אמי השניה

בהרת האור נשפכת מדלת חדר השירותים, שלולית צהובה על רצפה חשוכה. אנחנו נוסעים לשבוע סקי, אומרת לי אחותי, ואני חושבת להשאר בבית עם אמא. בשום פנים ואופן לא, אני מוחה, את תסעי עם המשפחה. אני אבוא להיות איתה. אני מגיעה ערב קודם ורושמת הוראות הפעלה: תרופות, מדבקה, מתי לוקחים את אמא 'לגן', מתי אוספים אותה מאגף התשושים, ארוחת ערב, הוצאת מכשירי השמיעה, מקלחת ולהשכיב לישון, לכסות בשמיכה ונשיקה על המצח. אמי הראשונה היתה אישה קשה, עקשנית ונחושה. לא יכולתי להיות בסביבתה יותר מחמש דקות. אמי השניה, הדמנטית, רכה ונעימה כמו כרית נוצות, מחייכת חיוך מבולבל ומלטפת לי את היד. יש לי מלאכים שמטפלים בי, היא אומרת בהכרת טובה, אחרי שאני לוקחת מידה את קרם הפנים שהיא מורחת בפעם השלישית. היא לא זוכרת שמרחה כבר פעמיים קודם. ומה יהיה איתי? היא שואלת בדאגה כשאנחנו מלוות את אחותי ומשפחתה לאוטו בדרך לשדה התעופה, ושוב אני מסבירה לה, אני כאן בשבילך. אל תדאגי. אני אאסוף אותך מהמועדון, נעשה כיף, קיטנה.

שעון הקיר ממלא את חלל הסלון בדפיקות קצובות ואני ניגשת אליו להוציא את הבטריה. את המקרר אי אפשר לנתק ואני מקשיבה לגרגוריו והמהומיו הזרים. עיני פעורות, השינה ממני והלאה. בעיקר אני לא ישנה כי כואב לי הגב הימני. הכאב נמשך כבר כמה ימים, אולי מתחתי שריר. ביום שישי בקניון המסחרי אני מגלה פינת עיסוי שמעולם לא ראיתי בעבר. אתם חדשים כאן, אני שואלת-קובעת, והמעסה בעל המבטא האמריקאי הרך אומר בצחוק: חדשים מ 2012. אני מספרת לו על גבי הדואב והוא מבטיח הקלה, בעיקר כי זה כאב טרי שטרם נטע בגב שורשים. הוא לוחץ לי על נקודות כואבות ואומר את משפט החובה: 'מזמן לא עשית עיסוי', ואני מהנהנת בשתיקה, תוהה אם יש מישהו שפונה למסאג' באמצע הקניון ההומה שאכן עשה עיסוי לאחרונה. העיסוי שלו עוזר, ונדמה לי שהבעיה נפתרה, אלא שבחזרה בבית הכאב לא קהה, אלא מתחזק. אחותי מביטה לי בגב, מצביעה על השלפוחיות האדמדמות שפרחו בו ופוסקת 'שלבקת חוגרת'. היא תוקעת בי מחטים ברגל ובידיים, ומקיזה לי דם מהאוזניים ועוד מספיקה להכריח אותי לקבוע תור לרופאה לפני הנסיעה.

בבוקר אני לוקחת את אמא למועדון. היא מחזיקה לי את היד כשאנחנו חוצות את הכביש, ומצביעה על ההסעות שמביאות את גדודי הקשישים מרחבי העיר למעון הקשישים. בשערי המועדון עומדות המטפלות ומברכות אותנו במאור פנים. את יודעת מי זו? שואלת אמא שלי את המטפלת כשהיא מצביעה עלי, ולרגע אני חוששת שהיא באמת לא יודעת מי אני. אבל אמא שלי מבקשת להשוויץ בי: זו הבת שלי. היא מהססת לרגע. 'השלישית' היא אומרת ומחייכת. ברור לי שהיא לא זוכרת את השם. שלישית גם טוב. היא מתיישבת ליד שולחן האוכל, לפניה צלחת עם ארוחת הבוקר. אל תלכי, היא מבקשת, ואני מזכירה לה שאין ברירה ושיש לי תור לרופאה.

אני מעדיפה סיפורים 'סגורים', עם סוף מעגלי ופואנטה, רצוי גם עם מסר ברור או מוסר השכל. אבל לכאב הזה אין מסר. יש לו נוכחות, תזכורת תמידית לחלק הזה בגוף שממנו היתה צומחת כנף ימין, לו באמת הייתי מלאך. פעמים רבות סטרס גורם התפרצות של שלבקת חוגרת, אומרת הרופאה. צד ימין זה הגברים של חייך, אומרת אחותי לפני שהיא נפרדת, ומעיפה מבט געגועים אחרון בתמונה של אבי. בדיעבד קל להסביר הכל.

still life - egg, josef sudek

Josef Sudek, Still Life / Egg

מודעות פרסומת

27 תגובות בנושא “אמי השניה

  1. הצילום קסום פשוט ! האמת שאין לי מושג מה זה שלבקת חורגת,כלומר שמעתי את השם כמובן כבל לא ידעתי שאחד הסימפטומים שלה הוא כאב גב,אני גם סובל מהגב ובדרך כלל דיקור מאוד עוזר,מקווה שתרגישי טוב.
    התאור הזה שאת מתארת את העזרה לאימך היקרה מכמיר את ליבי,מזל שאתן עוזרות ,זה לא מובן מאליו ,אני מתאר לעצמי שיגיע רגע שיהיה קשה יותר ואז תצטרכו לפתרון אחר עם כל הכאב.נקווה שהוא רחוק עדיין

    אהבתי

    1. שלבקת חוגרת היא מחלה שנוצרת מוירוס, ולמעשה זה 'גלגול' של אבעבועות רוח שחלינו בהם פעם, כשהוירוס נשאר בגוף, ויכול להתפרץ. היא מופיעה אצל אחד לשלושה אנשים מבוגרים, ואני מכירה אותה מהבן הצעיר שלי, ומעוד אנשים שחלו. מקצת קריאה ברשת (שם רואים את כל הזוועות) יש אנשים שלוקחים את זה נורא קשה. בכל מקרה זה לוקח כמה שבועות וכואב מאוד.
      גם אני מקווה שהרגע הזה עוד רחוק. בינתיים, זה עדיין עובד ככה.

      אהבתי

  2. בהתחשב בכל מה שעבר עלייך לאחרונה, שלבקת חוגרת באמת לא מאוד מפתיעה. זה מן הסתם לא מונע ממנה להיות מכאיבה מאוד (ומחלישה). רפואה שלמה – ואני מאחלת שהימים עם אמך יעברו על שתיכן בטוב.

    Liked by 1 person

    1. לגוף יש דרכים משלו ל'חנך' אותנו. אני מקווה גם כן שהשבוע יעבור טוב. איכשהו אני מוצאת את עצמי לאחרונה אחראית על שלומן ובטחונן של ה'אמהות' שלי, וגם זה לא קל.

      אהבתי

  3. שלבקת חוגרת אכן מתפרצת הרבה פעמים כתוצאה מדחק (סטרס) והיא כואבת מאד…. עברת הרבה לאחרונה, מניפה יקרה, לא פלא שהגוף מצא דרך משלו לבטא זאת.
    יש איזשהו פיצוי עגום משהו, בכך שאמא שהיתה קשוחה וקשה הפכה לעת זקנה (ומחלתה) לרכה ונעימה כמו כרית נוצות…..לפחות זה מקל עלייך לטפל בה. אני יודעת שמיד תקפצי ותגידי שאת כמעט לא עושה זאת, ואחותך נושאת ברוב העול הזה – אבל הנה התנדבת להיות איתה שבוע שלם. מקווה שבשבוע הזה בריאותך תשתפר וכאבך יפחת, ושתמצאי עם אמא הנאות קטנות ומעט נחת…….

    אהבתי

    1. באופן מודע לגמרי אני מגדירה את עצמי 'הקו השני' בטיפול בהורים. גם גיאוגרפית וגם מנטלית, ואולי אפילו לפי סדר הלידה (מלמטה), למרות שלכאורה זה נשמע הזוי. וגם כי אני בהחלט מודעת למה שאחותי עושה ויודעת שכמו כל מטפל גם היא צריכה תמיכה ואני שם בשבילה. רק בשבעה הודה אחי שהם לא הפנימו את חומרת המצב, וגם כשאחותי התריעה הוא חשב שהיא מגזימה. אחותי הגדולה לא תודה בזה אף פעם, אבל גם היא לא רואה את המצב לאשורו, ויש לה נטיה לsugar coating. זה קשה להביט בלבן של המציאות בעיניים כי מי רוצה לראות את ההורים הופכים לתלויים וחסרי אונים, נוח יותר להדחיק. גם אני מקווה שהשלבקת שיש לה פוטנציאל של כאב נוראי תרוסן ומהר. לא מתאים לי שבועות של כאב עכשיו 😖

      אהבתי

  4. הכאב שלך מהדהד בי היטב, אמא שלך באבא שלי. דמנציה עלובה ועצובה.
    לפני שבוע וחצי הצליח לנהל איתי שיחת טלפון שהיתה קצת יותר מוצלחת מהרגיל והצליח לזכור ולספר לי חוויות מטיול שעשה והנופים שראה, אחר כך, במשך ימים התקשר שוב ושוב ושוב וניסה לשחזר את השיחה המוצלחת, הקולחת (יחסית, הכל יחסי מאד מאד).

    חלק מהקושי הוא שאין מוסר השכל או סוף ברור, זה רק עליות וירידות קטנות, ולפעמים העליות כואבות יותר מהירידות שבאות אחריהן.

    אהבתי

    1. אכן, דמנציה מכוערת ומעציבה מאוד. אני לומדת לקחת את העליות בלי ציפיות נוספות. מאוד הופתעתי היום לגלות למשל שאמא שלי זכרה את התיק החדש שלי משבוע שעבר. לעומת זאת היא אמרה לי לפחות חמש פעמים שאבד לה עפרון האיפור שלה, ובכל פעם הראיתי לה שיש עפרון חדש בחדר האמבטיה, אבל זה לא נקלט. אין לי ספק שהדברים עוד יתדרדרו, אז בינתיים אני מנסה לשמוח שהיא עוד יודעת שאני הבת שלה, ושהיא בסך הכל חיה חיים לא רעים. ילדותה השניה.

      אהבתי

  5. לרוב את נוטה לחלות בחופשה, הנה לך שינוי. האם זהו איבוד שליטה? אולי! אבל לפעמים טוב להרפות לאבד שליטה (אומרת זו שלא מוכנה לוותר עליה 🙂 ) חבל מאד שדווקא זמן שאת רוצה להיות במיטבך, לטפל באמך על הצד הטוב ביותר ועוד יותר חבל שזו מחלה מכאיבה שכזו ולפעמים עלולה להמשך זמן ארוך מאד.
    ראשית מאחלת החלמה מהירה (כבר שמעתי על החלמה תוך שבועיים) ומקווה שתידבקי מהנטייה של אחותך. זה טוב יותר לנפש.

    אהבתי

    1. הממממ, זה עדיין חופשת סמסטר, השבוע האחרון, ובדיוק השבוע שבו נגמרו לי הכנסים והבחינות 😯, לכן גם יכולתי להתנדב להיות עם אמא שלי. אני מאוד מקווה שקיבלתי את הגירסה הקלה של המחלה. שמעתי עליה דברים נוראים.
      אם את מדברת על הנטייה של אחותי הגדולה, להדחיק, אז כנראה שלא. אולי זה מתאים לאנשים מסוימים. לי לא (יש כנראה קשר לעניין השליטה).

      אהבתי

  6. לא יודע למה, אבל הפוסט שלך הדהד לי את השיר הזה:
    Als das Kind Kind war
    war es die Zeit der folgenden Fragen
    Warum bin ich ich und warum nicht du
    Warum bin ich hier und warum nicht dort
    Wann begann die Zeit und wo endet der Raum
    Ist das Leben unter der Sonne nicht bloß ein Traum

    אהבתי

    1. לא הכרתי, ודווקא ברור לי מאוד למה הפוסט הדהד לך אותו. מאוד 'קהלת' das Leben unter der Sonne. התשובה מן הסתם לקוחה משיר אחר, היצ'קוקי:
      "Que sera, sera
      Whatever will be, will be
      The future's not ours to see
      Que sera, sera
      What will be, will be"

      אהבתי

  7. בזכות הפוסט שלך למדתי מה זה שלבקת חוגרת. מה שמוזר זה איך המעסה לא ראה או לא אמר לך כלום על זה.
    נראה שאת חלומה של כל אמא. כל הכבוד לך! אני לא יודעת אם אני הייתי מצליחה להתמיד במשימה כזו… אני זוכרת שסבתא שלי היתה בבית חולים סופני (ככה קוראים לזה?) וכל פעם הייתי צריכה ממש להכריח את עצמי לבוא לבקר. זה בהחלט דבר לא קל

    אהבתי

    1. כשהמעסה עיסה עוד לא היה כלום (אבל בניגוד לאמירה של ביבי, נהיה ועוד איך בהמשך). אופי המחלה הוא כזה שהיא מתחילה בכאב, ורק אחרי כמה ימים יוצאת הפריחה. אגב, שלב הכאב הוא גם שלב ההדבקה ועכשיו אני דואגת כמה אנשים הדבקתי בקניון, ואולי גם את המעסה עצמו 😳.
      השהות עם אמא מוגבלת בזמן. זו אחותי שנמצאת איתה ביומיום, גרה לידה. בית חולים סופני זה לא מקום נעים לאף אחד, לא לשוהים ולא למבקרים. אמא שלי, לעומת זאת, קצת כמו ילדה בת 4 נחמדה מאוד. אפשר לשיר איתה, והיא לא מקטרת כמו הרבה זקנים. היא מעירה הערות חמודות כמו 'כמה הפרחים יפים', או קוראת לצעיף שלה 'חתול'. הבת של אחותי בת 11 ממש מתה עליה, ומתכרבלת איתה, ונתנה לה כרטיס יומולדת (שחל היום, אגב) שבו היא כתבה שהיא סבתא מהממת, מצחיקה, מושלמת. אלה ודאי לא תארים שהילדים שלי שהכירו סבתא בריאה השתמשו בהם. לא שאני ממליצה על דמנציה מן הסתם, אבל אם מחפשים את פס הכסף במציאות מנוולת, השינוי האישיותי שחל בה חיובי לגמרי.

      אהבתי

  8. כותרת הפוסט הדהדה לי את הפוסט הקודם שלך, בו ליווית את הכהנת הגדולה לכנס. כמה אימהות יש בכל אחת מהן, וכשעוברות השנים מתקלפות השכבות ומתגלה התוך הרך יותר. באיזשהו מקום, בתוך כל המצב הנורא הזה, יש נקודה קטנה של חסד ברכות הגלויה. לפחות רגע אחד לנשום בו, ולתוכו.

    לפני כשנה גיליתי במקרה שיש תוסף תזונה בשם ל-ליזין, שאפשר לרכוש בבתי מרקחת רגילים. אין לי מושג מה יש בו, אבל הוא עובד כמו קסם כשמדובר בשלבקת על כל סוגיה ובנות דודותיה. איך שמתחיל הכאב, לוקחים כדור בבוקר וכדור בערב (על בטן ריקה) וה"התקף" נמנע, או עובר בווליום נמוך יותר. מאז שגיליתי אני מפיצה את הבשורה. תקראי על זה ותראי אם מתאים לך.

    אהבתי

    1. לגמרי, ג'יין, האמהות שבחיי. אני תוהה לגבי השכבות והתוך די הרבה בימים האחרונים. האם, נניח, אמא שלי היתה רכה תחת קליפה והרכות הזו באה לידי ביטוי כעת, או שהיא באמת השתנתה באופן מהותי. אתמול זיהיתי בין חברי ה'מועדון' שבו אמא שלי מבלה כל בוקר אבא של חברת ילדות, הנרי. הוא היה איש שיחה מבריק, וכעת הוא, איך לומר את זה, קליפה קטטונית. כל זה צפוי עם אלצהיימר, אבל מה שהרס אותי היתה החזות שלו. בקושי זיהיתי אותו, והייתי צריכה אישור של העובדות שזה האיש. הוא השתנה פיזית וכשם שמהאישיות ההיא נותרו רסיסים אם בכלל, גם בחזות שלו כבר מדובר במישהו אחר לגמרי. מבעית. לגבי אמא שלי אני בהחלט מברכת על כך שהשינוי האישיותי חיובי. יש בזה בהחלט המון חסד, מכל מיני סוגים.
      תודה על הטיפ. בכל יום אני מגלה שכנראה זה לא הולך להיות כל כך פשוט כמו שחשבתי. בינתיים ביטלתי רק דברים שרציתי לבטל. אבל נראה לי שלא יהיה מנוס מביטול של דברים שאני פחות רוצה.

      אהבתי

  9. את כותבת יפה כל כך על דברים כואבים ועצובים כל כך. יש בזה כוח. גם זה מנגנון התמודדות (ולא רק הדחקה…).

    מאחלת לך שהשלבקת החוגרת תחלוף במהרה ותהיה כמה שפחות מכאיבה או מעיקה.

    אולי כדאי שתורידי הילוך ותנוחי יותר…

    איתך,
    אור

    אהבתי

  10. מניפונת יקרה, את תהיי בסדר, אבל תאפשרי לעצמך בבקשה, כפי שאת מאפשרת לאחרים.
    מחלות בדר"כ עוזרות להוציא מהגוף מה שהצטבר בו והתקשינו לשחרר ולהוציא…
    קשה מאוד לשחרר, במיוחד לאנשים שמהותם להכיל.
    עיזרי לעצמך, והיי בקבלה, אז זה קצת יותר קל.
    מחבקת קרוב ובשקט.

    Liked by 1 person

    1. בראש אני מבינה הכל. בגוף, המממ, אני לא כל כך משחררת. לכן אולי הגוף צריך ל'דבר' אלי במחלות. חברה סיפרה לי שאחרי שאבא שלה נפטר היא חלתה בדלקת ריאות קשה ושום אנטיביוטיקה לא עזרה. היא היתה צריכה למצוא דרך לבכות ולבכות אותו, כי בשבועות אחרי הפטירה היא בעיקר עזרה לאמא שלה להתאפס. אני לא במצב הזה, אבל כן המשכתי הלאה כרגיל. יש מחיר לדברים האלה. תודה על החיבוק, יקרה.

      אהבתי

      1. כל החיים האלו נדמים לי כמו פרפר שבא לבקר על כף ידי,
        אני לא יכולה לכלוא או לאחוז בו, אני חייבת לפתוח את היד.
        הוא ישאר על היד שלי ככל שיחפץ, וילך כשיחפץ, והיד שלי תישאר פתוחה כדי לאפשר לו להיות או לא להיות שם.
        כזה שיחרור.
        (נושמת איתך, תרפי ותרפאי }{).

        Liked by 2 אנשים

  11. דימנציה…
    אחת ממחלות הזקנה הפחות נחמדות
    בן אדם הולך ונעלם והופך להיות משהו אחר…
    לא פשוט העניין הזה
    לא פשוט בכלל

    מקווה שהשלבקת בדרך לעבור ממך והלאה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s