מצועפת

פידֶה נוקשת על דלת חדרי. היא נכנסת כמו תמיד בשקט, קטנה וקומפקטית, עיניה מאופרות בקפידה, החיג'אב מכסה את שערותיה ואת צוארה. עגלת הניקיון עם המגב, הדלי וחומרי הניקיון שהולכת איתה לכל מקום נשארת במסדרון מחוץ לחדר. סוף הסמסטר, ושולחן העבודה שלי כורע תחת נטל הספרים והניירות. את הרצפה מרבבים עדיין ארגזים מלאי דפים שטרם עברתי עליהם. לפעמים היא מטאטאת בזהירות מסביבם, אבל בדרך כלל מוותרת, ואני נושמת לרווחה. אני אוהבת את זה שפניה אינם מסגירים ביקורת על הבלאגן הבוטה שלי, ואני בולעת את ההתנצלות שעולה בי פאבלובית בכל פעם שמישהו נכנס לחדר. בשבוע הבא ייגמר הסמסטר ואני אסדר, אני מחליטה בפעם הכבר-הפסקתי-לספור. בינתיים היא ניגשת לפח שלידי, ואני ממתינה שתחליף את שקית האשפה. אבל היא עוצרת, מהססת.

קיבלת את הטופס של ההמלצה על עובדי ניקיון מצטיינים? היא שואלת אותי. אני מהנהנת. אמנם מיד העברתי את המייל ההוא לטראש הוירטואלי, אבל את זה אני לא אומרת לה. העברית של פידֶה שבורה וחסרה והיא מדברת אלי בערבית. אני עונה לה בעברית. אני מקווה שהעברית שלה טובה יותר מהערבית שלי, אבל בגלל שהיא משתמשת בהרבה פנטומימה ותנועות בשפת הגוף כשהיא מדברת איתי אני מבינה אותה לא רע בכלל. זה החלום שלי לקבל עובד מצטיין, היא אומרת והעיניים שלה נעצמות. אני רואה את הריסים העבים שהודגשו ברימל. למה, אני שואלת. יש פרס? כן, היא מסבירה, אלפיין שקל, ומרימה שתי אצבעות להדגמה. אינשאללה.

את יודעת, היא מספרת לי, היה לי חלום אחר פעם. למדתי להיות ספרית. למדתי לצבוע, לספר, לעשות ציפורניים. עברתי בחינות, היא אומרת ומצביעה על הניירות שעל השולחן שלי, שאבין כמה רציני היה התואר. רציתי לעבוד בסלון יופי. כשהיא מספרת לי את זה היא שולפת את הטלפון ומראה לי תמונה של בחורה יפהפיה עם שיער ארוך ופסים בהירים. לוקח לי שניה לזהות אותה בתמונות, כל כך שונה היא נראית בלי החיג'אב, מכווצת שפתיים בנשיקה בתמונת הסלפי. חמישה ילדים יש לה, והקטן נכה. היא מדפדפת בגלריה של הטלפון ומראה לי ילד מלאכי למראה, מחייך חיוך חסר שיניים קדמיות של ילד בן שש למצלמה. אני לא בטוחה שהבנתי בדיוק איך הסיפור התחיל, אבל היא מתארת קשיים גדולים ואהבה גדולה עוד יותר, מנענעת בידיה תינוק דמיוני שלא עולה במשקל. בשש בבוקר היא לוקחת אותו לגן מיוחד, והוא נמצא שם עד שתיים. 'אז ויתרתי על הסלון', היא אומרת. לא מתאים. נעבוד בניקיון.

אני מבינה כעת את שיחות הטלפון המרובות שבהן היא עסוקה. פידה רושמת לי את שמה המלא בערבית ובאותיות לטיניות, ואת מספר תעודת הזהות שלה. אני מעריכה את היזמה שלה. ודאי לא היה לה קל להתגבר על הביישנות הטבעית ולפנות אלי. אהבתי גם את הדרך שבה סיפרה את הסיפור שלה והראתה לי את התמונות. גם אם היא לא המנקה הכי חרוצה או הכי יסודית בבניין, אני מחליטה לשחזר את המייל מן הטראש ולמלא את הטופס של ההמלצה. פידה עומדת ליד הדלת של החדר, מודה לי על ההקשבה. בידה היא מחווה על כל הבלאגן שלי ואומרת: תנסי לסדר קצת את הארגזים, ואז אני אוכל לעשות פה ניקיון כמו שצריך.

Fanny Nushka

October Wind at the Beach Fanny Nushka

40 תגובות בנושא “מצועפת

  1. יש אנשים שבשבילם האלפיים שקלים האלה זה הרבה
    קשה לתאר את הויתורים שעושות נשים (לא רק ערביות) בגלל הצורך לטפל בילד שדורש יותר תשומת לב מהאחרים

    תמיד חשבתי שבסלון יופי מרוויחים יותר טוב מאשר בניקיון…
    (כל מה שנשים מוכנות לשלם עליו כסף, ועל מראה חיצוני הן מוכנות לשלם הרבה)

    אהבתי

    1. העבודה בניקיון מתאימה לה בעיקר בגלל השעות. ככה היא יודעת שעד שתיים הכל נגמר והיא בבית. אני לא יודעת כמה מרוויחים בסלון יופי, ודאי לא אם את שכירה אצל בעלת בית אחר במגזר הערבי. לא בטוחה בכלל שזה יותר מניקיון.

      אהבתי

  2. אוי הארגזים האלה של הניירות שנשארים תמיד מלאים. פעם אחת כמעט רצחתי עובדת נקיון שהורידה ניירות מהשולחן שלי כדי לנקות.
    אני זוכר עובד נקיון אחר ואת האושר שלו כשזכה בפרס של אלפיים שקל והראה לכל דיכפין בגאווה את מכתב הזכיה המשבח את עבודתו. ואת אלף השקלים שהוא הילווה (רק עד לשבוע הבא) למפקחת הנקיון שלו מיד לאחר מכן, וושרק לאחר התערבות שלי החזירה לו אותם לאחר חודשיים…

    אהבתי

    1. כמו שאמרו כאן למעלה, אלפיים שקל זה סכום יפה. לא גדול מדי (לא כמו זכייה בפיס, שיכולה להיות סופר בעייתית ולהרוס חיים של אנשים), לא פותר את כל הבעיות, אבל בהחלט סכום בונוס יפה שיכול להעלות חיוך מאושר על פני הזוכה, ולגרום לעובדת ניקיון לחלום (אפילו שאין לי מושג מה היא תעשה עם הכסף. זה לא כאילו שהוא יאפשר לה לפרוש או לפתוח סלון יופי משל עצמה).
      ואשר לארגזים הללו, אנחה. אני חוזרת ואומרת לעצמי שאם לא פתחתי אותם שנתיים אפשר להפטר מהם, אבל אין לי לב.

      אהבתי

  3. צבט לי בלב. השאיפות הצנועות , פסגת החלומות הכל כך נמוכה שיש לאנשים.
    אומרים שצריך תמיד לכוון גבוה, אבל כמה גבוה יכול לכוון מי שנמצא בתחתית של התחתית?
    בשבילך זו טרחה קטנה ובשבילה זכיה כזו היא משמעותית מאד.

    אהבתי

    1. הכל נכון, ובכל זאת היא לא אומללה. זו תובנה מעניינת על הזיקה בין נסיבות החיים ונקודת המוצא ובין מה שמפיקים מהם. היא אוהבת מאוד את הילדים שלה כולל (ואפילו במיוחד) את הקטן הנכה, ויש לה חלומות. קטנים, צנועים, אולי אפילו בלתי ניתנים להגשמה בגלגול הזה, אבל היא לא אומללה בכלל, ואפילו די שמחה בחלקה. מכירה המון אנשים שעובדים בעבודות הרבה יותר מאתגרות שנמצאים הרחק מתחתיה בסולם האושר.

      אהבתי

      1. אדם יכול להיות מאושר בכל מקום, אני יותר חושבת על העבודה הפיזית הקשה שמתמשכת לא פעם לגיל מבוגר, כשזה הופך לקשה ולפעמים בלתי אפשרי.
        היא לכודה במעין מעגל קסמים של עבודה קשה בשכר נמוך ובלי הרבה אפשרויות להשתחרר ממנו.

        אהבתי

    1. הפוך על הפוך, שהרי היא מכוסה מכף רגל עד ראש למעט הפנים הגלויות. רק כשראיתי את תמונות הסלפי שלה עם השיער ושמעתי על חלום הספרית הבנתי עד כמה החיג'אב מוחק ומשנה את זהותה האמיתית.

      אהבתי

  4. זאת דוגמא כל כך יפה לאדם ששמח בחלקו וצריך מעט מאוד בשביל קצת אושר.
    אני מקווה שתזכה ושיום אחד כאשר הבן הקטן ייגדל קצת היא תוכל לממש את עצמה ולהפוך את החלום למציאות.

    אני חושבת שאת פשוט עוד לא מוכנה נפשית לסדר שם, כנראה שמשהו במצב הנוכחי מתאים לך וזה בסדר גמור, אולי בעתיד משהו ישתנה ופתאום יבוא לך להעיף הכל ולזרוק ולמיין ואז תזמיני אותה שוב ותתרברבי שהצלחת!

    אהבתי

    1. זו נקודה מעניינת, להיות מוכנה לסדר. אני חושבת שבכל החיים שלי עוד לא הגעתי לנקודה הזו 😳. זה מגיע לאבסורד, שיש לי שולחן ענק אבל אני עובדת על משבצת של עשרים סמ' על עשרים, כי כל היתר תפוס על ידי הדפים והספרים.

      אהבתי

  5. האישה הזאת נכנסה לי ללב. כל כך יפה עשתה כשפנתה אלייך, באופן ובעיתוי….הדרך שבה סיפרה לך את סיפור חייה, את האכזבה מחוסר היכולת לעבוד במקצוע האהוב עליה, את הקושי של לגדל ילד עם צרכים מיוחדים….
    מעריכה אותה כל כך על עצם הבחירה בניקיון, שבפירוש מכניס יותר כסף מעבודת ספרית, לדעתי, וגם מאפשר לה שעות עבודה שמתאימות לדרישות המשפחה.
    נצבט לי הלב לחשוב על כל היופי הזה שמוסתר מתחת לחיג'אב…………..
    מקווה שתזכה בפרס, גם בגלל הכסף אבל בעיקר בשביל הגאווה וההרגשה שהיא מוערכת

    אהבתי

    1. כן. ביני לביני אמרתי שמגיע לה פרס רק על היזמה ועל הדרך שבה פנתה אלי. אני לא בטוחה כמה כסף מכניסה לה עבודת הניקיון, כי היא עובדת עבור אחת מחברות הקבלן הללו, שקיבלה את המכרז של הניקיון באוניברסיטה. אבל השעות בפירוש עוזרות לה: היא שמה את הילד בבקר בגן של הצרכים המיוחדים (מסתבר שהוא שם כל יום חוץ מיום שישי), באה לעבודה, וחוזרת לקחת אותו בצהריים. ואשר לחיג'אב – אני לא האמנתי שהתמונה שהראתה לי זו היא. היא נראית שם אחרת לגמרי, וגם צעירה יותר. אני מקווה שעצם כתיבת ההמלצה גם תתן לה הרגשת הערכה.

      Liked by 1 person

  6. יש לנו פתגם שאומר (תרגום חופשי) צריך לפתוח את הפה כדי שייכנס הזבוב.
    מה היה לה להפסיד? התגברה על הבושה וזכתה להתייחסות שלך.
    ובעניין הארגזים, כל זמן שהניירות לא מתרבים, דיינו :-)..

    אהבתי

    1. אחלה פתגם. הזבוב נכנס גם נכנס, והשאלה היא אם זה יעבוד. אבל אולי כשם שפנתה אלי פנתה גם לאחרים, והסיכוי שלה לקבל את הפרס יגדל. להתגבר על הבושה זה לא דבר של מה בכך. אני לא בטוחה שאני הייתי מצליחה לפנות ככה לאנשים כמו שהיא פנתה. עכשיו שאני חושבת על זה, היא הזכירה עוד בן אדם אחד שפנתה אליו, המזכירה. כנראה שהאומץ שלה התמקד בפנייה לנשים בלבד.
      המחשבה על ניירות מתרבים 😯.התכסיתי זיעה קרה.

      אהבתי

  7. עובדות ועובדי הנקיון ודאי בארגונים גדולים הם מגזר שקוף. בהיותם עובדי קבלן אין להם הגנה של ועד העובדים המקומי וחברת ההשמה ברצותה עושה מה שבא לה לגביהם,אני רואה את עובדי הנקיון בארגון שלנו,בדאר ישראל,גם עובדים קשה מאוד וגם לא מתוגמלים בהתאם ואני שמח שלהסתדרות יש מודעות שהולכת וגוברת לזכויותיהם.זו הייתה הרצאה מלומדת ב2 מילים על זכויות עובדים:-)
    ברור לי לגמרי שאת מתייחסת בגובה העיניים לנותני שרותים בארגון בו את עובדת,נורא קל להתעלם מהם וטוב עשית שהבנת שהג'סטה שאת צריכה לעשות למענה תקדם אותה ותעשה לה טוב. זה לא מובן מאליו

    אהבתי

    1. אני משתדלת להכיר אותם בשם, וכמובן אומרת תמיד יפה שלום ובוקר טוב, אבל קשה לומר שממש מתנהלות בינינו שיחות ארוכות. השיחה עם פידה היתה יוצאת דופן, ונעשתה לגמרי ביזמתה.
      ועניין זכויות עובדי הקבלן צריך אכן לעלות לסדר היום של ההסתדרות. מישהו צריך להפסיק את תנאי העבדות המודרנית הזו.

      אהבתי

  8. *קצת* בא לי שתשאירי פה לינק לתחרות הזאת וכל מי שבאוניברסיטה הרלוונטית ״יצביע״ לה 🙂 זה רק מראה לך כמה תרבות השעשועונים הגיעה אלי אפילו שאין טלוויזיה בבית.

    אהבתי

    1. באמת קצת התלבטתי אם לא להפיץ את הבשורה בעצמי, והחלטתי נגד. זה יפה שהיא יזמה, ואמנם נדמה לי שהיא פנתה לנשים בלבד, ואולי אפשר להפיץ דרך המייל. אבל מי אמר שמישהו אחר שיזכה איננו ראוי לא פחות ממנה?

      אהבתי

    1. התעלמות היא תגובה מגנה, כזו שחוסכת ממך את הצורך לשמוע, להזדהות. יש בחוץ המון כאב, ולא תמיד אנשים פנויים לשמוע אותו. אבל זה אחרת כשמדובר במישהי שעובדת במקביל אליך באותו בניין כל הזמן, ואתן 'נפגשות' כל יום, ולו רק כדי להחליף הנהון של שלום.

      אהבתי

  9. כמובן ששני הדברים שתפסו אותי במיוחד היו: התקשורת של שתיכן בין השפות. זה מקסים, ומוכר, ואמיתית. תנועות ידיים וכוונות הן משהו גלובלי, בלי שפה, והדברים הבסיסיים האלה: ילדים, עבודה, הם דברים שמובנים ומוכרים. היכולת להבין ערבית, גם אם לא לדבר בה ממש, יש בה משהו מאוד מסתורי.
    הדבר השני הוא כמובן התמונה בלי החיג'אב. כבר יצא לי לראות תמונותיהן של נשים שהכרתי רק מכוסות, בין אם מדובר במוסלמיות או נזירות נוצריות, כולל קשישה יוונייה אחת, קמוטה ולובשת שחורים, שהראתה לי תמונה ישנה של דוגמנית בבגד ים וסיפרה שזו היא בנעוריה. בעבורן, כך לפחות רוב מי שדיברתי איתן, זה לא מגביל או מסתיר או מדכא. זה כמו שאולי בעבור נשים דתיות רבות כיסוי הראש הוא רק כיסוי ראש, והשיער שמתחתיו עדיין מטופח ומסודר. כשמתלווה אליו איפור שחור כבד זה אפילו יותר מתעתע. תמיד תהיתי אם האיפור הערבי הוא משהו שמציג נשיות כנועה לתכתיבי יופי חברתיים או אמירה פמיניסטית של עוצמה.

    אני מאמינה שלכל עובד ניקיון יש חלום. כלומר, אף אחד מהם לא חלם להיות עובד ניקיון. לא לכולם יש ילד נכה ולא כולם פידה 🙂 ובכל זאת, רק בשל הקרבה אלייך ובעיקר בזכות האומץ לבקש – אני מקווה שהיא זו שתזכה. יפה מצד חברת הניקיון לערוך כזו תחרות.

    אהבתי

    1. נדמה לי שהתחרות נערכת מטעם האוניברסיטה ולא חברת הניקיון, ובכל מקרה את ההמלצה התבקשנו לשלוח למייל פנימי. אולי זה פיצוי על נקיפות מצפון בשל המעבר לעבודה עם חברות ניקיון קבלניות. אני באמת תוהה לגבי החיג'אב מול כיסוי הראש בחברה היהודית, ובעיקר על הנשים שמאוד מקפידות על איפור עיניים (ודווקא עיניים. אין להן אודם למשל, שאולי משדר מבחינתן מיניות) לצד החיג'אב. מה שבעיקר יצר אצלי את הדיסוננס במקרה של פידה היה העובדה שהחלום להיות ספרית שייך למישהי שהשיער שלה כולו מוסתר. זה המקור לתחושה שהחיג'אב במקרה הזה הוא בעיקר כניעה למוסכמות חברתיות ופחות בחירה. ברור לי שיש לנושא כיסוי הראש פנים רבים, ושעבור נשים לא מעטות זה מקובל והן מפרשות את זה כסוג של תלבושת אחידה שהן מוצאות בה גם כוח וגם אפשרות לביטוי עצמי. ועדיין אני סבורה שבבסיסו באקט המחייב נשים שהגיעו לגיל הבגרות המינית (בחברה הערבית) או נשואות (ביהודית) מדובר באלמנט של שליטה גברית במיניות הנשית דרך סימונן.

      אהבתי

  10. אני דווקא חושבת עליך שעולה מהפוסט הזה. אישה בכירה שעובדת הניקיון מרגישה נוח לפנות אליה בבקשה כזאת. יש בך משהו שמאפשר את זה וזה מקסים בעיני.וזה שיכולת לראות את זה שהיא מאושרת בדרכה, לא פחות מאנשים שהשיגו הרבה יותר בחיים. וזה שמילאת את הטופס. את בסדר, את, שתדעי, זוכרת תמיד להיות בן אדם.

    ילד חולה זה תמיד עצוב, אפילו עם ההתייחסות הכי אמיצה. אבל מי שיש לו ילד כזה מספר על הכוח והאושר שילד כזה נותן, כמה הוא מעשיר את החיים. מדהים. פוסט מרחיב לב ואהבתי גם את התמונה.

    אהבתי

    1. באמת מדהים לחשוב על התרומה של ילד עם צרכים מיוחדים לחברה שסביבו: פעמים רבות הוא גורם לאנשים להיות טובים יותר, קשובים יותר, ובמובן זה הייחוד שלו הופך במקום נטל לתרומה של ממש. הכרתי גם בית ספר שבאופן עקבי שילב ילדים מיוחדים כאלה בכיתות הרגילות מתוך אידיאולוגיה שהם תורמים לכיתה הרבה יותר מכפי שהם מעוררים קשיים (והם מעוררים). פידה עצמה הודתה שהיא אוהבת תא הילד הקטן שלה הכי הרבה, ושוב זו הודאה שנובעת מהכרה בצרכים המיוחדים שלו שמוציאים ממנה כוחות מיוחדים.
      אני חושבת שהפנייה שלה אלי נבעה בעיקר מכך שאני אישה. זה די נדיר בבניין שלנו, שבו רוב החדרים מאוכלסים על ידי גברים. אבל אני לא דוחה את המחמאות שלך, תודה. אוהבת איך שאני נראית דרך העדשות שלך 🤗

      אהבתי

  11. אלו העובדים השקופים. וגם להם יש מדד של כבוד. נכון שאלפיים שקלים הם לא זכייה בפייס אבל זו זכייה ואולי לא הסכום כמו להראות שהיא שם, על המפה, מוערכת וקיימת. עצם "השלכת" המייל לסל האשפה מרמזת על צורת המחשבה של רוב האנשים לעובדי הניקיון. מצד שני הפנייה של עובדת פשוטה לדמות מכובדת כמוך, כאילו אין ביניכן הבדל "מעמדות" ולהסתכל לך בעיניים ולבקש משהו, מעיד על כמה אנשים מוכנים לעשות ואולי אני קיצוני אבל אגיד "להשפיל" את עצמם ולבקש שתצביעי עבורם בתחרות כזו. יש מקרים לטעמי שמוציאים מאנשים דברים שככה בים יום הם לא היו מעיזים לעשות. והנה חשבת פעם שנייה והעלת את המייל ההוא מפח האשפה הוירטואלי ועשית מעשה.
    במקום העובדה הנוכחי, שאני עובד בו כמעט שנה, הכניסה למעבדה הייתה כמו שוק. כל מי שרצה נכנס. בשבוע הראשון עצרתי את זה מייד. זו מעבדה ולכל כניסה למקום כזה יש סיבה מסויימת ודרישה של הוראות בטיחות וכו'. האדם היחיד שלא נכנס מעולם היה יצחק החצרן. הוא היה בא רק להודיע שיש תפילת מנחה באחת וצי ושאם בא לי להצטרף למניין, זו השעה שעלי להגיע. כך חודשים ארוכים. לפני חודש אמרתי לו בו יצחק תיכנס ושב. המבט על פניו אמר הכל. אני? להיכנס? פיניתי לו כסא וישבנו לדבר רבע שעה. הוא בפנסייה וסיפר לי על הנכדות שלו שהן תלמידות מצטיינות ועל אישתו ועל השכנים. לא הרבה זמן, סה"כ רבע שעה. הוא קם והתנצל שעליו ללכת לנקות את המשך החצר והמבואות של הבניינים. החיוך שלו, עם שיניים שבורות העלה בי גוש בגרון. בסה"כ רבע שעה שבה נתתי לו להיכנס לקודש בקודשים של המפעל והוא היה בעננים. הדברים הקטנים האלו עושים לאנשים להעריך קודם כל את עצמם ואח"כ את הסביבה. הם שווים משהו ולא מסתכלים עליהם כעל עוד עובד ניקיון.
    (תגובה ארוכה אבל העלת לי משהו "פאבלובי" כמו שכתבת והרגשתי חובה לכתוב)

    אהבתי

    1. כמו שאמרת רובם 'שקופים', ודרוש מעשה מיוחד כדי ל'צבוע' אותם ולהבין שהם בני אדם, עם משפחות, עם רצונות, עם חלומות. אהבתי את הסיפור על יצחק החצרן. בבית הכנסת אתם שווים לפני אלוהים. ויש לו סוג של אחריות להודיע לך מתי תפילת מנחה, ואולי גם להשלים מניין (אם כי אינני יודעת כמה אנשים משתתפים בתפילה במניין בעבודה שלך). ב'קודש הקודשים', המעבדה, אתה האלוהים וקובע מי נכנס ומי נשאר בחוץ. ולהכניס אותו פנימה ולשמוע אותו, ממש לשמוע אותו, זה באמת סוג של טפיחה אמיתית על הכתף.

      אהבתי

  12. כסף זה עניין יחסי מאוד. ניתן אולי לומר שזכייה חד פעמית של אלפיים ש"ח זה לא הרבה כסף, אבל כשקורה בלת"ם שדורש הוצאה בסכום כזה, זה מבאס נורא.
    אבל סך הכל, זה כן נחמד לקבל סכום כזה, במיוחד אם צריך אותו, ובמיוחד שמלווה אליו הערכה על עבודה טובה שלפעמים זה שווה אפילו יותר מהכסף.
    אני מקווה שבנה יגדל ויעשה פחות תלוי בה כדי שיהיה לה סיכוי טוב יותר להגשים את חלומותיה.

    אהבתי

    1. 2000 שח זה לא הרבה כסף, אבל זה לא חלק מההוצאות הקבועות. כך שמתנה של סכום כזה יכולה לעשות הרבה טוב, ולתת לזוכה אפשרות לחשוב מה הוא יעשה בו מעבר לשוטף. לכן זה נחמד. וללא ספק יש גם את ההכרה וההערכה, שלפעמים חשובים אפילו יותר מהסכום עצמו.
      ילד עם צרכים מיוחדים זה תיק לכל החיים. להורים ודאי, ולפעמים גם לאחים שנשארים לטפל בו אחרי מותם. מצד שני הרבה פעמים ילד כזה הופך את כולם לטובים יותר. ראיתי את זה לא פעם ולא פעמיים. הורים רבים מדברים על ילדים כאלה כעל מתנה מיוחדת. אבל בהחלט יש לקוות שכשיגדל יהיה פחות תלוי בה, לטובת כולם.

      אהבתי

  13. עכשיו תחליפי אותה במרצה צעיר, שמגיש מועמדת לאיזה פרס, ומונה את רשימת הישגיו ("שימשתי שופט בתחרות הפוסטרים של הכנס השכונתי") או כותב בהשתדלות מרובה על עבודתו על מנת לקבל גרנט. זה לא הכל אותה גברת רק בפרספקטיבה שונה? אולי חשוב לה הפרס ואולי גם חשוב לה להיות עובדת טובה. כמו שכתב קיימן, לכולם יש מדד של כבוד. זה קצת הזכיר לי את הפטרונות שבה מבוגרים לפעמים פוטרים בעיות של ילדים, כאילו שלילדים אין בעיות 'אמיתיות'. יפה לה שפנתה אליך ויפה לך שלא התעצלת למלא את ההמלצה, זה מעיד בחיוב עליך יותר מאשר עליה

    אהבתי

    1. כולנו בני אדם והמנגנונים שמפעילים אותנו די דומים. לכן לחלוטין אותה גברת, ואפילו האדרת לא כל כך שונה (אולי רק החיג'אב :)). אוי למי שפוטר בעיות של ילדים או בכלל מגדיר את תקופת הילדות כאושר צרוף. או שהוא בעל זכרון לקוי או סתם בעל נטייה מעצבנת לצבוע הכל בדיעבד בורוד. גם הילדים הכי מקובלים, אלה שהיו 'הילדה הכי יפה בגן' חווים קשיים גדולים. זה בא בילט אין עם העובדה שזו תקופה של שינויים אדירים בכל ההיבטים (גוף, נפש, תפיסה עצמית) בזמן מאוד קצר. איך יהיה קל.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s