אמי השניה

בהרת האור נשפכת מדלת חדר השירותים, שלולית צהובה על רצפה חשוכה. אנחנו נוסעים לשבוע סקי, אומרת לי אחותי, ואני חושבת להשאר בבית עם אמא. בשום פנים ואופן לא, אני מוחה, את תסעי עם המשפחה. אני אבוא להיות איתה. אני מגיעה ערב קודם ורושמת הוראות הפעלה: תרופות, מדבקה, מתי לוקחים את אמא 'לגן', מתי אוספים אותה מאגף התשושים, ארוחת ערב, הוצאת מכשירי השמיעה, מקלחת ולהשכיב לישון, לכסות בשמיכה ונשיקה על המצח. אמי הראשונה היתה אישה קשה, עקשנית ונחושה. לא יכולתי להיות בסביבתה יותר מחמש דקות. אמי השניה, הדמנטית, רכה ונעימה כמו כרית נוצות, מחייכת חיוך מבולבל ומלטפת לי את היד. יש לי מלאכים שמטפלים בי, היא אומרת בהכרת טובה, אחרי שאני לוקחת מידה את קרם הפנים שהיא מורחת בפעם השלישית. היא לא זוכרת שמרחה כבר פעמיים קודם. ומה יהיה איתי? היא שואלת בדאגה כשאנחנו מלוות את אחותי ומשפחתה לאוטו בדרך לשדה התעופה, ושוב אני מסבירה לה, אני כאן בשבילך. אל תדאגי. אני אאסוף אותך מהמועדון, נעשה כיף, קיטנה.

שעון הקיר ממלא את חלל הסלון בדפיקות קצובות ואני ניגשת אליו להוציא את הבטריה. את המקרר אי אפשר לנתק ואני מקשיבה לגרגוריו והמהומיו הזרים. עיני פעורות, השינה ממני והלאה. בעיקר אני לא ישנה כי כואב לי הגב הימני. הכאב נמשך כבר כמה ימים, אולי מתחתי שריר. ביום שישי בקניון המסחרי אני מגלה פינת עיסוי שמעולם לא ראיתי בעבר. אתם חדשים כאן, אני שואלת-קובעת, והמעסה בעל המבטא האמריקאי הרך אומר בצחוק: חדשים מ 2012. אני מספרת לו על גבי הדואב והוא מבטיח הקלה, בעיקר כי זה כאב טרי שטרם נטע בגב שורשים. הוא לוחץ לי על נקודות כואבות ואומר את משפט החובה: 'מזמן לא עשית עיסוי', ואני מהנהנת בשתיקה, תוהה אם יש מישהו שפונה למסאג' באמצע הקניון ההומה שאכן עשה עיסוי לאחרונה. העיסוי שלו עוזר, ונדמה לי שהבעיה נפתרה, אלא שבחזרה בבית הכאב לא קהה, אלא מתחזק. אחותי מביטה לי בגב, מצביעה על השלפוחיות האדמדמות שפרחו בו ופוסקת 'שלבקת חוגרת'. היא תוקעת בי מחטים ברגל ובידיים, ומקיזה לי דם מהאוזניים ועוד מספיקה להכריח אותי לקבוע תור לרופאה לפני הנסיעה.

בבוקר אני לוקחת את אמא למועדון. היא מחזיקה לי את היד כשאנחנו חוצות את הכביש, ומצביעה על ההסעות שמביאות את גדודי הקשישים מרחבי העיר למעון הקשישים. בשערי המועדון עומדות המטפלות ומברכות אותנו במאור פנים. את יודעת מי זו? שואלת אמא שלי את המטפלת כשהיא מצביעה עלי, ולרגע אני חוששת שהיא באמת לא יודעת מי אני. אבל אמא שלי מבקשת להשוויץ בי: זו הבת שלי. היא מהססת לרגע. 'השלישית' היא אומרת ומחייכת. ברור לי שהיא לא זוכרת את השם. שלישית גם טוב. היא מתיישבת ליד שולחן האוכל, לפניה צלחת עם ארוחת הבוקר. אל תלכי, היא מבקשת, ואני מזכירה לה שאין ברירה ושיש לי תור לרופאה.

אני מעדיפה סיפורים 'סגורים', עם סוף מעגלי ופואנטה, רצוי גם עם מסר ברור או מוסר השכל. אבל לכאב הזה אין מסר. יש לו נוכחות, תזכורת תמידית לחלק הזה בגוף שממנו היתה צומחת כנף ימין, לו באמת הייתי מלאך. פעמים רבות סטרס גורם התפרצות של שלבקת חוגרת, אומרת הרופאה. צד ימין זה הגברים של חייך, אומרת אחותי לפני שהיא נפרדת, ומעיפה מבט געגועים אחרון בתמונה של אבי. בדיעבד קל להסביר הכל.

Josef Sudek, Still Life / Egg