קייזרשמארן בממלכת הקרח

יום לפני הבן של הכהנת הגדולה מתקשר אליה, מודאג. אמא, הוא אומר, אולי תבטלי את הנסיעה? אני מודה שמחשבה דומה עברה גם במוחי. בשנה שעברה כשערכנו כנס בארץ, תכננו כנס המשך בוינה. אמרתי לכהנת שניסע ביחד: נטוס ביחד, נשכור דירה ביחד, נלך ביחד לאוניברסיטה. אני אחראית עליה, אני אקח, אני אחזיר. היא אישה זקנה וכבר נפלה ושברה את האגן ואת המרפק לפני כשנתיים. ברור לי שבלעדי היא לא תגיע לכנס, ואני רואה את הזיק בעינים שלה כשאני מציעה לה לנסוע ביחד. אלא שלא לקחתי בחשבון שפברואר בוינה זה לא בדיוק שקדיות פורחות ודרום אדום. יום לפני הכנס התחזית בוינה מקפיאת לב: בין מינוס שש למינוס 12. אני מבקשת מקולגה שכבר הגיע לשם עצה לקראת הנסיעה, והוא עונה: תמצאו תירוץ לא לבוא.

אני פוגשת את הכהנת בשדה התעופה. אני אף פעם לא מקצרת תהליכים ותורים, אבל איתה אני בת-נמרה, עוקפת את כל התור לביטחון וניגשת ישירות למסלול עם סמליל הנכים. היא בקושי הולכת, נעזרת במקל, ולעמוד במקום זו משימה בלתי אפשרית מבחינתה. בדרך אנחנו גם מקבלות סיבוב על מכונית הגולף הזו, עם נהג ג'ינג'י בעל זקן היפסטרי שעוקף באלגנטיות את כל ההמונים באזור הדיוטי פרי והשרוול. מודה שתמיד רציתי לנסוע במכוניות הללו, והחוויה אכן לא מאכזבת. הכהנת מתבוננת בעוברים ושבים. אף פעם לא שמתי לב, היא אומרת, איך כל אדם הולך אחרת. פעם הייתי הולכת כמותם, בלי להקדיש לעניין מחשבה. תוך כדי דיבור היא מיטיבה סביבה את המעיל הכבד שהביאה. את התיקים שלה אני לא נותנת לה להרים.

בוינה אנחנו מתמקמות בבית מדהים בלב העיר, מרחק קצר מהאוניברסיטה. יש לנו יום עד שהכנס יתחיל, והיא נשארת בדירה עם ספר. בינתיים אני יוצאת לסיבוב, רוצה אולי לקפוץ לליאופולד לראות את 'הנשיקה' של גוסטב קלימט. קר בחוץ. כל כך קר שהפנים כואבים, והעיניים צורבות. יש לי נעליים מרופדות ואת הידיים עם הכפפות אני משאירה עמוק בתוך הכיסים של מעיל הפוך, אבל הירכיים קופאות.

כל כך קר ששיחי הורדים בגינה המלכותית מכוסים בשקי יוטה, נראים כמו אנדרטה מוזרה לחלום האביב:

וינה שיחי ורדים.jpg

כל כך קר שהמים בבריכה הם גוש קרח סולידי, ורק היונים עוד הומות בכיכר כמו היתה זו טרפלגר ומישהו כבר ישליך לעברן זרעונים משקית:

וינה, בריכה קפואה.jpg

גם היונים וגם העורבים צריכים לחזור לתיבה, להזהיר את נוח שישאר שם עוד כמה ימים עד שיקלו המים, או שיעלו קצת המעלות, אבל נראה שהם מסתדרים לא רע, שלג, אדמה קפואה והכל:

וינה, עורב.jpg

כל כך קר שפתיתי השלג שיורדים קטנים ויבשים, ולא נדבקים לשלג שנח על הקרקע ועל הספסלים. הרוח משחקת בהם ומטאטאת אותם בתלתלים לבנים מסתלסלים עד שהעיניים הכואבות כבר לא יכולות לעקוב אחריהם והם נעלמים:וינה, ספסלי שלג.jpg

כל כך קר שאין נפש חיה ברחוב. רגע. רוכב אופניים עטוף עד קצה אפו מדווש בחמדה, ויש שם ג'וגרית מטורפת. בחיי שהאוסטרים האלה משוגעים:

וינה, ג'וגרית.jpg

קר כל כך שחייבים להכנס לקפה לנדטמן המצוין ולו רק כדי להפשיר את הירכיים שמאותתות בכאב. בפנים אנשים מתקלפים מהמעילים ויושבים על ספל קפה ואפפלשטרודל מיט ונילה זוס בחולצות לבנות מגוהצות וחליפות אלגנטיות:וינה, קפה לנדטמן.jpg

כל כך קר, שגם דוכני אוכל רחוב מוגנים בבועת זכוכית, ומוכר הנקניקיות נראה כמו רוקח עם מדים אדומים סטריליים:

וינה, אוכל רחוב.jpg

בערב האחרון של הכנס המארחת שלנו, מריאן, מזמינה את אנגליקה, את הכהנת ואותי לארוחת ערב אוסטרית טיפוסית אצלה בבית. מריאן הכינה קייזרשמארן, מעדן אוסטרי אופייני. זהו פנקייק מפורר שעליו בזוקה אבקת סוכר, שאוכלים אותו עם רסק תפוחים או קומפוט שזיפים. ילדים, הזהרו מאוכל מרכז ארופאי שהוא כבד וחסר תחכום, או לכל הפחות, דלגו ישר למנות האחרונות. אני מספרת לאנגליקה שבמעט הזמן שהסתובבתי בוינה לא עשיתי קניות. אלא שתיק מסוים קרא לי מחלון ראווה, ממש כפה את עצמו עלי, למרות שנשבעת לכם, לא היו לי תוכניות לקנות דבר. אנגליקה מביטה בתיק שלי ומתגלגלת מצחוק. יודעת מה, היא אומרת לי, בביקור האחרון שלי בוינה קרה לי אותו הדבר בדיוק. גם אני לא תכננתי לקנות דבר, ועברתי לתומי ברחוב, והתיק קרא לי. אותו תיק ממש היא קנתה. אנחנו לוגמות עוד קצת יין, וצוהלות כמו ילדות קטנות שמגלות שיש להן אותן קוקיות.

זום-אין לתיק הסירנה (זו הדמות המיתולוגית ששרה באודיסאה וכולם נלכדים בקסמיה):

וינה, תיק בזום אין.jpg

בשדה התעופה בן גוריון מסיע אותנו הנהג עם הזקן הג'ינג'י ההיפסטרי לביקורת הדרכונים. בחוץ עשרים ושלוש מעלות, והכל ירוק. היה פורים אביבי מדהים, מספר לי השותף בדרך, ואני פותחת את חלון הרכב, ושואפת את האוויר הנעים בלגימות גדולות.

33 תגובות בנושא “קייזרשמארן בממלכת הקרח

  1. יש לנו ארץ דפוקה אבל לפחות מזג האוויר פה טוב, שמחה לדעת שחזרתן בשלום, ומה עם תמונה של התיק?

    אהבתי

  2. איזה קור בלתי נתפס (למי שלא חוותה אותו) בארץ אני כבר שנים לא הולכת עם מעיל. דווקא קניתי, אבל אף פעם אין הצדקה אמיתית למעיל. בדרך כלל שתי חולצות וסוודר מספיקים לגמרי.
    הקשר שלך עם הכוהנת הגדולה מופלא ונהדר ומרגש מאד.
    והתמונות ממחישות היטב את מה שסיפרת. רק התמונה של התיק החדש חסרה לי 🙂

    אהבתי

    1. לכל דבר מתרגלים, כמו שהעידו רוכב האופניים והג'וגרית. רק לוקח לגוף זמן, וזה כמובן לא המצב כשנוסעים לשבוע. הוספתי תמונה של התיק, אמנם בזום אין. למרות שאנגליקה קנתה תיק זהה אני מניחה שאין הרבה כאלה בארץ 🙂

      אהבתי

  3. יש פעמים שחפצים כופים את עצמם עלינו, דיוק כפי שאת מתארת את התיק, קרה לי עם צעיף שראיתי בחנות למידות גדולות.
    מה לך ולמידות גדולות, הסתכלה בי הזבנית כלא מאמינה, מזל שבשביל צעיף לא צריך להתאים את הגוף לסחורה בחנות.
    כיוון שלא חוויתי קור מהסוג שתארת, התפתיתי להאמין שהייתי מחליפה אותו בשמחה עם החום והלחות של הקיץ.
    רק שהאפור מדכא והלבן הזה שסובב יכול להרדים לי את הנשמה, לכן בכל זאת עדיף הקיץ הישראלי.
    אגב, למי צריך לשלם בשביל לשמר את מזג האוויר הנפלא השורר אצלנו בימים אלה? 😜

    אהבתי

    1. נדמה לי שאלה הקניות הטובות ביותר, כשאת לא מתכננת כלום, ופתאום חפץ כלשהו קורא לך, ואת מרגישה כמו מגלה ארצות שנתקל בארץ בלתי ממופה. יש אז תחושה של איחוד קרובים, כאילו שהחפץ הזה ואת אחים שהופרדו בילדותם והנה שבו והתאחדו 😎. גם אני חסידה קטנה מאוד של החום והלחות באזור השפלה בעיקר בקיץ. נדמה לי שהדברים הולכים ומחמירים בשנים האחרונות, וקראתי היכנשהו שזו אשמת המזגנים שפולטים חום לרחובות. אלא שבלי מזגנים כמובן אי אפשר. כל מקום והבעיות שלו, אבל עדיין אני מעדיפה את הארץ. הקור הזה חודר לנשמה.

      אהבתי

  4. פעם אחת מתוך הרבה נסיעות לחול שנסעתי בשנות ה80 וה90, נסעתי בפברואר לפסטיבל ברלין המפורסם.ידענו שיהיה קר אבל עד שאתה לא חווה את הקור אתה לא יכול לתאר לעצמך. אתה יוצא מהטרמינל המחומם בשדה התעופה ואתה מקבל מכת קור שמעולם לא חווית כמוה ואחכ אתה נמצא שבוע בעיר קפואה עם שלג שלא הולך לשום מקום.אחרי יומיים כבר חישבתי את קיצי לאחור אבל השנה הייתה 1987 ומזרח ברלין הייתה מעבר לחומה והיה כדאי להשאר למרות הקור.
    אהבתי את שמות המאכלים שתארת בגרמנית אוסטרית עם המבטא המשגע הזה.
    טוב שחזרת בחתיכה אחת 🙂

    אהבתי

    1. לא תתפלא לשמוע שנשמתי לרווחה כשהורדנו את הכהנת בביתה עם המקל, המזוודות, המעיל, הכובע והצעיף כשהיא שלמה ובריאה (יחסית). כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש בגילה, ולא התכוונתי שזה יקרה במשמרת שלי. אלא שהיא גם באמת תרמה תרומה אמיתית לכנס, וההרצאה שלה, שנאמרה בקול רם ולאט, היתה מעולה, אולי הכי טובה בכנס. היא מדהימה, עדיין.
      זוכרת שסיפרת על הפסטיבל הזה, ואכן אנחנו לא מכירים ולא יודעים איך להתמודד עם קור כזה. באירופה אומרים: אין דבר כזה יותר מדי קר, יש לא לבוש מספיק חם, וראיתי אפילו אישה אחת מסתובבת עם תינוק בעגלה 😳😱. אנחנו לא מבינים את זה, זו תרבות אחרת.

      אהבתי

  5. התמונה של שיחי הוורדים המכוסים (עם פרסומת ל[בית] קפה? על השקים) היא בלתי נשכחת. ואהבתי את הרעיון של תיק-סירנה 🙂
    ברוכה השבה!

    אהבתי

    1. עד שלא כתבת את זה לא שמתי לב לכיתוב על השקים – הסתפקתי בדימוי של השיחים העטופים שנראים כמו חטופים שמבקשים למנוע מהם לראות את חוטפיהם. הכיתוב מוסיף טאץ' של אירוניות, קפה מברזיל השמשית והחמה. ואת צודקת גם לגבי הגלים של תיק הסירנה. ואכן, שבתי ממסעי (ריפרור נוסף לאודיסאוס. מזל שלא הותרתי אנשים מאחור כמותו).

      אהבתי

  6. וואו, איזה אומץ לטוס עם הכוהנת הגדולה לארצות הקור ככה. וטוב שיש את שירות ההסעות בתוך השדה. זוכרת שנעזרנו בזה כשחזרנו מארגנטינה עם הגב השבור של T ( זה היה טרום בלוג). התמונות מרהיבות ואיכשהו מצליחות להעביר את תחושת הקור. הוא באמת בלתי נסבל…זוכרת את בוסטון ודטרויט בשנה שעברה ( מינוס 12 ). הכי כיף לקנות משהו בלי תכנון או כוונב מראש. אלה הקניות הכי מוצלחות.

    אהבתי

    1. אומץ או טפשות? כשתכננו את הנסיעה לא העלינו על דעתנו שניפול על השבוע הקר ביותר בשנה שפקד את הבירה האוסטרית. באמת שיצאתי לדרך עם חרדות לא פשוטות, וביום ב' בבוקר, לפני הנסיעה עלינו לקבר של אבי, לשלושים, ובטאתי בקול את חששותי. מה שקרה היה שהמשפחה של אחותי שמעה אותי: האיש שלה רץ לקנות לי שקיות קטנות כאלה שמחממות כששמים מתחת לבגדים מחנות למטייל; אמא שלו נסעה הביתה והביאה לי בגדים תרמיים: גופיה, מכנסיים, מחמם צואר, כובע שהיא קנתה לעצמה לנסיעה לחו"ל ומעולם לא השתמשה בהם; ואחותו חיכתה לי בשדה התעופה (היא אחראית על כל המערך הזה של טיפול באנשים עם צרכים מיוחדים) ועשתה לי את כל העניין חלק וקל יותר והרבה יותר ידידותי. זה היה מאוד מרגש, כל ההתגייסות הזו. עם כל העזרה הזו החלטתי שאני נוסעת, ושנפעל לפי השטח והמצב. הכהנת לא רצתה לוותר גם כן. בדיעבד היא צדקה. אבל אני לא חושבת שנעשה את זה שוב.

      Liked by 1 person

  7. התיק הזה קורא גם לי :- ) אני גם שומעת אותו.
    איזה קטע! שתיכן עם אותו תיק, נו אולי לדוממים בכל זאת יש קול.
    וגם הקור של המקום מגיע עד לכאן.
    איך היתה לך החוויה להיות איתה?
    אני חושבת שקור כזה קיצוני שהירכיים קופאות, הוא לא חוקי.
    תפשירי, ותנשמי פריחה, יש אביב! ואני יודעת שהעצים העירומים איכשהו בבת אחת יעשו ירוקים, אז השנה שמתי לב אליהם, לפני שזה יקרה לפתע.

    אהבתי

    1. יש לו כוח משיכה אמיתי, לתיק. משהו בדוגמה (ספק פרחים, ספק גלים), בצבע העז (היו גם בכחול ובשחור ובחרדל, אבל הבורדו הזה הכי יפה, גם אנגליקה חושבת 😊), ובעובדה שהוא בדיוק בצורה ובגודל שאני אוהבת – מעין שק שמכיל כל מה שאני צריכה, אבל עדיין מעור ולא זרוק מדי. הנה תרגמתי את ה'קריאה' שלו אלי מ'סירנית' לעברית.
      הייתה אכן חווייה, והיו הרבה קטעים שבהם היה לה קשה, ואפילו פעם אחת שבה היא הכריזה שזהו, זו הנסיעה האחרונה שלה לחו"ל. אני קצת מכירה את זה מההורים, וזה גם קטע של זיקנה שבאה לצערי עם גלים של דיכאון (קטע כימי לגמרי של מחסור בדופמין במוח). אבל ההרצאה היתה נהדרת, והיא נהנתה מהיציאה למסעדה עם כל המשתתפים ואפילו שתתה כוסית יין לבן שגרמה לה לישון 'הרבה יותר טוב מאשר בבית' (אני מצטטת). היא לא עושה את זה בדרך כלל כי סוכרת של זקנים. העניין עם אנשים בגילה הוא איזון, ואני הייתי שם כדי לעזור לה בכל הדברים האלה כמו לקנות לה פלסטרים אחרי שסגרה לעצמה את דלת הארון על האצבע, להחליף לה את הפלסטר מדי יום, להזכיר לה לקחת את התרופות בזמן ובאופן כללי להיות שם בשבילה. למרות כל הרשימה הארוכה הזו שנשמעת כמו עובדת זרה, הקטעים החשובים באמת הם השיחות איתה. היא עדיין המוח הכי חריף שאני מכירה, אישה חכמה בקנה מידה אחר. זו זכות גדולה להיות איתה.

      Liked by 1 person

      1. אשרינו שזכינו ואנו זוכים להיות בקרבת אנשים כאלו,
        וממש לא כמו עובדת זרה, אלא כמו חברות אמיצה וקרובה.
        לגמרי השיחות, והאינטימיות של שתיכן והקשר הכל כך מיוחד הזה.

        (מאוד אהבתי את הטקסטורה!)

        Liked by 1 person

  8. הייתי מעדיפה מזג אוויר אירופאי קפוא על פני הקיץ הנוראי שיש בארץ
    בפני הקור יש איך להתגונן, יש בגדים ללבוש ומקומות סגורים ומחוממים
    בפני החום השורר בארץ כשצריך לצאת החוצה זה היום ונורא (ובמיוחד באזור גושדן שהחום בא בתוספת לחות שהופכת את הכל לבלתי נסבל בעליל)

    איזה מוזר שבאירופה יש גל קור, הכל קפוא ומושלג, ואצלינו 25 מעלות (ועוד צפויה עליה השבוע)
    החורף דיי דילג עלינו השנה והגענו ישר לאביב (בתקווה שהקיץ ירחם עלינו)

    אהבתי

    1. תיאורטית את צודקת, שנגד קור אפשר להתגונן ונגד חום אמנם יש מזגנים אבל בחוץ אין כל כך מה לעשות. אבל. הקטע עם הקור הוא שהוא בא עם אפרוריות וחוסר שמש, וזה הדבר המדכא באמת. ודאי שמעת על דיכאון חורף ואיך במדינות מסוימות אנשים יושבים תחת נורות אור כדי להמנע מדיכאון. זו הבעיה האמיתית.

      אהבתי

  9. מבינה לליבך. בדיוק אותו הדבר, פחות שלג או גשם, קרה לי באמסטרדם ואני חזרתי יום לפני פורים. היה כל כך קר… לא היה יום אחד מעל האפס ורוב הזמן בדקנו את "התחושה האמיתית" בתחזית ששיקפה הרבה יותר את התחושה. עם זאת, כיף לטייל בחורף. אני אישית מתה על זה ומעדיפה את זה על טיול בקיץ מהביל ומזיע. קניות….אני דווקא קניתי במודע 😉

    אהבתי

    1. ראיתי תמונות של אנשים מחליקים על הקרח בתעלות באמסטרדם, הזוי. אני איתך עם העדפת החורף על הקיץ, ובכל זאת יש גבול. וכשכל הזמן צריך להכנס לחנויות כדי להפשיר כי אי אפשר להיות בחוץ יותר מעשר דקות זה מן הסתם גם עוזר לפרוייקט הקניות 🙂
      אני חושבת שאם הייתי עושה קניות במודע לא הייתי מסתובבת במרכז העיר – שם כל החנויות הן של המותגים הכי יקרים באירופה. יש אזור קניות עממי יותר עם מציאות. אבל באמת שלא תיכננתי קניות בכלל. ורק לתיק היו תוכניות אחרות…

      אהבתי

  10. עד שלא חווים קור אירופאי מתחת לאפס קשה באמת לתפוש כמה זה יכול להיות נורא. צרפת הייתה מאוד קרה כשטיילתי בה לפני שבועיים, אמנם פחות ממה שאתה מתארת, אבל עבורי הירכיים היו המקום שסבל יותר מכל. הראש עם כובע טוב, הפנים מאחורי צעיף שכרוך סביבן, וגם הטורסו והשוקיים ומטה מכוסים ביותר משכבה מחממת אחת של מעיל, גרביים ארוכים ומגפיים אבל הירכיים נותרות מאחורי שכבה בודדת של ג'ינס.
    ובכל זאת- יש איזו חוויה במזג אוויר שונה וקיצוני כל כך. יש משהו נחמד בלהתכנס בבתים ולהנות מאוכל טוב (גם אם יש לו שם ארוך שקשה לקרוא בעברית 😄 ), או לפחות זה גורם להעריך יותר את מזג האוויר הישראלי והידידותי.

    טוב שנהנתן בכנס וטוב יותר שחזרתן שתיכן בריאות ושלמות.

    אהבתי

    1. בדיוק. הירכיים זה עקב האכילס של מזג האוויר הקר (כי גם אני לא מוכנה ללכת עם גטקס שאי אפשר להוריד כשנכנסים לבתים המחוממים יתר על המידה). ואני מודה שיש משהו מרענן בקור הזה, לפחות במשך חמש הדקות הראשונות. אחר כך זה סיפור אחר. אבל זו חווית החופש/ה: לעשות משהו שלא תעשי ביומיום, לחוות משהו אחר, לאכול משהו אחר.

      אהבתי

  11. הקינוחים באירופה זה באמת משהו. ואני אפילו לא חובבת מתוקים…
    קניות בחו"ל זה עניין שפחות מדבר אלי, אך דבר דומה קרה לי באמסטרדם לפני חודשיים – נכנסתי לחנות וינטאג' והיה שם תיק שפשוט התחנן שאקח אותו. מאחר והוא באמת היה מיוחד ביותר, שילמתי עליו חתיכת מחיר מופקע שלא היה שווה כלל מאחר והתברר מאוחר יותר שהתיק כלל לא נוח. לכי תסמכי על תיקים שמדברים אלייך… אבל אני מקווה שאת נהנית משלך 🙂

    אהבתי

    1. תיקים ממתיקי שפתיים. בינתיים תיק הסירנה שלי לגמרי ממלא אחר הבטחתו: הגודל נכון וגם התחושה על הכתף. ממתינה לתגובות מקהל בלתי משוחד.
      והקינוחים באימפריה האוסטרו-הונגרית לשעבר שווים כל קלוריה. אנחה.

      אהבתי

  12. הרבה הרבה כבוד שכך נהגת במורתך 🙂
    ואני קורא וכמו בכל חורף נזכר בהולדן קולפילד שמתחבט בשאלה הנצחית לאן מסתלקים הברווזים כשהאגם בדרום הסנטרל פארק קופא? (גם נזכר תמיד בפקודת סאלינג'ר שבשאלות של מהות החיים, כמו לאן נעלמים הברווזים כל חורף, אין לשאול נהגי מוניות עצבניים).
    כן, בטח שהחורף, יותר מחורפים אחרים, השאלה צפה וקופאת, עם החורף הקפוא מאוד שעובר על אירופה. גם שמתבהר כבר, הרוח עומדת על משמרתה וסורקת בסופות מקפיאות עצם את בני האדמה ואת האנשים המתרוצצים אנה ואנה.

    אהבתי

    1. מודה שעם החזרה לארץ, לאביב הקיצי שכאן, עם הפריחה בכל מקום והירוק והחום המלטף הנעים הזה אני מעריכה מאוד את החיים כאן (למרות שאנחנו אוהבים לקטר על האירועים, ובצדק). בארץ הולדן היה שואל אולי לאן הולכים התנים המייללים בשעות היום, בתנאי שאינם חולים בכלבת.

      אהבתי

  13. איזה פוסט מקסים ומה שסיפרת בתגובה לאמפי על ההתגייסות של המשפחה של אחותך ממש נוגע ללב. איזה יופי שהיתה לך את ההזדמנות הזאת לנסוע עם הכהנת הגדולה לוינה לכנס. איזה יופי שעבר בשלום. אלו דברים שתזכרי תמיד. מתנה נפלאה נתת לה והיא לך בחזרה, רק אני חושבת שיקח לך קצת זמן לשכוח את הלחץ והדאגה ולזכור את החוויה המשותפת. כל הכבוד לך על זה, את נהדרת.

    Liked by 1 person

    1. ההתגייסות שלהם היתה באמת משהו. אמא של בעלה צדקת מהסוג שהולך ונותן שטרות של 100 שקל למנקי רחובות אתיופיים, ככה, כדי לתת. יש משהו בכתיבה בדיעבד, אחרי שחזרנו בשלום שמגהצת את רוב הדאגות והחרדות. בדיעבד באמת נשארים בעיקר התחושות הטובות.

      אהבתי

  14. כל הכבוד לך ולכוהנת שאתן מעיזות לנסוע במזג אוויר שכזה.
    אני מחכה כבר להגיע לבן שלי בוורשה ויודעת שלא אעיז לעשות זאת עד לתחילת הקיץ.
    למרות שכנראה עיר מושלגת וקרה זו חוויה מיוחדת, כך נראה מהפוסט שלך.

    אהבתי

  15. נדמה לי שנפלנו על השבוע הקר ביותר בשנה. מינוס 6 כטמפרטורה הגבוהה ביותר זה לא רגיל, אפילו לא לוינה. או ורשה. דווקא כאן בארץ חילופי מזג האוויר גורמים ליותר מחלות, נדמה לי, אבל אין ספק שאם את יכולה להמתין עד שיתחמם קצת, יותר עדיף.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s