצמו אלא על עצמם, על הזוגיות שלא היתה להם. בסופו של דבר האדם הוא מה שהוא, ומי שחי חיים טובים ויש לו גישה טובה לחיים יהיה פחות מריר ופחות כואב גם לעת זקנה, שאכן מקצינה את הכל.

      אהבתי

  2. וואו. כל כך מהר מתפוגג הכעס שלך רק משום שאת מבינה מה עובר על האיש? את די קדושה בעיני.
    למה?
    כי העובדה שעכשיו הוא כזה – בקיצון – סימן שהוא תמיד היה כזה, עם מסננים.
    אבל את צודקת, וגם ההנהלה הבכירה צודק. אין מה לצפות מנפוליאון שלך, אין מה לעשות עם זה.
    אבל.
    איזה נזק הוא באמת גרם/גורם/יגרום לתכנית עם הפליטות האלה שלו?
    האם ומתי תשקלו לסלק אותו ממנה?

    Liked by 1 person

    1. אני מאוד שכלתנית, וכנראה שכשאני מקבלת הסבר רציונלי להתנהגות שהיא לכל הדעות פסיכופתית אני נוטה לקבל את זה ולוותר על המחשבה המאוד מטרידה שהאיש רוצה לפגוע בי. זה כמעט כמו מחלה, כאילו זו לא באמת אשמתו, אם כי ללא ספק הוא תמיד היה כזה. אני מרחמת עליו. לא שזה הופך אותו לנעים יותר או למישהו שאני רוצה להיות בסביבתו.
      לגבי התוכנית, שקלנו את העניין. כאמור, ההוראה שלו כן טובה, והוא ממלא תפקיד חשוב בתוכנית. כרגע אני עדיין חושבת שהוא יותר תורם ממזיק, אלא שנפקח עין מכאן ואילך. הייתי שמחה להפטר ממנו, אבל אני בכל זאת משאירה אותו לעוד שנה. ממילא התוכנית תעבור במהלך השנה הקרובה שינויים משמעותיים. זה היה הסיכום שלי עם הנהלת התוכנית החכם.

      אהבתי

    1. זו בדיוק ההגדרה, וכך גם אמר עליו ההנהלה הבכירה, יורק לבאר ממנה הוא שותה. לא כל כך נסתר: הוא באמת אדם קשה ובלתי נסבל, ואני מאמינה שלא קל לחיות בתוך העור שלו. הוא קרוב לפרישה, וזו גם כן נקודת משבר של ממש, רגע של חשבון נפש, מה עשיתי, מה הותרתי אחרי. להיות אדם ממורמר וכועס ומאשים זה קודם כל פוגע באדם עצמו. קארמה?

      אהבתי

  3. אני רואה כאן עוד משהו: אדם שהאחיזה שלו בעולם הולכת ומתרופפת. דברים שהאמין בהם פעם – הנישואין, האקדמיה – קורסים בזה אחר זה. מה נותר לו מלבד לכעוס? זה כל מה שיש לו.

    Liked by 1 person

  4. וואו, כמה תובנות בפוסט ובתגובות. מאוד רוצה להאמין ש:"בסופו של דבר האדם הוא מה שהוא, ומי שחי חיים טובים ויש לו גישה טובה לחיים יהיה פחות מריר ופחות כואב גם לעת זקנה, שאכן מקצינה את הכל." היה לי קשה עם מה שהזקנה עשתה לאבא שלי וגם לאמא שלי. מקווה שאולי אגיע לשם אחרת ויקרו לי דברים אחרים. אני מתכוונת רק להקצנה באופי.

    נפוליאון הזה כזה נוראי. בלתי נסבל אפילו אם זאת פשוט הרשעות שלו שנשפכת לכל הצדדים ולא קשורה ממך אליך…
    כל הכבוד לך על זה שההבנה מוססה לך את הכעס, לא מובן מאליו בכלל. נהגת בצורה מאוד מאוזנת ונכונה. כל הכבוד!

    אהבתי

    1. נפוליאון הזה כל כך נוראי, שיש לי בדיחה קבועה עם קולגה אחר שבסוף נעשה בו מעשה 'רצח באוריינט אקספרס', קטילה קולקטיבית. ועדיין אני רואה גם את הצדדים החיוביים שבו כלפי התלמידים שלו (בעיקר תלמידים. איכשהו הוא לא ממש מעודד או רואה תלמידות), והרצינות שבה הוא מלמד. אני לומדת מאמפי להבין שהתגובה שלי כלפיו (וכלפי כל דבר שמקפיץ אותי) באה מתוכי. זה כל כך נכון. הוא הצליח לערער אותי בפעם האחרונה שפגע בי ישירות (שעליה כתבתי בפוסט בעבר, כשאמר לי שמישהי שחשבה שתלמיד שלי, אחד המבריקים אם לא ה-, הוא תלמיד שלו וזהו שידרוג עבור התלמיד), שהבנתי שיוסטון, ווי הב א פרובלם. איכשהו זה שהוא מרושע וכעת גם בלתי מרוסן בדברים שהוא אומר נקלטים אצלי אחרת עכשיו. אני אשכרה מרחמת עליו, שצריך לחיות עם עצמו. הוא הרי לא יכול להתגרש מעצמו או לסלק את עצמו מתוכנית מסוימת.
      אשר לזיקנה, זה נראה לי מהתבוננות אישית תקף. אני בוחרת להאמין בזה 🙂

      Liked by 1 person

  5. גם אני נשארתי רוגזת אחרי הפוסט הזה, שמה את מוותרת לו כל כך מהר. אבל באמת, האור יודע.
    וזה קשה לנהל, להסתכל על כל השיקולים וגם לחמול על המזיקים כשהם באים עם תאריך תפוגה ותועלת. כל הכבוד למנהל התכנית, על הגישה אבל לא פחות מכך על המילה. חדה וחלקה. אני חושבת בהקשר הזה על האמא האקדמית שלך, שאצלה זה היה מים, ופה אצלו זה אור. חושבת ולא לגמרי יודעת איזה עוד מידע חסר לי. הם עבדו ביחד? היתה קשת?

    אהבתי

    1. הו, הוא חריף מאוד ההנהלה הבכירה. הוא לא שייך לדור של הכהנת, ולא לתחום שלה (או שלי). הוא מהדור שלי, כוכב ממש, מהמטאורים הללו שבגיל ארבעים וחמש כבר היו פרופסורים מן המניין. אני מכירה אותו כעת מתוקף תפקידו כהנהלה הבכירה, והוא כבר האיר די הרבה סוגיות שקשורות בתוכנית שלא הייתי מודעת אליהן.
      מעניינת התובנה שלך על מים ועל אור. אצלה זה באמת כמו לשתות כוס מים צלולים, ואצלו זה אכן אור במקומות שלא ראיתי לפני כן. אין קשת כי זה תובנות מסוג אחר. אבל וואללה, מחשבה מעניינת מאוד.

      אהבתי

  6. דרושה כמובן חמלה בקטע הזה ,אבל אני כבר למדתי שאם לא פועלים בהחלטיות ,האיש שבנדון יכול להרוס גם אם לא התכוון מאמץ של שנים.ככה זה גם במשפחות,צריך לבחור בין חמלה על מחלתו של האיש והדרדרות מחלתו שפוגעת במשפחה המורחבת שלא מייד מבינה מה קורה או להתעשת מייד,לקחת לאיבחון פסיכוגריארטרי ולהציל את מה שניתן.אין דרך אחרת לצערנו

    אהבתי

    1. זו שאלה מעניינת, מתי התנהגות מסוימת חדלה להיות הקצנה של תכונות אופי (הגדלת החורים במסננת, כמו שהגדיר ההנהלה הבכירה), ועוברת לתחום הפתולוגי של מחלה מאובחנת מסוג המחלות הנוראות של חתנך או חתני ז"ל שפוגעות בכל חלקה טובה, ובין היתר גם בהתנהגות החברתית. אני לא רופאה, אבל נדמה לי שגם ברפואה הדברים אינם ברורים בהתחלה, ורק בדיעבד אפשר לומר שהסימנים כבר היו שם מזמן, והם מקבלים את ה'צבע' הנכון לאור הכיוון שאליו הלך האיש.
      אני מאוד מודעת כעת ליכולת הנזק של נפוליאון, ואנחנו לגמרי נבחון את העניין מחדש בסוף שנה הבאה. לא יוכל להמשיך אוטומטית. אשר לחמך, זה באמת להציל את מה שניתן, ואולי כבר לא ניתן.

      אהבתי

  7. מסכימה עם ההנהלה הבכירה: מגמות התנהגותיות אכן מקצינות עם הגיל, וחורי המסננת נוטים לגדול עד שהם משתלטים על כולה. די עצוב, בעצם, אבל זו דרך העולם.

    אהבתי

    1. נכון, ורק צריך להיות מודעים לעניין. הסיפור עם נפוליאון והתובנות של ההנהלה הבכירה עזרו לי להגיב בצורה מתונה ושקולה מאוד להתנהגות פוגענית אחרת של אישה שיצאה בשצף קצף נגד תוכנית שלי בעיתון לאנשים חושבים. ברגע שמבינים שהיא מרגישה ששומטים את השטיח מתחת לרגליה, ושכל מה שהיא עשתה יורד לטמיון, אפשר להבין את התגובה הקשה (והפומבית). אז לא הגבתי ורק תייקתי תחת 'לזכור מה לא לעשות' כשעוד עשרים שנה יעשו לתוכנית שלי בדיוק אותו הדבר.

      אהבתי

  8. לא היכרתי את המילה "פסיכוגריאטרי" לפני כן, אבל כן מכירה המון מקרים כאלה (השכנה המשוגעת שלנו, הפרופסור אמריטוס המפורסם ההוא ש, כשהייתי סטודנטית חנונית בתואר הראשון, הצלחנו לגרום לכך שילמד קורס קריאה מודרכת. ציפינו לראות את האדם המרשים שכתב את כל הספרים שנעזרנו בהם, ובמקום פגשנו זקן מבולבל ומרייר, שלא נתן לי לסיים משפט בפרזנטציה שעשיתי [כנל לשאר התלמידות בקורס], שכח להגיע לשיעורים, ובאלו שכן הגיע חזר מילה במילה על מה שאמר בשיעורים הקודמים). מבינה את הנחמה שבידיעה שזה משהו שלא בשליטתו. מעניין איך הוא יגיב אם מישהו ישקף לו בבהירות את הדברים שאומר ועושה, והשלכותיהם.

    אהבתי

    1. לא אני אשקף לו. מנסה להמעיט במגע איתו ככל האפשר, כי אשמתו או לא אשמתו (האם זו אשמתו אם זה *רק* עניין של אופי? האם יש לנו באמת שליטה על האופי שלנו? אלה כבר מחשבות קיומיות ואפילו משפטיות) הוא פשוט לא בן אדם נעים. אף פעם לא היה, ועכשיו עוד הרבה פחות. עם המודעות ל'פסיכוגריאטרי' אני צולחת גם משבר נוסף השבוע, עם אישה אחרת. זו פשוט דרך נוספת, מוצלחת למדי, להבין איך אנשים פועלים ומה מניע אותם. ואז גם קל יותר להתייחס לדברים שהם עושים בדרך שלא גורמת לי להגיב בכעס מעוור או רצון לרצוח מישהו.

      אהבתי

  9. אהבתי את הדימוי לנפוליאון ולרמפלסטילסקין. דמיינתי איש קטן וכועס ומריר שמנסה לעשות צל גדול. זה נכון שתכונות מקצינות עם הגיל, ונראה שמרירות במיוחד. אבל אני מאמינה שצריך לשים גבולות, גם לקשישים קשים, לא בפני כל שיבה צריך לקום.

    אהבתי

    1. זו בדיוק הנקודה שאני מתחבטת בה, למה וכמה אני צריכה לספוג רק כי האיש כועס ומריר והמסננת שלו מחוררת כולה והכל יוצא החוצה. יכולת ההכלה שלי בכל זאת גדלה בעקבות ההבנה שזה תהליך שככל הנראה אין לו ממש שליטה עליו. עדיין, אני אצטרך לבחון היטב כמה נזק הוא גורם לסביבה, ולשקול כל פעם מחדש אם וכאשר. אני לא אתן לו לפגוע באחרים, ודאי לא במשמרת שלי.

      אהבתי

  10. הו, אני לא יודעת אם זה בהכרח עובד ככה. אני מכירה יותר מידי מקרים של אנשים שהיו טובי לב, חמים, אכפתיים וקשובים לסביבתם, והזקנה הפכה אותם למרירים, קפדנים, חסרי סבלנות ורגזנים. (או שאולי אני חושבת בעיקר על מקרה אחד כואב במיוחד)

    Liked by 1 person

    1. ואצל אמא שלי זה להיפך: תמיד היתה אישה קשה ועקשנית, ולא יכולתי להיות איתה באותו חלל יותר מחמש דקות בלי לאבד את המרכז שלי, וכעת כשהיא כמו ילדה בת שלוש בלי זיכרון היא מתוקה ורכה ונפלאה, ורק אומרת כמה הכל נפלא, והשמיים כחולים והציפורים שרות והפרחים יפים. אחותי אומרת שתחת המעטה הקשה כנראה היתה רכות גם קודם, אבל אני די בטוחה שהיא באמת השתנתה. עדיין, נדמה לי שהדוגמאות האלה הם היוצאים מן הכלל.

      אהבתי

    1. לא דבר אחד, כמובן, אבל התכונות מוקצנות. למשל, מכירה את זה שזקנים אומרים מה שהם חושבים בלי 'לא נעים'? שהם מדברים בקול על אחרים בלי חשבון ולא אכפת להם מי שומע מה? אז זה. אני לא יכולה לומר שעשיתי מחקר (אחרים עשו. כולל ההנהלה הבכירה שמזהה מצבים פסיכוגריאטריים), אבל מניסיון אישי שלי זה מאוד נכון.

      אהבתי

  11. חמלה זו תכונה מאד חשובה. כמו שכל אדם יודע לסנגר על עצמו, כולל כל הפושעים היושבים בכלא, לכולם יש סיבה מדוע עשו מה שעשו, כך גם אנחנו מסוגלים, אם נרצה, לנסות לראות את הצד של האדם האחר מנקודת המבט שלו. ולהבין פרושו לחמול.
    עדיין אין כל זה צריך לשנות איך נפעל לגביו, כי להבין איננו בהכרח לסלוח. ואני חושבת שצריך להפריד בין שני הדברים.

    Liked by 1 person

    1. לגמרי. לא נשכח ולא נסלח. אבל לי אישית חשובה התובנה הזו של ההנהלה הבכירה, כי היא מאפשרת לי לפרק את הפגיעה והכעס שהוא גרם לי. לא מקום נעים להיות בו, פגועה וכועסת ולא מבינה.

      אהבתי

  12. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך ואת עולם הדימויים שלך , תמיד משאיר חומר למחשבה , למה נפוליאון ? איך הוא 'מסתמבייז' עם הגורגויל ואיזה מוטציה יוצאת מזה . וכמובן שרצתי לויקיםדיה להתענג (?) על הגורגויל ובן דמותו גרוטסק
    בכללי נראה לי הקלה גדולה שהבוס איתך ולא נבהל מרעשי הרקע .
    מדהים אותי איך בן אדם (נו לפחות כמו הגורגויל המים כן עוברים בו ולמרות הכל נוע ינועו) יורק לבאר ששותה ממנה , נבצר מבינתי , אלא אם הוא באמת פסיכו גריאטרי , ואפילו אם כן , חמלה לחוד ומעשיות לחוד , שיחפש לעצמו מקום עבודה אחר . יש פוטנציאל לנזק

    אהבתי

    1. נפוליאון בגלל הגובה של האיש ותחושת החשיבות העצמית שלו. וגרגויל? כאן התמונה לגמרי שיחקה לידי, ומאוד אהבתי את הגרוטסקיות של הפסל, במיוחד עם העורב מבשר הרעות שהתמקם לו על הראש.
      נפוליאון ממשיך במעלליו, ואני תוהה כמה פוסטים עוד עלי להקדיש לו. בעיקר אני שמחה שהגישה שלי כלפיו השתנתה (רוב התמהיל עכשיו הוא רחמים, לא ממש חמלה) בעקבות התובנה הפסיכוגריאטרית, אבל את צודקת שצריך לשים גבול גם לכמה אפר לתת לאיש לגרום נזק. הוא פורש עוד שלוש שנים, ומצד אחד, זה קרוב, מצד שני, עוד שלוש שנים של "זה"? 😨

      אהבתי

  13. אין דבר שיכול לשגע יותר מבן אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על הדברים שהוא עושה…

    קצת עצוב שזה מה שנשאר בסופו של דבר מקריירה של בן אדם
    עלבון ומרמור… ככה יזכרו אותו הסטודנטים שלומדים אצלו

    אהבתי

    1. זה מעבר ללא לקחת אחריות בעצמו, זה להפיל את האשמה על כל העולם ואשתו, חוץ ממנו. הוא באמת נשאר קטן וממורמר ונעלב. לא הייתי רוצה לחיות בעור שלו.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s