הייתי רוצָה לשבור לך יד, ואז לתת לך רחמים

התקשרו אלי מהמעון והודיעו שהתאומה הקיאה ושצריך לקחת אותה. אלה הקטעים הקשים ביותר עבורי, כשאני מנסה לג'גל בין לימודי עיצוב, עבודה והורות לתאומים בני שנה וחצי ולדאוג שכל הכדורים יהיו באוויר בלי שאף אחד מהם יפול. הייתה לי הגשה, והאיש שלי היה באוניברסיטה שלו, במרחק של שעות. אין למי להתקשר, אין מה לעשות. עזבתי הכל ורצתי למעון. התאומה רצה אלי, מחייכת את החיוך השדוני שלה עם הרווח העצום בין שתי השיניים הקדמיות, עם השיער בקוקיות המתוקות שצומחות לה משני צידי הראש כמו שתי אנטנות פרוסות. היא הקיאה קודם, אבל כעת נראתה שמחה ומאושרת. אין עוד אף אחד במחזור שלי שהוא הורה, שלא לדבר על הורות לתאומים. חלקם זה עתה התחתנו, אבל ההורות מבחינתם אינה אפשרית בשלב הזה ולא קורית. לקחתי איתי את התאומה. נכנסנו לחלל של ההגשות. תלמידה אחרת הגישה את העבודה שלה, והמרצה עמד שם, מגובה במרצה נוסף, צעיר יותר, והגיב לפרזנטציה. התאומה חייכה את החיוך המקסים שלה ואמרה 'בא'. לא בכתה, לא השתוללה. הברה אחת. והמרצה השתתק. שלח בי מבט רע ואמר: תשימי את הדבר הזה בשקית כדי שלא יעשה רעש.

כלתי מספרת לי את הסיפור הזה וגם עכשיו עיניה מתמלאות דמעות. יצאתי איתה החוצה, היא מספרת, התחלתי לבכות. בהתחלה את לא מאמינה שזה מה שאמרו לך, שתשימי את התינוקת שלך בשקית. אחר כך את גם לא ממש מבינה. לא יודעת מה לעשות. להגיב? להתלונן? חברה שיצאה איתי מהכיתה לקחה אותי למזכירות. דיברתי עם ראש התוכנית. הוא אמר שהם לא רגילים לאמהות בקרב הסטודנטיות, שהם לא יודעים איך לאכול את זה. שהוא ידבר עם המרצה. הוא דיבר איתו. המרצה אמר לי 'מצטער שנפגעת'. לא מצטער שהוא פגע. הוא מצטער שאני נפגעתי כי מרצה שאני תלויה בו, שצריך לתת לי ציון, אומר לי לשים את הילדה שלי בשקית.

כשהיא מפסיקה לרגע כדי לקחת אוויר השותף שלי מתפרץ. אני חושב שאת צריכה לפרסם את הסיפור בפייסבוק, הוא אומר, מה זאת אומרת לשים את הילדה שלך בשקית? צריך לפטר את המרצה הזה, הוא ממשיך לחמם. אני הייתי תובע אותו אישית. ואת המוסד. הבן שלי, האבא של התאומה, ילד רגוע לגמרי וממש לא לוחמני תומך בו. הוא רואה את העניין בדיוק באותה הדרך.

ורק אני יודעת כמה זה לא פשוט. איך השיתוק הזה שתוקף אותך ברגע האמת, חוסר האמון שזה מה ששמעת, ואחר כך איך הפגיעה המהדהדת בך ממשיכה לשלוח אדוות במשך כמה ימים, ואת מגלגלת בראש את התגובות הראשוניות שאותן כבר לא תגיבי בגלגול הזה, אבל מה לגבי תגובות מאוחרות יותר, ומה לעשות עכשיו. ועד שאת חושבת שאת יודעת את התשובה הנכונה עבורך כבר עבר הזמן, והפגיעה רחוקה ומי בכלל ישמע לך, ולמה לא התלוננת מיד?

הייתי השבוע בכנס בארץ, והיה שם קולגה שלי מהחוג, נקרא לו נפוליאון. הוא קטן קומה והגישה שלו מתנשאת ונעלבת בו זמנית, שילוב שעל פניו נראה בלתי אפשרי אבל הוא ארסי כשם שהוא בלתי נעים. הוא קצת מיזוגן, יותר עניין של גישה ממשהו שאפשר להצביע עליו מפורשות. סטודנטיות באות לספר לי איך הוא מתעלם מהן, או מתנשא עליהן בשיעור. זה לא קורה לו עם סטודנטים. מעולם לא היינו ביחסים קרובים או מיודדים. לפני שנה בערך עבר נפוליאון גירושין מכוערים ביותר, שבמהלכם מצאתי אותו מסתובב במסדרונות החוג עם מבט נרדף ומראה מוזנח. ברגע שהצליח להצליב את מבטו במבטי הוא עצר אותי לדווח ארוכות על צרותיו האישיות ועל אשתו המרשעת שעזבה אותו לאנחות, מידע מיותר שהשאיר אותי עם תחושה של משהו לא נעים שזוחל על העור. באותו היום השבוע שבו הרצינו שנינו בכנס, הגיע גם דוקטורנט שלי וישב כל היום להקשיב להרצאות. הוא בחור מבריק, וראיתי את הקולגה משוחח איתו ארוכות. אחרי יום ארוך של הרצאות ודיונים, חלקם משמימים, חלקם תמוהים וחלקם מעניינים באמת הגיעו מוניות ולקחו אותנו לארוחת ערב במסעדה, כל המרצים. הדוקטורנט שלי קיבל אישור מהמארגנת להצטרף ושמחתי שהוא יכול לבוא ולשבת עם המרצים, בהם אורחים בעלי שם מאוניברסיטאות מעבר לים. הקולגה שלי התישב לידו. את יודעת, הוא אמר לי, המארגנת שידרגה אותו. ודאי, עניתי, אני באמת מודה לה שאיפשרה לו להצטרף לארוחה למרות שהוא לא מרצה בכנס. לא, לא, לא, תיקן אותי נפוליאון, כשאמרתי שהיא שידרגה אותו התכוונתי לזה שהיא הניחה שהוא תלמיד שלי.

לא הגבתי. ברגע הראשון חשבתי שלא יכול להיות שהוא אמר את מה ששמעתי. לקח לי יומיים עד שזה הפסיק ל'כרסם' בי, והפך למשהו שמעיד עליו, ולא עלי. סיפרתי על כך לחבר מחו"ל שהשתתף בכנס. הייתי נותן לו אגרוף, הוא אמר. סיפרתי לחבר אחר. לכי להתלונן עליו בפקולטה, הוא הציע. סיפרתי לחבר שלישי שאמר, הייתי עונה לו: מי כמוך מומחה לעניין אחרי שאישתך נטשה אותך ובבת אחת השתדרגה.

 

61 תגובות בנושא “הייתי רוצָה לשבור לך יד, ואז לתת לך רחמים

  1. איכס על שניהם. דוחים. המרצה לעיצוב, שעשה לי בחילה ממשית, עושה רושם של מטומטם עם תעודות. כמה נאד נפוח הוא צריך להרגיש כדי להתייחס ככה למישהו אחר? העלבון כלכך צורב, בעיקר בגלל יחסי המרות, בגלל המצב הרגיש גם ככה (ילדה חולה, והריצה משם לכאן, ואי הנעימות של לקחת אותה איתך למקום אליו היא בפירוש לא שייכת, כי אין ברירה), בגלל הפומביות ובעיקר – בגלל בחירת המילים. כמה זדון ורוע, אלוהים. בהחלט יש מקום, אחרי ההלם הראשוני, בדעה צלולה וקור רוח להודיע לו שההתנצלות החיוורת שלו לא מספקת. ובהחלט לתבוע, אם יש עילה. דברים כאלה צריכים להדהד, ואם היא צריכה, יש הרבה גופים שיוכלו לחזק אותה בתהליך הזה, אם תבחר להיכנס אליו. (ויש סיכוי גדול שזה ייתן כוח במקום לקחת כוח, זה תלוי בה).
    והקולגה? אין לתאר. הכינוי נפוליאון נשמע מתאים לאופי. כתבת מדויק – "משהו שמעיד עליו". לפעמים אני תוהה אם הם ממשיכים להיות כאלה כי אף אחד אף פעם לא העמיד להם מראה מול הפרצוף.

    Liked by 1 person

    1. זה במיוחד מוזר בסביבה התרבותית הישראלית, שבה בדרך כלל יש הבנה לתינוקות ולהוריהם, במסעדות ובנסיעות למשל. יכולת הפגיעה של מישהו במילים מרושעות גרועה לפעמים יותר מפגיעה פיזית. זה משהו שנשאר בך, מהדהד, וחוזר ופוגע וממשיך לפגוע זמן רב אחרי שהדברים נאמרים. אני אציע לה את האופציה של פניה לגופים, אבל בסופו של דבר ההחלטה מה לעשות היא שלה כמובן, והיא זו שצריכה לשקלל את כל הנתונים כולל כמה כוח היא יכולה לגייס לעניין (גם אם בסופו של דבר זה תהליך מעצים, בתחילתו הוא דורש התגייסות של הרבה משאבים נפשיים שאני לא בטוחה שהיא יכולה לגייס כעת).
      אנשים כאלה הם קצת פסיכופתיים לדעתי. כלומר לא משנה כמה מראה תציבי בפניהם, הם לא ממש ירגישו רע שהם פגעו באחרים. אבל אם פוגעים בהם, וואיי וואיי וואיי. ואת זה אני אומרת לאור הכרותי המאולצת עם נפוליאון בזמן הרע של הגירושין שלו.

      אהבתי

  2. במשך הרבה זמן הגישה שלי היתה לוחמנית, ועדיין מידי פעם מתפלקות לי תגובות אוטומטיות כשמישהו היה מתבטא כך לידי, אבל בשנה שנתיים האחרונות הגעתי למסקנה שהתעלמות היא נשק הרבה יותר חזק. לא רק התעלמות נקודתית ברגע האמירה האומללה (בהנחה שאין כפופים אלי בסביבה שאני צריכה ללחום את מלחמתם), אלא גורפת. התייחסות לאנשים כאלה כאילו שהם אויר. יש אחד כזה בחיי, אני לא עונה למיילים שלו, אני מתעלמת ממנו במסדרונות, אני לא כוללת אותו בשום פעילות שבה אני מעורבת, ומגלה אפס עניין בחייו האישיים. כשהוא מדבר אלי או לסובבים אני מדברת מעליו ומשנה נושא. לא בכעס או בטינה, אלא בהתנשאות אדישה וצרופה. חרם הוא פרקטיקה אדירה וסמן חברתי חזק – הוא מבהיר גם לאחרים מה עדיף שלא יאמר ולמי יש מקום בחברה מתוקנת.
    זה כמובן רלוונטי רק למקרה השני. יחסי מרות הם תמיד הרבה יותר סבוכים, ותמיד יש משהו להפסיד, לא משנה באיזו תגובה בוחרים. ליבי עם ביתך.

    Liked by 1 person

    1. תודה רבה, דורותי, על האפשרות הזו. כי נכון, ההתעלמות המכוונת היא אולי כלי הנשק האולטימטיבי נגד אנשים כאלה שעושים מה שהם עושים אולי כדי לעצבן או לעורר פרובוקציות, או סתם כי הם אנשים מגעילים שקמו באותו בוקר עם נאחס בלב והם מחפשים על מי לשפוך את הנאחס כדי לשפר את התחושה שלהם. אני אכן לא הגבתי, יותר מהלם מאשר מבחירה מודעת, אבל זה מעודד לדעת שזו אפשרות שאפשר לבחור בה באופן מודע ושהיא תגובה לא רק לגיטימית אלא גם ראויה. לנפוליאון אני לא אשכח ולא אסלח. אני לא הראשונה, אגב. האיש מותיר אחריו שובל ארוך של נפגעים מהערות חסרות טעם, פוגעניות עד מרושעות דומות.
      אשר לכלתי, אני לא יודעת באמת מה עליה לעשות. לא קל לי לתת לה עצות בעניין, ולכן אני נמנעת. היא בהחלט זקוקה לציון ממנו, וזו אכן תסבוכת לא פשוטה כשמדובר ביחסי מרות.

      אהבתי

      1. אני כל כך כועסת שמה שעובר לי בראש הוא איך הייתי מחזירה לאותו מרצה מטומטם באותו מטבע. לא הייתי עוברת על כך בשתיקה אפילו שהייתי צריכה לשלם על כך מחיר.
        ובאשר לנפוליאון סתם הייתי מעדכנת אותו שזה הכינוי שנבחר לו, אבל להסביר שזה על שם העוגה🤥…

        אהבתי

        1. כן, גם אצלי עלה גל של כעס כששמעתי. הצעתי לה כעת לפנות לאגודת הסטודנטים, אולי יעזרו לה להתמודד עם המרצה. זה לא פשוט, כאמור. ובפעם הבאה שנפוליאון יצטרך שאחתום לו על נסיעה לחו"ל אולי הטפסים שלו ילכו לאיבוד 🤨

          Liked by 1 person

  3. ואני כבר חשבתי ששום דבר לא יכול לזעזע אותי – אבל שני הסיפורים האלה, כל אחד בפני עצמו וגם המכלול שלהם יחד – זעזעו אותי עד היסוד. כמה רוע יש באנשים……..בכל פעם משום מה זה מפתיע אותי מחדש.
    ובשני המקרים – אני לא יודעת אם יש באמת פלטפורמה שאפשר להגיש תלונה שיתייחסו אליה ברצינות.
    אני לא מאמינה שאני אומרת את זה – היות שאני לא מאמינה באלימות (גם לא מילולית) אבל בשני המקרים רק שיימינג יכול באמת להעמיד מראה מול שני המיזוגנים האלה – שכנראה המעמד שלהם מאפשר להם להמשיך להתנהל כפי שהם מתנהלים.

    אהבתי

    1. אני ודאי לא אגיש תלונה, אבל, איך אומרים: לא נשכח ולא נסלח. כל כלב יבוא יומו, ועוד קלישאות לגמרי מתאימות לעניין. אולי אני גם צריכה לבדוק ביני לביני בשיטות של סאטיה (רציתי לכתוב 'שלך' ) למה זה כל כך עירער אותי. למה לא מלכתחילה פשוט הייתי מחייכת ואומרת לעצמי כמה הוא צריך להיות חסר ביטחון כדי להעיר הערה נמוכה כל כך.
      אשר למרצה מהעיצוב: שם זה קצת יותר מסובך כמובן. גם כי כמו שכתבו כאן יש כאן יחסי מרות והיא זקוקה לציון שלו, וגם כי יש כאן אולי מקום לשיימינג רציני, לו ולמוסד ושיתמודדו עם זה.

      אהבתי

      1. אין ספק שהתגובה הרגשית שלך היא שלך ובלי קשר לנאפוליון שווה לך לבדוק על מה זה לחץ לך (ובכך גם לשחרר חלק מזה מהגוף כך שבעתיד התגובה שלך תהיה שונה באופן טבעי). עם זאת ברור שזה הכל הוא: המיזוגניות, חוסר הביטחון, הצורך לפגוע ולהקטין כדי להזין איזה צורך מעוות של עצמו.
        לגבי המרצה זה לגמרי לא תקין, אפילו פלילי כי באמת מדובר ביחסי מרות. אמבטיה הזכירה מספר פעמים את הפספוס שנעשה כשהתייחסו רק להטרדות מיניות בהקשר של יחסי מרות ולא להתעללויות והתנכלויות מילוליות והתנהגותיות בכלל….זוהי דוגמא מובהקת. לדעתי כאן נדרש שיימינג אמיתי בתפוצה רחבה…לעיתים פוסטים כאלה "נקטפים" ע"י רשתות טלוויזיה גם. מגיע לו

        Liked by 1 person

        1. אני באמת מתכוונת לנסות לבחון את התגובות בגוף ולנסות לקלף קליפה. אשר לשיימינג בפייסבוק עם השם של המרצה: כמו כל קרבן של התעללות (והטרדה), מינית או מילולית, כלתי מרגישה אשמה. הרי אם לא היתה מביאה את הבת וכו'. וגם אם היא יודעת שזה א. היה מצב מיוחד, והיתה לה הגשה ולא היתה לה ברירה ו ב. בלי קשר ה'יציאה' שלו היתה בלתי סבירה עד פסיכופתית, ופוגענית ביותר, ועובדה שאכן פגעה בה קשות, עדיין קשה לה להשתחרר מתחושת האשם העצמית.

          Liked by 1 person

          1. אני תמיד מנסה לנצל את ההזדמנות כשמשהו מעלה בי תגובה רגשית (טובה או קשה, לא משנה) כדי לחקור במה זה נגע, את מה זה הפעיל. זה באמת בלי קשר לצד השני ומה הוא עשה/אמר/לא עשה/לא אמר.
            כלתך מרגישה אשמה על כך שהביאה את הילדה להגשה – ואני מאד מאד מזדהה ומבינה אותה (אגב בשיעורים בבית ספר אימושיין אצל נטלי בן דוד יש הבנה וקבלה של מקרים כאלה, ותינוקות – גם כאלה שמשמיעים קולות מידי פעם – מתקבלים בברכה. אבל זו לא אקדמיה….). לו היתה מפרסמת פוסט בפייסבוק, היא היתה יכולה להתחיל אותו עם לקיחת האחריות. עם ההבנה שלהביא תינוקת להגשה זה לא מקובל. אפילו, שלו ה"אה" התמים של הילדה כל כך הפריע למרצה, הוא בהחלט זכאי להעיר משהו – "סליחה, זה מפריע, אני מבקש שהילדה לא תהיה נוכחת בשיעור". לא על זה השיימינג. השיימינג הוא על הרוע, על הרצון לפגוע ועל ההנחה שזכותו להתייחס לכלתך כמו אל זבל ולביתה כמו אל חפץ. ממרום הודו. על ה"תשימי את הדבר הזה (הדבר הזה!!!) בשקית".

            אהבתי

            1. בדיוק כתבתי פה למטה תגובה ארוכה למגיב בשם 'לוצקי' שזה בדיוק העניין: לא עצם ההערה של המרצה לכלתי, אלא הרוע וההחפצה של התגובה. אני אנסה לבחון את העניין אצלי, אם כי כרגע לא. טסה מחר לכנס בחו"ל וזה דורש פניות נפשית ורגשית שכרגע אין לי. תודה על ההבנה והתובנה, אמפי.

              Liked by 1 person

    1. אהבתי, ובעיקר את התגובה של האורחת האמריקאית להערה של האידיוט הפוגעני על intellect vs. soul (בעעעעע). בז'אנר האנגלי האמריקאים תמיד מסמנים את השפיות והישירות של הנו נונסנס האמריקאי אל מול האנגלים הrigid and smug. הרוח מטירת קאנטרוויל של אוסקר ווילד היא הדוגמה האולטימטיבית.

      אהבתי

  4. אם לא הייתי חווה את הדבר הזה על בשרי בכל כך הרבה צורות, הייתי יושבת ובוכה פה מול המסך. לצערי רק צעקתי לעצמי "אני בשוק".
    בארץ, בתחום לימודי העיצוב בעיקר, יש למרצים תחושה שהם מינימום אלוקים שבהינף ידם קם ונופל דבר. שפה בוטה, השפלות ועוד ועוד הן חלק מסדר היום בתחום הזה- אם לא כלפיך כלפי החברים שלך.
    אני חושבת שכבר מזמן היה צריך לקום קול זעקה בנושא ואיכשהו כולם יודעים ושותקים.. כל כך מבינה את הבת שלך ואת ההשפלה והבוטות שחוותה, והלוואי לי היה את האומץ ללכת להתלונן בזמנו (לא שאני בטוחה שהיה למי על פי התגובה שקיבלה ביתך). הלוואי והיא לא תניח לדברים ותחליק אותם. ממש מתסכל לקרוא את זה, החזיר אותי ישירות אחורה.

    אהבתי

    1. כן, גם כלתי אמרה שזה חלק מה'תרבות' בלימודי עיצוב. הדוגמה שהיא נתנה היתה של מרצה שאמר למישהי: בפעם הבאה תביאי את אמא שלך, כי היא היחידה שתאהב את מה שעשית. את כל כך צודקת שמזמן היה צריך להטיל זרקור עצום על תרבות ההשפלות הזו, ולחסל אותה בעודה קטנה. אפשר לתת ביקורת בלי למעוך, לפגוע, להעליב. אפשר לחשוב הגאונים האדירים האלה שמלמדים בבתי ספר לעיצוב ולאמנות.
      הבן שלי, האיש שלה, גם כן אומר לה שהיא צריכה להמשיך עם זה הלאה בשביל הבאים בתור. אני לא בטוחה מה היא תעשה, אבל זו אכן החלטה שלה, שרק היא צריכה להחליט.
      וצר לי לשמוע שפגעו בך כך, טוקסי. אני זוכרת שכתבת על זה בעבר, וזו אכן פגיעה ארוכת טווח ומרושעת ביותר. זוכרת גם שכתבת שהיתה לך לא מזמן חווייה מתקנת. מקווה שאכן כן.

      Liked by 1 person

  5. אולי התגובה הנכונה, לשני הפוצים זה פשוט להגיד להם – אתה חתיכת חרא.
    אבל אני מזדהה לחלוטין עם ההלם והאלם, אפילו מול המסך לא מצאתי מילים , חוץ מ- מה? מה? מה????

    אנשים קטנים ומכוערים, מלאים בעצמם.
    בפעם הבאה שינסה הנפוליאון לעקוץ אותך, אם תקרה, כבר תהיה לך עקיצה בתמורה.

    וכלתך המסכנה, חבקי אותה בשמי.

    אהבתי

    1. זו תגובה נכונה, אבל אולי יותר מתאים לי ללכת עם השיטה של דורותי, להחרים את החארות האלה לגמרי. נפוליאון הצליח לעצבן כל כך הרבה אנשים. היתה תקופה שהוא נזרק ממשרה אקדמאית אחת בגלל האופי המחורבן שלו, והיה לו מזל גדול מאוד שהצליח להגיע למחלקה שלנו. היית מצפה שהוא ילמד משהו, אבל לא. האופי שלו נשאר כשהיה.

      אהבתי

      1. אני די משוכנעת, גם בלי להכיר אותו אישית, את נפוליאון, שמוקד השליטה שלו הוא חיצוני ושכולם אשמים במה שקורה לו. כלומר הוא בטח לא לקח אחריות על המשרה שאיבד, אלא האשים את האחרים שקינאו בהצלחה וביכולות שלו. למה אני כל כך משוכנעת, כי זה סוג האנשים. ועד שלא ימצאו את עצמם חסרי תעסוקה לחלוטין ונטולי כוח, הם לא באמת מתעמתים עם המציאות.
        אולי התעלמות היא התגובה הנכונה, אבל תאמיני לי שלהגיד דברים חריפים שבדרך כלל לא היית אומרת, זה כל כך משחרר. ודווקא להגיד דברים שהנפוליאון המצוי לא שומע בדרך כלל.
        בשנים האחרונות אני יותר מרשה לעצמי להגיד דברים שלא הייתי אומרת בעבר, וזה בהחלט עושה טוב על הנשמה.
        אבל כמובן שצריך לשים לב למי אומרים ומה אומרים…

        Liked by 2 אנשים

        1. תיארת אותו במדויק. מעולם לא שמעתי אותו לוקח אחריות. הוא כמובן קרבן, כל היתר אשמים. ואשר לאפשרות לומר דברים שהולכת ומתגברת עם הגיל, אני בעד. אולי אני צריכה עוד כמה שנים כדי לשחרר סופית את חרצובות לשוני 🙂

          אהבתי

  6. שתי זוועות שאי אפשר לעבור לסדר ששומעים אותן.
    גם לי היה ילד קטן כשהייתי סטודנט ואף פעם לא העזו לדבר אלי כך, למרות שידעתי שדיברו על נוכחותי המפריעה.
    תמיד אתגרתי את המרצים בקלילות שאני מעוניין לדעת אם נוכחות בני מפריעה להם. הם החווירו אך בלעו את הרוק והלשון.. אני חושב שהם הרגישו שהקביים שלי היו מוכנות לתקיפה, אם לשוני לא הייתה מספקת.
    זבל שכזה!
    על המקרה השני לא אספר לך סיפור, כי חוויתי כזה על בשרי בעודי דוקטורנט.
    אני חושב שאז אבדתי את האמון שהיה לי בעולם האקדמי.
    המשכתי וגם הייתי חוקר הרבה שנים, אך אף פעם לא שכחתי.
    פגיעה שכזו משאירה חותם בבשר.
    זו לא פעם ראשונה שאני שומע על מקרי זבל שכאלה.
    נראה כי העולם לא למד להיות הוגן יותר. החיים ממשיכים וגם הזבלים ממשיכים להצליח.
    מקווה שכמו שכתבת, לכל זבל שכזה יבוא יומו, אך מנוכחותם המתמשכת נראה כי רק מיעוטם נעלם, ורובם ממשיכים ומצליחים ומתמלאים בכוח להמשיך במעשיהם.
    כלכך חבל ועצוב, ובינתיים יש להילחם בתופעה בכל צורה אפשרית.
    לא התכוונתי לדבר כך, אך הזיכרון הצורב דיבר מגרוני המתקתק…

    אהבתי

    1. אני מאוד משתדלת שלא להשליך מהמקרה של נפוליאון על האקדמיה כולה, למרות ששני המקרים שהתרחשו השבוע התרחשו בין כתלי האקדמיה, ושאני יודעת היטב שאתה צודק, זה קיים גם קיים ואולי גם חלק בלתי נפרד מה'תרבות' האקדמית. וכל כך נכון שפגיעה כזו משאירה חותם על הבשר. מילולית ממש. מזל שאין רואים את הצלקות הללו, כי אז היינו מסתובבים עם שריטות עמוקות שרובן מותירות סימן על הגוף גם שנים רבות מאוחר יותר. חיבוק גדול שדות, ומקווה שאני מעוררת גם זכרונות יפים, ולא רק כעסים.

      אהבתי

    1. מודה שכששמעתי בפעם הראשונה ניסיתי לפרש את זה בדרכים מתונות יותר, אולי הוא לא התכוון לשקית כמו שקית על הראש. זה לא עבד לי. חלק מההלם וההכחשה, אני מניחה.

      אהבתי

  7. את ההרגשה הזאת שאני לא מאמינה ששמעתי נכון אני מכירה. אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה, היות שאני לא מאוד מאמינה בפניות לוועדת משמעת וכדומה. מניחה (בלי נדר) שהייתי מגיבה ישירות בארסיות שקטה כלשהי. ב'שקטה' אני מתכוונת לכזאת שהיא בשליטה (שלי). גם (ואולי בעיקר) במקרה של יחסי המרות, שהוא יותר חמור. אני חושבת שזה בגלל שכשאני מאוד כועסת, אני נעשית לא זהירה, ואולי טוב שכך.

    אהבתי

    1. לכעס יש תפקיד, ובין היתר הוא נועד לשמש שסתום ביטחון ולהוציא החוצה בדיוק תגובות 'בלתי זהירות' מסוג זה. אלא שבמקרה שלי באמת נאלמתי. התגובה היתה של הלם ואלם, כי לא האמנתי למשמע אוזני. בעיקר 'בזבזתי' את זמן התגובה המיידית היקר בתהייה אם משהו לא בסדר בי כי לא יכול להיות שהוא אמר את מה שאכן שמעתי.
      נדמה לי שקל לי יותר להגיב כשאני עדה לפגיעה במישהו אחר. כשזו פגיעה בי, פגיעה כזו: פומבית וישירה ומתחת לחגורה, אני מתקפדת (מתקפלת כמו קיפוד) פנימה. הכעס איחר לפעום בי. בערך יומיים אחרי.

      אהבתי

  8. מזכיר לי את התגובה ששמעתי מידיד בשבוע שעבר ״אני לא מבין למה עזבת את האוניברסיטה. עכשיו כשאת לומדת במוסד שלך, יהיה לך הרבה יותר קשה למצוא עבודה״. תודה רבה באמת על העצה המועילה, אחרי שכבר שנה וחצי אני כבר לא שם ולמעשה אם הייתי ממשיכה ללמוד שם אז כנראה שהייתי מאבדת כל רצון לחיות…

    אהבתי

    1. ולגבי כלתך- אין לי לצערי משהו חכם להגיד. מרצים תמיד ירצו להיות הצודקים ואני לומדת את זה בכל שנה מחדש כשאני עוד מלאת תקווה שאולי יש שם כאלה שלא (לאחרונה מרצה הועילה בטובתה להודות שהציון שלי לא ממש תואם את העבודה שלי ושמגיע לי יותר, אלא שהיא העלתה את הציון בנקודה אחת בלבד. אין לתאר כמה נעלבתי מזה). אולי אגודת הסטודנטים תעזור אבל בכנות פשוט הייתי מנסה להוכיח רק יותר כמה אני טובה

      אהבתי

      1. יש מרצים שונים ויש חוויות שונות באקדמיה. אני לא רוצה לדבר על מרצים בהכללה, למרות שכמו כל ההכללות ודאי יש בחלקן גם אמת מסוימת. את עזבת את האוניברסיטה כי היית במצוקה, ואין לי ספק שעשית את ההחלטה הנכונה עבורך. צריך למצוא את הדרך הנכונה להתמודד מול מצבים שונים, וכל אחד צריך לסלול אותה עבור עצמו. כלתי מאוד טובה, גם אם אני אומרת את זה. מאוד לא פשוט בשבילה להמשיך בלימודים בלי הפסקה אחרי שילדה תאומים. אני מאוד מעריכה אותה על כך. היא לא מבקשת הנחות. במקום שבו היא לומדת סטודנטים גם ככה לא ישנים בלילה בגלל העבודות שהם מכינים. היא ויתרה על 'חיים' (יציאה עם חברים, סרטים, ספרים) ו'רק' עם התאומים ועם הלימודים התובעניים. כשהם באים אלינו לסופי שבוע היא פשוט ישנה, כי היא (והבן שלי) חיים בחוסר שינה כרוני. בעיני היא גיבורה. עד שבא רשע תורן ושובר אותה עם הערה כמו זו.

        אהבתי

  9. צר לי לשבור את הקונצנזוס המחמם אבל תינוקות לא צריכים לשבת בשיעורים באוניברסיטה. גם אם הם לא משמיעים הגה. יצירה של אווירה אקדמית שבה למען עניינים נשגבים שוברים את האנושיות מחייבת שתינוקות לא יהיו שם. זה נשמע כמו מילים מפוצצות אבל הסופיות של החיים משמעה שכל ההשקעה באקדמיה לשמה – כלומר לא לשם תגמול אישי – היא חסרת ערך. מתים בסוף, בשביל מה לך לשבת כל כך הרבה שעות במעבדה? בספריה? פרסים? כסף? מי שבאקדמיה ומחויב באמת מבין שזה הבל. אתה שם כי אתה באשליה שברת את הסופיות, שאתה נוגע בדבר נשגב. ומכאן נגזר הרבה. נגזר שאתה שופט אנשים לפי רעיונות וכוחם ולא לפי אם הם נחמדים או לא, למגדר או לגזע של האנשים אין משמעות. זה מביא לתופעות מופלאות של שליפת אנשים ממקומות נדחים רק בגלל הכשרונות ולא בגלל הקשרים (קשה לחשוב על זה בישראל אבל זה קורה בעולם!). והמשמעות של זה היא גם שתינוקות לא צריכים להיות בשיעור אקדמי. נקודה. המרצה התבטא בחוסר רגישות אבל הסטודנטית לא צריכה להעמיד את הכתה במצב כזה. יש בחיים לפעמים דברים בלתי צפויים לכל אחד ובמצב כזה אפשר להחמיץ שיעור. למדתי ועבדתי במוסדות מעבר לעולם שהם טובים במקצת איך לומר מהמוסדות הישראלים ומעולם אבל מעולם לא הביאו תינוק לשיעור. גם לא בקורסים לתלמידים מתקדמים שידעתי שלסטודנטים כבר יש ילדים. עבורי סטודנטים בייחוד לתארים מתקדמים עובדים במקצוע שהם לומדים. זה אומר שהם צריכים לקבל מלגות שיאפשרו להם להקדיש את חייהם לתחום ועל כך אני מתעקש אבל באותה מידה זה אומר שהם צריכים להתייחס אל מלאכתם כעבודה וכמו שאב או אם צעירים לא יחלמו להביא את ילדם לעבודה ב"טבע" או משרד החוץ, כך אני מצפה שלא יביאו תינוק לשיעור באוניברסיטה. וזה לא משנה שזה התינוק השקט בעולם. זה משנה את האווירה והדיון בשיעור. אני יכול גם לתרגם את זה למונחים של הסטודנטים האחרים שילמו הרבה בשביל השיעור וכד' וכד' אבל איני רואה בכך צורך. עבורי אקדמיה טהורה משמעה הנחת האנושיות בצד לכמה שעות ובלעדי זה, לא היו תופעות כמו מרי קירי או הילברט. התגובה של המרצה היתה חסרת רגישות אבל הצדק מצוי איתו גם אם כל המערכת וכל התקשורת הישראלית (כנהוג בישראל) תתהפך עליו בזעם קדוש. למרות שאני מאוד אבל מאוד מחבב את הבלוג שלך, אני תמיד נפעם מהיכולת שלך לתאר בחוסר סימפטיה מוחלט התנהגות של סטודנטים ושזה מגיע להתנהגויות מקבילות אצלך או בני משפחתך, לראות את הדברים בזעם קדוש. בהקשר שלנו טלי את דוגמת השומעים החופשיים שפגעו בצורה דומה – ולטעמי פחותה – באווירת השיעור אצלך. תקפת אותם כאילו אין מחר. מה ההבדל?

    אהבתי

    1. אני מודה שצפיתי תגובה כמו שלך, אם כי תהיתי אם גם פה בוורדפרס יש לי 'שומעים חופשיים' כמו שהיו בישרא. אולי פחות, אבל הנה, אתה מציין שאתה מחבב את הבלוג שלי, ואני מניחה שאתה קורא קבוע, וזו פעם ראשונה ש'הצלחתי' להוציא ממך תגובה. וכעת לעצם העניין. נפתח בעובדות: בוא נסתכל על הדברים מצד המרצה: לא מדובר בשיעור אקדמי רגיל. זו היתה פרזנטציה, הגשה. המשמעות היא שבכל פעם המרצה (ומורה נוסף שנלווה אליו) מתמקדים בסטודנט אחר. שאר הסטודנטים מחכים לתורם, מקשיבים, נכנסים יוצאים. כלומר, הדיבור הגבוה שלך על 'אקדמיה טהורה' ועל מרי קירי או הילברט לא ממש רלוונטי לאירוע הספציפי הזה. יתרה מכך, כפי שתוכל לקרוא בתגובה של Tooxy כאן וכפי שכולנו יודעים, השפלות מסוג זה ודומה להן הן לחם חוקם של המחלקות לעיצוב בכל הארץ. יש הסכמה שבשתיקה שמותר למרצים להגיד לסטודנטים דברים פוגעניים במיוחד בשם ה, מה? אמנות? ובכן, המרצה הזה אולי חי באווירה של 'מותר ואפילו צריך לפגוע', אבל הפעם הוא עבר גבול אנושי מסוים שאסור היה לו לעבור. מהצד השני, לכלתי שהביאה את התאומה להגשה לא היתה אפשרות להעדר מההגשה, ולא שמישהו אחר יקח את הילדה. תגיד: זה לא עניינו של המרצה. נכון. אבל אני מסבירה לך עד כמה היא היתה בין הפטיש ובין הסדן, ולא סתם 'חוצפה ישראלית' להביא תינוק לשיעור. כולנו אנשים, ומותר לצפות להתנהגות אנושית. נעבור לתגובה של המרצה. לו היה אומר לה: 'סליחה, זה מפריע. האם תוכלי להמתין למצגת שלך עם הילדה בחוץ?' או משהו בדומה לכך הכל היה בסדר. אבל לא מדובר ב'תגובה חסרת רגישות'. זו תגובה מרושעת, פוגענית, ארסית. להתייחס לתינוקת כאל 'זה' ולהגיד לאמא שלה להכניס אותה לשקית זה פגיעה שחותרת תחת הנחות היסוד האנושיות. זו תגובה שמעוררת בצדק זעם באזני כל מי ששומע את זה. זו תגובה דוחה. אשר לאנלוגיה שעשית אלי ואל השומעים החופשיים, בתגובה הבאה.

      אהבתי

      1. כפי שכתבתי, הדרך בה נוסחה התגובה היתה אומללה אבל הפוסט שלך לא היה "שגתה אשת בני בהבאת ילדתה לאוניברסיטה אבל התגובה של המרצה היתה בלתי ראויה". הפוסט היה: א. אשת בני צדקה בהבאת ילדתה; ב. תגובת המרצה היתה לא ראויה. הגשה זה מבחינתי חמור יותר כי הפגיעה היא לא רק בלימוד אלא בסטודנט אחר שמגיש. כשאני מציג עבודה חדשה (לא באומנות) אני זקוק לריכוז עילאי ואם הציון שלי תלוי בכך, מדוע שהוא יפגע בגלל סטודנטית אחרת? הגברת הנכבדה יכלה לדלג על ההצגות האחרות ובהצגה שלה לבקש מאחד מחבריה לכתה לשמור לכמה דקות על ביתה. כמרצה אני תמיד נענה לבקשות של סטודנטים או סטודנטיות להעדר משיעורים בגלל סיבות מוצדקות. הכנסת ילד לשיעור אינה מוצדקת. איני מכיר מחלקות לעיצוב בישראל. ואני שב ומדגיש המרצה היה צריך להתנסח אחרת אבל הנימה המוסרנית מהפוסט שלך הינה "בת זוגו של בני צדקה" וכנגד כך התקוממתי. השומעים החופשיים הוצגו בפוסטים שלך כמי שפוגעים בתרבות הדיון האקדמית ואני מזדהה עם גישה זו. אני חושב שבאוניברסיטה צריכים להיות סטודנטים מחויבים בלי קשר לגיל. אפשר לפתוח קורסים מיוחדים לשומעים חופשיים. לא התמקדתי בפרטים של הפוסטים שלך בסוגית השומעים החופשיים אך גישת היסוד בהם היתה זהה לשלי – אנושיות זה יפה וחשוב אבל באקדמיה לפעמים נדרשת אי אנושיות. לא אקח למעבדה סטודנט לא מוצלח גם אם חייו היו קשים מאוד והדרך שלו להגיע לתואר היתה קשה לאין שיעור מילד השמנת שהביא ציונים גבוהים ב-20 נקודות ממנו. מאידך, לא אקח את הבן של החבר הכי טוב שלי (ובאמת לא אקח בניגוד לאיך שמתנהלים בישראל) על פני בת מיעוטים, שאינה מתבוננת בפני שאני משוחח איתה אבל היא סטודנטית מצטיינת. יד הכתיבה קלה לך ואת שיחקת פה בנרטיב בפתיחה אבל אם מפרקים את מה שכתבת: אשת בנך טעתה בהבאת הבת והמרצה היה צריך לקטוע את ההצגה לקרוא לאשת בנך הצידה ולהגיד לה בנימה נעימה שלא ניתן להביא ילדים להצגה של אחרים. אני משוכנע שאם אשת בנך תתלונן, היא תזכה בתלונתה כי כך זה כעת. זה עידן ההעלבויות והקורבניות. נחמתי היחידה שאני יודע שכמוני, את בעיקר בצד שחוטף את תוצאות העידן הזה באקדמיה. ראיתי כיצד הכנת שלושים ושמונה מנגנוני הגנה כנגד סטודנט שחשש שיתלונן עליך וזה תוצאות העידן הנוכחי בו כשאת כותבת משוב ענייני וקוטל את צריכה למגן עצמך בשלושים ושמונה שכבות הגנה כדי להבטיח שהסטודנט לא יתלונן על איזשהו פסיק שפגע בנפשו הטהורה ויכול בדרך כלשהי להפוך לפוסט בפייסבוק בו תוצגי כמרצה המרושעת.

        אהבתי

        1. איפה בדיוק קראת 'אשת בני צדקה בהבאת ילדתה' או נימה מוסרנית בפוסט? אדרבה, כל הקטע הראשון נועד כדי להסביר את הנסיבות המיוחדות של המקרה, משמע, אין הצדקה להביא ילדים בדרך כלל לאקדמיה. כל הסיפור היה נשמע אחרת לו הגיב המרצה ב'צאי בחוץ' רגיל. אמפיארטי כאן בתגובות אכן הציעה ואני מצטטת: " לו היתה מפרסמת פוסט בפייסבוק, היא היתה יכולה להתחיל אותו עם לקיחת האחריות. עם ההבנה שלהביא תינוקת להגשה זה לא מקובל. אפילו, שלו ה"אה" התמים של הילדה כל כך הפריע למרצה, הוא בהחלט זכאי להעיר משהו – "סליחה, זה מפריע, אני מבקש שהילדה לא תהיה נוכחת בשיעור". לא על זה השיימינג." נראה לי שאתה צובע את הסיפור על כלתי בצבעים אחרים מסיפור אחר, ומשליך עליו מנסיבות שאתה מכיר וחושש מפניהן. גם ההשוואה להצגת עבודות שלא בתחום העיצוב והאמנות איננה רלוונטית: באמנות העבודה מדברת בעד עצמה, וכל הסביבה שונה לגמרי מהצגת רעיון או נושא. אני גם לא מסכימה איתך לגבי ההשלכה שעשית מ'עידן ההעלבויות והקורבניות" לסיפור הספציפי הזה. סקר קטן בין המגיבים כאן מעיד שהתגובה של המרצה היתה בלתי אנושית ופוגענית ביותר בכל קנה מידה, וזה לא היה בראש שלה, או בגלל אובר קורבניות או רגישות של הכלה שלי.
          עם כל היתר אני מסכימה.

          אהבתי

  10. לחמתי בפלמ"ח. כבשתי את הדרך להר הצופים. חבר שלי יאשה דימם לי בידיים ונפח את נשמתו כדי שיהיה קמפוס של האונברסיטא בעיר הבירה של מדינתנו הקמה. והנה אחרי שנים ארוכות של עבודה מתישה לבנית וקוממיות המדינה סוף סוף יש בידי הזמן ללמוד באקדמיא הישראלית המצוינת. לצערי, בגילי המופלג, לתואר איני יכול ללמוד. העיניים אינם מה שהיו פעם וודאי הזיכרון, אבל לאחר שאהבת חיי הלכה לעולמה, האושר היחיד בחיי, נקודת האור הבודדה הוא אותו שיעור שבועי מצוין בהר הצופים. אני לובש לאותו היום את מיטב בגדי ועולה בהדרת קודש למבצר לתפארת המדינה. בכל פעם בנסיעה אני נזכר בחברי יאשה. כשמתחיל השיעור והס משתתק אני כל כולי שקוע בדברי המרצה אבל מידי פעם מה לעשות אני גודש ומשמיע הערה. בשיעור האחרון הלכתי למרצה הפרופסורית מניפה והיא נהגה בי כמטרד ורמזה שאולי כדאי שלא אגיע עוד. הכיצד ניתן לעשות כן לי? מה ביקשתי? [פוסט לדוגמה ששומע חופשי שלך יכול היה לכתוב. פשוט הפתיחה הסיפרותית שלך שיוצרת את הזעם הקדוש מקשה על השיפוט ורציתי שתראי איך אפשר לעשות אותו הדבר במקרה של השומעים החופשיים].

    אהבתי

    1. דמגוגיה טהורה. ושוב, בשם העובדות והיושרה האינטלקטואלית וגם על מנת להגן על הבחירות והמעשים שלי אני צריכה להעמיד דברים על דיוקם: בשיעורי מבוא יושבים אצלי שומעים חופשיים רבים. אם נדבר בהכללה, ברור לי שהם מאוד נהנים, ממלאים את השורות הראשונות ומשתתפים בדיון. למעט מקרים יוצאי דופן שבהם שומעים חופשיים צריכים להראות לכולם כמה הם יודעים (שעליהם לפעמים אני כותבת) ההערות שלהם משכילות ותורמות לדיון. לא רק שאין לי בעיה איתם, אני מאוד מכבדת ומחבבת אותם, ומעודדת את השתתפותם. הלוחם בפלמ"ח לוצקי היה נהנה מאוד לשבת בשיעורי המבוא שלי כפי שעושים שאר חבריו.
      מאידך גיסא, ישנם שיעורים מסוג אחר, סדנאות. אלה שיעורים בעלי מספר מצומצם של משתתפים, שבהם הדיון הוא העיקר. השתתפות של שומעים חופשיים מכל גיל, מין וסוג, אפילו כאלה שמכינים את החומר – היא לא לעניין בסדנאות כאלה. אלה שטרחו ופנו אלי לפני כן במייל וביקשו את אישורי (ואי אפשר להשתתף בשיעור באקדמיה אם אתה שומע חופשי בלי האישור של המרצה) קיבלו הסבר מדוע לא אוכל לאשר להם להשתתף בקורסים מסוג זה. אלה שלא, ופשוט הופיעו לשיעור הראשון, נאלצו לשמוע את הדברים לפני כולם, ולצאת מן הכיתה. מודה שזה גרם לי חוסר נעימות, ודאי מול אנשים שאני מכירה ה walk of shame הזה. אלא שאלה בדיוק השיעורים שבהם קורה מה שניסית לתאר בתגובה הקודמת, האשליה האקדמית של נגיעה בנצח על ידי תוספת של נדבך הבנה לידע האנושי.
      אין אדם מושלם, ואני בן אדם. אוטו-רפלקציה חשובה מאוד בעיני בכל תחומי החיים, ואני מתבוננת בעצמי במודע ובכוונה. הבלוג שלי הוא חלק חשוב מכך. למיטב ידיעתי מעולם לא פגעתי במודע וברשעות באף שומע חופשי או תלמיד אחר. לפעמים הכשלתי סטודנטים, לפעמים הגבלתי את הכניסה לקורסים שלי מסיבות אובייקטיביות (לא הפליתי בין לוצקי יוצא הפלמח עם העיניים והזיכרון הנחלשים ובין הרופא האורתופד המבריק שטיפל לבקשתי בכהנת הגדולה שבא עם בגדי המנתח כשומע חופשי. שניהם נאלצו לצאת מהסדנה). אף פעם לא שפכתי זעמי על סטודנט/ית, אף פעם לא הערתי הערות שמטרתן להשפיל. צר לי (לא באמת. רק צורת לשון), לוצקי, אני דוחה את הביקורת שלך על הסף בשתי ידיים. פשוט לא.

      Liked by 1 person

      1. ואגב, זו אינה הפעם הראשונה שהגבתי. איני זוכר את הכינויים הקודמים שלי אבל התגובות היו, למיטב זכרוני, תמיד מהללות כי אני באמת חושב שאת מנהלת הרבה מאוד מערכות בחיים שלך בהצלחה רבה. לא פשוט להיות אם, סבתא, בת זוג, פרופסורית באוניברסיטה שזה מורה וחוקרת וגם לחיות. אבל לעיתים מתגנבת אצלך נימה צדקנית שכזו. לרוב אני מחייך לעצמי ואכן אומר "גם אתה עיוור לדבשת שלך". אבל במקרה הזה נוסף הפתיח שמעוות את השאלה בגלל עירוב סוגית הבאת הילדה וסוגית ההערה הבלתי הרגישה ביחד עם התגובות הפייסבוקיות במהותן שהביא אותי להגיב.

        אהבתי

  11. הסיפור הוא פשוט,מדובר ב2 שמוקים,אין מילה אחרת ולו הייתה היא ודאי הייתה מתארת אותם כאנשים קטנים ומגעילים.
    לו אני ,כמובן שהייתי מפרסם בפייסבוק את האמירה המטומטמת של המרצה וגם מתלונן נגדו
    השני דביל קטן ומגעיל ובהזדמנות הראשונה מעמיד אותו במקומו.
    בלתי נסבל לחיות בקרבה לאנשים כאלה

    אהבתי

    1. היטבת לנסח. אני לא יכולה להחליט במקום כלתי כמובן, אבל לגבי השני ('שלי'), ההזדמנות תגיע, ואני אהיה מוכנה אני מקווה. בלי שוק ואלם בפעם הבאה.

      אהבתי

  12. אני אהיה טוב ואומר שיכול להיות שבשני המקרים נצטרפו לאחד חוסר טקט וחוש הומור קלוקל, שהרי אם הדברים היו נאמרים בליווי חיוך וקריצה – ייתכן והיו מתקבלים בהבנה, אם כי לא בסליחה. יש דברים שהם בלתי נסלחים . . .

    אהבתי

    1. לגבי המרצה בעיצוב אני חושדת שקשה מאוד להסביר אמירה כזו ב'חוש הומור קלוקל', ולגבי נפוליאון זו לא פעם ראשונה או יחידה. אם זה הפירוש שלהם לחוש הומור הם צריכים להבין שלא. אולי באמת הם צריכים לחטוף סטירה מטאפורית. בצחוק, כמובן.

      אהבתי

  13. אני מוכרחה לציין שאני קצת מופתעת, גם מהפוסט הזה וגם מהתגובות הכל כך מזועזעות. מרוב הפתעה אפילו קראתי את הפוסט פעמיים – אולי פספסתי משהו? אבל גם בפעם השניה נשארתי מופתעת.
    כלומר, מובן מאליו שבשני הסיפורים, שני הדוברים הם יהירים, אטומים, גברים-אקדמאיים עלובים. אבל זה בדיוק העניין, שבתור כאלו הם כה טיפוסיים עד שזה הופך אותם למגוכחים מרוב שהם פרודיות על עצמם. אני חושבת שאם מישהו היה אומר לי לשים ילד בשקית זה היה מכה אותי בשוק שיצורים כאלה עוד לא עברו מהעולם, אבל אין סיכוי שזה מה שהיה מוציא ממני את דמעות העלבון שלי. ואם מישהו היה אומר לי מה שאמר לך נפוליאון כנראה שהייתי פורצת בצחוק מאוד לא מנומס. בשני המקרים, האמירות כל כך מעידות אך ורק על אומריהן שלא הייתי טורחת אפילו לחפש ״צדק״ או ״נקמה״ אלא הייתי פשוט מוחקת את האנשים האלו מרשימת האנשים השווים התייחסות או מחשבה וממשיכה הלאה בחיי.
    (וזה לא שאני לא מכירה את תחושת העלבון הצורב הזה, והדמעות שעולות בגרון, וחוסר האונים כשאין לי יכולת להגיב באופן שבו הייתי רוצה להגיב, אבל מי שמוציאים ממני תחושות כאלה חייבים להיות אנשים הרבה יותר ראויים, שדעתי עליהם הרבה יותר חיובית, משני הפוצים העלובים שתיארת בפוסט הזה)

    אהבתי

    1. את צודקת שהתגובה שייכת בעיקר למגיב, ושמשהו שמקפיץ אדם אחד יכול לעבור לחלוטין בלי שום רושם או תגובה אצל אחר, מים על פני הנוצות. אלא שכאן נדמה לי שיש חצייה של גבולות תרבותיים בחברה האנושית, והשאלה היא מה התגובה הנכונה להם. את אומרת נכון: שני גברים יהירים, פוצים אטומים. אבל גם אם את לא נפגעת הדברים שלהם פוגעניים ונאמרו במטרה לפגוע (אני מתקשה לקבל את תיאורית חוש ההומור הקלוקל שהציע יוליסס פה למעלה). החברה צריכה להציב להם גבולות של מה אפשר להגיד ומה לא, ולו כדי שלא לאפשר להם ללחוץ על כפתורים של אנשים אחרים.
      בדיעבד הענקתי להם חשיבות כל כך רבה. אבל טוב גם להוציא דברים מן המערכת, לעבד אותם ולנקות.

      אהבתי

      1. מהניסיון שלי עם אנשים כאלה, לרוב הם בשלב שכבר מאוחר מידי לשנות אותם. מה שנשאר זה לנו, כפרטים, זה ללמוד לזהות אותם מספיק מוקדם ולא לאפשר להם שום דריסת רגל בחיינו.
        במקרה של הדוגמה הראשונה, למשל, לו אני הייתי את, העצה שלי לכלתך היתה – אין באמת טעם להגיש נגדו תלונה, או לכתוב פוסט מכפיש בפייסבוק. זה לא ישפר את ההרגשה שלך ולא יעשה שום שינוי, זה רק יעצים את תחושת הקורבנות שלך. במקום זה תנסי לצאת חזקה יותר מסיפור הזה. תלמדי ותשנני – ככה נראים פוצים יהירים ואטומים, וכל עוד מדובר רק במרצה שצריך לתת לך ציון ואז לצאת לך מהחיים את מסוגלת להתמודד עם הזה, והלקח שלך מהסיפור צריך להיות – איך את מזהה כאלו מספיק מוקדם, כדי שטיפוסים מהסוג הזה לא יהיו חלילה יום אחד מנחים שלך לדוקטורט שלם, או מישהו שאת צריכה לנהל איתו אינטראקציות יומיומיות לאורך תקופה ממושכת.

        אהבתי

        1. לשנות אנשים זו משימה בלתי אפשרית כמעט תמיד. שתי האפשרויות שנותרו לנו הן אכן להתרחק מהפוגענים או ללמוד לפתח מנגנון הגנה מהסוג שתיארת בתגובה הקודמת, חיוך עד צחוק שרואה אותם כמי שהם: בריות מסכנות תאבות כוח שהן משיגות באמצעות הקטנת אחרים. ודאי שהייתי מתרחקת מאוד מטיפוסים כאלה למטרת 'אימוץ' אב דוקטורט. באופן פרדוקסלי לנפוליאון יש די הרבה סטודנטים, אבל כולם הופכים להיות 'מיני מי' שלו, מאמצים טון דיבור, מחקים את המחקר שלו. לא ראיתי תופעה כזו בשום מערכת יחסים אקדמאית אחרת. כולם גברים, מן הסתם – נשים מתרחקות ממנו כי הוא מזלזל עד מתנשא מולן.

          אהבתי

  14. אני לפעמים תוהה איך אנשים מרשים לעצמם את הכיעור הדוחה והמבחיל הזה.
    זה, ושאנשים פשוט לא רואים אחד את האחר. אני רוצה להאמין שלו היה יודע את מאחורי הקלעים של זה, לא היה מעז. אמירות כאלו בעיקר מעידות על הסתכלות מאוד שיפוטית, מאוד צרה, מאוד פוסלת את האחר, ממש רעה אפילו… הייתי מאחלת להם לראות את הכיעור שיש בהם, כפי שהוא.

    Liked by 1 person

    1. במקרה הראשון אני חושבת שזה קטע של תרבות הוראה במוסדות הללו של הוראת עיצוב, יחד עם אישיות בעייתית והרי לך 'ירידה' נבזית ומכוערת. בקטע השני זה עניין של אופי. משהו בקורבניות המתמדת שלו, חוסר לקיחת האחריות על כך שהדברים שלו מובילים לתוצאות מובנות מאליהן לכל העולם ואשתו חוץ ממנו עצמו. אני באמת משתדלת להתרחק ממנו, אבל קצת קשה כשאני ראש היחידה.

      Liked by 1 person

  15. נפוליאון מזכיר לי משהו שמישהי סיפרה לא מזמן בקבוצת פייסבוק לנשים בהייטק, על קולגה בסגנון שלו.

    שניהם (נפוליאון והבוחן) בהמות. כנראה הייתי קופאת באלם ממש כמוכן במקרים דומים.

    אהבתי

    1. בדיעבד יש לי תשובות נפלאות. לשניהם. כמו בסרטון הזה שהבהיר הביא כאן בתגובות. אבל במציאות, ובכן, את באמת לא מאמינה שזה מה ששמעת, ומפספסת את ההזדמנות להגיב. אלם והלם.

      Liked by 1 person

      1. אני מכירה גם את זה…
        זה אומר שזה עדיין מטריד אותך, ואת חושבת על זה הרבה.
        התשובה הנכונה לבריונות זו אדישות, ומישהי כבר הגיבה יפה איך היא עושה את זה. זה לא באמת משנה איך כל עוד את מצליחה להעביר את חוסר האכפתיות שלך.

        אבל זה קשה!

        אהבתי

        1. כן. זה מטריד. אבל חזרתי עכשיו מכנס נחמד מאוד, עשיתי את מה שאני אוהבת ויודעת לעשות, סיפרתי את הסיפור של נפוליאון לחברה טובה וצחקנו עליו ביחד. נדמה לי שאני מתגברת 🙂

          Liked by 1 person

  16. מעניין שהתגובה הראשונה שלי היא דווקא דכאון ואפאתיות. סוג של: אלה החיים? כמה נורא זה.
    ומהמקום הזה אני מבינה מאד את כלתך, שאולי כמוני דולפת כוחות לכיוון הלהצליח לחיות בעולם הזה, ולא נשאר לה בשביל להלחם בו.
    זה בעיני החלק הכי קשה – בפגיעה מתמשכת. ובסופו של דבר, אנשים כאלה צריכים להיות מעומתים עם מה שאמרו בנסיבות כמה שיותר מאוזנות (אהבתי את "לא שמעתי, אתה מוכן לחזור על זה או לנסח מחדש בבקשה?" שמכריח אנשים לקחת אחריות על הפאסיב אגרסיב שלהם), אבל פה זה פשוט אגרסיבי נקודה, אין מה "להצטער שהיא נפגעה", זה לא פגיעה שהיתה בסאבטקסט. זה היה בטקסט 😦
    בקשר למר נ', חיבבתי את התשובה השלישית. הייתי רוצה שכתגובה (וגם לא כתגובה) תמשיכי להיות מנחה יותר טובה ממנו שמתגמלת את הסטודנטים שלה יותר טוב ממנו, וככה יהיה ברור מי משודרג ומי לא.

    אהבתי

    1. אני הרבה יותר טובה בתגובות כשמישהו לידי נפגע. אז אני קופצת כנשוכת נחש ואומרת את הדברים הנכונים. כשזו פגיעה בי, כמו עם נפוליאון, אני אשכרה חווה את הקפיאה באור הפנסים. אולי כי זה לא קורה הרבה וכשזה קורה את לא מאמינה ששמעת נכון. כי הרי לא יתכן.
      ולגבי כלתי היא באמת בלי אנרגיות. ללמוד עיצוב ולגדל תאומים כולל הנקה מלאה כשגם האיש שלה לומד ועובד יעשה אותך מותשת לגמרי, באחריות.

      אהבתי

  17. שניהם כאלה מטומטמים, אבל המרצה עם השקית הרבה יותר גרוע, אם נותנים ציונים לטימטום, כהות ורוע. האידיוט עם השידרוג – שיחנק, ממש. אבל האידיוט עם השקית, אני חושבת שצריך להעמיד אותו במקום, או לפחות לנסות. טוב שהתלוננה, טוב שהתנצל, אבל הוא נשאר אידיוט.
    אין לי יותר מדי תובנות. פשוט מרגיז.

    אהבתי

    1. כן, גם אני כעסתי. עכשיו, אחרי שעברו כמה ימים, אני קצת יותר רגועה. בעיקר מרגיז כי זה מרגיז, כזה בזבוז זמן ואנרגיה על אנשים קטנים ומרושעים.

      אהבתי

  18. בקשר לקטנה הפעוטה , אני חושבת שאם היא לא הבינה הנזק לא נוראי , אבל איל אפשר להמשיך עם מרצה כזה ואני שונאת להתלונן , כי לפעמים עדיף להניח לדברים במקום לדוש בהם . כי ברור שהבעיה שלו , והבן אדם אלים ולא רואה את הזולת
    בקשר להערות ארסיות – פעם חשבתי שככל האדם יותר משכיל , אינליגנטי , מוסיקאלי , הוא גם יותר אמפאטי , אחרי שראיתי האינטריגות במקהלה לא הבנתי איך הקולות בצקהלה הזו משתלבים בהרמוניה שמימית ומצד שני אינטריגות
    כנראה שאשאר תמימה וזה גורלי

    אהבתי

    1. הפגיעה במקרה הראשון לא היתה בפעוטה, שכפי שאמרת לא ממש הבינה על מה המהומה, אלא באימה, שנפגעה מאוד. אשר לזיקה שבין השכלה ובין אנושיות – הייתי אפילו אומרת שזה להיפך. או שלא צריך לקשור בין השניים בכלל, ואנשים מרושעים באים בכל הצורות, קטנים וגדולים, גברים ונשים, משכילים ובורים, אוהבי מוזיקה ומאמני כושר (לא ממש קשור אני יודעת. אבל אין לי היפוך מדויק לאוהבי מוזיקה). צריך לקחת בחשבון שבכל מקום שיש אנשים, יש גם אינטריגות, צרות עין ואפילו רשעות. לא אומר הרבה טובות על המין האנושי, אבל נדמה לי שזו המסקנה המדויקת.

      אהבתי

  19. החלק שהכי זיעזע אותי היה המרצה שאמר לשים את ה"דבר הזה" בשקית
    ה"דבר הזה" כאילו הפעוטה היא חפץ חסר חשיבות שפשוט אפשר לדחוף לשקית או לתיק או משהו
    לא צריך לדעת איך להתמודד עם אימהות כדי להתנהג כמו בן אדם ולא כמו יצור חסר רגישות
    למילים יש כל כך הרבה כוח שאנשים לפעמים לא מבינים את זה

    ואנשים, שאוהבים להתהדר בנוצות שלא שלהם זה דבר דיי דוחה
    נשמע שהמרצה הזה מלא יותר מדיי בעצמו

    Liked by 1 person

    1. זה בהחלט הדבר הכי מזעזע. לא רק עניין החפץ. השקית מעוררת קונוטציות של רצח, אשכרה פסיכופת. מילים יכולות לפגוע הרבה יותר ממעשים.
      המרצה הזה לגמרי מלא בעצמו. נפוליאון ממש.

      אהבתי

  20. איזה קולגה מעצבן!!! את חייבת למצוא הזדמנות לעקוץ אותו. לפחות על פי ההצעה הנהדרת שהבאת.
    אני אפילו מחכה לשמוע ממך איך עשית זאת…
    ולשים ילדה בשקית??? הוא נורמאלי בכלל??? צריך לפרסם את הדבר הזה!

    אהבתי

    1. מה לעשות עם ההוא מהשקית נתון להחלטתה של כלתי, ואני אנסה לברר בעדינות בהמשך מה עשתה בעניין, אבל את צודקת שעקרונית צריך לפרסם את זה והאיש צריך להבין שזה לא לגיטימי להתבטא כך, או אפילו מתקבל על הדעת.
      לגבי הקולגה הנפוליאוני, כעת אנחנו מסובכים בסיפור נוסף שמוציא אותו כדמות פסיכופתית. במקרה הזה מדובר ביחידה שתחת אחריותי והוא פשוט יעוף ממנה. אולי גם זה נקמה קטנה.

      אהבתי

כתיבת תגובה