שוב תקופה של גאות בחיי*

לא משנה כמה ניסיון כבר צברתי, בכמה כנסים כבר השתתפתי, באיזה שפות הרציתי ולפני איזה קהל הופעתי – כשמדובר בהופעה ב'מגרש הביתי' שלי, כשאני אמורה לתת הרצאה מדעית ולהציג חידוש מחקרי בקרב העמיתים והתלמידים שלי, אני נלפתת. אני מתייחסת להרצאות בפני מי שהיו המורים שלי ומי שהם תלמידים שלי כיום כמו לסבבי המלחמות של מדינת ישראל: כישלון הוא כתם בל יימחה שיישאר דבוק אליך לדיראון עולם, אי אפשר לכבס או להסיר אותו ממך. מאידך, הצלחה היא נוצה מפוארת בכובע, שמחה גדולה אבל זמנית בלבד, עד ה'עונג' הבא. ואולי כל זה רק נדמה לי, ומדובר יותר במסורת אכזרית של דורות עברו, וכיום הקולגות שלי רחומים יותר? נההה. אני יודעת בדיוק באיזו הנאה הקולגות – הן הדור הקודם, הן הנוכחי – נהנים לנתח באיזמל חד את התקרובת האקדמית המובאת לפניהם, כיצד הם מעירים הערות סרקסטיות על סרחים עודפים של ההרצאה או לחילופין, על פערים בטיעון הלוגי, בורות פעורים שהמרצה פסח עליהם בביטחון המוחלט של אדם המהלך מעדנות על פני האדמה בעוד צועד על חבל דק מתוח על פני תהום.

לפיכך, אני נמנעת ככל יכולתי מהכבוד המפוקפק הזה של הרצאה במוסדנו המכובד. הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במעמד הזה היתה כששבתי מהשבתון, הקנס הבלתי נמנע שיש לשלם תמורת ההתנתקות המבורכת מהביצה המקומית.

עשרים שנה ימלאו למותו של מי שהיה המורה של המורים שלי, ואירגון האירוע מוטל לפתחי. והפעם אין חדר בריחה, אין פתח מילוט, אין גלגל הצלה. איך שלא אסתכל על זה הנושא מוביל ישירות אלי, וכך, כשפונה הקולגה בדימוס ומציע לשתף פעולה, נארגן ערב והוא יתן הרצאה אחת ואני אחת, אני מהנהנת בחיוב, ומיד נלפתת.

חשוב לי במיוחד להגיש את הדברים בפורמט המהודק והמדויק ביותר שאני יכולה, כשם שיש הבדל תהומי בין שתיית יין בכוסות פלסטיק, שטעמו קהה אפילו אם הוא בציר משובח ממהדורה מיוחדת, ובין שתייתו בגביעי זכוכית צלולים וקרירים. נושא ההרצאה ברור לי, וגם המחקר כבר נעשה ברובו, ולמעשה כבר נתתי את ההרצאה באנגלית בוינה, בשבוע הקר ביותר של השנה. אבל הלפיתה הזו שאוחזת בי בקרביים מבהירה לי שלא די לתרגם אותה לעברית, אלא דרוש כאן עיבוד ושינוי רציני.  אני צוללת למחקריו של הנפטר שהערב מתקיים לזכרו. עקרונית אני לא רואה טעם להתמקח איתו על המסגרת או על הפרטים. האיש היה גדול בדורו, באמת אחד הענקים, הערות השוליים שלו ממלאות כרכים והרשימות הביבליוגרפיות הן כרך בפני עצמו. בימי חייו, מעיד עליו תלמידו, בעצמו כבר אמריטוס, עיקר גדולתו היתה שהיה פתוח לניתוחים אחרים שלא הסכימו עם דעתו. אני משבצת ציטוטים רלוונטיים מדבריו בהרצאה במקומות שבהם ניתן לצאת מהן למסקנות שלי, ונמנעת מדיון פרטני בנבכי מסקנותיו שעליהן אני חולקת. ועדיין אני זקוקה לקהל חי שעליו אוכל להתאמן ביבש כדי לטעום את המילים יוצאות מפי ופורחות לחלל העולם. כשהן נפגשות עם אוזניים אמיתיות הן מקבלות צורה שונה מזו שהיתה להן כשהן שבויות בתווי המסך או אסורות בדיו המדפסת על גבי דף לבן.

בשבועות מגיעים אלינו לארוחת צהרים הבן הבכור ואשתו, והבן הצעיר וחברתו. אני מבקשת מהם רשות לקנח בהרצאה, שאותה קוטעים פעם אחר פעם השותף והבן הבכור. הם מעירים הערות זהות: הדברים עמוסים, כאן הלכתי לאיבוד, כאן נתת יותר מדי דוגמאות. הבן, שעוסק בתקשורת שואל: אני יכול לערוך לך את הדברים? והשותף מהנהן בהסכמה. הבכור הוא העתק מדויק של השותף, חושב כמוהו, מרדן ועקשן כמוהו, יצירתי כמוהו. ביקורת צודקת, אבל הקונטקסט, הקונטקסט. אני מנסה להסביר שזו איננה הרצאה של TED של זיקוקים בלתי פוסקים לציבור הכללי, אלא הרצאה מקצועית של חצי שעה לציבור הכי אינסיידר שיש, שיודע על מה אני מדברת. כשאני מלווה לדלת את הבן הצעיר ואת חברתו, בעצמה בת של שני פרופסורים, היא אומרת לי: אני מבינה אותך. הרצאה טובה.

אני חוזרת לשולחן השירטוטים. זוכרת את הביקורת ומשתדלת שלא לאבד את החוט המקשר. הפרטים שבונים את הטיעון אינם סרח עודף, משקל יתר שצריך להוריד, אלא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אני מבקשת לקחת את השומעים. בכל זאת אולי אפשר לוותר על העיקוף הזה כאן, ואולי עדיף שלא לקרוא את הטקסט הזה שם. אני צריכה מיקוד, אני צריכה שיהיו איתי פה ולא ילכו לשם.

בערב עצמו אני מקבלת בברכה את הכהנת הגדולה שתהיה יושבת ראש של הערב. היא כמובן בוחנת את לבושי ומעירה משהו על כך שזו חולצה יוצאת דופן, ושהיא לא ראתה אותה עד עכשיו. אני מחייכת. לא הבנתי אם אהבת או לא, אני אומרת לה, והיא עונה, עוד לא החלטתי. אני מעריכה את העובדה שהיא מבינה שלומר לי ישירות שהיא שונאת את החולצה שלי זה לא הדבר הכי נכון לעשות רגע לפני ההרצאה שלי.

היתרון הגדול ביותר בהרצאה במגרש הבית הוא שאת יודעת בדיוק איך ההרצאה התקבלה. את לא צריכה לפענח סימנים, להבין מסרים בין השורות. את ילידית, דוברת השפה, ויכולה לדעת לפי שפת הגוף, לפי אמירה כזו או אחרת, לפי משך מחיאות הכפיים וחוזקן מה חשבו על הדברים שלך. ואני יודעת שאהבו. המשפטים שלי הם זרמי חשמל תלויים מעל ראשי המאזינים, מוזיקה חדשה שעוטפת אותם, מציעה להם שינוי של נקודת מבט. בדרך כשאני מסיעה את הכהנת הגדולה הביתה היא אומרת לי: ההרצאה שלך היתה מצוינת. עמוסה מדי, אבל מצוינת. התגובות באותו ערב ולמחרת מאנשים שלא חייבים להגיב כלל מאשרות שהיה טוב; מעניין.

בווטסאפ המשפחתי אני מספרת על התגובות החיוביות. השותף מבהיר: "בחג השבועות אמא הקריאה את טיוטת ההרצאה בפורום המשפחתי. הפידבק שלנו היה לא מאוד מעודד, אבל אתמול היתה ההרצאה עצמה ואמא חזרה זורחת כי קיבלה מלא פידבקים חיוביים (בזכות הביקורת הבונה שלנו, אבל אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו על חדות האבחון)." אני מחייכת. עד העונג הבא.

*ענבל פרלמוטר, המכשפות, עד העונג הבא

 

45 תגובות בנושא “שוב תקופה של גאות בחיי*

  1. מצחיק, השותף 🙂 וגם הכהנת מצחיקה, בדרכה. יחסים עם מנחה מזכירים בהרבה יחסים בין אמא ובת, לא?
    יופי על ההרצאה המוצלחת! עמוס מדי (במידה) זה תמיד עדיף, בעיניי כשומעת, על הרצאה עם נקודות חסרות. יש משהו מרתק במורכבות, בהצגה של טיעון שיש בו הרבה שלבים קטנים. כמו לראות פסיפס שעשוי חלקים חלקים, ורק בסוף להתרחק ולראות את התמונה השלמה.
    זה נכון ששומעים מתחומים אחרים, במיוחד כאלו שלא שומעים הרבה הרצאות אקדמיות בכנסים, לא תמיד יודעים איך אמורה להישמע הרצאה. ההערות הקבועות של אלון הן שהדברים עמוסים מדי, ושזה לא מספיק נגיש וקולע. לא מצליחה להסביר שאי אפשר לתמצת יותר מבלי לאבד את מהות הדברים. לכן, במובן מסוים, יש משהו שמתיש אותי בלהתאמן על הרצאות מולו, או אפילו לתת לו לקרוא אותן. מתחילה לחשוב שאולי כדאי לי לצלם את עצמי קוראת את הדברים ואחר כך לראות את הצילום, אבל – זה מביך.
    ולסיכום – החברה של הבן *סמיילי מאוהב*. נו, שיציע לה כבררררר

    אהבתי

    1. יחסים עם מנחה הם לגמרי יחסי הורה – ילד, במקרה שלי (ואולי גם שלך) אם ובת. יש בזה הגיון, כי היא זו שגידלה אותי לתוך העולם האקדמי, כולל תהליך חיברות שלם. השותף חוזר ואומר שהרצאה צריכה להצהיר מראש מה היא הולכת לעשות, לעשות את זה ובסוף לחזור ולסכם מה עשית. בעיני זה טרחני, אבל הפעם באמת שמעתי בקולו. לא שמעתי בקולו בעניין הפרטים. אין מה לעשות, זו באמת לא הרצאת TED, והשומעים צריכים לקבל מנה אמיתית ולא רק קינוח מצועצע. בזמנו הייתי במעין קבוצת תמיכה, אני ועוד שתי מונחות של הכהנת, והיינו קוראות זו לזו. זה בעיני הפיתרון המוצלח ביותר, כי אלה 'אחיות לדוקטורט' שלא התביישתי לחשוף בפניהן את הבטן הרכה, אבל שהביקורת שלהן היתה פנימית ומתוך הבנה של התחום. בינתיים אחת עזבה את התחום והשניה קיבלה תקן באוניברסיטה אחרת ולמרות שקיימת נכונות לקרוא דברים מראש, זה לא אותו דבר. אולי תמצאי לך גם כמה אחיות לדוקטורט בהמשך. מומלץ.
      ואשר לחברה של הצעיר: אני לא מאמינה שיקרה בקרוב, כי אחותה הגדולה זה עתה הודיעה על נישואין בקיץ. אחותה גדולה ממנה בערך בחמש שנים. אני לא רואה את זה קורה בעתיד המאוד קרוב, אבל מאוד מקווה שכן. גם אני אוהבת אותה מאוד 🙂

      אהבתי

  2. מה שכתבת על ההרצאה קצת בילבל אותי. אמנם לא יצא לי להרצות הרבה בכנסים אבל, ממה שקראתי במדריכים כללים ברשת, צריך להעביר הרצאה אקדמית באופן בו כל אחד, גם אם הוא לא מהתחום יוכל להבין אותה. אבל, אחרי הכל, אלה מדריכים חינמיים שגם הבן של השכנים יכול היה לכתוב.
    השבוע גם יצא לי להרצות באיזה כנס בתחום מסוים ושמתי לב שכמעט כל המרצים הכניסו למצגות שלהם הרבה משוואות ארוכות ופלטים סטטיסטים. אני לעומתם הכנסתי רק גרפים וטבלאות פשוטות אבל אני לעומתם גם חסרת ניסיון לחלוטין וחברה כנה אפילו אמרה לי שראו שמאוד התרגשתי… לגבי רמת ההצגה, אני לא באמת יודעת איך היה.
    אז אפשר לקבל עיצה לאיך צריכות להראות הרצאה ומצגת בכנס אקדמי בתחום ספציפי? תהיי מוכנה אולי להעלות לבלוג (או לשלוח לי?) חלקים ממצגות שלך כדי שאדע איך בערך זה צריך להיות?

    תודה וסליחה שככה נפלתי עליך 😉

    Liked by 1 person

    1. אני חוששת שמצגת שלי לא תעזור לך, כי מדובר בדיסציפלינה אחרת לגמרי (אין משוואות ופלטים סטטיסטיים למשל). אבל ממה שאת עצמך אומרת יש סטנדרט מסוים בתחום, וכדאי לשים לב אליו, אחרת באמת יעריכו את המצגת שלך כ'פופולרית' (אצלנו זה סוג של קללה). אני גם לא יודעת מה מערכת היחסים שלך עם המנחה שלך, אבל אוי ואבוי לסטודנט מחקר אצלנו שלא 'מריץ' מצגת עם המנחה שלו לפני שהוא 'משדר' לחוקרים אחרים. המנחה אחראי (סוג של) על המונחה, ולכן אם הסטודנט מפשל זו גם פשלה שלו. האם תוכלי להתייעץ עם המנחה שלך? התרגשות מובנת לגמרי, ודאי כשאת חסרת ניסיון. העניין הוא שבאמת לוקח זמן עד שמגיעים לאיזושהי תובנה לגבי מה ואיך צריך להעביר. אולי כדאי לשים לב בכנסים מי טוב בעיניך, ואז לנתח מה היה טוב בדרך שבה הוא או היא העבירו את הדברים.
      ובאמת שזה בסדר. אני מצטערת אם זה לא בדיוק עוזר ישירות, אבל לשם כך באמת שתצטרכי למצוא מישהו מהתחום, רצוי המנחה.

      Liked by 1 person

      1. אז אכן התייעצתי היום. לא עם המנחה שהיה לי במאסטר (אני כרגע בין תארים והחוקר איתו כתבתי את המאמר שהצגתי מאוד עסוק ובכלל לא מהארץ) אבל עם חבר סגל נחמד אבל גם קשוח במיוחד. ממש ניסיתי להוציא ממנו נקודות לשיפור אבל הוא חזר ואמר שהיה ממש טוב ופתאום התחיל להחמיא על הכל – בניית המצגת, הסברה ברורה של נושא שהיה ברור רק לי, המבטא. בקיצור, גרם לי להסמיק ‎;)‎
        מחר אבל אשאל את מי שהיה המנחה שלי. פשוט לא הגיוני בעליל שאין מה לשפר.
        תודה על העיצה להתייעץ. תמיד כיף לקרוא את הבלוג שלך. את ממש הכוהנת הגדולה של האתר הזה ‎;)‎

        אהבתי

        1. כל הכבוד שניגשת ושאלת. וכבר הרווחת: גם הפירגון חשוב מאוד, ולא נשמע לי שהוא אמר דברים סתם לצאת ידי חובה. ואולי יש מצב שנתת מצגת נהדרת, והצלחת להסביר באופן ברור נושא שאחרים לא הכירו והמבטא – גם מזה לומדים, מה כן לעשות :). וגמרת אותי עם ההערה האחרונה. לגמרי הסמקתי.

          אהבתי

  3. קודם כל יופי וכל הכבוד.
    להרצות במוסד-האם שלך זה כמו להגיע לאירוע משפחתי צפוף במשפחה הגרעינית – מלחיץ באותה מידה. ובאמת הפוסט שלך בנוי על המתח שבין שתי המשפחות שלך – האקדמית והאמיתית. כמה טוב שהשנייה מאזנת את הראשונה.

    Liked by 1 person

  4. אם הכהנת הגדולה החמיאה, זו המחמאה הכי גדולה שיכולת לקבל. היא הרי מבינה עניין, לא תתחנף ותהייה כנה כמו עם עניין החולצה (שאני סקרנית לראות).
    ועם הנוצות על הכובע ישר שייכתי אותך לבית המלוכה.

    אהבתי

    1. בדיוק. מחמאה מהכהנת הגדולה שווה המון דווקא משום שהיא כל כך ישירה ולא מתחנפת. וגם כי אני מעריכה את דעתה יותר מכל, מן הסתם.
      עם החולצה וכובע הנוצות הייתי יכולה ללכת לחתונה המלכותית 🙂

      אהבתי

  5. השתעשעתי ממה שהשותף כתב בסוגריים 🙂
    אל תגלי לשום איש, אבל אני שמחה שהכוהנת הגדולה היא לא הכוהנת *שלי*. שהרי, בינינו, אפשר היה גם לא להגיד כלום על החולצה.

    אהבתי

  6. הו, את באמת צודקת לגבי הרצאות של TED שהכל צריך להיות זיקוקים כל הזמן
    מה גם שהרצאות כאלה צריכות להיות מתאימות לכלל האוכלוסיה
    ובמקרה שלך מדובר באנשי אקדמיה מהתחום שאת לא צריכה לפרש להם ולהנגיש להם את המידע

    הפידבקים החיוביים הם מה שאומר הכל

    אהבתי

    1. מה שמשאיר אותי עם בעיה להמשך, למצוא איפה אפשר להתאמן. פעם הייתי מתאמנת על שתי חברות-קולגות, אחיות הדוקטורט קראנו לטריו שלנו. אבל הן מזמן כבר התפזרו, אחת באוניברסיטה אחרת, השניה עזבה את התחום. ולקרוא בקול מהמסך, גם עם שעון, זה לא זה.

      אהבתי

  7. כל הכבוד שצלחת את ההרצאה במגרש הביתי האקדמי המאתגר ולאו דווקא מפרגן. בלי להיות באקדמיה אני מאד מאד מבינה את מילת הגנאי "פופולרי" שאת צריכה להישמר ממנה כמו מאש. הצחיק אותי השותף על ה"תלונה" שלו כי בפועל לדעתי הביקורת שלהם ערערה יותר מאשר בנתה…..אבל אולי זו רק אני. הכוהנת הגדולה, שתהיה בריאה עד 120 – לא היה מזיק לה עוד טיפה טאקט……….

    Liked by 1 person

    1. לא יודעת אם ערערה, אבל בהחלט עצבנה, כי לא קלעה למטרה. בכל זאת גרמה לי לחשוב על הניסוח מחדש, ואולי להחליק אותו קצת יותר. הכהנת הגדולה וטאקט זה קטע. אני מכירה אותה כל כך הרבה שנים שזה כבר משעשע, אבל בהתחלה זה היה מאוד מלחיץ. רק אנקדוטה קטנה: חברה ללימודים שגם היתה יחד איתי עוזרת הוראה של הכהנת בשיעור המבוא התפרנסה מדוגמנות פנים לקבוצות ציור. היא הסבירה פעם לי ולכהנת שהיא לא היתה מוכנה לדוגמנות גוף בעירום, כי היא חושבת שהגוף שלה לא מספיק יפה. והכהנת אמרה: 'והפנים שלך כן מספיק יפים?' אני זוכרת שישבנו בקפטריה, אחרי השיעור, ואני כמעט נחנקתי על הסנדוויץ' שאכלתי.

      אהבתי

  8. ראשית , אני ממש שמחה בשבילך , על הפעילות , היצירתיות , והשמחת עשייה
    בקשר לחזרות , ידוע כי חזרה לא טובה עושה הופעה טובה , ולכן בחזרות המקהלה , כשהמנצח היה נלהב מידי דאגתי (-:

    אהבתי

    1. נכון, זה מין כלל כזה שמורה לך לתת מקום לאינטראקציה בזמן אמת, לאדרנלין שמחדד את ההופעה ושהופך אותה למשהו אחר לגמרי לעומת החזרה הגנרלית. יש אנשים שהופעה ממש מחדדת אותם, משפרת, מדייקת. אני בדרך כלל ככה.

      אהבתי

  9. כפיים.גם כי ידיעותי בתחום עיסוקך מסתכמות באפס אחד גדול אבל ברור שאת בעלת מקצוע נמבר וואן כי שאומרים החבר'ה ,בתחומך וגם כי אני אוהד שלך וכאוהד,מחיאות כפיים הן הכלי בו אני מביע הערכה עמורה לקבוצה שאני אוהד ואף שאני לא יודע באיזו קבוצה את נמצאת,אוטומטית אני אוהד אותה בגללך:-)

    Liked by 1 person

  10. פעם קראתי את סצינה מספר שכתבה מישהי שהיתה חברה שלי, באותו הזמן.
    למעשה קראתי את כל הספר ברצף של כמה שעות. היא ביקשה שאקרא ואחווה את דעתי.
    בסך הכל הספר היה קליל וקריא מאד. כשרום הכתיבה שלה התבטא היטב בספר ההוא, אבל לגבי אותה הסצינה, היא שאלה אם כשקראתי אותה, ראיתי את התמונה. אמרתי לה שכן, כי ראיתי תמונה ברורה מול עיני, ואז היא מיהרה לפרט את התמונה שהיא ציירה בסצנה והסבירה שהיתה חייבת לקצץ קצת את הפרטים אחרת היתה שוקעת לתיאור טכני משעמם, והיה חשוב לה להעביר את התמונה המדוייקת שראתה בפחות מילים.
    רק שהתמונה שהיא תארה לא תאמה אפילו טיפה את התמונה שהצטיירה לי מקריאת הסצנה.

    אז כן , לפעמים חייבים להכנס לפרטים כדי להטיב לצייר את תמונה המדויקת, וצריך להיות מספיק רגישים כדי לא להתיש ולהעמיס.
    על פי הפידבקים שקיבלת, נראה שהצלחת ללכת על החבל הדק הזה בהצלחה. ובהחלט מגיע לשותף ולבנך לקבל קרדיט על העריכה שעשית. 🙂
    ובייננו, אם הכוהנת אוהבת את ההרצאה שלך, כנראה שעשית משהו נכון, למרות החולצה:)

    Liked by 1 person

    1. מעניין הסיפור על הסצינה. זו תמיד הדילמה על אילו פרטים את יכולה לוותר, ועל אילו לא, מה שייך ומה כבר פטפוט מיותר, שנצים וקישוטים שרצוי להשאיר במגרה. לגמרי משהו נכון, והכהנת תמיד בפינה שלי של הזירה, גם כשהיא מעירה הערות על הלבוש שלי. היא מרשה לעצמה כי היא באמת סוג של אמא כולל הכל.

      אהבתי

  11. השותף הזה משהו! 😉 ואני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך מניפה!
    אגב, אני תוהה האם גם מרצה גבר ירגיש כל כך הרבה ביקורתיות? שווה לחשוב על זה…
    בכל מקרה, עם איך שאני מכירה אותך מכאן, לא היה לי ספק שתהיה הרצאה מצוינת. סחתיין על האומץ לעמוד מול במה עויינת ולהוציא מהם תשואות

    אהבתי

    1. לא ממש עויינת הבמה הזו, ויודעת גם לפרגן כשמגיע, אבל מאוד ביקורתית. אני תוהה לגבי השאלה המגדרית. אני לא בטוחה, אבל אולי כן. זו זירה ביקורתית גם עבורם. ותודה תודה על הפירגון מכאן. כלומר, אתם לגמרי סומכים על הדיווח שלי, והוא מוטה מן הסתם, אבל כמה כיף לשמוע 🙂

      אהבתי

  12. כל הכבוד לך שיצאת מההרצאה גדולה. מנסיוני אני יודע כי הדבר דומה לליהטוט על מיתר מתוח. כמה שאני לא אהבתי את התנהגות קהל המאזינים כגוזרים בדין. חלקם הגדול לפחות. שווה לערוך בנןשא מחקר על ההיבטים המקומיים בהשוואה לבינלאומיים.

    אהבתי

    1. אני יכולה להבין את הרצון לשמוע משהו חדש, ושזה ייעשה גם בצורה בהירה ומעניינת. אני לא יכולה להבין את הצורך ל'חפש' את המרצה, ושני הדברים קיימים גם קיימים. בחו"ל גם המגע הרגיל ברחוב נעים יותר, אנשים מנידים בראשם לשלום גם לזרים מוחלטים. איכשהו פה אנחנו קשים הרבה יותר, אולי בגלל הנסיבות, אולי סתם עניין תרבותי.

      אהבתי

  13. ואו איזה לחץ!!! M גם מתרגל עלי הרצאות אבל זה בעיקר כאשר מדובר על קהל שאין לו מושג ופה כאשר צריך להרשים את כל מביני התחום, ואו! לא פשוט בכלל וכל הכבוד! מקווה שתחושת ההישג תישאר אתך באמת באמת עד העונג הבא!
    ואת יודעת מה? קצת מבאס אותי שאנשים מפרגנים בעירבון מוגבל, כאילו מה? לוקחים לכם את זה מהמשכורת או מהבריאות??? תפרגנו בבקשה מכל הלב כי כאשר מגיע, מגיע! כל הכבוד לשותף והבן על ההערות הבונות והערה בונה להם לפעם הבאה, פרגנו יותר, אין בזה יותר מדי, זה לא יעלה לך לראש, שחררו ותנו למחמאות לזרום כמו יין 🙂

    Liked by 2 אנשים

    1. לקח מאוד משמעותי: פירגון וכמה הוא חשוב. גם ביקורת תתקבל הרבה יותר טוב אם יש פירגון, אבל אמיתי, לא כזה מהשפה ולחוץ, בסיגנון 'תודה על הדברים ו(ביקורת אכזרית)'.
      עד העונג הבא :/

      אהבתי

  14. אצלנו במעבדה יש מנהג שכל סטודנט שצריך להעביר הרצאה בכנס או בסמינר מחלקתי מתאמן על כל חברי המעבדה. אנחנו נורא ביקורתיים בפורום הזה, ויורדים לפרטי הפרטים הקטנים ביותר, ותמיד זה מדהים כמה שההרצאות של כולם משתפרות אחרי אימון שכזה.
    פעם אחת גם המנחה התאמן עלינו לפני כנס שהיה לו חשוב במיוחד, והסיטואציה היתה סוריאליסטית משהו, אבל גם ההרצאה שלו מאוד השתפרה אחרי האימון, והוא נראה מרוצה מהביקורת שהיתה לנו.

    אהבתי

    1. הזכרת לי פעם כשהייתי בפוסט דוקטורט והמנחה שלי נתן לי מאמר שלו לפני הפירסום שאגיב עליו. מאוד הביך אותי, מה אומרים? נותנים ביקורת אמיתית? זה לא מלכודת? אבל דווקא הסיטואציה שאת מתארת מאוד יפה בעיני, כי אם כולם עוברים את הריטואל אז גם יודעים איך למתוח ביקורת בצורה שלא תשפוך את המעיים של המבוקר, אלא באמת תקפיץ אותו מדרגה ותשפר אותו. לא קל להחשף לפני אחרים, ואתם כנראה משדרים מקום בטוח.

      אהבתי

  15. ולי נותר לומר לך כל הכבוד !
    האמת שאת מנוסה בשטח ובכל זאת כל פעם מתרגשת ואולי גם חוששת…. מזל שיש לך בפני מי להרצות כהכנה להרצאה האמיתית .
    רק ביחסים מאוד קרובים כמו עם הכֹהנת לא ממש נעלבים כשהיא מעירה על החולצה שלא מצאה חן בעיניה , ולא נזכיר את ההערה שלה לדוגמנית הציור ( אגב; דוגמנית עירום או ציור לא צריכה להיות יפה למיטב ידיעתי , אולי מעניינת )

    אהבתי

    1. תודה רבה, נ*גה. אני חוששת שביום שאפסיק להתרגש אני יכולה לפרוש. כמו בהתאהבות אם זה לא עושה לך פרפרים אין מה לחפש שם. ואת צודקת לגבי הכהנת. אני מקבלת ממנה הערות שלא הייתי מוכנה לקבל מאף אחד אחר, דווקא בגלל הקירבה. וההערה עם הדוגמנית היתה אולי ניסיון של הכהנת לומר לה פחות או יותר מה שאת אמרת, אבל בדרך הפסקתי לספור על כמה כללים היא עברה.

      אהבתי

  16. כ"כ הרבה ניו אנסים בפוסט אחד שזו ממש חגיגה…

    אני חושבת שהרצאה טובה היא הרצאה מעניינת, שמוצגת בבהירות מדויקת, עם מהלך שמוביל את השומעים פנימה אל תוך הדברים מבפנים (לרגע חשבתי על החלילן מהמלין) וכי אחד הדברים החשובים בה הוא החיבור של המרצה עם הנושא (להיות אחד עם הדברים), כך שלשומע נדמה כי הוא עצמו (אולי) יכול היה לחשוב על הדברים כי ההובלה או התרשים זרימה של ההרצאה יוצא ממש טיבעי/הגיוני, כמו להראות התבוננות שכאילו היתה שם מתחת לאף כל הזמן, להביא דבר ל-מודעות ולהתבוננות בו. משהו בזה – מבריק בעיני ועושה איזה קסם על השומעים… זה קורה כשהאדם מוציא עצמו מתוך מה שהוא כותב ולא עסוק בתגובות שיהיו או לא יהיו, אבל בו בעת כל כולו נמצא בתוך הדברים (משהו במובן של 'להיות ולא להיות' בו זמנית, במובן לא לכתוב כדי להרשים אחרים ולהפליא אלא לכתוב תיאור של פלא שחווית בעצמך מבפנים – הדבר הראשוני שהיה טריגר לבחירת הנושא. כושר ההמצאה נובע, ולכן אין צורך להמציא) אחרת השומעים לא עם המרצה, אלא שומעים מבחוץ העסוקים בלהטוטי השכל. פרפקציוניזם עלול להרחיק אותנו מזה. לא צריך להיות מושלם בעיני, אבל כן חשוב להעביר משהו שלם ונשמע שהעברת משהו שלם השואף למושלם (בעבור זה צריך יד אמן).

    כמה לחץ ומתח, אה? ואוו. יש משהו מיוחד בלהיות לפני, ויש הקלה גדולה בלהיות אחרי. שמחה על החוויה שלך, על הפידבק שקיבלת ממשפחתך, ועל הפידבק שקיבלת מהכהנת וממשפחת העבודה וכן גם אני מאוד אהבתי את תגובת השותף :- ) בסופו של יום, התגובות מהמשפחה האינטימית הן הנשארות בלב.
    }{

    אהבתי

    1. גם בתגובה הזו יש המון ניואנסים 🙂
      החלילן מהמלין זו אנלוגיה נפלאה, אם כי הוא עשה מעשה נורא: גנב את ילדי העיר ולקח אותם מי יודע לאן. ודאי שהוא חשב על התוצאה ולא רק על הדברים עצמם. אני בוחנת את עצמי אם אני (לא) עסוקה בתגובות שהיו או שיהיו, אלא רק בדברים עצמם, ולצערי זה לא מדויק. בהצגת הדברים אני בהחלט מכוונת לשומעים, ועובדה ששיניתי את הדברים אחרי התצוגה הביתית כשהבנתי שיש דברים שלא עוברים. עכשיו בא הקטע של הכתיבה המדעית שהיא שונה לגמרי מהכתיבה להרצאה, ושם אני יוצרת במילים תמונה שאני רוצה, ומוליכה את הקוראים יד ביד לראות אותה דרך העיניים שלי.
      למתח אני מודעת תוך כדי, ובעיקר אחרי. סך הכל זה מתח טוב, כי הוא מחדד ומפקס, אבל יש לו גם מחיר, כמו לכל דבר. הזנחתי המון דברים, או, נכון יותר, דחיתי. ועכשיו הם ממתינים לי, הר של קווים מתים שהולך ותופח ולא הולך לשום מקום. נתחיל לטפס עליו ולטפל בהם, אחד אחד.
      וגם התגובה שלך אינטימית ונשארת בלב 😎❤️️

      אהבתי

      1. ממש אהבת את הקווים המתים… תהרגי כל פעם קו אחד :- )
        (זה עכשיו נראה בעיני כמו ג'וקים..).

        מהלך, תרשים זרימה, השלד – זה הדו מימד, זה המהלך של השכל.
        התלת מימד זה העומק אבל לא רק, זה החיבור פנימה.
        שיפוצים על הדו מימד – זה הכרחי וחשוב מאוד כי הוא הצינור דרכו עובר התלת מימד.
        (לי נורא קשה כשעורכים אותי, אני צריכה לסמוך על האדם כ"כ, לדעת את רמות העדינות שלו כדי להרשות דבר כזה ואני לא מתכוונת ללהגים בבלוג שלי, אלא לתקופה בה הייתי כותבת שירים, קצת כמו נעימה ששון.. פתאום נזכרתי בה). אה ואני תמיד אומרת שהזיכרון של הלב יותר ארוך מהזיכרון של השכל, את זה עושה התלת.
        אני מוצאת שהנושא העסיק אותי לא מעט. את התגובה כתבתי ברבע לארבע לפנות בוקר ועוד דייקתי ושיפצתי אותה בבוקר ועכשיו אחרי שקראתי מה ענית לי, אני אפילו חושבת על הדברים יותר. הממ אולי מסתמן פה פוסט… אם לא אפספס אותו. אני כמובן לא אומרת לאפחד איך לכתוב או איך להרצות, ואולי זה אולי שונה ממטרה למטרה ומסיטואציה לסיטואציה ומאדם לאדם, אבל אני כן מחפשת תמיד בכל דבר שאני קוראת או שומעת, את החיבור פנימה, את האישי, את הדבר שיגע (אפילו מתמטיקה יכולה לגעת לצורך העיניין).
        ניו אנסים? אין לי מושג על מה את מדברת.. ;-ׂ)
        והמח שלי שכח לגמרי את ההמשך של החלילן.. עכשיו שהזכרת את זה עברה בי צמרמרת … רציתי להגיד שזה בדיוק: להלך קסם (מה שהוא עשה עם הילדים בהתחלה, איך שמשך אותם אחריו). להלך קסם, קסם הולך ומתהלך..מהלך (של) קסם.

        Liked by 1 person

        1. הקווים המתים זו הברקה מדהימה שלך. אני משתמשת בה עכשיו כל הזמן. מעניין מה המקור של הביטוי, אבל יש בו המון אמת. וגם את המונח 'להלך קסם' בהקשר של החלילן ובכלל. יש משהו אחר בקסם מהלך, בעצמו וכפועל יוצא, על אחרים. וממתינה לפוסט. מעניין מה זה עורר בך.

          אהבתי

            1. הו, תודה. מעניין. ועכשיו אני תוהה איך זה קיבל את המשמעות המשנית של תאריך יעד סופי לביצוע מטלה. חתיכת קפיצה במשמעות.

              אהבתי

  17. אין לי שום נסיון בהרצאות באקדמיה, אבל אני חושבת שבכל מקום תופס הכלל שצריך להחזיק את הקהל בהקשבה כל הזמן. לא לתת לו לברוח מהרכוז. אולי אין צורך בזיקוקים אבל יש צורך בעניין רצוף. בלי סרחים עודפים, בלי דברים לא ברורים, שלא תהיה שום אפשרות להשתעמם ולו לרגע.
    לכן לבדוק את ההרצאה לפני קהל ביקורתי זה מאד חשוב.
    אז נראה לי שאת יודעת את כל זאת, ובקיצור עשית זאת בגדול!!

    אהבתי

    1. ריכוז אצל קהל רגיל ואצל קהל 'פנימי', כזה שמבין את השפה ואת הסוגה זה משהו אחר. אולי אשתמש באנלוגיה מעולם המוזיקה כדי להסביר: אם אני אשמיע יצירה מודרנית לקהל שאינו הולך לקונצרטים הוא ישמע קקפוניה ויברח אחרי רגע. לקהל כזה צריך להחניף, להשמיע דברים מלודיים ומוכרים, אולי קצת צ'ייקובסקי, או פר גינט, משהו מוכר ויפה. אבל קהל מבין יעריך מאוד יצירה חדשה, שמאתגרת אותו. אז זה לא לגמרי אובייקטיבי, מה 'משעמם' ומה מרתק. מודה שהרצאה פופולארית בתחום שלי משעממת אותי עד דמעות.

      אהבתי

כתיבת תגובה