שלוש תחנות ולוויה אחת

בגיל 15 היה לאבא שלי עורב שחור שהיה מזהה אותו, ומתיישב על כתפו. הוא עבד במשתלה שגידלה ומכרה שתילים של ורדים וציפורנים, עישב וגם חרש בין השיחים עם מחרשה רתומה לפרד. באחד הימים הוא השיג ארגז גדול, ובנה ממנו שובך יונים. הוא כבר לא זכר מי נתן לו את הגוזלים הראשונים, אבל מהר מאוד היונים שגידל גידלו בעצמם גוזלים והשובך התרחב והפך למשפחה עליזה ורועשת. אבא שלי השקיע בשובך שעות רבות, הגיע יום יום לטפל בהם, למד להגות בשפתם, והרגיל את היונים לאכול מכף ידו. בחופש הגדול הוא נשלח לעיר הגדולה, לשהות אצל קרובי משפחה, וכשחזר גילה את השובך הרוס ואת היונים, שאותם כינה בשמות, מתים. מישהו, שאבא שלי סירב להסגיר את שמו, סבר שהיונים מפיצות מחלות, וחיסל את היונים שלו.

לפני שנים אחדות כשסברנו שראוי שמישהו יכתוב את סיפור חייה של אמי לפני שהכל נבלע ב'חושך הגדול', כפי שהיא מכנה את הדמנציה המכרסמת בה ופוערת חורים שחורים בהווייתה, התנדבה אחותי הגדולה לשבת איתה, לדובב ולכתוב. היא שמעה סיפורים, כתבה מדבריה, והוציאה ספר עם תמונות בתוכנת 'לופה' המבורכת. כשראינו כי טוב, הציעה אחותי הגדולה לעשות אותו הדבר עם אבא שלי. הוא דחה את הרעיון על הסף. אני יכול לכתוב בעצמי, הסביר ועשה. אבא שלי סרק תמונות משפחתיות, והוסיף הסברים וסיפורים. הספר כתוב כולו עובדות ומספרים. כדי להבין אותו צריך להשלים את הפערים, לקרוא בין השורות, ל'תרגם' משפת אבא שלי האליפטית והמתומצתת, העובדתית, היבשה. בשנת כך וכך, מתאר אבא שלי את תולדות המחלה הקשה שלו. הדברים נקראים כמו תיק רפואי: הסרה, תשובה מן המכון הפתולוגי, ממצא, גרורות, מכון אונקולוגי, ניתוחים להסרת נגעים. והכל עובדות ותאריכים, מילים מקצועיות שמתארות את מה שפעם הוא תאר לי בלשון הצינית שבה היה צוחק על עצמו: אני כמו ר' אמנון ממגנצא. כל פעם מסירים עוד חלק של הגוף שלי. המקום היחיד בספר כולו שמכיל אמירה על רגש כלשהו נמצא בסיפור היונים. אחרי שתיאר את השיבה מהעיר וגילוי הרס השובך ורצח היונים שלו הוא כתב ארבע מילים: זה פגע בי מאוד.

כשאבא שלי גר בבית משותף, הוא לקח על עצמו את הטיפול בגינה המשותפת של הבניין. תמורתו היחידה לא היתה כספית, אלא המגע עם האדמה שנמנע ממנו עם המגורים בבניין קומות בעיר: הזריעה והשתילה, העישוב, הגיזום וההשקייה והצפייה בצמחים הנענים למגע ידיו הירוק וצומחים ברינה. בקיץ של כיתה ד' מינה אותי אבא שלי על השקיית שורת שיחי הפרחים, שוב אינני זוכרת את שמם. הם צמחו מתחת לחלון חדר השינה שלי, ובכל יום זהרו במגוון צבעים חמים ושמחים: פרחים ורודים וצהובים וכתומים ואדומים וסגולים. כל יום הפרחים היו נפתחים ולעת ערב קמלים ומתים. מדי בוקר הייתי קמה ורצה לחלון לראות באילו צבעים נהדרים צובעים השיחים את יומי, כל יום כתמי צבע חדשים. אחר כך הייתי יורדת למטה כשהשמש הייתה חמימה ונעימה ועדיין לא מכה בכוח, והייתי משקה את השיחים, מודה להם על התערובת הצבעונית של היום, מבקשת מהם שימשיכו לפרוח גם מחר. השכנה גבעולה שגרה בדירה מתחתינו מחתה: לא ייתכן שאדם אחד בבניין ישתלט על הגינה. צריך ועדה, וצריך פיקוח, וצריך גנן מקצועי. אבא שלי לא התעמת ולא אמר דבר, אבל כמו נכווה מאש לא נגע מאז בגינה ולא שתל בה דבר.

בשבעה גבעולה באה לבקר. היא עברה מהבית המשותף לבית החדש השכן שהוקם על חורבות הבית של הזקן שנפטר. היא גרה לבד. היא צריכה את שכר הדירה ואת כל חסכונותיה כדי לממן את המוסד שבו הפקידה את נחל בעלה החולה. גבעולה בוכה. על עצמה היא בוכה, על הימים שהיו וחלפו כשהיא גרה בדירה מתחתינו ולא היו לה בעיות של מרה שחורה ושל דיכאון. אחותי הצעירה, הלוחשת לזקני העיר אלחושים ותרופות בלתי קונוונציונאליות, נותנת לה כמה עצות וחיוך אמפתי. גבעולה יוצאת מהבית בהליכה כבדה.

גם אחרי שפרש, אבא שלי המשיך להחזיק בעציצים עם צמחים בחלקת הניסויים בעבודה שלו. כל בוקר הלך לחלקה, עישב ובדק, מדד ורשם. אחת לשנה הוציא מאמר. את המאמר כתב בעזרת חבר טוב שלו, שהיה חוקר במחלקה. שיתוף הפעולה נמשך שנים רבות. יום אחד הגיע אבא שלי לחלקת הניסויים וגילה את כל הצמחים שלו מוטלים על הרצפה, ללא העציצים שלהם. כך, בלי לומר לו מילה שפכו לארץ את אדמתם ואת דמו. אבא שלי הסתובב כלעומת שבא ולא חזר לשם עוד. אני שצפתי. תן לי לכתוב מכתב, ביקשתי ממנו, להרים טלפון לגורמים הקובעים. הוא סרב בכל תוקף. בשום פנים ואופן לא, אסר עלי. אני את המאמר האחרון שלי כתבתי, אמר לי בטון שהזרים לי קרח בעורקים. ומה תעשה עכשיו, תהיתי. 'אהיה עוזר המחקר שלך', התלוצץ אבי, בדרכו היבשה. זה היה לפני שש שנים. באותה שנה הסרטן חזר. הוא קיבל אותו כמו מכר ותיק, ונשאר עומד בזירה גם אחרי הסבב הזה. אחר כך התחילה הירידה הגדולה בתפקוד שלו שנסתיימה לפני שלושה שבועות.

בשבעה החוקר החבר של אבא שלי סיפר על המחקרים המשותפים, ענה לשאלות. יכולתי לראות איך השלים את אבא שלי הרגיש, המופנם והשתקן, איך היו יחד צוות לעניין. לא התאפקנו ושאלנו אותו על המכה ההיא, על חוסר ההתחשבות והרגישות של מי שהשליך את הניסויים של אבא שלי ושבר את לבו. אני מצטער מאוד, אמר החבר. היינו צריכים לפנות את החלקה. וביקשתי מבוריס לפנות את העציצים לסככה מרוחקת יותר. ובוריס, שהיה בארץ זמן קצר והבנת העברית שלו לקתה בחסר, הבין 'לפנות את העציצים' מילולית, ורוקן את העציצים מכל מה שהיה בהם. את העציצים העביר לסככה, ואת התוכן השליך על האדמה. לא ידעתי, אמר החבר, שאבא שלכם נפגע כל כך. לי הוא לא אמר מילה. ולמה לא ביקשת מבוריס להחזיר את הצמחים, שאלתי, למה הנחת להם כך למות על האדמה? אה, אמר החבר, ממילא סיימנו כבר את המחקר ההוא וכל מה שאפשר היה להפיק מהם כבר מוצה.

אבא.jpg1.jpg
אבא שלי בן 16

33 תגובות בנושא “שלוש תחנות ולוויה אחת

  1. יתכן שאילו ידע שהשמדת הצמחים נבעה מחוסר הבנה, היה מקבל אחרת את גזר הדין אבל הוא כל כך חשש שהאמת מרה מטעות זו עד שהעדיף להתכנס בעצמו ובחר לסבול.
    פיסת חיים אחת מתוך יריעה שלמה.
    יהי זכרו ברוך!

    אהבתי

    1. סיפורים נכתבו על טעויות הרות גורל שנבעו מחוסר הבנה (אני חושבת כרגע על הסרט ז'אן דה פלורט למשל). אבא שלי היה חותם את הפגיעות האלה, אורז אותן ומאפסן אותן עמוק עמוק בפנים. רק אחרי שקראתי את האפיזודה על היונים הבנתי את השורש של הפגיעה. זכרו לגמרי חי בלבי.

      אהבתי

  2. גם הכתיבה שלך מאוד מאופקת, לא מדברת על רגשות בצורה ישירה, והרגש עדיין עובר. כמו בפוסט הזה. לא כתבת בשום מקום עד כמה המוות שלו שובר את ליבך ועד כמה את מתגעגעת אליו, אבל המסר לגמרי עובר. איש מיוחד היה אביך. הלוואי והיה יודע להגן על מקומו יותר. אנשים כאלו עושים את העולם טוב יותר וצריך שיהיה להם קול. תמונה מאוד יפה העלית. מבט מלא תיקווה ורצינות. החבר היה צריך להסביר לאביך איך דברים השתלשלו, אבל טעות או לא טעות – הפגיעה היתה מהדבר האמיתי – המחקר מוצה מבחינת מי שמחליט והוא לא ראה לנכון לשתף את מי שעשה. את הקול והאמירה שלך קיבלת מאמך או שפיתחת לבד?

    אהבתי

    1. את כל כך צודקת, אני לא מדברת על רגשות, אבל מדברת עליו. דיברתי על זה עם אחותי הצעירה: שתינו היינו 'שלו', ואילו אחותי הגדולה ואחי 'של' אמא שלי. לא שהאהבה היתה אחרת, אבל היתה זיקה מיוחדת אליו וממנו, אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר אותה. והמבט שלו נשאר אותו מבט עד יומו האחרון. היה בו משהו תמים ורגיש מאוד, ומאוד מאוד הוא, ואת זה התמונה מעבירה. הפגיעה אולי היתה בלתי נמנעת, אבל אני עדיין סבורה שאם היה מסוגל כן לדבר על כך עם החבר ולשמוע את ההסבר שאנחנו שמענו, זה לא היה כואב כל כך. אבל זה לא היה הוא.
      אני מן הסתם תערובת שלהם. בהרבה דברים אני הוא. בדברים אחרים אני היא. הרבה שנים התכחשתי לכך (רציתי להיות הכי פחות דומה לה), אבל בשנים האחרונות אני מבינה את זה אחרת. פרספקטיבה? וכמובן יש דברים שהם שלי בלבד.

      אהבתי

      1. הוא כנראה פחד לשמוע את מה שלחבר היה להגיד ולא רצה לחשוף את הפגיעות שלו. עצוב. אכן מבט תמים ורגיש ומקסים שלא השתנה כל החיים. זה לא רגיל.
        בוודאי שיש דברים שהם לגמרי את, לא חשבתי אחרת. 🙂 גם אני מסתכלת ורואה את הדברים שקיבלתי מאמא שלי ואת הדברים שקיבלתי מאבא ויודעת שלמרות שאמא שלי יכולה להרגיז אותי מאוד, התכונות שלה שעברו אלי אפשרו לי להגיע למקומות אליהם רציתי להגיע. הנחישות, העקשנות, גילוי הלב המוחלט, בלי צנזורה, ההליכה קדימה בלי ששום דבר יכול לעצור אותה כשהיא רוצה לעשות משהו. זאת אמא ואני מאוד שמחה שחלק גדול מזה עבר אלי. חוסר הרגישות שלה נבע ממחסומים פנימיים לדעתי, ואני מנסה להבין את המחסומים שלי כדי שלא לחזור על הטעויות שלה בוורסיה אחרת.

        מה שלומך?

        אהבתי

        1. אני עסוקה מאוד בדברים שצריך, שאי אפשר לדחות. בכנס בעוד שבוע, במבחנים שצריך להחזיר, בעבודות, בבקשות מסטודנטים. ועם כל זה אני לפעמים מרגישה מוצפת, מילולית מוצפת, אין לי אוויר. טוב שיש בלוג לאוורר קצת את מה שחשוב.

          אהבתי

          1. נשמע אנושי לגמרי. חשובות ההצפות האלו, לתת להן מקום, ללכת לנשום אויר. נלקח ממך משהו יקר שאין לו תחליף. שום דבר, גם לא הדעיכה האיטית שלו, לא מכין אותנו להעלמות הזאת. תאווררי. זה הולך להיות יותר קשה לפני שזה יהיה פחות. אבל זה יהיה יותר נסבל עם הזמן.

            חיבוק גדול.

            Liked by 1 person

  3. כמה קשה לאנשים שלא מסוגלים להביע את הרגשות שלהם.ו כמה קשה עוד יותר לאנשים שחיים איתם. לעולם צריכים לנחש מה בעצם האדם האהוב מרגיש או חושב. יהי זכרו ברוך

    אהבתי

    1. אם יש משהו שאני לומדת מהניסיון שלו זה באמת לומר דברים. אולי לא את כל הדברים, אולי לא תמיד, אבל כמה זה עשוי להגדיל את הפגיעה אם לא. אי אפשר היה לשנות אותו מן הסתם, אבל אולי את עצמי.

      אהבתי

      1. עכשיו שאני חושבת עליו עוד, נראה לי שיותר מאשר לומר דברים חשוב לנו ללמוד לשאול. לא תמיד נאהב את התשובות אבל הרבה פעמים הפגיעה והעלבון נגרמים ממה שעובר לנו בראש שאין לו באמת קשר למציאות. נראה שגם החבר החוקר לקה באלם תקשורתי, כי לו זה היה קורה לי הייתי מיד וביוזמתי פונה אל אביך ואומרת לו "אל תשאל מה קרה, אני כל כך מצטער, ביקשתי מ x לפנות….והוא לא הבין…." וכו.

        אהבתי

        1. הזכרת לי את האמירה של צ'רצ'יל שבחיים אנחנו סובלים מאסונות מרובים שברובם הגדול מעולם לא קרו. פגיעה ועלבון כמעט תמיד קורים בגלל איך שאנחנו מפרשים את הדברים, לא? במהלך השבעה קרה שהתעצבנתי נורא על משהו שמישהי אמרה. אחותי לא הבינה למה זה בכלל עיצבן אותי. ולהיפך: היא כעסה ונפגעה מאוד ממשהו שלי נראה טריוויאלי לגמרי. בסופו של דבר זה אפילו לא קשור לשאלות או לדיבורים, אלא לפריזמה שדרכה אנחנו רואים את המציאות ומפרשים אותה.

          אהבתי

  4. פוסט מאוד מרגש ומבהיר לי כמה חשוב לדבר על הרגשות, להגיד דברים, לא להשאיר אותם בלב כי לפעמים "אי הבנה הוא אי בודד". בנוסף, מרגיש לי תמיד שבשבעה לומדים להכיר את הנפטר שוב, רק מזוית אחרת וזה מרגש ומפעים וגם קצת מצער, בפני עצמו.

    אהבתי

    1. כן, זו מסקנה מתבקשת. ואהבתי את 'אי הבנה'. אני לא בטוחה שלמדתי משהו שלא באמת ידעתי על אבי, רק קיבלתי עוד הדגמות וסיפורים על תכונות שלו שהכרתי היטב. בין היתר לדוגמה אחרת, במהלך השבעה הטלפון הקווי שלהם לא הפסיק לצלצל ועל הקו היו עמותות מעמותות שונות שביקשו תרומה. מסתבר שאבא שלי תרם לכ-50 עמותות וגורמים שונים, שעליהם איש מאיתנו לא ידע. הריבוי הפתיע, אבל עצם התרומה לא.

      אהבתי

  5. מניפה יקרה, כמה אהבה וגעגוע שזורים במילים שלך.
    כתבת כמעט בלאקוניות והשארת את הרגש בלתי נראה כאילו, אך בולט ונוכח כמו היה כתוב באותיות קידוש לבנה.
    ואבא שלך, איזה צילום נהדר, איזה נער קסם הוא היה. רואים, ממש רואים.

    אהבתי

    1. כשאני כותבת עליו אני נעשית קצת דומה לו, שאכן היה רגיש מאוד ובכלל לא רגשני, לאקוני ומדויק. ואת כל זה לדעתי התמונה היפה הזו מעבירה היטב, וגם את העובדה שהיה נטוע עמוק בטבע שאותו כל כך אהב.

      אהבתי

  6. עצוב ומרגש. אבא שלך היה אדם מיוחד, מלא טוב. מהאנשים שהופכים את העולם למקום טוב ויפה יותר. מרגש לשמוע כמה אהב טבע, טיפח צמחים ובעלי חיים ברגישות ובאהבה. חבל שהוא נשא עמו כך את הפגיעות תחובות עמוק בתוכו, בלי בירור או ליבון כלשהו, בשקט. הוא נפגע מאוד, ממש לוקח קשה, אבל אז קובר את זה פנימה ומסרב לדבר על זה יותר. המבט שלו בתמונה נותן רושם של תבונה שקטה, אולי סטואיות. יהי זכרו ברוך.

    אהבתי

    1. זה אכן כך. אבא שלי לא פגע בנפש חיה אף פעם, ומצטערת אם זה נשמע קלישאה, אבל הוא היה מעדיף לפגוע בעצמו קודם. ואכן, יש מחיר לחיים בלי עור עבה, ונדמה לי שהוא פשוט העדיף ככה, לא לברר, לא להתעמת, להשאיר את הכל בפנים. ודאי כך נהג, ואני רק יכולה לנחש כמה הדברים האלה פגעו בו. המבט שלו נשאר כזה עד הסוף.

      אהבתי

  7. בהיותי חובבת צמחים, זה ממש כואב לי לקרוא כי ככה עשו. צמח, אינו "נפש חייה" אבל כן יש בו חיים, ולקחת אותם בצורה כזה עושה לי כואב בעומק הלב. צמח הוא פאסיבי, הוא יודע רק לצמוח, ואינו יכול להציל את עצמו אלא מתוך חיותו בלבד. אני חושבת שאבא שלך גם הרגיש כך. ככל שאנחנו מתעדנים יותר, פחות גסים, הדברים האלו יותר חשובים לנו, הניו אנסים. לא להרוג בני אדם, לא להרוג חיות, לא לפגוע בצמחים ולא להשליך חפצים. זה המדרג.
    היה עץ אקליפטוס ענקי ליד העירייה ובית הכנסת (אחד מהם) בעיר מגוריי, והעץ הפריע מכל מיני סיבות לאנשי בית הכנסת. הם עשו חור במרכזו ושפכו לשם איזה רעל, והמיתו אותו בעודו עומד. אני לא מצליחה להבין איך אנשים יכולים להתנהג ככה. היו יכולים לקצץ אותו, לעקור ולטעת במקום אחר, אבל לעשות בו בצורה כזו.. זו אכזריות שלא נבראה.
    אז הרגישות שלו לדברים האלו מעידה על אדם מאוד עדין מבפנים, שניסה לשמור על בחוץ נוקשה ומגן אולי.
    הוא כל פעם ניסה מחדש.
    רואים את העדינות הזו על פניו.. הוא מואר ומאיר :- ) }{

    אהבתי

    1. אנשים התרחקו מהאדמה ולא מבינים מה זה אומר לגדל עץ, כמה שנים זה לוקח. זה כמו בן אדם, כי האדם עץ השדה. זוכרת במשפט של סאדם חוסיין שמישהו הטיח בו שלא זו בלבד שהם הרגו אנשים הם כרתו עצים, ונדמה לי שאת זה יכול להבין רק מי שחי באזורים צחיחים ושיודע כמה קיקיון אחד שנותן צל יכול להיות משמעותי. הוא אכן היה עדין ורגיש מאוד. ועם זה גם חזק. לא תמיד הבנתי את זה, אבל היום אני יודעת עליו דברים רבים שמעידים כאלף עדים על חוזקתו הפנימית שהיתה משולבת ברגישות ענקית. תודה, יקרה.

      אהבתי

  8. ריגשת אותי מאוד
    אבא שלך היה אדם מדהים! כל הפוסט הזה גרם לי להרגיש כאילו הכרתי אותו אישית.
    מעניין מה אותה שכנה חושבת היום על מה שעשתה פעם, אם היא בכלל זוכרת את זה…
    דווקא היום ניתן להשיג בקלות חלקת אדמה באותם קמפוסים ולגדל בהם מה שרוצים (כל עוד לא מגדלים משהו מסוכן או לא חוקי כמובן). יש אפילו אתיופים מבוגרים שעסקו בחקלאות באתיופיה והיום מגדלים ירקות באחד הקמפוסים. באזור הוולקני גם ישנם הרבה שטחים שאפשר לגדל בהם. אני תוהה אם אביך ידע על האפשרות הזו.

    אהבתי

    1. בניגוד לשאלה ששאלנו את החבר החוקר, איתה לא פתחנו כלל את העניין. היא לא במצב טוב ממילא, ומן הסתם גם לא זוכרת, ואם זוכרת אולי לא מבינה את ההשפעה שהיתה למעשה ההוא שלה (לכאורה לגיטימי) על אבי. לאבא שלי היה הסכם עם הזקן שגר בבית פרטי צמוד לבית המשותף. לזקן היתה גינה ענקית שהוא לא יכל לתחזק, ואבא שלי גידל שם ירקות תקופה מסוימת. אחר כך בעקבות הסרטן וההקרנות יד אחת שלו נעשתה משותקת, וממילא כבר לא יכל לעדור. בחודשים האחרונים הם עברו ליחידת דיור ליד אחותי, וכל כך שמחתי ששוב היתה לו אפשרות לשבת בגינה, תחת עץ הזית ולצפות בעורבים וביונים, כמו פעם.

      אהבתי

  9. אני בטוחה שלאבא שלך היה אפשר לכתוב ביוגרפיה מלאת מעשים גדולים וחשובים, אבל את בחרת את שלושת הסצנות האלה שסחטו אותי ריגשית עד לסוף…

    אהבתי

    1. אני לא יודעת אם מעשיו היו גדולים או חשובים, אבל כל אחד מהם היה אמיתי ולגמרי הוא. אכן, זו בחירה שלי בשלוש הסצינות האלה, שבעיני מעידות עליו וגם עלינו. אני לומדת מזה שצריך לדבר, אבל מבינה שלו זה לא התאים.

      אהבתי

  10. אוי, כמה התרגשות ולחיים רטובות. התרגשתי מאוד מאוד.
    ברור שאביך היה משכמו ומעלה, גם העורב זיהה כזאת.
    תנחומים מעומק הלב יקירה {}

    אהבתי

  11. אבא שלך מרגיש לי כמו מלח הארץ
    הגבר הזה שלא יראה שהוא נפגע, למרות שיש דברים שפגעו בו עד עמקי נשמתו
    לא מראה שנפגע, כי "גברים לא בוכים, וגברים לא נפגעים"
    ככה היא מקובל פעם…
    פשוט ממשיכים הלאה

    כאב לי במקום מסויים כאשר סיפרת על הפגיעות של אביך
    ליד הבית שלי אני מגדלת 2 עציצי בזיליקום
    יום אחד הגיעו נמלים לאחד מהם ואמא שלי פשוט קרעה אותו מהאדמה (השורשים כבר התחפרו באדמה) והעבירה אותו למקום אחר (לא צמוד לבית שלי) זה היה ממש מעצבן (זה היה יכול להרוג את הצמח)

    איזה מזל שיש לכם ספר זכרונות ממנו
    גם אם הנאמר בו מתומצת…
    אני חושבת על זה שיש אנשים שהיו להם חיים מלאים בדברים
    וכל מה שהם ידעו וזכרו נעלם יחד איתם ברגע שהם נפטרו

    אהבתי

    1. אני לא בטוחה שאבא שלי היה מהסוג הזה שלא מראה רגשות כי גבר. הוא כן היה מאוד מאוד רגיש ומופנם, וכל התגובות שלו היו מאוד מדודות ולא דרמטיות. בכלל, כשאני חושבת עליו אני מדמה אותו לשיח ולא לעץ, מתכופף מול הרוח ונאחז גם באדמה מועטה בסדקים.
      אני מאוד מעודדת אנשים מבוגרים לכתוב ספרים על החיים שלהם. אני מסכימה איתך שכל כך הרבה הולך לאיבוד כשאדם נפטר. לפעמים עם עוד בנאדם, ולפעמים סביב תמונות. זה מקסים וחשוב. אולי תגידי לסבתא שלך לכתוב. אולי תכתבו ביחד.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s