לאבא שלי יש סולם

ערב שבת, ואחותי מתקשרת, בוכה. אל תשאירי אותי לבד, היא מבקשת. כשאבא קרא לה לבוא הוא אמר לה 'אני מיואש'. בחוץ גשם זלעפות לא חדל לרגע, ואני לוקחת את המעיל ומפתחות הרכב ונוהגת במהירות המרבית האפשרית. מטחי מים ניתכים כל הדרך על שמשת המכונית, והעיניים שלי עונות במפלי דמעות. מחוץ לבית של אחותי חונה ניידת של נט"ן, אורותיה הכתומים מהבהבים בשתיקה. בסלון יחידת הדיור יושבת אמא שלי והבת של אחותי יושבת צמודה אליה, מחבקת אותה. בתוך חדר השינה שוכב אבי על מיטתו, ושני פרמדיקים מחברים אותו לאינפוזיה. לצד המיטה ניצבת אלונקה על גלגלים, ויש שם גם מכשיר מהבהב בירוק ובצפצופים. הוא בהכרה מלאה. כואב לי הגב, הוא אומר, ומבקש שישכיבו אותו על הצד. גם הרגל כואבת לו. האם הוא אלרגי למשהו? שואל הפרמדיק את אחותי, ואבא שלי האלבינו עונה במקומה: 'לשמש'.

האם לקחת אותו למיון או לא, זו השאלה. אבא שלי משיב: אם זה ישפר את המצב. אני יוצאת מן החדר כשהפרמדיקים מעלים אותו לאלונקה ושומעת את הקריאה הבהולה: קארדיאק ארסט, קארדיאק ארסט! הפעולות שלהם דחופות כשם שהן מיומנות. הם מתנפלים על אבי עם זריקת אדרנלין ומסיכת חמצן. השמיים מוארים בברק והרעם מחרה מחזיק אחריו בקול נפץ, והגשם לא מפסיק לרגע. אחותי ואני עולות לאמבולנס ואני מחזיקה לאבי את היד. הוא כבר לא בהכרה, אבל נושם. היד שלו קרה ורטובה מהגשם, ואני מנסה לחמם אותה.

אנחנו נכנסות אחרי האלונקה לחדר המיון, ואני אומרת לצוות הרופאים – בלי מכונות הנשמה וזונדות. לא להחיות? הם שואלים, ואני אומרת לא. בו זמנית אחותי אומרת כן, להחיות. מבטו של הרופא נח עלי, על אחותי, וחוזר אלי: מה הוא רצה? הוא שואל ומחווה בראשו אל עבר האלונקה. אבל אבא שלי לא רצה לדבר על המוות. פה ושם כשנגענו בנושא הוא אמר שזה כואב מדי לדבר על כך, ופסקנו. הוא לא האמין בהישארות הנפש. לתפיסתו, עם מות הגוף מגיע הקץ לכל, והאיון המוחלט הזה, התהום הרובצת הממתינה לו מעבר לפינה הפחידה אותו פחד מצמית, פחד מוות. חכו, אני אומרת לרופא, נתקשר לאחינו. אחותי הגדולה ממילא לא תענה לטלפון בשבת ואני גם יודעת מה היא תגיד, אבל אפשר וצריך לערב את אחי שגר בקצה השני של הארץ. עוד באותו בוקר הוא ביקר את ההורים, וכעת הוא מתבשר על המצב, וצריך להחליט, להתערב או לא להתערב. התגובה הראשונה שלו היא כן. לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיק אותו בחיים. אני רוצה כל כך לוותר, להצטרף אליהם, להגיד גם כן, טוב, שיהיה כך, אולי. אני כל כך רוצה להאמין שאבא שלי עוד יחזור, שנשוב הביתה, שהוא עוד יצא מזה, שיתחזק. הרי הוא עוף החול, אבא שלי. לפני 42 שנה חלה בסרטן עור שכבר התפשט לבלוטות, והרופאים נתנו לו 6 חודשים לחיות. עד היום אין לרופאים הסבר מדוע הוא עוד חי, איך הערים על סיכויי הסטטיסטיקות והידיעה הברורה והנחרצת של המומחים, שרד יחידי מכל החולים במצבו. אבל למרות הנטייה לאופטימיות כנגד כל הסיכויים אני יודעת היטב שהפעם זה לא כך.

אבא שלי התחיל למות כבר כמה ימים קודם, כמו צירים מוקדמים לפני לידת הנשמה. הסימנים היו שם, כל השבוע. צל הקוצר נחבא אל הוילון, אורב. בסוף השבוע באנו כולנו, אחד אחד, לבקר. ערב קודם באתי גם אני. התוכנית היתה לקחת אותו בכיסא הגלגלים לקונצרט, אבל מצאתי אותו חלש ועייף, ואחרי שהעפנו עוד מבט בגשם הסוער שירד בחוץ גם ביום ההוא, ויתרנו. קצת ישבנו יחד, והוא נכנס למיטה. לקרוא לך משהו? שאלתי, והוא אמר שהוא עייף מדי. היטבתי את השמיכה סביבו, כיביתי את האור ואיחלתי לו לילה טוב. אמא שלי ידעה היטב שזה הסוף. כשיצאנו עם האלונקה לבית החולים שאלתי אותה אם תרצה לבוא, והיא סירבה. כבר נפרדתי ממנו כאן, היא אומרת, לכו אתן איתו.

הוא אמר שיקחו אותו לבית החולים על מנת לשפר את המצב, אמרתי לאחי, אבל הדבר האחרון שהוא רצה היה להיות צמח מחובר למכונות הנשמה. זה נכון, מסכים אחי, וגם אחותי מהנהנת בראשה ללא מילים. ניתן לו מורפיום נגד כאבים, אומר הרופא, וחומק אל מאחורי הוילון. אתם יכולים להצטרף אליו כעת, להפרד, אומרים לנו הרופאים, ובשקט מוסיפים: החלטתם את ההחלטה הנכונה.

מה אומרים לאבא חסר הכרה שעיניו פעורות אך אינן רואות, שפיו נפער לנשימות שפוסקות לסירוגין, שגופו כבר מתחיל להתכסות בכתמי מוות כחולים? אני אולי לא מבין גדול במוזיקה, נהג לומר לנו, אבל אוהב אותה בכל נשמתי. בשעתו האחרונה השמענו לו את הרקוויאם למוצארט, ואחריו את באך שאותו אני מצרפת להלן. היה שלום, אבא יקר שלי. אני כבר מתגעגעת כל כך.

36 תגובות בנושא “לאבא שלי יש סולם

  1. זה קורע לב ובאותה נשימה גם שלם.
    אתם משפחה מיוחדת מכל כך הרבה סיבות… לאט לאט, הדברים שוקעים.
    אני איתך. כל הזמן, לא רק כשיש אותיות כתובות…

    אהבתי

    1. אחד מהסיפורים האחרונים שכתב עגנון, מתוך קובץ "לפנים מן החומה", נקרא "לאחר הסעודה".
      הוא מתאר שם בוירטואוזיות העדינה והחריפה שלו את הסתלקותו מן העולם, באופן הזה שהגוף שלו עוזב את הסעודה של כולם, ונמשך לסולם (האות ו'), והוא מטפס בו שלב אחר שלב, עד הצ'ופצ'יק הקטן של הו', שנמצא במעבה השמיים.
      זה מתייחס לסולם של אבא.
      }{

      Liked by 1 person

  2. מניפה יקרה ואהובה.
    אין לי ספק שעשיתם את ההחלטה הנכונה, המכבדת, שחוסכת סבל ומאפשרת פרידה שלווה יותר שלו מהחיים.
    חיבוקים , אהבה וניחומים.

    אהבתי

  3. כשנפרדים בפרידה אחרונה כואבת, אומנם לא נשאר גוף אבל יש זכרונות מכל הסוגים וחשוב לזכור את כולם כי הם הדברים היחידם שנשארים בדמות תמונה, צחוק, סיפור או טיול.
    מחזק את ידייך מרחוק ושלא תדעו עוד צער.

    אהבתי

  4. אוי לא. קוראת, אוהבת ומצטערת כ״כ.
    אהבתי שאפילו שזה היה מכתוב, הוא עדיין היה שם עד הרגע האחרון, בהומור לבקנים ובריאליות השקטה של ״אם זה ישפר את המצב״. ושגם אתן והוא הייתן שם, עם הקושי ועם ההקשבה ביניכם ולו, ובסופו של דבר, עם באך.
    חיבוקים רבים, זה עצוב כ״כ.
    ותודה שחלקת את הרגעים הכ״כ משפחתיים ופרטיים האלה. את יקרה ונהדרת. ואהובה.

    אהבתי

  5. מניפה, אני כל כך מבינה את המקום שלך. סבא שלי נפטר לפני חצי שנה ואני עדיין בהלם. המוות אף פעם לא מגיע בזמן הנכון..
    שולחת לך חיבוק גדול ❤

    אהבתי

  6. הרגשתי בחסרונך בימים האחרונים וקיוויתי שזה בזכות נסיבות משמחות, כמו אלו שכתבת עליהן בפוסט הקודם. וכמו ששמחתי מאוד לקרוא אז את הבשורות הטובות, ככה התעצבתי לקרוא עכשיו את הפרידה הזו.
    יש משהו בבלוג, הידיעה שיש אדם של ממש מאחוריו, שמצמצם את הרווח בין הכותבת לקוראת ונותן תחושת היכרות. הרי כמו שאני "מכירה" את בתך, כך גם "היכרתי" את אביך, ודרך מילותייך נשקף בפניי איש רוח משכיל, חרוץ, שקט ועמוק.
    חיבוק שלוח לך, לאחותך החזקה שיודעת גם לבקש, לאמך. לכולכן וכולכם.

    אהבתי

  7. מניפה יקרה ואהובה, אני ממש מצטערת לשמוע על הפרידה מאביך. מאוד ריגש אותי לקרוא שהשמעתם לו מוזיקה בשעתו האחרונה. זה יפה וטוב ואוהב כל כך.
    שולחת חיבוק ענק.

    מתילדה.

    אהבתי

  8. אוי מניפה, כמה צער. אין לי מושג מה אומרים מול תהום כזו.
    שולחת אליך כמה מילים מהספר הרלוונטי שקראתי שוב ושוב במהלך תקופה כואבת:
    "היגון שלי אינו ניתן להבעה ואף על פי כן הוא ניתן לביטוי. עצם העובדה שהלשון מספקת לי את הביטוי "בלתי נסבל" מקיימת מניה וביה אפשרות לשאת במידת מה את הסבל." רולאן בארת' ביומן האבל.
    אולי פה תוכלי לתת ביטוי ויוקל עליך במידת מה, מתישהו.
    חיבוק.

    אהבתי

  9. בלי החייאה ועם באך באוזניים – כך גם אני רוצה כשיבוא יומי. אביך זכה, בך ובמותו. זה כואב אבל עדיף כך, מכל מיני בחינות.

    אהבתי

  10. מניפה יקרה, עצוב עצוב, אני משתתפת בצערכם, איתכם באבלכם ובכאבכם,
    המוסיקה יפה כל כך, תמצית היופי הנשגב, ומוסיקה שכ"כ אהב, מקווה שהיא הסבה לו נחמה ושלווה כלשהי ברגעיו האחרונים…
    נשמע שאביך היה אדם מיוחד. אדם שכל כך אוהב את המוסיקה הזו, נשמתו ודאי עדינה.
    שולחת לך חיבוק

    אהבתי

  11. כל כך מצטערת לשמוע. משתתפת בצערך. יודעת עד כמה שובר לב זה להפרד מאבא. חיבוק גדול. מצטערת שלא הגעתי קודם, היה שבוע סוחט.

    חיבוק.

    אהבתי

  12. כל כך עצוב…רק עכשיו קראתי ואני כל כך מצטערת שהגעתי רק עכשיו. משתתפת בצערך מניפה. אני לא יכולה אפילו לדמיין פרידה מאבא 😦

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s