לפתח חטאת רובץ

באוטו רבנו מרות. הוטחו דברים, בטונים גבוהים; נאמרו משפטים צורמים שעוד בטרם צאתם את דל שפתיך את יודעת שהם רעל טהור, כימיקל מסוכן ומאכל. אבל כמו רפלקס הקאה את צריכה להוציא אותם החוצה, הם עולים בך בגרון, גוש עכור של דברים קשים ומרים. אילו רק לא היטבת לקלוע אותם בדייקנות רבה כל כך במטרה.

חמותי מזמינה את כל המשפחה אליה להדלקת נר שמיני של חנוכה. אני נאנחת עמוקות. חנוכה חג יפה כל כך. אלא שבחנוכה אין לי חופש, ואני ממשיכה עם המטלות הרגילות במלוא הקיטור: מלמדת כרגיל, רודפת אחרי דדליינים המתפוגגים ברוח כרגיל, ועל כל אלה נוספים, כמיטב המסורת של 'עיקרון ההכבדה', האירועים המשפחתיים מהצד שלי ומהצד שלו, גם הם, בעצם, כרגיל. 'אמא שלי מזמינה גם את ההורים שלך', מבשר לי השותף, ואני נאנחת שנית. אבא שלי שונא קהל, אבל זו איננה החלטה שלי, ואני מעבירה את ההזמנה לאחותי. 'כן', היא מאשרת, 'תקחי את אמא. אבא לא רוצה'. אני מבינה אותו. לו רק ניתן, גם אני הייתי מתחמקת מהערב. אני יותר דומה לו כנראה מכפי ששיערתי. אבל אני יודעת שאין לי פטור, ובערב המדובר אני אוספת את עצמי אחרי השיעור האחרון באוניברסיטה, סם ההוראה שמפמפם לי בעורקים הולך ואוזל, ורעב גדול מתחשר באופק, תיכף ינקר בי. אני מתנחמת בכך שחמותי, טבחית מחוננת, אף פעם לא מזמינה אנשים בלי ארוחת ערב מלאה, ושמה את פעמי בעקבות קולה הרגוע של גברת ווייז לבית ההורים. אמא שלי כבר לבושה, ואבא שלי ישוב מחכה על כיסא הגלגלים, לראשו כובע צמר, לצווארו צעיף. הוא שינה את דעתו, מבשרת לי אחותי. הוא יבוא גם.

אני מגלגלת את הכיסא לאוטו, תופסת את אבא שלי בידו הטובה, תומכת בצד של היד המשותקת, מזהירה אותו מפני המדרגה בירידה לכביש במעבר למושב האוטו. אבא שלי יורד מהכסא ברגליים רועדות, ואוחז בידו הטובה בידית הפנימית של האוטו שמעל החלון. אני מסייעת לו להתיישב על הכסא ליד הנהג, כשאני מגנה על ראשו מפני גג המכונית כמו שעושים השוטרים לחשודים בסרטי המתח האמריקאיים. את היד הגרועה אני מרימה כדי להעביר את חגורת הבטיחות תחתיה, תוהה כמו תמיד למה היא כל כך כבדה. בזמן שאמא שלי מתמקמת לאיטה במושב האחורי אני מורידה את שתי הכריות הסגולות המרפדות את מושב כיסא הגלגלים ומקפלת אותו. קודם הידיות מתקפלות לאחור, ואחר כך הכיסא משתטח מהצדדים עד שהוא ראוי להכנס לתא המטען. תוך כדי אני מברכת את עצמי פעמיים: בראשונה על שכשקניתי את הכיסא הזה בחרתי עבורו בכיסא הקל ביותר מבחינת המשקל. ובשנייה, על שום שזכרתי איך מקפלים אותו גם בלי להוריד את הרגליות. כשאנחנו מגיעים לבית של חמותי אני נכנסת לחנייה העמוסה עד אפס מקום, חוזרת על הפעולות בסדר הפוך וקוראת לבן הצעיר שיבוא לקחת אותם במעלית לדירה, בעוד אני אצא לחנות באשר אמצא.

אחרי כל הדברים האלה אני באה בשעריה של הדירה של חמותי העמוסה מפה לפה בילדים של גיסי, בגיסתי, בילדים שלי שהגיעו בהרכב חסר אך מכובד. בתוך כל הרעש אני מספיקה לשמוע את אבי שקלט אותי נכנסת אומר לחמותי בנימת הקלה: הנה היא! אמרתי לך שהיא בדרך, ומבינה שחמותי חששה לרגע שאותיר אותם מאחור ואברח. מודה שהמחשבה בהחלט חלפה בראשי, אבל נדחתה על הסף. אני ילדה גדולה. וגם רעבה מאוד בשלב הזה.

חמותי מפצירה בי למלא צלחת עבור ההורים. אני מביטה בשולחן העמוס ולבי נופל בקרבי. בלילה ההוא חמותי מחליטה לדלג על שלב ארוחת הערב ולעבור ישירות למתוקים. כמיטב המסורת יש שם סופגניות עגולות ממולאות בריבת חלב עד להתפקע, וגם ספינג'ים ספוגי שמן ובזוקי אבקת סוכר. יש שם עוגות קוקוס ועוגיות מפודרות. חמותי אופה כשם שהיא מבשלת: עם כל הלב, תוך התייחסות למתכון כאל המלצה בלבד ועם הרבה תוספת שמן. היחס שלה לסוכר הוא כמו למצוות: כל המרבה הרי זה משובח. העוגות שלה מתוקות עד בחילה, דביקות, ובלתי אכילות למי שעבר את גיל 3. בצהלה רבתי היא פותחת את המקרר ושולפת עוגת יומולדת לגיסי, שמלאו לו יובל שנים באותו ערב. עוגת טורט שוקולד עם שכבה עבה של ריבת תות מצופה קצפת מסולסלת, שיצאה הישר ממדור התפריטים של 'לאישה' משנות השבעים. היא שמה בידי שתי צלחות גדושות שאותן אני מעבירה להורים.

כשאני מחזירה את ההורים הביתה, לאבא כואבת הבטן. אנחנו בקושי מספיקים להגיע לשירותים כשהוא קורס שם. אני מזעיקה את אחותי, לא ממש יודעת מה עושים ואיך אני מוחקת את התמונה הזו מהזיכרון. מה הוא אכל? היא שואלת, ומניעה את ראשה כלא מאמינה. מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות? היא שואלת, תוך שהיא מארגנת לאבא שלי בגדים להחלפה. אבא לא אמר לי מילה, אני אומרת, אכולת חרטה. הוא אוהב מתוק, היא מסבירה לי, אבל אסור לו.

חמותי אורזת את שארית העוגות והממתקים בחבילות ומפזרת בין הילדים והנכדים. קחי, היא מפצירה בי ואני מגיבה כמעט באלימות. אין מי שיאכל אצלנו את זה, אני מתיזה, בולעת את המשפט הבא שעולה בי שהיה מגלה לה שכל העוגות שהיא הביאה לנו לאורך השנים נזרקו לפח בשלמותן, על הציפוי והסוכריות והקצפת שעליהן. אני והשותף מסיעים את התאומים ואת אביהם הביתה. אנחנו רבים בדרך, ונוכחות הבן ותאומיו לא ממתנת את הדברים.

כשאנחנו מגיעים סוף סוף הביתה אני נזכרת שלא אכלתי דבר. אני פותחת את המקרר ומחסלת חצי פשטידת תרד. כשהבטן המקרקרת שלי נרגעת אני חושבת שדווקא יפה שהוא עמד לצידה וסינגר עליה. שאין כאן מלחמה ולו מן הסיבה הפשוטה שאני לא משתתפת בה. שאם זו תחרות הרי שניצחתי מזמן, בעיניים עצומות ועם שתי ידי קשורות מאחור, לפעמים עם שתי רגליים קשורות גם כן. אני נדה בראשי על עצמי. כיצד יתכן שעם כל השנים שעברו והשינויים שעברנו אנחנו והקרובים לנו, עדיין הכלל – שהנושא העיקרי עליו רבים בני זוג קשור לבני משפחות המוצא שלהם – תקף לגבי.

cracked marble face Cracked Marble Face.  Sphinx,  La Carmina at Metairie, New Orleans cemetery

64 תגובות בנושא “לפתח חטאת רובץ

  1. קיבלתי סכרת רק מהתיאורים. אחותך צודקת – זו חוצפה להזמין לסעודת מתוקים אנשים שאמורים להימנע ממאכלים עתירי סוכר (והם גם, בדרך כלל, אלו שהכי מתאווים למתוק). לפעמים גם כוונות טובות מביאות לתוצאות כושלות.

    איחולי החלמה לאביך.

    אהבתי

    1. ההורים הגיעו לשלב של הילדות, שבו צריך להשגיח על התזונה שלהם. לא יודעת מה היה לה הפעם שדילגה על אוכל והגישה רק קינוחים. גם היא מזדקנת, ואגב, לדעתי היא עצמה לא אכלה דבר מכל זה. גם לה מתוק לא עושה טוב. אני לא יודעת איך אבא שלי מרגיש אחרי האירוע. הדחקה היא דרך חיים עבורו 😐

      אהבתי

  2. זה מדהים איך אפשר לעשות מכל הלב, אבל באמת, ולפספס בענק. אני רואה איזה חוט מקשר בין החמיות, שלך ושלי – ההליכה הישירה הזו לעבר מה שמוגדר בעיניהן כטוב, בלי להסתכל ולאמוד את המושא שעתיד לקבל מהן את מה שהן עמלות עליו ולחשוב מה מתאים ונכון או טוב בעיניו, ובלי להתאים עצמן לקהל היעד.

    באיזו תמימות אני חושבת: האם יש דרך, ישירה, מכבדת ומנומסת, לומר לה שאתם לא אוהבים את העוגות "האלה"? או שאתם מעדיפים שלא לאכול אותן? ואולי זה בעצם מה שעשית. אם כך, אני מניחה שהריב היה 90% בגין הרעב, שמשמש כזרז לחוסר סבלנות ורוגז 🙂
    באמת יפה שהוא עמד לצידה. הוא צודק, היא באמת השתדלה. וגם את צודקת – אין פה מלחמה. קלאש של שתי תפיסות עולם שונות, שתי התנהלויות שונות.

    מקווה שלמרות הכל איכשהו אביך לא מצטער על כך שבחר בסופו של דבר לבוא. התמונה אולי תימחק מהזיכרון, אבל נראה לי שתכביד על הלב עוד זמן מה. וטוב שיש לך אחותך, ולה טוב שיש אותך.

    אהבתי

    1. כמו האמירה הקלאסית על הדרך לגהנום והכוונות הטובות. מודה שבעניין האמירות הישירות יש פער דורות, ואני מתייחסת גם למה שסיפרת בעצמך על כך שאמרת לחמותך שלא תביא עוד מתנות. גם הבת שלי אומרת לחמותה מפורשות מה לעשות בהקשר זה. היא אסרה עליה בכלל להביא מתנות לנכדים כהרגל בכל פעם שהיא באה, כי בעיניה זה חינוך פסול של הנכדים. 'שיצפו לך, לא למתנות', היא אמרה לחמותה. נמאס לה גם שבכל פעם שהיא מספרת על קושי מסוים חמותה מגיעה עם קנייה בהתאם. היא לקחה אותה לשיחה ואמרה לה: 'אם את רוצה שאשתף אותך בקשיים שלי, אל תנסי לפתור אותם. אחרת לא אשתף אותך בכלל'. זה מופלא בעיני. היא ישירה מאוד, גם במחיר של פגיעה בחמות שלה. אני מעריצה את היכולת הזו שלה לומר את הדברים ישירות. אני עדיין מתפתלת עם החמות שלי, ופעמים רבות מעדיפה אכן פשוט להתרחק. לקבל את העוגות ולזרוק אותן לפח. בעיני זה אכן עניין דורי. אבא שלי לא נהנה מהמפגש, אבל זה היה צפוי. הוא לא סבל במהלכו, אבל סצינת הסיום האיומה (בעיני) הטילה צל ענק על כל האירוע. אחותי היא הנס הגדול איתם. היא מלאך, ואני לא מגזימה בכלל.

      אהבתי

  3. אוי נורא, מבינה אותך ואת הריב הזה – שלמרות שאין בו טעם – היה חייב לצאת החוצה.
    מצד אחד אי אפשר באמת להאשים את חמותך – שהשקיע מכל הלב והמרץ כדי להכין ערב מתוק וטעים – לדעתה.
    מצד שני כמה אפשר להתעלם לחלוטין מכל כך הרבה גורמים – לשכוח לגמרי את מי הזמנת, מה הצרכים שלהם וההגבלות שלהם ואפילו מה הטעמים שלהם….איזו צרות אופק זו …..מדהים בכל פעם מחדש.
    הכי עצוב לי וחבל לי על אביך שנאלץ לעבור את מה שעבר ועוד בנוכחותך…………😟

    אהבתי

    1. באיזשהו שלב של הריב ידעתי שכבר מיציתי, ושאין טעם להמשיך, ועדיין לא הצלחתי לעצור. מילא. יש כנראה תפקיד גם לריבים הללו ביחסים בין בני זוג 😖.אני מניחה שיש הרבה מה ללמוד מהערב הזה. אולי בהמשך אטרח לברר מראש מה היא מתכננת להגיש כדי לאכול לפני. אם ההורים (ואני) היינו אוכלים ארוחת ערב לפני כל הפיאסקו היה נראה אחרת.
      אשר לאבא שלי, אכן. אני עדיין מתכווצת בפנים כשאני חושבת עליו ככה.

      אהבתי

      1. זה רעיון מצוין לשאול מה יוגש. גיסתי שאלה אותי לקראת הארוחה של שבת האחרונה מה נגיש, כי אחייניתי בדיאטה והיא רצתה לדעת מה יהיה כדי לתכנן את שאר הארוחות באותו היום. לשאול לגבי התפריט כאשר מביאים זוג הורים קשישים או אפילו סתם כאשר את מגיעה מורעבת ישר מהעבודה זה מאד הגיוני

        אהבתי

  4. אוי. הכי נורא בעיניי זה שאבא שלך הרגיש רע אחרי כל זה. זה החלק שתמיד מפחיד אותי בדברים האלה. וזה קצת מאפיל על צרות-החמות, בעיקר צרות החמות המאכילה, שגם אני מכירה אותן היטב, ואני מבינה אותך לגמרי.

    כשהייתי כלה צעירה, אמא שלי הזהירה אותי יותר מפעם אחת לא ללכוד את ראש המשפחה באש הצולבת ביני לבין אמו. היא כל כך צדקה. זה לא אומר שהצלחתי – בדרך כלל צעקתי עליו, כי לא הרשיתי לעצמי לצעוק עליה. בדרך כלל הוא עמד בזה בגבורה, והנישואים שלנו החזיקו מעמד איכשהו למרות צעקותיי. בשנים האחרונות אני כבר אפילו מבינה שזה לא כוחות: החמות כבר ממש אישה באה בימים וחלושה, מוטב להניח לה ולקבלה כמות שהיא וזהו. היא הרי לא תשתנה, וגם אני כבר מתקרבת לגיל שבו לא משתנים.

    ולמרות זאת אני תוהה, כמו שתהית אצל ג'יין, איך ייתכן שזה כל כך אוניברסלי, ושזה לא מתקן את עצמו עם הזמן. מה שָם ה-catch הנסתר שמנגן על כל כך הרבה אמוציות, עד שאפילו אני מנדבת מידע, שלא כהרגלי 🙂

    אולי צרת רבים היא קצת נחמה. וקבלי חיבוק.

    אהבתי

    1. זה היתרון הגדול של מנגנון התגובות, שאת יכולה לספר כאן דברים שאת לא יכולה לספר שם. כן, אני מניחה שהריב חיפש לו מוצא, והקרוב ביותר גם סופג את עיקר מנת האש, כי הוא זמין וכי הוא אמור כביכול להיות בצד שלך בלי תנאי. אבל אין כאן באמת צדדים. או שמא?
      זו אגב הגדולה של מגילת רות: הסיפור היחיד הידוע לי על מערכת יחסים בין חמות וכלה שכולה חסד. הפלא ופלא.

      אהבתי

      1. זה לא מדויק: אם הייתי חוששת לספר בבלוג, גם לא הייתי כותבת על זה בתגובה במקום אחר. כי הרי גם כאן מישהו עלול לקרוא ולזהות. אני חושבת שהוותק בבלוגוספירה עושה את שלו: הצורך לספר על עצמי ועל בעיותיי בוער פחות ממה שהיה פעם.

        וזו הערה-הארה מעניינת, בקשר למגילת רות.

        אהבתי

  5. הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. חמותך בוודאי לא תארה לעצמה שכך יתגלגלו הדברים ויתכן אפילו שהיה קל לה יותר, אילו היתה מבשלת ארוחה חגיגית ומשביעה ואין ספק בלבי שהרעב הכריע אותך . ולארס היוצא מן הפה ברגעי רתחה כאלה, יכולת לשתק.
    לא סתם נאמר איזה הוא גבור הכובש את יצרו, אני מניחה שגם השותף לא התגבר על הכעס והרעל חפש דרך ניקוז.
    הטוב הוא שזו הזדמנות טובה לונטילציה והזדמנות לטהר את כל הגועל,
    יחד עם זאת היא מספקת אוויר לנשימה להרבה זמן.

    אהבתי

    1. חמותי לא יודעת מה העוגות הקצפתיות שלה עשו להורים שלי, ואני גם לא מתכוונת לספר לה. רק באמת מסיקה מסקנות להבא, לברר היטב מה יוגש, ולהגיע על בטן מלאה.
      לגבי הריב: אני לא מצטערת על עצם הריב, רק שבהחלט הגיע בו שלב שידעתי (ואני מניחה שגם הוא) שזה ממילא לא יוביל לשום מקום (איזה ריב מוביל?), ובכל זאת המשכנו בכל הכוח. יש לדברים דינמיקה משל עצמם.

      אהבתי

  6. טוב עכשיו באתי דרך הבלוג שלי כאן וסיסמה הופיעה אוטומטית:-)
    מה שרציתי לומר שההדלקת הנרות המשפחתית הוא קטע מעיק שאין מה לעשות נגדו.זה נכון זה נחמד לפגוש את כולם אבל זה תיק, כי כולם עובדים ואז אחרי יום עבודה צריך לנסוע להדלקת נר חנוכה מי ישמע.
    דבר שני שרציתי לומר,שאני לא מערבב ,המשפחה של יהל חוגגת לבד בלי נספחים מהמשפחה שלי וההיפך.
    אין צורך לערבב ואני גם לא מסכים.
    בגיל של הורייך היקרים זה כבר מבצע שלא תמיד קל,לא לילדים וודאי לא להורים והיה לנו נסיון עם אבא של יהל שהבאנו לבר מצווה של אחד הנכדים,שכרנו מטפל מהדיור המוגן שילווה אותו ויהיה צמוד אליו.זה הצליח והוא נהנה כפי יכולתו אבל אחרי זה מצבו הדרדר לשמחתנו זמנית.
    מברוק על המעבר ועל הפוסט איזה כיף זה שלא צריך לדאוג מכמות המילים בתגובה..

    אהבתי

    1. אורך התגובה זה אחד הבונוסים העיקריים כאן, אם לא ה… 😎
      זיהיתי אותך. מה שמטריד יותר זה שהוא כותב את התגובה עם המייל שלך. אין אפשרות להגיב באנונימיות?

      אהבתי

  7. סליחה שאני נטפלת לפיזיולגיה, אבל כל הריבים המכוערים קורים כשאנשים רעבים. היה לי בן זוג שבכל פעם שהייתי כועסת עליו היה עוצר לרגע ושואל – רגע את רעבה? חצי מהויכוחים שלנו נחסכו בגלל הטריק הפשוט הזה

    אהבתי

  8. גם אצלנו זה ככה.
    כשאני רואה תופעות אוניברסליות כאלה אני מניח בדרך כלל שיש כאן הגיון שקשור לאבולוציה של המין האנושי (במקרה הזה גם הנשי). אולי העוינות של הכלה כלפי החמות התפתחה בגלל שבלהקות הפטריארכליות של ההומו-סאפיינס הקדמון, זו הייתה לפעמים שאלה של הישרדות – מי תקבל את המזון שהגבר יביא מן הצייד – אמו או בת זוגו. ואולי הבשר שנזכר בפסוק המפורסם "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – מהדהד גם את בשר הצייד הזה.

    אהבתי

    1. הזיכרון שעלה לי למקרא התגובה שלך הוא של הופעה של יסמין לוי שראיתי פעם. היא הופיעה אז עם בעלה שמנגן וגם מפיק לה את המופע, והיה לה שיר ערש ספרדי ישן, שבו האישה אומרת כמה היא סובלת מחמותה ושונאת אותה. השורה האחרונה היתה: הנחמה שלי היא שתמותי לפני. יסמין כמובן ציינה שבמקרה שלה זה ממש לא ככה והגניבה מבטים מלאי משמעות לבעלה.
      אני לא בטוחה שיש לזה הסבר אבולוציוני, ולו רק משום שהכלה ממשיכה את הגנים של החמות. אני חושבת שזה עניין חברתי-פסיכולוגי (תסביך אדיפוס?). כמו שתיארת, המאבק על ה'ציד' הוא מאבק על תשומת הלב של הגבר. היו לי חברות שכשהבן שלהם היה ילד קטן אמרו חצי בצחוק שהן כבר שונאות את אישתו.

      אהבתי

  9. לי זה מוזר
    אני זוכרת את חנוכה בתור ילדה
    חג שההורים שלי היו תמיד דואגים שתהיה אווירת חג בבית
    כשגרתי בתל אביב, כל האוויר היה מתמלא בריח של סופגניות
    הייתה אווירה, ידעת שיש חג, גם הרגשת אותו
    מאז שעברתי לגור ליד ההורים שלי, אני לא מרגישה את חנוכה
    ההורים שלי לא חוגגים, אף אחד לא מזמין אף אחד לשום מקום
    כאילו שיש מן נתק בחג הזה (למעט זה שאמא שלי מדליקה חנוכיה אבל בזה זה נגמר)

    אני חושבת שההזמנה לחגוג את החג כמשפחה זה דבר נהדר
    אבל להאביס את כולם בכל כך הרבה סוכר…
    מה אני אגיד לך
    רוח החג היא לא אכול סוכר כפי יכולתך, לפחות אני לא זוכרת את זה ככה
    לטובת האנשים המבוגרים היה מן הראוי שיהיה אוכל נורמלי ולא רק דברים מפוצצים בסוכר

    ובינתיים החג עבר… עד החג הבא

    אהבתי

    1. חג החנוכה בארץ באמת מאוד מינורי, לעומת המקום שהוא תפס בחו"ל בגלל הקירבה שלו לכריסמס. בארץ אמנם הילדים בחופש, אבל כולם עובדים כרגיל, כך שאם אין ילדים בבית אף אחד לא מרגיש את החג במיוחד. אולי כל זה ישתנה אצל ההורים שלך כשיהיו להם נכדים.

      אהבתי

  10. לא נגעתי בסופגניה שנים אול אפילו עשר שנים. לריב זה תמיד טוב כשיודעים גם להשלים כי לפעמים ריבים טפשיים מסתיימים בדמעות ובכאב שאח"כ מתחרטים. גם אני לא חסכתי מהחמות שלי מילים על מתוק מדי כמו זוגתי שלא חסכה מאימי מילים על העוגות שלה שלא השתוו מעולם לאלו של זוגתי. אבל אלו החיים. מי שכיווץ לי את הבטן היה הסיפור על אביך. הזכיר לי דברים רעים שעברתי עם אימי…

    אהבתי

    1. אני איתך בעניין הסופגניות, לא חובבת גדולה שלהן והקונספט של בצק מטוגן עם ריבה לא עושה לי את זה בכלל. עד עכשיו התגובות דיברו על התופעה של יחסי חמות כלה מתוחים – אבל אתה אומר לי שהקטע של המתוק מדי של החמות גם הוא אוניברסלי, או לפחות נפוץ למדי וזה כבר מפתיע 😳.
      מצטערת אם העליתי בך זכרונות קשים. מסתבר שגם זה חלק מתהליך שלא מעט אנשים עוברים בסוף, והלב נשבר.

      אהבתי

  11. את יודעת שיש אנשים (לא אני, לצערי) שהיו ניגשים בשקט לחמות ושואלים אותה אם יש משהו לאכול כי הם גוועים ברעב ומתוק זה לא אוכל?
    בפייסבוק יש קבוצה שנקראת 'התחתנתי עם אדיוט' שבה מעלות נשים את הדברים הממש דביליים שבני הזוג שלהן עושים, לרוב זה מצחיק לפעמים זה סתם עצוב. לפני כמה ימים מישהי סיפרה שבעלה בא איתה לקניות והיה רעב, היא הציעה לו לעשות את הקניה בשבילו ולשחרר אותו לאכול והוא נכנס לאיזו פינה והתעקש לא, וירד לחייה כל סיבוב הקניות עד שהיא הצטערה שהיא חיה. אחת התגובות לפוסט היתה – לעולם אל תתני לגבר להיות רעב, הסוד לחיי זוגיות מאושרים זה לדאוג שתמיד יהיה שבע.
    אני מניחה שיש בזה משהו ושזה עובד לשני הכיוונים.

    ובעניין סופגניות, אני ממש לא מתה עליהן, לביבות לוקחות אותן בהליכה, עם ידיים ורגליים קשורות כמו שאמרת.

    אהבתי

    1. תרשי לי להשתעשע קצת בסצינות המשך אפשריות. אין כאן הגבלה על תווים, אז אפשר 🙂
      אני לחמותי: תשמעי, אני נורא רעבה ולא יכולה לאכול את המתוקים האלה. יש אוכל אמיתי שאני יכולה לאכול?
      חמותי: עוזבת את כל שלושים האורחים האחרים, הולכת למטבח, ומכינה לי חביתה בהיסטריה גמורה, תוך שהיא חושבת כמה אני מפונקת וכמה היא שונאת אותי.
      נההה. אולי הייתי עושה את זה עבור ההורים שלי, אבל גם הם לא היו רוצים להטריח (זו הפולניות הנוראה שפושה בקרב כולנו, יקים ומזרחיים כאחד), וגם לא הייתי מודעת להשלכות החמורות של העניין על אבא שלי. חשבתי שזה רק אני, ושלא יקרה כלום אם לא אוכל בשעות הקרובות. אני צמה בדרך כלל בקלות, אבל כנראה שהכל זה עניין של הכנה נפשית, ואני הייתי מוכנה למרק טוב ולאוכל שהיא מכינה, וממש התאכזבתי למראה המתוקים שלה שאני תמיד נמנעת מהם גם ככה. הכל בראש, והתוצאה השפלה בחזית ההורים ומריבה קולוסאלית עם השותף. הכל יעבור.
      פורום התחתנתי עם אדיוט מזכיר לי את האמירה הקלאסית: הילד שלי גאון. הבעל שלי אידיוט.

      אהבתי

  12. "מי מזמין אנשים מבוגרים בשבע בערב ונותן להם רק ממתקים ועוגות"? ולא רק מבוגרים!
    ונזכרתי בריב ילדים עם השכנה. במשך שנים, אמא שלה הביאה לנו בכל שישי בצהריים צלחת עם פיתה תימנית טריה ואימא שלי החזירה לה את הצלחת עם קוגל. בריב פלטה הילדה – "אנחנו זורקים את הקוגל לפח האשפה". אוי כמה שנעלבתי בשביל אימי. עד היום מאני מתגעגע לטעם הקוגל הזה (שאגב היה בעל מתיקות מאוד מעודנת לעומת הרגיל).
    נ.ב
    אני שולח תגובה זו מחשבון הורדפרס שפתחתי לניסיון, כי פשוט אין אפשרות להגיב מגוגל מבלי לחשוף את כתובת המייל.

    אהבתי

    1. מנגנון התגובות של דיסקוס עדיף יותר, ללא ספק. אני עוד לא השתלטתי לגמרי על המנגנון כאן. כיביתי את האופציה "המגיבים חייבים לכתוב את שמם ואת כתובת האימייל שלהם' ועדיין אני מבינה שהוא הולך לגוגל כדי להציג את פרטי המגיב. מעניין מה קורה אם אתה מנסה להגיב עם כתובת אימייל פיקטיבית.
      אשר לקוגל של אמך: אני מבינה את העלבון, אבל מנסה להבין מה הם היו צריכים לעשות. האם להגיד לאמך שלא תתן להם קוגל כי הוא הולך לפח, וכך להעליב אותה פעם אחת אבל למנוע את הבזבוז? לא להגיד כלום אף פעם ולהמשיך לזרוק כל שבוע לפח קוגל טעים שמישהו אחר יכול היה להינות ממנו (שזו האופציה שאני בחרתי בה עם העוגות של החמות)? האם יש אופציה שלישית שאני לא חושבת עליה?

      אהבתי

      1. האופציה השלישית היא לקחת ואז לגלות אחרי שנים במקריות של ריב.

        בדקתי- דרך חשבון קנקן בגוגל יחשף המייל. גם המשלוח דרך חשבון וורדפרס בעייתי לעיתים. בדקה האחרונה הבחנתי עכשיו בתגובה זו, שהסיסמא שלי מופיעה חשופה במקום נקודות לתווים והעין עם הקו נהטוי הופכת לעין ללא קו נטוי – בעייה אבטחתית חמורה. זה גם קרה לי לאחרונה מספר פעמים בבלוג של עדה. אצלה גם אני נאלץ להגיב לעיתים מספר פעמים, כי וורדפרס לא מזהה את הסיסמא שלי. משהו רע השתנה באחרונה בתיבת התגןבה של וורדפרס מבחינת האבטחה.
        אני יודע שרבים לא שמים לב לבעיות אבטחה, אך אני בטוח שבתור כותבת אלמונית את יכולה להבין את הבעייתיות.

        אהבתי

        1. הייתי מאוד קרובה לאופציה ג' הפעם 😳. מאוד מציק לי העניין של חוסר האפשרות להגיב באנונימיות. אני יודעת שאצל עדה למשל יש הרבה פעמים תגובות אנונימיות. הדיון בתגובות חשוב לי מאוד, לפעמים יותר מהפוסט עצמו. אני צריכה עוד לבדוק את זה ולראות מה אפשר לעשות, לפני שאני שוקלת מעבר דירה נוסף.

          אהבתי

          1. לדעתי אמורה להיות לך אופציה לאפשר תגובות אנונימיות. אם זה חשוב לך, נסי האתר שלי > הגדרות > דיון > תגובות, ושם תוודאי שהדרישה 'המגיבים חייבים לכתוב את שמם ואת כתובת האימייל שלהם' אינה מופעלת.

            אצלי כשמתקבלת תגובה אנונימית, אני לא רואה לא את שם המגיב ולא את כתובתו, גם לא במייל שמודיע לי על תגובתו. נדמה לי שאני כן רואה את כתובת ה-IP שלו (אני לא בטוחה, אני כבר לא זוכרת), אבל המידע הזה לא אומר לי כלום.

            אהבתי

        2. בוקר טוב וסליחה שאני נדחפת לשיחה שלכם – פשוט אני מבינה שחלק מהמגיבים אצלי גם מתלבטים בסוגייה דומה (למרות שנראה לי שזה שונה בבלוגגר ועוד יותר בדיסקוס) – קנקן – אין לך כתובת מייל פיקטיבית ייעודית ל"קנקן" שאיתה אתה יכול להזדהות בכל מקום בו אתה מגיב?

          אהבתי

          1. אמפי, יש לי ויותר מכתובת אחת למטרות האלו, ובכל זאת לא רוצה שאיזושהי כתובת תשוייך בצורה גלויה לכינוי קנקן.

            אהבתי

  13. כמה משפחה יכולה להיות דבר מורכב. יכול להיות שחלק מהמריבה עם בן הזוג נבעה מהרעב שלך? כשאני רעבה אני עצבנית.
    זכור לי שפעם הזמנו את החמים שלי להדלקת נרות ועשינו צ'ורוס ומשקה שוקולד והנחנו שזה מספיק בגלל שזה מאד ממלא הם ידעו מראש ופה ההבדל . לדעתי קונספט טיפה בעייתי אבל למזלנו יצאו מרוצים.
    מקווה שאבא שלך מרגיש יותר טוב.

    אהבתי

    1. אני חושבת שזו היתה תערובת של תגובה לסצינה האיומה עם אבא שלי, שהוחמרה על ידי תחושת הרעב שלי. אם יודעים מראש כל הבעיות נמנעות. זו אולי סיסמה נכונה בכלל בחיים.
      אבא שלי במצב ככה ככה ממילא. פעם התקשרתי אליו והוא חשב שאני אחותי ופתאום קיבלתי דיווח אמת, במקום ה'בסדר' הרגיל שבו הוא בדרך כלל עונה לי כשאני שואלת לשלומו 😳

      אהבתי

  14. יקירתי, אני חושבת שקשה לי להזדהות כי המצב שלנו היום שונה לגמרי. חמותי כבר כמה שנים משותקת ולא ממש איתנו וזה עצוב כל כך לראות את האשה החזקה ומלאת החיים והאנרגיה הזאת מנוטרלת לגמרי וחסרת אונים. אולי בגלל זה אני קוראת את מה שכתבת וחושבת שחמותך לא אשמה, בעליל.

    היא הזמינה את כל המשפחה האהובה שלה למסיבת חנוכה ואולי, למרות שהיא לא מראה, קשה לה להכין ארוחת ערב לכל המשפחה? ואולי חברי משפחה אחרים אמרו לה שהם מעדיפים שלא תהיה ארוחה? ועוד הרבה אולי.

    מהצד שלך – ידעת שאת רעבה, ידעת שאת מביאה את ההורים שלך וזה לא פשוט, וסמכת עליה שתהיה ערוכה לאירוח לארוחת ערב. הפלת את האחריות עליה ובסופו של דבר היה לכם ריב לגמרי מיותר בו שניכם נפגעתם, ולמה? כי החיים שלך עמוסים, כי לא היה לך זמן לדאוג לעצמך לפני או לחשוב על זה מספיק, כי לא אמרת את ה"לא" שרצית להגיד להזמנה ומצד שני לא נערכת ל"כן" שאמרת. בן זוגך לא אשם בהחלטות ובבחירות שלך.
    טעימה מהחיים שאחרי: חמותי, כאמור, כבר לא מתפקדת, ובכל זאת רצו הילדים שלה להתאסף לקראת חנוכה. נסענו לשם ביום שבת אחרי הצהריים, שעה ורבע נסיעה לכל צד, ולא היה שם אוכל, אלא סופגניות שאחת הנכדות והבת שלי נסעו לקנות, וספינג' שבת אחרת אירגנה באותו רגע, וכמה עוגות ועוגיות שבנות אחרות הביאו. במקרר היה מרק ירקות אותו נתנו לליאור שהיה רעב, אבל בחר שלא לאכול. וכולנו שמחנו מאוד בזה שאנחנו יכולים להתאסף שוב בבית אחד ולהדליק נרות ביחד. זה בכלל לא טריויאלי ומובן מאליו.

    אני יודעת שאני נשמעת כמו נביא זעם בפתח, ואני מתנצלת על זה. חשוב היה לי להגיד לך שהיא לא שם לתמיד וגם המשפחתיות הזאת שלפעמים מעיקה, לא מובנת בכלל מאליה וצריך לראות בה את הטוב כשהיא קיימת ולשים לב מתי נכון לנו ומתי פחות להצטרף והכי חשוב: לבוא מוכנים.

    אהבתי

    1. תודה על הדברים יקרה, ואיזה כיף שאפשר לכתוב תגובה מקיפה בלי חרב 'עברת את מגבלת התווים' מונפת מעל היד. חלק מהדברים שלך מהדהדים את הדברים של השותף, שאמנם נאמרו בטון ובווליום אחר לגמרי לרגל הנסיבות. אני בהחלט מודעת לשבריריות של המצב, ולזמניותו. את מה שמצפה אחר כך אני מכירה היטב כמובן מהצד של ההורים שלי – וגם ממה שאבא של השותף עבר עד שנפטר לפני שלוש שנים מפרקינסון. אלא שזו הנקודה שבה אני חולקת עליך: אם אתייחס אליה כאל מישהי שקשה לה, מסכנה, וכו' אני משנמכת אותה ולמעשה מבזה אותה. הדבר האחרון שהיא הייתה רוצה שאני אעשה לה זה הנחות, עדיין לא. למעשה, אם היא היתה קוראת את הדברים האלה היא מן הסתם היתה קולטת ומעריכה את העובדה שהיא מתפקדת במלוא עוזה ועיזוזה. אני מבטלת מראש את האפשרות שמישהו ביקש ממנה להכין רק מתוקים. אף אחד לא אומר לה מה לעשות. מבחינת הקושי האובייקטיבי – הרבה יותר קל להכין מרק וסלטים (והיא ממילא מכינה כל שבוע כל השבוע ובוכה שאין לה למי לתת) מאשר לטגן ספינג'ים ולהכין עוגת קצפת. לדעתי, אגב, (ואני לא מתחייבת. זו פרשנות שלי) היא הלכה על האופציה הזו דווקא משום שהיא קשה לה יותר, כי אין דבר יותר אופייני לה מ'שופוני' של התפעלות 'איך עשית את כל זה!' שלו היא מגיבה במשיכת כתפיים וחצי חיוך בלווית אמירה 'הו, זה שום דבר', כשברור לכל הנוכחים שה'שום דבר' הזה לקח לה שבוע.
      התיאור של חמותך שאיננה מתפקדת שם אותה בעמדה הפאסיבית, המקבלת. ואתם באמת בסדר גמור שהתכנסתם כולכם אצלה. גם ה'ביחד' מובן לי ואף מוערך. חנוכה פשוט גדוש באירועים כאלה (במוצש האחרון היינו אצל אחותי בהרכב מלא של הצד שלי). אין לי ספק שהיה כאן שילוב של חומרי נפץ שכל אחד מהם לכשעצמו אולי לא היה גורם לפיצוץ, אבל ביחד הוגדשה הסאה: העובדה שהגעתי במיוחד מההוראה, שהבאתי במיוחד את ההורים עם כל הקושי שבכך, שהייתי רעבה, שההורים הגיבו כל כך קשה על התפריט הקינוחי, על הפער בין הציפיות לתוצאות. היא 'אשמה' בכך שבחרה במתוקים בלבד וזו באמת לא אשמה נוראה, רק כל הנסיבות גרמו לי להתפרץ, וכל זה יצא על האדם הקרוב ביותר. זה תמיד ככה.

      אהבתי

      1. אני מבינה ומתנצלת שבכלל לא התייחסתי למה שקרה עם אבא שלך אחרי המסיבה, שבוודאי היה מאוד כואב וקשה.

        אחרי שכתבתי לך רציתי לשאול אותך – האם ההסכמה להזמנה של חמותך היא אוטומטית? פעם חשבתי שאני חייבת ללכת לכל אירוע משפחתי מהצד שלו וזה היה מאוד מעיק עד שפתאום הבנתי שאני לא חייבת באמת. יש מחיר ללכת ויש מחיר ללא ללכת והשאלה היא מה המחיר אותו נכון לנו לשלם. כשהחלטתי ללכת רק לאירועים אליהם אני רוצה ללכת, זה הקל עליו ועלי. ההפרדה הזאת – אתה יכול ללכת אבל אני בוחרת להשאר, הקלה על שנינו. יש גם הזמנות שאני לא מעבירה, כמו הזמנת הגננת את הסבתות לטו בשבט בגן. ברור לי שזה לא רלוונטי לא לאמא שלו ולא לאמא שלי, ואני משאירה את ההחלטה אצלי. אני יודעת מה המחיר של להביא את אמא שלי לאירוע ומציעה לה להגיע רק כשאני מאוד רוצה שתבוא וחושבת שזה יכול להתאים, אבל לא לוחצת. אתמול אחי הביא אותה אליו לארוחת ערב ומאוד שמחתי שהוציא אותה, אבל כשדיברתי איתה היא כמעט התרעמה על זה שהוציאו אותה לארוחת ערב שלא לטעמה. עם הורים מזדקנים נראה שפשוט אי אפשר לעשות את הדבר הנכון, כי שום דבר לא נכון.

        האם השותף היה חי בשלום עם זה שלא היית מגיעה? האם את היית חיה עם זה בשלום?

        אהבתי

        1. בשנים האחרונות זה ממש לא אוטומטי. יש לשותף כשבעים בני דוד, וכל שבוע בערך יש ארוע במשפחה הנרחבת – חתונה, בר/ת מצווש, ברית. גם הוא הולך רק למבחר מצומצם. לפני כמה שבועות היתה מסיבת יומולדת חמישים של גיסתי (אשת אחיו) ולא באתי. בדרך כלל אני שואלת אותו אם חשוב שאבוא או לא, והוא אמיתי איתי לגמרי בדברים האלה. אני סומכת עליו שכשהוא אומר שאני צריכה להיות שם, אני אכן צריכה. הוא מכיר את הצד הסמי אוטיסטי שלי, שלא ממש מבין קודים חברתיים של 'צריך' ושל 'מה יגידו'. הדלקת נרות אצל אמא שלו זו חובה. אני לא מפקפקת בזה בכלל. הדבר היחיד שאני מבקשת ממנו הוא שיודיע קצת יותר זמן מראש, כי הרבה פעמים הוא מפיל את זה גם על הילדים שבוע לפני, ואז יש מצבים שהם תפוסים באירועים אחרים. ואשר להורים: הם גרים באותה עיר של חמותי. אחותי חושבת שדווקא טוב להם לצאת החוצה, והיא גם זו שמארגנת להם את אירועי התרבות – בעיקר קונצרטים והצגות לאבא שלי. אמא שלי כבר איבדה את הקונטקסט וסובלת מזה.
          התגובה של אמא שלך אליך על ארוחת הערב אצל אחיך אולי משדרת משהו אחר. סוג של תרעומת על למה לא מתחשבים בה יותר. בדיעבד באמת קשה מאוד לדעת מה טוב להם ומה לא. ויש גם את כל העניין הזה של דיכאון שמלווה את הזיקנה. לא פשוט בכלל.

          אהבתי

          1. אמא שלי תמיד באה בטענות לאחי – או שהוא לא מתייחס אליה מספיק או שהוא כופה עליה יציאה אליו. יש שם הרבה מטען, משני הצדדים. אמא שלי פשוט לא מבינה מה היא עושה לא נכון, זה ממש עצוב כשחושבים על זה. הרבה מדי שנים כעסתי עליה על חוסר הרגישות שלה וחוסר הראיה של האחר וזה שהיא מרוכזת כל כך בעצמה. אבל זאת היא ויש בה גם הרבה אור והיתה בה פעם הרבה שמחה והרבה מאוד כח. החיים שלה, במיוחד החיים הריגשיים שלה, היו קשים ולדעתי משהו שם נחסם ונסגר בגיל מאוד צעיר, אולי כהגנה, ולא נפתח שנית.

            משהו שמאוד אהבתי אצלה היה דווקא זה שלא היה אכפת לה מה צריך ומה יגידו. אני מאמינה מאוד גדולה של הגישה הזאת, כל עוד לא פוגעים ישירות בצד השני (גבול שאמא שלי לא תמיד הצליחה להזהר בו). בעיני זה לא סמי אוטיזם, יש בזה משהו מאוד נכון. מה היה קורה אם לא היית הולכת למסיבה הזאת ואומרת שאת חייבת ללמד באותו ערב ולא תוכלי להגיע ולכן גם לא תוכלי להביא את ההורים שלך? זה נשמע לגמרי הגיוני, מהצד. 🙂

            כשאני חושבת על הנסיעה הארוכה על בטן ריקה אחרי יום עבודה ארוך וכל מה שקרה אחרי זה – סבל צרוף. מי קבע שחובה?

            אהבתי

            1. מי קבע? הכללים הלא כתובים שרוב האנשים מצייתים להם. אני אולי אכתוב פעם פוסט על למה אני מגדירה את עצמי סמי אוטיסטית בעניינים החברתיים האלה.
              את אמא שלך כבר אי אפשר לחנך. אפשר רק להכיל. ולאחיך מן הסתם הכי קשה. כמו שכתבת, הוא לא יכול לעשות שום דבר 'נכון', כי היא כבר תמצא בזה פגם. חבל.

              אהבתי

  15. יכול להיות שהיו שם כעסים (וטוב להוציא) אבל הרעב תמיד גורם לנו לצאת משליטה מוחלטת- זה טבעי לגמרי. ואני חושבת שאת פשוט מלאך איך שאת דואגת להוריך

    אהבתי

    1. כן, הרעב אשם 😈. אני יודעת שהוא היה הגפרור שהצית את הבערה, אבל חומרי הדלק התאספו שם עוד קודם. ואשר להורים, אני רק עם חצי כנפי מלאך. אחותי הצעירה שמטפלת בהם (נוסף על 4 ילדים משלה) היא עם כנפיים מלאות והילה זוהרת אמיתית.

      אהבתי

  16. זוגיות טובה יכולה להכיל את המריבות האלו שלפעמים בריא שמתרחשות (הגם שהתרחשו בשל רעב, אבל כנראה שלא רק…). אני גם הייתי לוקחת דברים וזורקת את מה שאני לא רוצה באמת (או מה שמריח לי מביצים…) והלוואי שהייתי ישירה כמו ביתך. הכי נכון בעיני. כשאנחנו שלמים עם הדרך שלנו בשלמות, אנחנו מצליחים להסביר מבלי לפגוע בצד השני, כי אז – הדברים נכונים באמת. והיא מצליחה בזה – נפלא!

    אהבתי

    1. אני חושבת שזה באמת עניין דורי. לי אישית קשה עם דברים שלא נאמרים ישירות, אבל הנה, גם אני לא מסוגלת לומר דברים כאלה ישירות, והתוצאה היא שנים של עוגות שנזרקו לפח. הבת שלי מסוגלת להגיד דברים ישירים ביותר גם לסבתא שלה, היא חמותי. יש בה אכן משהו נקי, שלם לגמרי, לא מניפולטיבי, שמאפשר לדברים להתקבל כפי שהם. אבל נדמה לי שזה גם משום שהיא מרוחקת בדור מכל הנפשות הפועלות. ביני ובין חמותי יש מטען, לא כל כך שונה מהמטענים שיש עם הורים וילדים. אני, אחרי הכל, התחתנתי עם הבכור, בבת עינה. זה תמיד יהיה ברקע, וזה טעון ודרוך כמו אקדח שמונח במערכה הראשונה.

      אהבתי

    1. נוריקו סאן… כיף לגלגל את השם שלך על השפתיים, ולכתוב אותו. מיד אני נזרקת לספר המקסים ההוא של אסטריד לינדגרן והצילומים של אנה ריבקין-בריק. אגב, קניתי את הספר בהוצאה המחודשת ואני קוראת אותו לנכדות שלי בהנאה גדולה 🙂

      אהבתי

  17. לא רוצה להתערב בדיון הער שמתנהל כאן, רק רציתי לומר שאהבתי את הכתיבה, ואני חש צער רב על כל ריב. . . 😦

    אהבתי

    1. אני לא בטוחה שצריך להצטער, כי אם לא נותנים לריב לתפוח מעבר לממדים שלו הוא יכול גם לאוורר ולהקל. ולפעמים פשוט אין ברירה.

      אהבתי

  18. גם אני אהבתי את הכתיבה. כל כך הרבה בגרות והבחנה חדה. לגמרי מזדהה לגבי הריבים שקשורים למשפחות. וגם לענייני הסוכר. חמי התבקש על ידי הרופא להפסיק לאכול סוכר, וחמותי, המבשלת בבית, כנראה לא מסוגלת להפנים שללא סוכר אומר, ובכן, שמפסיקים סוכר. היא קונה מוצרים שיש בהם סוכר ופותחת עיניים לרווחה כשאני מעירה משהו – "אבל לא הוספתי לזה שום סוכר!". או מכריזה על משהו "זה בלי סוכר" וזה פשוט, איך לומר, מתוק מדי בשביל שיהיה בלי סוכר. ואז אני מוצאת את האריזה הריקה ומגלה שכמובן יש בזה סוכר, גם אם הוא נקרא בשם אחר, סירופי כלשהו, אבל לפעמים הוא פשוט נקרא סוכר. אני חשה שאני צופה בה הורגת לאט את חמי. ואין לי יותר איך להעיר, זה הפך לנושא טאצ'י והבן שלה כמובן מסרב להתערב.

    אהבתי

    1. כיום מדברים על סוכר כעל רעל ממש, חומר שגורם יותר בעיות בריאותיות ויותר ממכר אפילו מניקוטין, אבל מבחינת יחסי הציבור שלו עדיין הוא מככב בכל בית ובכל מסעדה, ואף אחד לא רואה בו אויב ציבור אלא משהו מנחם, חיובי. יש לזה שורשים היסטוריים ובין יתר הרעות החולות שלו הוא גם הגביר מאוד את הסחר בעבדים מאפריקה במאה ה17. אני נשמעת קצת כמו מטיפה מטורפת שמסמנת את סימן השטן על הסוכר, אבל בחיי שזה הכל נכון. 😳

      אהבתי

  19. קצת באיחור, אבל רק היום הספקתי להתיישב מול המחשב. אסור לדבר עם אדם רעב, מתכון להתפרצויות געש.. חייבת לומר שהפוסט הזה השאיר אותי קצת מבולבלת. השנה קיבלתי על עצמי לנסות כמה שפחות לשמור בבטן- לדבר מייד כשמשהו קורה/ אני מרגישה משהו לא טוב וכרגע זה די עובד. אומנם אנשים לפעמים מסתכלים עלי בתמיהה כשאניבאה ושואלת על דברים מסויימים שבעיניהם היו כלום ושום דבר, אבל אותי זה משאיר קצת פחות מתוסכלת… אל תשמרי אף פעם בבטן, לכי תדעי מתי תהיה עת "הרעב" הבאה…

    אהבתי

    1. הלוואי והיה לי האומץ להגיד מיד מה שאני חושבת. פעם הייתי כמוך. אבל יש לזה גם כן מחיר, ולעת זקנה אני פחות מוכנה לשלם אותו. וחוץ מזה ברוכה הבאה, טוקסי. שמחה לפגוש אותך גם כאן 🙂

      אהבתי

      1. גיליתי שלא חייבים להגיד בבוטות.. לפעמים פשוט אפשר לתהות על זה בצורה נעימה..
        אבל כן, מבינה את חוסר הרצון לשלם מחירים מסויימים.
        הזכות היא שלי, כיף לבקר בביתך החדש… וכיף לקרוא כתמיד! ❤

        Liked by 1 person

  20. אין לי שום דבר חכם לומר. ברור שאין לחמותך כוונות רעות והיא רק רוצה להעניק ולהיות לארג'ית, בלי לחשוב האם המענקים שלה רצויים או נצרכים בכלל. כמובן שהפתרון הוא לקחת בחיוך ולזרוק בבית – כמו שעשית עד עכשיו – אבל אין לי לב לזרוק מתנות ואולי גם אני אגרנית (ואולי בפעם הבאה אני אתחיל לבכות שאני לא רוצה עוד משחק תוצרת סין מהכל בדולר).

    יש לי מה להגיב גם בעניין נוסף שעלה בפוסט אבל זה אישי מידי. את אמיצה שהעלית את זה בכלל.

    אהבתי

    1. הכוונות הטובות אכן שם, ללא ספק. עוגה קל לזרוק (אף אחד לא ישאל אותך איפה היא אחרי כמה ימים). אבל צעצועי הפלסטיק הסינים שנשברים תוך יומיים אני לפעמים מסרבת לקחת. עוטפת את הסירוב בתואנה שעדיף להשאיר כדי שיהיה לילדים עם מה לשחק כשהם באים לבקר אותה. זה הולך ביחד, העוגות והצעצועים הזולים 😖.
      וסיקרנת עם המשפט האחרון.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s