דה ז'ה וו

אמא, היא מתקשרת אלי. אני עם צירים מהבוקר. אני נדרכת. אני האחראית להשאר עם שלושת הילדים כשהיא ואישה ילכו ללדת. אלא שמראש אמרתי לה, לא ביום שלישי בערב, אני מרצה, ולא ביום רביעי, יש סימפוזיון ואני מנחה אותו. ואני גם מלמדת. שבוע אחרון לסמסטר, ולא יכולה לוותר על שיעורים. אבל יום ראשון מצוין. מושלם.

אל תבואי עדיין, היא אומרת לי. הזמנו היום אחר הצהריים את החברים של הנכדה הגדולה לחגוג יומולדת 6. עוד לא החלטנו אם נבטל או לא. תשחקי מונופול, אני אומרת לה, ואנחנו צוחקות. היא מכירה היטב את ההיסטוריה המשפחתית. כשהבן הבכור שלי היה אמור לחגוג בבית הספר יומולדת 7 אני הייתי בסוף ההריון הרביעי שלי. קמתי בשש בבקר. העיר אותי כאב חזק בבטן התחתונה ואני חשבתי שזה חתיכת ברקסטון-היקס ממזר. חזרתי לישון, ואז הגיע עוד אחד והבנתי שזה הדבר האמיתי. הערתי את השותף. העוגה עם השוקולד חיכתה במקרר. השקית עם הנרות המתינה על השולחן, וההפתעות לילדים היו ארוזות בשקיות. אמרתי לשותף אל תגיד כלום. נלך לבית הספר נחגוג את יום ההולדת לבן, כי אם נבטל עכשיו מי יודע מתי אם בכלל. הבן הצעיר הלך לגן. הבת והבכור הלכו לבית הספר. כדי להעביר את הזמן בין הצירים עד הנסיעה ליומולדת שנקבעה בשעה האחרונה ללימודים שיחקנו מונופול. זו הפעם היחידה שהמשחק לא עצבן אותי, אפילו לא הסמלים המטופשים של השחקנים – נעל, כובע, כלב סקוטי, אצבעון, מריצה, מגהץ או מכונית מרוץ, למה דווקא הם. הייתי עסוקה במדידת זמן בין הצירים. אין מה למהר, קודם יומולדת. בבית הספר המורה אירגנה את המסיבה. היו ברכות ושירים, ובשלב מסוים הילדים יצאו לחצר לשחק. אני נשארתי בכיתה, פורסת את עוגת השוקולד וסופרת דקות בין צירים. אספנו את הבת מכיתה א' ואמרנו לה ולבן שאחרי בית הספר יחזרו הביתה. השכנה תיקח את הילד הקטן מהגן ותשגיח עליהם. אבא ואמא נוסעים לבית החולים להביא את התינוק החדש.

מה להביא לנכדה הבכורה ליום ההולדת? אני שואלת את הבת. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. היא לומדת לשחות ומבקשת משקפי שחייה, וגם ערכת קוסם. אני מגחכת. ערכת קוסם זו מתנת בכורים קלאסית. גם השותף – בכור אופייני, ניסה את כוחו בקסמים כשהיה ילד, גם הבן הבכור שלי בערך באותו גיל. אני מביאה לה משקפי שחייה וערכת קוסם, שמכילה לא רק כובע צילינדר של קוסמים, אלא גם אביזרים והוראות ל-75 קסמים שונים.

הצירים סדירים אבל רחוקים יחסית, עשר דקות. מסיבת יום ההולדת תתקיים. תבואי, אומרת הבת. אני באה. בבית שלה הבת מארגנת את הבלונים על חוט שהאיש שלה יתלה לקישוט, חותכת את הפטריות והזיתים שיתוספו לפיצות אישיות קטנות שהילדים יכינו, בזמן שעוגת שוקולד תופחת בתנור. תקציפי קצפת היא מבקשת, ומזליפה אותה בפרחים על העוגה עם תוספת של תותים. כל עשר דקות בערך היא מפסיקה, נעמדת, נשענת על הכיסא ואוחזת בבטן התחתונה שלה, מרוכזת בכאב. הילדים לא גילו כלום? אני תוהה. במשך היום הקטן שאל אותי 'אמא, למה את עושה ככה' ונשם בכבדות, אבל לא. אפילו לא הגדולה שדבר לא נעלם מעיניה. היא מתרגשת מדי לקראת המסיבה. הילדים האורחים מגיעים. האיש שלה מפעיל אותם, והם שרים וקופצים. אחר כך הם מתיישבים סביב השולחן וכל אחד מקבל עיגול בצק מוכן מראש, ומרכיב לו פיצה אישית עם תוספות. אני מסתנכרנת עם הבת שלי. כשפורץ ציר היא פורשת לחדר, ואני מחפה עליה. היא שבה כעבור דקה וממשיכה מאותו מקום. יש לה אפליקציה על הטלפון שעליה היא מסמנת מתי מתחיל הציר, מתי נגמר, ומה העוצמה שלו, ואני רואה שהיא כבר לא מסמנת סמיילים קלילים, אלא פרצופים כבדים משהו. כואב לה. כשאני רואה אותה הבטן התחתונה שלי מהדהדת בזכרון של כאב עמום.

כשההורים באים לאסוף את הילדים היא כבר מוכנה לתזוזה. אני מוצאת את המעילים של האורחים הקטנים, מרגיעה עוד ריב קטן אחרון ('אני הבאתי את המתנה הכי שווה!'), והנכדה כלת השמחה מחלקת לכל אחד מתנת פרידה קטנה. הבת שלי קוראת לילדים שלה. אבא ואני הולכים לבית חולים, היא מודיעה להם, ללדת את אחותכם הקטנה. הנכדה הגדולה פורצת בבכי. לא רוצה שתלכו היא מייבבת כשהם יוצאים מהדלת, והבכי ששוכך קמעה שב ומתחזק כשהחתן שלי שב פעמיים לקחת עוד דברים שנשכחו. אני שוקלת את צעדי. יש לי ספר חדש שאני מתכוונת לקרוא להם לפני השינה, ואני מראה להם אותו. היא ממשיכה ליבב. לא רוצה לצחצח שיניים. לא רוצה ללכת לישון. רוצה את אבא ואמא.

לפי חוק כלים שלובים במשפחה, כשילד אחד תופס את תפקיד הטראבל מייקר האחרים מפנים לו את הבמה. ואכן, אחותה ואחיה הצעירים לובשים פיג'מה ומצחצחים שיניים בלי בעיות. היא נשארת בסלון, מסרבת להתנחם או לשתף פעולה, עיניה דומעות ואדומות, ושני תולעי נזלת זוחלים במורד האף לכיוון הפה. אני מרשה לך לצרוח עוד צרחה אחת חזקה, ולהוציא את כל הכעס והתיסכול החוצה, אני מציעה לה, ומושיטה לה ממחטת נייר. היא צורחת צרחה חזקה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הילדים הקטנים כבר במיטה, מחכים לסיפור.

ילדה בכורה, מבינה ואחראית בדרך כלל. שמעי, אני פונה לרציונאל שלה. עד כאן ההתנהגות הזו. מכאן ואילך אם תמשיכי כך תקבלי עונש. וחבל. כי בסוף תצחצחי שיניים ותבואי למיטה, ורק העונש הזה בסוף היום הנהדר שהיה לך היום, עם כל החברים והמתנות והפיצות ועוגת יום ההולדת. כי אבא ואמא לא יכלו להשאר כאן. אמא הלכה לבית החולים ללדת את אחותך. אבל אם תצחצחי שיניים ותבואי למיטה עכשיו תוכלי לשמוע עם האחים שלך סיפור מהספר החדש שהבאתי, ואני גם אספר לכם על הלילה שבו את נולדת, ועל הלילה שבו נולדה אחותך, ועל הלילה שבו נולד אחיך. היא מישירה אלי מבט. כבר צחצחתי שיניים, היא מודה. ועולה למיטה בלי בעיות.

הילדים ישנים ואני מהדקת את השמיכות סביבם. עוד אני מארגנת את המטבח, שוטפת כלים אחרונים. שעתיים אחרי שעזבה את הבית, ילדה הבת שלי את בתה הרביעית. בתמונה ששולח האיש שלה לווטסאפ המשפחתי, היא כולה מרוכזת בתינוקת הטרייה שהיא אוחזת בזרועותיה. והיא זוהרת, אור צהוב ורך מאיר את פניה השטופות באושר.

anita jeram guess how much I love you

Anita Jeram, Guess How Much I  Love You

60 תגובות בנושא “דה ז'ה וו

  1. מזל טוב לבת היולדת ולך ולכל המשפחה.
    מבין הסיפוריםשל הדה ז'ה וו, חשבתי על זה שביום הולדת נולד עוד תינוק/ת.
    האם ימי ההולדת חופפים כלומר חוגגים לשניים יום הולדת באותו יום או זה בהפרש של יום?

    אהבתי

    1. למעשה בהפרש של יומיים. ואילו בין הבן הגדול שלי לצעיר מפרידים 20 יום. ככה זה כשנולדים בתחילת שנת הלימודים, צריך לחכות כמה שבועות עד שהמורה מוכנה להתמודד עם יומולדת בכיתה.

      אהבתי

  2. וואו ,אני לא הייתי מחזיק מעמד מהמתח בכל היום הולדת הזאת ואץ רץ לבית החולים כבר בתחילת הצירים. גיבורה הבת שלך ומזל טוב גדול להולדת הנכדה!!!!

    אהבתי

    1. בלידה רביעית יש לך מושג די טוב מתי צריך לרוץ לבית חולים. הבת שלי אוהבת להשאיר את בית החולים ממש לסוף, והיא צודקת. השהות בזמן הצירים הראשונים (שלב שיכול להתמשך שעות ארוכות ואפילו ימים בלידה ראשונה) בבית חולים יכולה לעכב ולגרום סיבוכים. לא סתם כל כך הרבה נשים מסיימות עם קיסרי. ותודה על הברכות 🙂

      אהבתי

  3. מזל טוב! זה תאריך טוב ללידות (אתמול), מנסיון.
    וכל הכבוד לבת על ההתנהלות! לנהל יומהולדת לילדים, כולל הכנת פיצות, עוגה מקושטת והכל, בזמן צירים, זה לא טריוויאלי בכלל. זה כנראה מספר הלידות (והילדים), שמותח את גבולות היכולת בין פעם לפעם….

    אהבתי

    1. אתמול אחותי הצעירה התחבטה אם מדובר במזל גדי או דלי. 21 לחודש הוא מסתבר תאריך גבולי, ויש שיטות כאלה ויש כאלה. נו, מילא. וגם אני התפלאתי לגמרי איך תיפקדה אתמול תוך כדי. כלומר, אני זוכרת שגם אני עשיתי את זה, אבל היא גירסה הרבה יותר משוכללת ממני: אני הייתי מורחת את הקרם של העוגה עם מרית, היא מכניסה את הקצפת לשק זילוף ויוצרת יצירת אמנות פרחונית עם קישוטי תותים. בקיצור, זה מספר הלידות בתוספת כישרון ויכולת. היא באמת מדהימה.

      אהבתי

  4. עצבים של ברזל יש לנשים במשפחתך! מזל טוב, וכל הכבוד לכם אז ועכשיו. וגם על ההתנהלות עם הנכדה. באמת שיש לכם כבר שבט ראוי לציון.
    באמת תהיתי לגבי האביזרים במונופול…..אצלנו משום מה כולם רצו תמיד את הכלב. וכמה נחמד הסיפור הזה שמתוכו הבאת את הציור…….

    אהבתי

    1. כל השבט הזה… היום כשבאתי לבקר אותה בבית החולים היא השלימה לי פרטים, ומסתבר שאכן לא כל הזמן הייתה רגועה ובשליטה כמו שהפגינה. היא סיפרה איך אחרי הצהריים בת של השכנים באה לבקר את הבת הצעירה בזמן שהיא מנסה להכין את העוגה לבת הגדולה (שכחה את הקמח. אחר כך את אבקת האפייה. היתה צריכה להוציא את התערובת מהתבנית בחזרה למיקסר), לסדר את הבית, לארגן את הבצק לפיצה ותוך כדי להתמודד עם צירים. היא נאלצה להגיד לילדה שלא מתאים עכשיו, ושתבוא פעם אחרת, והילדה אמרה: אז אני אשחק עם הגדולה. ושוב הייתה צריכה לשמוע דחייה. ואיך כשאחת האמהות באה לקחת את הילדה שלה מהמסיבה היא התחילה לתחקר אותה על כיתה א' בשנה הבאה, והבת שלי השתתקה כי התחיל ציר. ההיא פתאום קלטה את המצב , אבל לא העלתה על דעתה שזה הדבר האמיתי ושאלה כמה קרובה הלידה, והבת שלי אמרה לה 'עכשיו'. האמא ההיא אספה את הילדה שלה מהר מאוד אחרי זה. את כל זה פיספסתי, כי אירגנתי בינתיים את הילדים האחרים לתזוזה.

      אהבתי

  5. הבת שלך נשמעת גיבורה, אבל אני מבינה שזה עובר בגנים 😉 לא יצא לי ללדת אבל להיות עם צירים כל היום ולהתאפק נשמע לא פשוט בכלל.. מזל טוב 🙂

    אהבתי

    1. זה די הזוי איך הסצינה שכפלה את עצמה כמעט אחד לאחד. וזה אכן לא היה פשוט להתאפק. אבל לא בדיוק להתאפק. הבת שלי יודעת כעת (לידה רביעית) איך מתמודדים עם הכאב הכי טוב. סך הכל צירים זה לא כאב חד ורצוף, אלא כאב של דקה אחת לכמה דקות. אפשר לנוח בין לבין, ומסתבר שגם לעשות יומולדת לבת :/

      אהבתי

    1. סיפורי לידה זה באמת סוגה ספרותית (וגם אוראלית) שאני מאוד אוהבת. אחת הסיבות שכנראה לא ילדתי לידת בית: יש משהו בביחד של נשים שחוזרות ומספרות ומתארות זו לזו את החוויה ומעבדות אותה.

      אהבתי

  6. כמה מרגש 😍
    אני מתפעלת מהקוליות של הבת, וגם שלך בזמנו.
    אין ספק שבית חולים זה מקום שכדאי ללכת אליו רק כשממש חייבים, אבל לעבור את הצירים תוך כדי מסיבת יום הולדת, זו אליפות עולם.
    מזל טוב 🤗

    אהבתי

    1. זה היה מוזר לחיות את זה שנית, והפעם בתור האמא והסבתא של. כשהבת הגיעה לבית חולים ומהר מאוד הגיע השלב של צירי הלחץ המיילדת אמרה לה פחות או יותר לעשות מה שהיא מבינה, כי מסתבר שהיא מכירה הכי טוב את הגוף שלה. זה לדעתי הסוד, להכיר את הגוף שלך ומה מתאים לך.
      תודה יקירה 🤗

      אהבתי

  7. המון מזל טוב מניפונת, שתהנו לגדל את כולם וכולן בבריאות, אושר ונחת!
    ושאפו על היכולת להמשיך להתנהל כאילו כלום.. :- )
    בקור רוח ובחמימות.
    מחבקת.

    אהבתי

    1. לידה רביעית. בדיעבד אני תוהה אם היום למשל הייתי יולדת לידה רביעית בבית. נדמה לי שלא, כי יש משהו בחוויה של לידה מחוץ לבית, כשאת לגמרי מרוכזת בעניין עצמו בלי לחשוב על הכלים שנשארו בכיור והכביסה שצריך לקפל. גם האפשרות לדבר על הלידה עם נשים באותו מצב. אבל ללידה רביעית בהחלט מגיעים ממקום אחר לגמרי.

      אהבתי

  8. מזל טוב לרגל התרחבות המשפחה!
    איזה כייף זה שדברים מהסוג הזה מתנהלים בצורה רגועה (יחסית)

    אמא שלי סיפרה לי כשהיא הייתה בהריון עם אחותי שהתחילו צירים היא לא רצתה ללכת לבי"ח כי היא ידעה שזה לוקח זמן אז היא ניקתה את כל הבית, כשהיא ואבא שלי הגיעו לבי"ח היא כבר הייתה בפתיחה מלאה. והרגישה ממש שהראש יוצא…

    כשהייתי צעירה יותר הייתה לי קוסמטיקאית שעשיתי אצלה טיפול והיא הייתה תוך כדי צירים
    היא קראה להם צירונים, ואני חשבתי שכל רגע היא הולכת ללדת
    יום אחרי בבוקר קיבלתי ממנה SMS שהיא ילדה בת (ילדה שלישית)
    אני כבר לא הולכת אליה שנים, אבל ממש זוכרת את היום הזה

    אהבתי

    1. זה אכן ככה: הצירים של השלב הראשון הולכים ומתגברים בעוצמה אבל התהליך כולו יכול לקחת שעות, ואכן לוקח. מי שכבר מכירה את הגוף שלה היטב יודעת מתי צריך באמת לרוץ לבית חולים ומתי אפשר להמשיך לעשות טיפול קוסמטי. אבל אני מבינה את הלחץ שלך 🙂

      אהבתי

  9. מזל טוב.
    התמוגגתי. אין על תזמון טוב 😜
    הנכדה החדשה המתינה שהפוקוס על אחותה יסתיים בזמן, כדי שיהיה לה את מלוא הפוקוס לעצמה.
    גדלת בת לתפארת.

    אהבתי

    1. לא מתווכחת על התפארת. היא באמת מדהימה. וכל התזמונים האלה בין אחאים, זו אמנות. כל אחד צריך את הפינה שלו ואת זמן הבמה שלו. מסתבר שגם עוברים.

      אהבתי

  10. יאאא מזל טוב! וברוכה הבאה תינוקת רביעית 🙂 איזה יופי של תיזמונים בין כולם ואיזה יופי לפתוח את הבוקר עם הפוסט הזה. עשית לי ממש טוב על הלב… המון מזל טוב, שרק תרוו נחת ❤

    אהבתי

  11. אלופה בת אלופה, הבת שלך! סיפורים שמצטרפים לפנתאון "היה היה פעם" המשפחתי, ויש לי התחושה שהקטנטנה תאהב לשמוע על הערב בו היא נולדה, כולל תיאור הכנת הפיצה והכנת העוגה כפי שכתבת בתגובות 🙂 הרי לא כל אחד זוכה לנכוח במסיבת יום הולדת כעובר ולהחליט עוד בבטן שימי הולדת הם כלכך כיף שבא להצטרף.
    הנאה גדולה מהתינוקת החדשה וגם מהבת ה"חדשה". איכשהו נדמה לי שבכל שלב בחיים (גם מעבר מאמא ל-3 לאמא ל-4 הוא מעבר) אימהות "מגלות" את הבנות שלהן מחדש.

    אהבתי

    1. כשהייתי אמא אמרה לי אישה אחת חכמה שעם כל ילד חדש (וגם כאן זה לא משנה אם מדובר בילד ראשון או רביעי) לוקח למערכת כולה שנה להגיע לאיזון מחודש: כל הגבינות זזו, וצריך להגדיר מחדש את התפקידים ביחס זה לזו, ביחס לאחים, להורים, לעצמך. מניסיון זה מאוד נכון. רק שלא חשבתי שזה נכון גם מבחינת נקודת המבט של הסבתא. למרות שזו נכדה שמינית(!) שלי, אני מוצאת את עצמי מתרגשת ויש לי תגובות רגשיות בעוצמות גבוהות. יש דברים שלא מתרגלים אליהם, וטוב שכך.

      אהבתי

  12. מניפה יקרה, התרגשתי! שיהיה במזל טוב ובבריאות, בנחת ובאהבה. זה ממש קטע איך הסיטואציה שוחזרה, כמו איזה דפוס, העברה בין דורית. אולי אתן שתיכן עקביות בתזמון תכנון המשפחה 😉 אהבתי איך הגדרת את ״תולעי הנזלת״ של הבכורה המתוקה וכל הפוסט פשוט מקסים ושובה לב. הנחישות לתת מקום לילד/ת היום הולדת ולא לוותר, למרות הצירים והקושי – אימהות מופלאה, כזו מתחשבת ונבונה והעוצמות – איפוק וכוח של נשים חזקות. גם הציור מצא חן בעיניי, מתוק. 💕

    אהבתי

    1. תודה ורניקה יקרה. אני מודה שהחזרה הזו על הדפוס היתה סוג של קריצה של היקום שגרמה לי להרגיש כמו מי שפתאום מציצה מאחורי הקלעים של איזו הצגה גדולה שאני חלק שלה, כמו המופע של טרומן. הג'אגלינג הזה בין צרכי הילדים ואחר כך גם הנכדים זה סוד האמהות. כשזה מצליח זה בדיוק כך, כמו הציור הזה 🙂

      אהבתי

  13. אוווווווווווווו, כמה מרגש ומקסים! מזל טוב!!!

    איזה חזקות אתן, את והבת שלך. מעורר הערכה רבה. והתיאור שלך משכיבה את הילדים לישון, הצרחות האחרונות של הבכורה והבת המאושרת בנכדה החדשה… מאוד מרגש. מודה שדמעתי. בני כמה הילדים של ביתך? בלידה הראשונה גם אצלי זה היה רגוע מאוד. בישלתי לממיע, שלחתי את הגירסה האחרונה של המאמר למנחה, והלכתי בנחת לבית החולים. אחר כך קצת פחות. אני זוכרת שהייתי בהריון מתקדם עם השלישית וחגגנו יומהולדת מושקע לגדולים לפני שהיא נולדה, אבל לא היו לי צירים, אז זה לא חוכמה. כל הכבוד על הרוגע, השליטה העצמית והסבלנות. אלו תכונות נהדרות, לחיים בכלל ולרגעים כאלו בפרט.

    מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב!

    אהבתי

    1. הגדולה של בתי בת 6. בדיוק. השניה בת 4 וחצי. השלישי בן 2 מתקרב לשלוש (הוא יליד פורים).
      שמעתי הרבה סיפורים על מה עושות נשים לפני הלידה. הכי קיצוני היה על מישהי שהחליטה שזה זמן טוב לצבוע את הבית. לחץ עושה כל מיני דברים ואנשים שונים מתמודדים איתו אחרת. החזרה המדהימה הזו על ההיסטוריה בעיקר גרמה לי לחשוב שיש כאן דפוס כמעט ספרותי-אפי: כאילו מישהו חיבר תסריט לסידרה ואנחנו משחקים בה, לא תמיד במודע. יש בזה יופי וגם קצת אימה, לא בטוחה שהצלחתי להסביר.
      ותודה על הברכות. היה שבוע מטורף ממש.

      אהבתי

      1. מונופול ממש. נשמע מתבקש שהשבוע יהיה מטורף. וואו כמה שהם קרובים! הרבה יותר מאצלנו. לא פשוט בכלל הייתי חושבת. לא מפתיע שלגדולה לא היה קל, בדיוק ביום ההולדת שלה לוותר על אמא ואבא שלה ולהבין איזו תקופה עומדת להגיע.

        אגב דברים מוזרים שאמהות עושות בלידה – אמא שלי מכרה עגלת תינוקות בחנות כשאני באתי. היא אמרה שהקונה "בלבלה לה את המוח" ולבסוף היא פשוט אמרה לה ללכת ואחרי ארבע שעות אני הגעתי. 🙂

        אהבתי

        1. את ההפתעה הכי גדולה של השבוע חטפתי בסופו, אבל זה כבר עניין אחר. השבוע האחרון לסמסטר היה שבוע כל כך הזוי, שאם הייתי כותבת תסריט עם כל האירועים שבו, היו מגלגלים עיניים ואומרים לי שהוא בלתי סביר בעליל.

          אהבתי

  14. מזל טוב! מעריצה את בתך מרחוק, על קור הרוח ועל האימהות. כן, אני מבינה שמדובר בלידה רביעית והיא מתורגלת, אבל זה עדיין בגדר נס מטורף.

    אהבתי

    1. כל לידה בעיני היא נס. אלא שצריך באמת להכיר את הגוף ואת התהליכים שבו, ממש להכיר, כדי לדעת גם מתי לשלוט בתהליכים ומתי לשחרר. אולי זה נכון לחיים בכלל, ולא רק ללידה. (כן, אני חושבת גם על המוות).

      אהבתי

    1. כן, אם כי בניגוד לפתגם אני מקווה לא להרבות במקביל בדאגות. תודה על האיחולים. בינתיים נפרדתי מאבי, ושמחתי ששמע על הקטנה החדשה, רגע לפני שעזב אותנו.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s