אמא של דבורה מתה, אני קוראת בהודעת המייל, והלב שלי מחסיר פעימה. לא שכחתי את קיילע, אמא של דבורה, שבכיתה דל"ת העבירה אותי חקירה צולבת כשהיא דוחקת אותי לפינה וגוהרת מעלי בכל גובהה, נעזרת בקול עמוק, שפם מרצד ושביס לבן. לא שכחתי איך הוציאה ממני הודאה על כך שבתה, דבורה, החברה הכי טובה שלי אז, קונה לי עוגת עלים וארטיק בננה מהכסף שהיא קיבלה לחוג חלילית שאליו הפסיקה ללכת. לא שכחתי את הפחד מעיני הפלדה האפורה עם הזיק המטורף כשאמרה לי לא לבוא יותר לדבורה, כי דבורה לא צריכה חברות; היא, אמא שלה, חברה שלה.
אני לא מתכוונת ללכת לשבעה. המשכתי להיות חברה של דבורה בבית הספר באותה שנה, אבל בכיתה ה"א כבר נסענו לאנגליה לשנה וכשחזרתי שוב לא היינו חברות, והמעגלים שבהם כל אחת מאיתנו הסתובבה לא נפגשו. ובכל זאת אני מתרצה כשנינה מתקשרת אלי ומבקשת שאצטרף אליה לביקור. כשהייתי באנגליה קיבלתי מכתב מדבורה. "הגיעה ילדה חדשה, עולה מארה"ב, לכיתה. קוראים לה נינה. אני מבקשת ממך רשות להיות חברה שלה", כתבה לי דבורה הנאמנה. נינה חזרה השנה אחרי עשרים וחמש שנה שחיה בארה"ב. אני אוהבת את הראש של נינה, ומפנה לי אחר צהרים כדי לנסוע ביחד איתה לשבעה. רווח כפול צפוי לי בנסיעה: גם בילוי זמן והדבקת פערים עם נינה, גם ניחום אבלים של דבורה, החברה הכי טובה שלי מכיתה דל"ת.
גם לנינה יש סיפורים על קיילע, אמא של דבורה. אבא של דבורה עבד ב'צים', והאמא מעולם לא עבדה. נינה יודעת לספר לי על אחות קטנה של דבורה, שנולדה אחרי שהקשר בינינו נותק. קיילע כבר היתה מבוגרת, והילדה נולדה עם תסמונת דאון. קיילע הקדישה את חייה לתינוקת, ולקחה אותה איתה לכל מקום, תמיד לבושה שמלה יפה וסרט תכלת מקשט את שערה הבהיר. האחות עם תסמונת הדאון נפטרה בגיל צעיר מאוד מסיבוכים בריאותיים שמאפיינים את מי שנולד עם הכרומוזום העודף.
לא הייתי מזהה את דבורה בחיים. מילדה גבוהה עם עיניים אפורות ושתי צמות שחורות ארוכות היא הפכה לאישה כבדת גוף בעלת עודף משקל, פנים בצקיות וחיוורות וכיסוי ראש מרושל. רק העיניים מאחורי מסגרות המשקפיים מזכירות במשהו את הילדה ההיא מכיתה דל"ת, אבל כל משפט שלה מסתיים ב'ברוך השם', מלווה באנחה. אופפת אותה אווירה של דוסיות יאכנעית, והמבט שלי נודד לתמונת אמא שלה, קיילע, שמוצבת על שולחן בכניסה לצד מחברת זכרונות פתוחה שבה אמורים המבקרים לרשום דברי ניחומים. אין לי זכרונות טובים מקיילע. למה קראו לה קיילע, אני נאחזת בקש, לקיים מצוות הסחת הדעת בשבעה. אם לא בשביל דבורה, אז בשבילי. אמא שלי נולדה בהונגריה, מסבירה דבורה, ואסור היה אז לתת שם שלא מופיע ברשימת השמות ההונגרים. אז קראו לה קיילע. אחר כך באה מלחמת העולם השניה. להונגריה הגיעה המלחמה רק ב 1944, והנאצים היו כבר מיומנים מאוד במלאכת הרצח של היהודים. דבורה מספרת, ורואים שהיא סיפרה את הסיפור הזה כבר פעמים רבות. ההורים של קיילע נרצחו, אבל את קיילע שהייתה אז בת 4 לקחו השכנים, זוג ערירי חסר ילדים. הם החביאו אותה בארון במטבח ואסור היה לה לזוז כל היום. כדי שלא תצא מהארון הציבו כלב מחוצה לו. בערב היו מוציאים את הילדה מהארון ונותנים לה ללכת על המיטה, כדי שהשכנים לא ישמעו את טפיפות הרגליים הקטנות על הרצפה. וככה כל יום. אני בוהה בתמונה של קיילע. הזיק המטורף בעיניים לא נקלט בעין המצלמה. קיילע נראית בתמונה כמו אישה זקנה רגילה ומאוזנת, סבתא שחיה עם ביתה דבורה ומשפחתה עד שליבה פסק מפעום. היא היתה צלולה עד הרגע האחרון, מגלה לי דבורה.
כמו מניפה 
אוי, איזה סיפור מצמרר ומשוגע. מהמשפט הראשון הבנתי שבעצם כתבת עליה פעם, באיזה גלגול בלוגרי, על התקרית עם הכסף לחוג החלילית.
נגעה לליבי במיוחד הנאמנות של דבורה הקטנה לך, והנאמנות של אימה לתינוקת עם תסמונת הדאון. נשמע שלמרות הכל, היא הייתה אישה שליבה במקום הנכון. ואיך אפשר שלא לצאת מסובבת כשאת גדלה בארון מטבח עם כלב ששומר עלייך… 😦
אהבתיאהבתי
זה היה כמו בום בראש, הסיפור הזה, ערער אותי לגמרי. היה לי כל כך ברור מי הטוב, מי הרע, מי המטורפת שהרסה לבת שלה את החיים, וכך ישב לו הסיפור הזה בראש שלי, משנה סדורה במשך שנים. כך גם סיפרתי אותו פעם בבלוג. אבל הטוויסט הזה, [כמו התגלית בסוף הסרט מאנון (סרט ההמשך של ז'אן דה פלורט)], מאיר באור אחר את כל האירועים ומציע פרשנות אחרת לגמרי לאותם מעשים. גרם לי לחשוב מחדש על הרבה דברים. אנחנו פשוט לא יודעים את כל התמונה, אבל ממהרים כל כך לשפוט.
אהבתיאהבתי
מצטרפת למה שג'יין כתבה. ועצוב איך קשרי חברות אמיצים של ילדות ניתקים, אבל ככה זה, וכל אחד הולך במסלול חייו… ומה גורם לאנשים להתנהג כפי שהם מתנהגים, מה התלאות שהם עברו שדפקו אותם… גורם לי לחשוב למשל גם על ההורים שלי… מצד אחד, גורם אולי לגישה יותר מבינה או סלחנית או מודעות לחוויה המורכבת של הצד השני, אך מצד שני, בסופו של דבר, כל אחד אחראי על עצמו, והם ילדים גדולים… אפשר אולי יותר להבין את הרקע, אבל זה עדיין לא מצדיק… כי לא כל מי שעובר חוויה כזו הופך לאדם כזה… אז אולי בכל זאת יש אלמנט של אישיות, אולי גם בחירה, נטייה לדפוסים מסוימים… סתם זורקת מחשבות…
אהבתיאהבתי
אלה שאלות לא פשוטות, ונדמה לי שגם מערכת המשפט צריכה להתמודד איתן. כל אינטראקציה בין אנשים משפיעה עליהם. קיילע גרמה לי טראומה כשהייתי ילדה, פחדתי ממנה והיא הופיעה בסיוטים שלי. מילא אני, נזק משני, אבל אין לי ספק שעשתה שריטות עמוקות לבת שלה, דבורה. אבל כששמים דברים בפרופורציה, גם הנזק של המעשים שלה פוחת. כשמבינים את ההיסטוריה של המעשה, כשלא רואים אותו במנותק מהאישה שהיתה שצמחה מהילדה שגרה שנה בארון מטבח שכלב שומר עליו, הפגיעה כבר לא שם. עצם ההצבה של המעשה המבודד (הבריוני והמאיים שלה כלפי) בתוך הקונטקסט מבטלת את הפגיעה, או לפחות מנטרלת אותה. אני לא בטוחה שהסברתי את עצמי, אבל כעת אני לגמרי סולחת לה, ואין בי שום טינה כלפיה. כי אני מבינה מאיפה ההתנהגות הזו נובעת. במילים אחרות, פגיעה איננה אובייקטיבית. נניח, אם גונבים ממך כסף זה פוגע נורא וזה איום. אבל אם תשמעי שהכסף הזה נגנב כדי לממן תרופה יקרה לבת של הגנב שאחרת תמות או משהו דרמטי אחר – היחס למעשה ישתנה לגמרי. ונכון שבסופו של דבר כל אחד אחראי למעשיו, וצריך להשתדל כמה שיותר שלא לפגוע באחרים. אבל האם אנחנו מודעים לפגיעה הזו? דברים שונים פוגעים באנשים שונים ברמות שונות. אני כן כועסת על אנשים שפוגעים באופן מודע ומכוון, אבל רוב הפגיעות שאנחנו גורמים או שגורמים לנו (ודאי הורים) – נעשים בחוסר מודעות, ולפעמים אפילו מתוך כוונות טובות.
אהבתיאהבתי
הפסקה הראשונה נראתה לי מוכרת, אבל מה שבא בהמשך – לא. הנה סגרת כאן מעגל. מסתבר שלכולם יש סיבות, ולפעמים סיבות טובות.
קיילע זה שם הונגרי? לא מסתדר לי. אני מכירה הרבה שמות הונגריים, אבל זה נשמע יידיש. או שאולי אני מפספסת משהו.
אהבתיאהבתי
לגמרי סגירת מעגל. וחשבתי שאני חייבת לעשות עמה חסד גם בבלוג שלי. אני לא יודעת אם סיבות, אולי הסברים.
הלכתי לבדוק קצת ברשת מה זה קיילע. רובם כותבים את זה קיילה או קיילא Kayla או Kaile, וממה שהצלחתי להבין הטענה היא שזה נגזר מעברית, כלילה, במובן זר. הנה מהאתר הזה http://www.behindthename.com/names/usage/jewish:
KELILA כְּלִילָה f Hebrew
Means "crown of laurel" in Hebrew.
אני לא שמעתי על אף אחת שנקראת ככה חוץ מאמא של דבורה. אבל ברשת יש קיילות נוספות.
אהבתיאהבתי
הטוייסט בעלילה אכן מציג אותה באור שונה. רוצה גם להאמין שהיא לא היתה מודעת כלל לטראומה שגרמה לך.
בתה מצטיירת כחולייה חלשה בחברות שלכן ויש להניח שחולשה בעיניה היתה בלתי נסבלת.
עובדה היא שהחברות המשיכה למרות ועל אף, מה שכך שחולשה לא היתה שם והצליחה לתמרן בין רצון האם ובין האינטרסים שלה,
אהבתיאהבתי
אני חושבת שהגילוי שהבת שלה גנבה ממנה כסף פגע בה מאוד, והיא מצאה את האשמה – אני. לא נראה לי שהמטרה שלה היתה לפגוע בי. יותר להגן על הבת שלה. החברות אכן המשיכה עד שהפרידו בינינו המרחקים ואחר כך גם האופי השונה. סך הכל אני רוצה להאמין שלדבורה יש חיים טובים, כי אנחנו עכשיו לא בקירבה מהסוג שמאפשרת לי לשאול אותה.
אהבתיאהבתי
ממש כמו מעין המשך לסיפור "עד שיעבור כל המשמר כולו". הטראומה לחלוטין מאירה באור אחר את הפגיעה שנעשתה בבת.
אהבתיאהבתי
מעניין, לא חשבתי על זה, אבל בהחלט יתכן שלו סיפרה לאה איני את סיפורה של הבת (או הבן) של סופי מ'עד שיעבור המשמר כולו', היינו מקבלים משהו דומה לכך. הנזקים של השואה היו רבים והקיפו מעגלים שונים של אנשים, שברובם לא עברו כלל את השואה. לאה איני אגב, היא בת השנתון שלי ושל דבורה 🤨
אהבתיאהבתי
מדהים מצמרר וקצת פסיכי האמת.לצלול אחורה לזכרונות ילדות זה למשוך קצה חוט מסליל שאת לא באמת יודעת לאן יגיע.אבל את אמנית סיפור מניפה וזו מלאכה שאת הכי טובה בה.פוסט מצויין
אהבתיאהבתי
תודה, טליק. אני בעיקר נותנת למציאות לדבר, הסיפורים הטובים ביותר נמצאים מסביבנו. ובמקרה הזה היה גם מוסר השכל של ממש לי ואולי גם לאחרים: לא לחשוב שאנחנו יודעים את הכל כי אנחנו לא. ומכאן גם לא לשפוט כל כך מהר על סמך מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים.
אהבתיאהבתי
זוכרת היטב את הפוסט על דבורה והכסף לשיעורי החליל. את צודקת שכעת, מששמעת את סיפורה של קיילע, את מסוגלת לסלוח לה הרבה. אבל עדיין היא המבוגרת ואת היית הילדה ולא היה סיכוי שלא תיפגעי ממנה גם לו הכרת את הסיפור. אל תשפטי את מניפונת הילדה על ה שיפוטיות שלה. חג שמח מניפה יקרה
אהבתיLiked by 1 person
משפט חזק: לא לשפוט את מניפונת על השיפוטיות שלה. אני משתדלת שלא, ובעיקר אם אני מבינה נכון את התחושות שלי, היתה הקלה גדולה כששמעתי על ההיסטוריה האישית של קיילע. הרגשתי רווחה אפילו. כאילו איזו נקודה מכווצת שנשארה קשה כל השנים האלה, כמו קשר כזה שהתקשה פתאום התמוססה. פתאום הדברים הגיוניים, ואני חושבת שהכי קשה לי עם דברים בלתי מוסברים כי אני עובדת עם הראש. ההסבר הניח את דעתי, מילולית: דעתי שסבבה סביב הסיפור הזה על קצות האצבעות מנסה למצוא בו פתח כדי לפורר את הטראומה הישנה ההיא לא הצליחה, וכעת מצאה דעתי מנוח. קצת כמו מה שאת מתארת בתהליכים של הסאטיה, כשמקלפים שכבה. יש בזה תחושה של רווחה, של נשימה קלה יותר. חג שמח אמפי יקרה, לך, ל-T ולהורים.
אהבתיאהבתי
מן המפורסמות הוא שבני אדם יכולים להיות קורבנות ומתעללים בעת ובעונה אחת. זוהי ברירת מחדל אכזרית, וככל שהקורבנות קשה יותר, כך קשה יותר להשתחרר ממנה. אני מכיר סיפור על ניצולת שואה כזו, שבנה נסע לחו"ל וניתק איתה כל קשר. הנה כך ממשיכה השואה הארורה לפגוע דורות קדימה, כמו מחלה תורשתית ממארת.
קיילע היה שם נפוץ בקרב נשים יהודיות במזרח אירופה, וגם היום תמצאי בשכונות החרדיות בירושלים ובבני ברק לא מעט כאלה.
אהבתיאהבתי
כמו מחלה ממארת שמכה שורש. בכל זאת הייתי רוצה לחשוב שניתן לשבור את השלשלת הארורה. פעם גם לא היה נהוג לטפל בזה, והיום יש הרבה יותר מודעות והכרה, ואולי כן אפשר לעזור.
לגבי קיילע: דבורה עצמה לא ידעה את המקור של השם. ההסבר על ההונגרים ועל מתן שם שרשום בספר הוא ממנה. אם הבנתי נכון אז המקור בכלל עברי, כלילה, במובן זר. אבל אולי זו אטימולוגיה עממית. אולי מקור המילה הוא בשם העצם 'כלה'?
אהבתיאהבתי
דור השואה עם ,סיפורים קשים מאוד מאוד !
שרבים מאיתנו לא יודעים
זכרתי את הסיפור שלך על דבורה
וכנראה טוב עשית שהלכת לנחמה ב'שבעה'
אהבתיאהבתי
אנחנו מתקרבים לשלב שבו ישארו רק הסיפורים. הדבר הנורא הוא איך הרוע מחלחל גם לדור הבא, וקיילע שהיתה קורבן נורא של הנאצים גרמה נזק לבת שלה ואפילו לחברות של הבת. כמו אבן במים שהאדוות שלה הולכות ומתפשטות. אני מקווה שכך זה גם עם מעשים טובים, וצריך לזכור את זה.
אהבתיאהבתי
איזה נוראי זה הסיפור על קיילע
תמיד סיפורים על אנשים והדברים שהם עברו בשואה
רק כדי להישאר בחיים, זה לא קל לתפוס את זה
לא בעולם שלנו היום
אצל הדתיים זו מצווה להגיע לשבעה וניחום אבלים
אני חושבת שטוב עשית שהלכת
אהבתיאהבתי
המסקנה שלי מהשבעה שלי על אבא שלי: אם אפשר הולכים. זה באמת עוזר.
אהבתיLiked by 1 person
כמה אדוות פועמות בך מאז כיתה ד', מהקשר הזה ומהצל של קיילע. מפסקה לפסקה נמחץ לי הלב יותר.
וחוץ מזה, יש בי הערכה עצומה כלפייך שהלכת לשבעה הזו, למרות המשקעים הישנים והטריים (מהאבל הנוכחי).
אהבתיאהבתי
ההליכה לשבעה הזו קודם כל ריפאה אצלי שריטה ישנה, ואני בהחלט מקווה שגם עזרה לדבורה. לפעמים הדרך הטובה ביותר לרפא משקעים ישנים כאלה היא לפתוח את הקליפה ולנקז את הפצע למרות הכאב הזמני, והתובנות החדשות הללו לגמרי עזרו לי.
אהבתיאהבתי
הי מניפה יקרה. אני זוכרת את הסיפור על דבורה והאמא המפחידה שלה. שוב, אני קוראת את הטראומה שלך בתגובות, יותר מאשר בפוסט עצמו. בפוסט את שמה את הרגש בצד, כמעט, רק בתגובות את כותבת כמה קשה היה לך הזכרון הזה, כמה נשאר כמו קשר שאי אפשר להתיר (למעלה כאן). מהפוסט קראתי סיפור, בתגובות הרגשתי את הפגיעה העמוקה והחותם שהשאירה לאורך השנים.
יש לי חברה טובה, אמריקאית, שלא הביאה ילדים כי רצתה לשבור את שרשרת השיגעון וההתעללות שהיתה במשפחה שלה. אני מאוד אוהבת את החברה הזאת וחושבת שהיתה יכולה להיות אמא טובה, אבל מבינה את הפחדים שלה. לדברים שקרו בשואה אנחנו מתייחסים אחרת, כי אנשים היו צריכים לשרוד בתנאים לא אנושיים, אבל יש אנשים שעברו\עוברים דברים קיצוניים בלי קשר לתנאים החיצונים, וזה לפעמים יותר מבהיל, כי זה לא נגמר ב1945.
בכל מקרה, טוב שנינה התקשרה, טוב שהלכת לשבעה וטוב שנסגר מעגל. יש דברים מאוד קשים בלהיות ילד. חייבים לזכור את זה ולשזור את זה בזכרונות ולסלוח לעצמנו שלא נהגנו כמו שהיינו רוצים לנהוג עכשיו. עשינו הכי טוב שיכולנו אז. זה צריך להספיק.
אהבתיאהבתי
זו הפריוולגיה של התגובות, שמאפשרות לכתוב יותר רגש מעובדות. אני באמת כותבת ככה, עובדות, ומשאירה את מלאכת העיבוד לתגובות (לכן אני כל כך אוהבת את הפורמט של השיח בבלוג).
אולי באמת הסיפור הזה מתאים ליום השואה, שיחול השבוע. השואה לא נגמרה במובן הזה שהיא ממשיכה לגרור בשובלה קרבנות מהסוג המשני. לא נגמר ב 1945, בכלל לא.
ובאמת טוב שנינה לקחה אותי לדבורה, וטוב שנסגר ככה מעגל, והגעתי לסוג של קילוף קליפה. נכון שעשינו אז הכי טוב שיכולנו, אבל הפגיעה פגיעה. ולכן טוב שאפשר לחזור ולתקן, גם אם זה אחרי מות קיילע.
אהבתיאהבתי
המלחמה הסתיימה ב-1945, אבל השואה עדיין איתנו ומקווה שתמיד הזכרון ישאר ויזהיר אותנו ממה שאנשים יכולים לעשות.
טוב מאוד שנסגר מעגל ושמצאת תשובות שעוזרות לך לחיות עם הזכרון בהבנה ובקבלה. חיבוק גדול.
אהבתיLiked by 1 person
בדרך כלל ביום השואה אני נמנעת משמיעת סיפורי שואה. קשה ונמאס. השנה יצא שפעמיים הלכתי להרצאות של שתי חברות שסיפרו. אחת הייתה בעצמה ילדה קטנה רזה ורעבה בשואה, והשנייה שגדלה עם אמא מוזרה אחרי זוועות שעברה, וחברה שלי כשהייתה בת חמש כבר ידעה שאסור לה ללמוד מאמא שלה שום דבר. למשל שלגנוב זה דבר טוב כי רק ככה אפשר לשרוד…. ככה זה…
אהבתיאהבתי
אני מניחה שכל הדור שלנו קיבל מנת יתר של שואה. יש גם משהו של כמעט פולחן מוות בהצמדות הזו למסעות לאושוויץ ואני מקשרת לזה גם את יום הזיכרון. לזכור כן, להתפלש ברחמים עצמיים ובקורבניות – לא. אבל עם הזמן מתבררים עד כמה נזקיה של השואה לא נפסקו עם הקורבנות הישירים, וצריך להיות מודעים לדבר. קצת כמו רוע שעובר בירושה, וצריך רק להאיר את העניין כדי שאפשר גם לקטוע את השרשרת של הסבל.
אהבתיאהבתי