מישהו בי ילד, מישהו בי סב (א' חלפי)*

(ותודה לצ', שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה)

הנכדה הגדולה עומדת על שרפרף ליד הכיריים, השיער שלה מקפצץ בתלתלים על
גבה, האף הקטן רוטט מול האדים, והיא עוזרת לי לערבב בכף את סיר פודינג הוניל
שיישפך רותח לתבניות, יתגבש במקרר וייאכל קר, הפוך על צלחת למחרת, בשבת בבוקר. שרפרף העץ שעליו היא עומדת הוא מקום עמידתו הקבועה של אחיה הצעיר, בן שנתיים וחצי, שאוהב לבשל עם השותף. סבא מכה בשום ככה ככה, הוא מראה לי את התנועה של היד האוחזת בסכין רחבת הלהב ומועכת את שיני השום ומוציאה אותו מקליפתו. הקטן הוא זה שפוסק על מאכלים וחומרי גלם 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא מבקש לעלות אף הוא על השרפרף האדום, 'שלו'. זה צפוף אבל אפשרי. אלא שהנכדה פוצחת בקינה אינסופית: 'זה לא פיר! זה לא פיר, זה
לא פיר, זה לא פיר! זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא פיר זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא
פיר!…' ואני מרגישה את גל הכעס עולה בי. לא סתם קוראים לזה חרון אף, כי זה מדגדג
לי באף, מבקש לצאת בקיטור גדול החוצה. כבר קדם לכל זה ריב בינה ובין אחותה הצעירה,
כשהן ביקשו להבין מה זה מספר זוגי. מספר זוגי זה מספר שאפשר לחלק לשניים, מסביר
להם השותף, למשל, נניח שיש לך שתי סוכריות, הוא אומר לגדולה. איזה סוכריות? היא
מיד מבקשת לדעת. טופי, השותף משתף פעולה. ואת רוצה לחלק אותן שווה בשווה בינך ובין
אחותך. 'לוקחים סכין', אומרת הגדולה. לא, מסביר השותף, בלי סכין. אה, אומרת
הגדולה, כל אחת מקבלת סוכריה אחת. יפה, ואם יש לכן 6 סוכריות? לוקחים סכין, חוזרת
הגדולה. לא! בלי לחתוך. בשלב הזה אני נותנת להן 6 סוכריות דמיוניות לחלק ביניהן. הגדולה
מיד מתלוננת: היי, היא נתנה לי רק אחת! ואחותה מתגוננת: לא נכון, נתתי לה שתיים! כשהבנות
רבות על סוכריות וירטואליות זה הזמן להציע לגדולה לעזור לי להכין את מעדן פודינג הוניל
המבושל.

אמא שלהן בהריון. כשהיא תלד את הילדה הרביעית, יפרידו בדיוק שש שנים
בין הקטנה ובין הגדולה. אז בשבת היא והאיש שלה והבטן ההריונית נוסעים לנופש ושלשת
הילדים אצלנו מיום שישי עד יום ראשון בצהרים. ובינתיים אנחנו מתרגלים מחדש להמולה
של רגליים קטנות טופפות בין החדרים, לפשיטה של הבנות על מגרת הצעיפים שלי שהופכים
לשיער הארוך של רפונזל על ראשן המתולתל, לקולות של 'היא לקחה לי', 'בואי תנגבי לי'
מחדר השירותים, ו'יש לי חלומות רעים' בקול קטן ומפוחד בשתיים בלילה. וגם הם
מתרגלים מחדש לבית שבו גרו שנה שלמה. הגדולות הופכות את ארגז הפליימוביל, צוהלות
כשהן מוצאות את האפרוחים הצהובים הקטנים, את הדמויות המוכרות. הקטן נעמד באמצע
הסלון ומכריז: אמא ואבא עזבו אותנו.

לשרשרת 'זה לא פיר' מתבכיינת אני לא מוכנה להתרגל. אני נושמת עמוק.
תקשיבי, אני מציעה הסכם לגדולה: את לא תגידי 'זה לא פייר', ואני אתן לך ללקק את
הסיר של הפודינג. היא משתתקת, שוקלת את ההצעה. לא משנה שממילא הייתי נותנת לה
ללקק, היא לא יודעת את זה. אפשר להגיד 'זה לא הוגן?' היא מנסה את מזלה. לא, אני
פוסקת. זה אותו דבר. עד מתי, היא מתמקחת. עד שההורים שלך יגיעו. כשהם יגיעו תוכלי
להגיד 'זה לא פיר' כמה שתרצי. היא ילדה רצינית ושוקלת היטב את ההסכם שעליו היא
אמורה להתחייב. הריח של פודינג הוניל פושט בחלל המטבח, מדגדג לה את הנחיריים. טוב,
בסדר. היא מסכימה. למרות שזה לא פ…' ומיד היא תופסת את עצמה וצוחקת.

הנכדה הגדולה חדה לנו חידות. מה הנוזל של העץ? היא פותחת. שרף? אני
מנסה? לא! היא צוהלת. גשם! פרווה של איזו חיה הכי רכה? זו השאלה הבאה. אני מביטה
בשותף, הוא מחזיר לי מבט. ארנבת? סנאי? גור חתולים? לא! לא ולא! גור אריות, היא
פוסקת. למה? אני שואלת. כי כשהיינו בגן החיות, נתנו לנו ללטף גור אריה, ואמרו לנו
שזו הפרווה הכי רכה. אי אפשר להתווכח עם ההיגיון שלה. היא מישירה אלינו מבט,
ואומרת: אתם לא כל כך חכמים כמו שאתם חושבים.

עכשיו תורי לחוד לך חידה, אני מציעה: מה מתוק מדבש ומה עז מארי? היא
חושבת דקה ושתיים. אני, היא משיבה. אהבה, אני מספקת לה את התשובה, מחבקת אותה,
ואומרת, אבל גם התשובה שלך נכונה.


Alicia Savage, Head in the Clouds

71 תגובות בנושא “מישהו בי ילד, מישהו בי סב (א' חלפי)*

  1. קל מאוד להרגיל ילדים, כמו גם מבוגרים, להתנהג לגמרי אחרת בסביבה שונה מהבית. למשל אצל סבא וסבתא להיות בוגרים יותר וחברותיים לאחים שלהם גם אם בבית זה אחרת. הם יודעים שיש התנהגויות שלא מקובלות עליך ולא יעזו, למרות שבמקום אחר ישתוללו לדוגמא.

    אהבתי

  2. נמסתי לגמרי (ואם היא אומרת שזה לא פייר היא לגמרי צודקת וקצת אגואיזם עוד לא הזיק לאיש) 

    שבת שלום 

    אהבתי

  3. היא נשמעת כמו ילדה נבונה ומקסימה והסצינה הסופית פשוט גרמה לי ל"אווווו" אחד ארוך.

    אגב, כאחת שעוד לא חוותה הורות, אני לגמרי מתרשמת מהסבלנות והדרך בה אתם מחנכים את הנכדים, אני מכירה כל כך הרבה אנשים שהיו באים מראש בגישה תבוסתנית של "הם הולכים לשגע אותנו עכשיו סופ"ש שלם" מה שמפחית דרסטית את ההנאה גם שלהם וגם של הנכדים או אחיינים.

    אהבתי

    1. בעיני זו גישה לחיים: אם את כבר הולכת לעשות משהו, עדיף לקבל אותו באהבה, ולא לקטר. לכל פעולה בחיים יש צדדים לכאן ולכאן, ודאי בגידול ילדים. יש הרבה קושי, אבל יש גם את היופי הזה, המחייך עד מדהים. ברגע שמבינים שעם ילדים (ודאי נכדים שבאים לזמן מוגדר) אי אפשר להמשיך בשיגרה, אלא צריך להתכוונן אליהם, הכל נראה אחרת. 

      אהבתי

  4. זה די מדהים. ומאוד מאוד חמוד.
    פעם למדתי בפסיכולוגיה על פיאז’ה שראיין ילדים כדי להבין את דרך החשיבה שלהם, שאלות מסוג החידות שהיא חדה לכן. והשתעשעתי במחשבה של מפגש בינה לבינו ותיעוד כתוב שלך על העניין

    אהבתי

    1. השאלות שלה עוד היו הגיוניות, סוג של. אנחנו עדיין זוכרים את אמא שלה, כשהיתה בגילה בערך, ’מלמדת’ את הבובות, ושואלת אותן בטון מורתי: ’מה ראשית הפיל?’ עד היום לא ברור לי מה הבובות ענו…

      אהבתי

    1. שבת שלום בחזרה 🙂 הסבלנות שלי דווקא פקעה עם שרשרת ה’זה לא פיר’ שלה, אלא שלמדתי שאיתה צריך להגיע להסכם. אם הייתי סתם כועסת עליה ומגרשת אותה מהמטבח זה היה משאיר משקע מר לכל השבת כולה. 

      אהבתי

        1. היא בת חמש וחצי, עוד חודשיים שש. ולדעתי היא ירשה את הגן התחרותי, זה שמאפיין ילדים בכורים רבים, אבל לא רק. למדתי לא להתווכח איתה, כי זה לא נגמר אף פעם, תמיד יש לה דרכים יצירתיות לעקוף את הטיעון שאני מציגה לה, ולפתור את זה בדרך שהיא רוצה. וכשמדובר בעניינים של סמכות היא נסוגה לקו הגנה מאוד רציונלי של ’זה לא פייר’. זה באמת לא פייר כשגדולים מחליטים באופן שרירותי על ילדים. אז איתה הדרך היא הסכמים. היא תמיד מכבדת אותם. 

          אהבתי

            1. זה באמת לא תמיד פייר. אני עוד זוכרת את זה בתור ילדה בעצמי. אבל האלטרנטיבה (הורים/מבוגרים חסרי סמכות) גרועה יותר. היא מתנהגת כך גם כלפי ההורים, ולגבי הגן אני לא יודעת, אבל אין לי סיבה להניח אחרת. 

              אהבתי

            2. באיזשהו פן,מהראיית מבט שלי  המקום שלה קצת מתסכל. גם לי זה מזכיר את עצמי בתור ילדה. לגבי הגן, נוכחתי לראות שינויים תכופים אצל אחייניות שלי, המקום שלהם מקבל משבצת ברורה ועם זאת כזו שמיטיבה עימן. אני לא יודעת עד כמה, ומאמינה שגם אותן זה קצת מתסכל, אבל אולי כך זה צריך להיות…

              אהבתי

            3. הילדות מלווה המון תיסכולים, וזה לא סתם שאף ילד לא יגיד לך שהוא רוצה להמשיך להיות ילד. תמיד הם יחלמו על השלב שבו הם יהיו גדולים ועצמאיים, ואולי כך צריך. זה רק בדיעבד שהמבוגרים משכתבים את ההיסטוריה האישית שלהם ומציירים את תקופת הילדות בצבעים ורודים. רוב הילדות, אפילו המאושרת ביותר, מלווה תיסכולים מכך שלוקחים אותך, קובעים לך, את לא אדם ברשות עצמו. הזקנים, שחוזרים פעמים רבות לשלב התלותי הזה, לא יכולים לאכול לבד, ללכת לבד, ולפעמים אפילו לעשות את צרכיהם לבד, יודעים בדיוק כמה זה מתסכל ומבחינתם, אחרי שהיו עצמאיים, מביש. 

              אהבתי

  5. אי אפשר להגיד שנכדתך לא עקבית, היא חזרה שוב ושוב על החלוקה בעזרת הסכין ואגב זו גם חלוקה, לא כזו שאליה התכוונתם אבל אפשר לחלק את ששת הסוכריות ל-12 חלקים 

    אהבתי

    1. אין ספק שהיא היתה מגיעה לחלוקה הוגנת לא פחות, ואולי יותר מהשיטה הקונוונציונאלית. והרי בהחלט יתכן שהסוכריות לא בדיוק זהות בגודלן, ואז לחלק כל סוכריה לשתיים מוביל לתשובה טובה הרבה יותר 

      אהבתי

  6. אתחיל מהסוף
    אהבה -איזו תשובה נפלאה !
    מכירה את ה"לא פיר" מנסיון אישי
    אני מוסיפה עוד כסא
    ומחלקת את התפקידים למשל בהכנת עוגה
    אתה אחראי על הקמח, את על השמן וכו’…
    ומי שמחזיק במיקסר הכי מאושר ! אז יש החלפת תפקידים …
    ואני באה לבקר בשביל הפודינג
    יש עוד שמבשלים פודינג -כל הכבוד !

    אהבתי

    1. פודינג של סבתא 🙂 אני נותנת להם לבחור איזה צבע הם רוצים, יש צהוב (וניל) וחום (כשאני מוסיפה קקאו) או ורוד, בטעם תות, רק שזה באמת הרבה צבע מאכל. כשאני ממש משקיעה אני מכינה שני צבעים ושופכת לתוך הכלי משני סירים, ויוצא פודינג חצי חצי. 
      ה’לא פייר’ נובע ממקום של בחינה: את מי אמא (או סבתא, או כל דמות סמכותית אחרת) אוהבת יותר. וזה המקום שצריך להזהר בו במיוחד. אלא שהוא יכול בקלות גם לגלוש למניפולטיביות נטו. וגם שם צריך להזהר. חינוך, את יודעת 

      אהבתי

  7. איזו מתוקה נבונה, הילדה הזו, בהחלט ממיסה

    הלוואי והיה אפשר להכנס לראש של ילד ולחוות את המחשבות שלו שאני בטוחה שהן שונות לחלוטין ממחשבות של מבוגר, כי דפוסי המחשבה עוד לא התקבעו, ועד שאנחנו מגיעים לבגרות אנחנו לא זוכרים איך חשבנו כילדים.

    אהבתי

    1. אומרים ’שחק, והיה צעיר’. אבל בעצם ילדים הם באמת משהו אחר, בתפיסת העולם, בצורת הראייה של עצמם מולו, בתובנות. יש מבוגרים בודדים שממשיכים לזכור איך הם חשבו כשהיו ילדים, ואלה הם סופרי הילדים הטובים ביותר. 

      אהבתי

  8. אוי הפוסט הזה היה אחד המתוקים שקראתי. כאילו ישבתי איתכם שם ולמדתי חילוק עם הבנות. כאלה נבונות. מזכיר לי איך אחיין שלי סופר את ההפרש בשנים בין אמא שלו לאבא שלו בכל אחת מימי ההולדת, ונתקע עם החודשים.

    אהבתי

    1. אחד הדברים שהכי חסרים לי עכשיו, כשהם כבר לא גרים אצלנו, זה ההברקות הטבעיות הללו, כל אחת מהן מחייכת והופכת לפנינה קטנה בשרשרת הולכת וגדלה. 

      אהבתי

  9. זה מקסים לעקוב אחרי ההגיון שלהם, אחרי הדרך בה הם מוצאים וממציאים, לפרוד היה קטע כזה לבוא לילד ולשאול אותו כאילו שאלה שהיא בעצם רצף של ג’יבריש – והם תמיד ענו. קלטו את המנגינה הכללית וזרמו. 

    אהבתי

    1. יפה לו שהוא ידע לקלוע ל’שפה’ שלהם. זה לא פשוט. אצלנו יש דוד של האבא שתמיד מתחכם עם הילדים, אומר שטויות כאילו הן אמיתות, והם לא סובלים את זה. 

      אהבתי

  10. כשאני נכנסת לבלוג שלך לפוסט חדש אני מיד יורדת לתמונה ומנסה לנחש על מה הפוסט. המזוודה הזו עם הראש בעננים מיד גרמה לי לחשוב שהנה, את עוזרבת אותנו למקום כלשהו שעדיין לא ברור לך לגמרי. אז נרגעתי. את עדיין פה. 

    אהבתי

    1. התמונה הפעם לא קשורה ישירות. לא רציתי תמונות חמדמדות של ילדות – יש מספיק מזה בפוסט עצמו, והראש בעננים הזכיר לי שכמו בכותרת מהשיר של חלפי גם בי יש משהו מן הילד, משהו מן הסב. לא עוזבת כל כך מהר (הפעם). מקסימום מורידה הילוך.  

      אהבתי

  11. בכל פעם שאני קורא פוסט שלך או של אמפי על הנכדים אני די נמס.
    זה ישר מעלה לי זכרונות על סבא וסבתא שלי וכמה זכיתי להיות מחובק אהוב,זוכה לעידוד ועוד כהנה וכהנה,ברור שהרבה מזה לא קיבלתי מההורים.
    היום בראייה לאחור אני יודע שהסבא והסבתא שלי חיבקו הרבה פחות את ילדיהם גם אם עמדו שילמדו ויקראו ויהיו אנשים טובים לשיטתם ופחות הראו חיבה ועל נכדיהם בעיקר אני הבכור,הרעיפו אהבה אין סופית.
    אני מבין את המנגנון שמפעיל את הסבים והסבתות וזה נהדר לראות איך אתם משלבים הצבת גבולות עם אהבה וחיבוק. מתלחלחות לי העיניים כשאני חושב כמה פספוס ילדיי פספסו בגלל שלא היו להם סבים וסבתות כמוכם וכמו שהיה לי.
    בטח חזרתי על עצמי שוב כמו בכל פעם שאת כותבת על חוויית שהייה  עם הנכדים

    אהבתי

    1. מהם החיים אם לא חזרה בספירלות על אותם עניינים בוריאציות שונות? לילדים שלך אם אני זוכרת נכון, ישנה דודה שולה, שהיא סוג של דמות מבוגרת אימהית. לא בדיוק סבתא, אבל קרוב. מודה שמערכת היחסים שלי עם סבתא שלי היתה משמעותית ביותר עבורי, כמו שלך עם הסבתא והסבא שלך. אגב, אחת הסיבות שבן הזוג של הבת שלי התעקש ליצור משפחה בעודו צעיר (כאמור רביעית בדרך, והם בני שלושים כעת), היא מהסיבה שהוא עצמו היה בן להורים יחסית מבוגרים וגם לו לא היו סבים וסבתות. הוא במודע דיבר על כך שזו חווייה שחשוב לו להעביר לילדים שלו. ובכן, הצליח לו, בגדול 

      אהבתי

    1. כשהיא אמרה את זה זה היה בו זמנית מצחיק מאוד, וקצת מעליב. טוב, לא באמת מעליב, בעיקר מצחיק, אבל אני מניחה שילדה מבוגרת יותר שתגיד משפט כזה תקבל נאום על כמה זה לא חברותי ומעליב להגיד את זה. היא עוד בגיל שזה עובר חלק. 

      אהבתי

      1. נכון. ההבדל בין ילדים למבוגרים הוא שחלק מהמבוגרים (לא כולם) לומדים במהלך השנים להגיב פוליטיקלי קורקט, למרות שלעיתים ממשיכים לחשוב ול החשיב את עצמם בדיוק כפי שהיו ילדים 🙂

        אהבתי

  12. היום חבורת הילדים שמשחקת פוקימון גו שאלה אותנו כמה שאלות:

    -איזה ציפור לא תקבל רישיון נהיגה?
    -עוף דורס!

    -יש יותר עליות או ירידות?

    והקלאסיקה:
    -מה שוקל יותר קילוגרם ברזל או קילוגרם נוצות?

    ארבעה ילדים תוך 6 שנים זה לא פשוט. שיהיה לה בהצלחה! טוב שהיא מצליחה לקחת ימי חופש בעזרתכם! 

    אהבתי

    1. אהבתי את העוף הדורס 🙂 את האחרות הכרתי. אבל זה שאלות ברובד אחר, משחקי מילים והיגיון. השאלות של ילדים נורא אישיות: גור אריות הוא החיה עם הפרווה הרכה ביותר כי ככה זה עבורה. מה, לא? אני זוכרת פעם את הבן השלישי ששאל חידה מאוד מורכבת על מישהו שצריך לצאת מחדר בלי חלונות ודלתות וכל תשובה שענינו הוא פסל. בסוף כששאלנו מה התשובה הוא אמר שהוא לא יודע… 
      הבת שלי השיגה אפילו אותי, שילדתי 4 ילדים תוך 7 שנים. וכשהיא מבקשת עזרה אני תמיד משתדלת לסייע, כי זה באמת לא פשוט. אלא שחוץ ממנה השבוע גם היתה לי תורנות תאומים מהבן השלישי שהיו חולים ולא הלכו למעון (בני שנה), ובעוד שבועיים אני שומרת שבת שלמה על הילדים של הבן הגדול, בני שנתיים וחמישה חודשים. סבתא ברוכה אני 

      אהבתי

      1. איזה כיף להם, לך ולנכדים שיש כזה קשר יפה וטוב. כל הכבוד לך שאת מצליחה להיות סבתא כזאת טובה בתוך החיים העמוסים שלך! מודל לחיקוי. 🙂

        אהבתי

        1. התחרות מהצד השני קשוחה: לתאומים יש סבתא שהיא גננת בדימוס, ונמצאת שם יום בשבוע באופן קבוע. אני מן הסתם לא. גם האמא של הכלה השניה שלי בפנסיה, והיא מתחלקת בין הנכדים שלה. לי זה לא מתאים מן הסתם כי יש חיים מלאים משלי, אבל כשאני מצליחה לתת ’משמרת’ אני שמחה. 

          אהבתי

  13. ילדייך ונכדייך זכו בסבא וסבתא סבלניים ויצירתיים! ועם כל הסבלנות הנדרשת והמאמץ, נראה לי שגם ההנאה שלכם די שלמה.
    בתך הולכת בעקבותייך – 4 ילדים, בלי עין הרע!!!

    אהבתי

    1. הנאה גדולה, באמת. אבל את מכירה את זה בעצמך. כן, היא הולכת בעקבותיי. זה מדהים אותי איך היא מג’נגלת בין כל הדברים, אבל אז אני נזכרת שזה מה שגם אני עשיתי. שוכחים את הקושי. או את רובו הגדול לפחות. 

      אהבתי

  14. זה מעניין לראות חשיבה של ילדים
    במיוחד בגילאים שהם אומרים באמת את מה שהם חושבים
    ולא אומרים כדי לרצות את השומע או בתבניות שלימדו אותם לענות

    חינוך לא נגמר אף פעם…
    גם לא כשהופכים לסבא וסבתא לנכדים….

    אהבתי

    1. כשאנחנו מקבלים אותם לסוף שבוע שלם ברור שיש אלמנטים של חינוך. המסגרות הן אלה שמאפשרות את החופש האמיתי, למרות הפרדוקס הפנימי במשפט. 

      אהבתי

  15. צחקתי שהן הצליחו לריב אפילו על סוכריות וירטואליות 
    בהצלחה עם הנכדים (והנכדות נשמעות חכמות מאוד. כמו שאמרו מעלי- התפוח לא נפל רחוק מהעץ )
    אגב, הפסקה האחרונה קסומה 🙂 את נשמעת אחלה סבתא!

    אהבתי

    1. זה היה ריב מטופש ומשעשע בו זמנית. אבל אמיתי לגמרי. וכן. הן חכמות, שונות מאוד זו מזו, וזה מרתק לראות אותן גדלות. והן אחלה נכדות (וגם הבן. ממתק אמיתי), ולכן זה קל להיות אחלה סבתא 

      אהבתי

  16. זה הבדל בין להיות חכם ולהיות ידען. 

    חיבבתי את החזרה על ״לוקחים סכין״. באמת מי אמר שאם זה לא פתר את הבעיה בפעם הראשונה, אז זה לא יפתור בפעם השניה?

    אהבתי

    1. אכן הגיוני לגמרי. הזכרת לי את האגדה על שני האחים, החכם והטיפש. החכם ישב למרגלות העץ, והטיפש טיפס עליו. כשבאים אנשי הכפר לשאול שאלה (נניח, אם ירד מחר גשם) כל אחד מהאחים משיב. החכם אומר: לפי צורת העננים והרוח אני מניח ש… והטיפש אומר: אולי ירד ואולי לא ירד. התשובות מתקבלות בהתאם לסטטוס של הדובר, לחכם מוחאים כפיים, ולטיפש לועגים. בשלב מסוים הם מחליפים מקום, עונים את אותן התשובות ממש כמו קודם, וגם הפעם התשובות מקבלות יחס בהתאם למעמד מי שאומר אותן. גם הפעם התגובה לתשובות נעשתה בהתאם למקום הישיבה: התשובה של הטיפש, שיושב כמו חכם למרגלות העץ מתקבלת בכובד ראש, והתשובה של מי שיושב בצמרת ואוכל תפוחים נלעגת.  

      אהבתי

  17. היי, אולי מעט בישירות אבל לא הייתי רוצה לאבד את הקריאה בבלוג שלך. 
    האם את מתכוונת לעבור לפלטפורמה אחרת? אם כן, להעלות לשם גם את הפוסטים הישנים? האם יש לך תכנון? 
    בכנות, הייתי ממש שמחה להמשיך להיות קוראת שלך. גם אם לא מגיבה (בדר"כ) קוראת כל פוסט. 

    אהבתי

    1. קודם כל תודה, זה לא מובן מאליו שאני כותבת משהו על עצמי, על חיי, הרהורי ולבטי ומוצאים את זה מעניין ושווה מעקב. אני לא לגמרי יודעת עדיין מה אעשה. יש לי עוד כמה שבועות לחשוב על העניין. אבל מבטיחה שאם וכאשר אעבור דירה אשאיר כאן את הכתובת החדשה. 

      אהבתי

  18. היי, אנ יודעת שכבר הגבתי על הפוסט אבל זה היה לפני הכל ולא נפרדתי. אז תודה לך על כל הכתיבה, את יודעת שאת מוכשרת. ותודה גם על הצמונות המצורפות בסוף. זה בלוג שאתגעגע אליו.

    אהבתי

    1. תודה  (האמוטיקונים האלה. יהיה קשה להתרגל לחיים בלעדיהם). אני עוד לא יודעת מה אעשה, כאמור. בינתיים עסוקה בשלי, ויש לי שני שדונים קטנים שיושבים אחד על כל כתף. האחד לוחש לי שמספיק, יש לי כל כך הרבה מטלות בחיים האמיתיים, הנה סימן שצריך לסגור את הבסטה. השני אומר לי שאת יודעת שתרצי לכתוב, ואז מה. לא יודעת מי מהם הרע ומי הטוב…

      אהבתי

  19. הי, היום למדתי על הסגירה הקרובה של ישרא. אני כמו רות – באשר תלכי אלך. אני רוצה לעבור למקום בו נהיה שכנות. אז תגידי לי לאן את הולכת. אולי נצטרף לאמפי? או עדה?

    אהבתי

    1. אלה שתי האופציות (והתמונה שצרפתי בבלי דעת לפוסט הזה מעידה על פרשת הדרכים הזו). אני עוד מתלבטת. בוורדפרס זה קצת יותר אליטיסטי. יש שם בלוגים מאוד מושקעים כמו ’עיר האושר’ של מרית בן ישראל, של גלית חתן, ושל עדה ושל אבו אלמוג פליטי ישרא מכאן. אני עוקבת אחרי בלוגים מוורדפרס כבר זמן מה, ויש שם קהילה שעוד לא ממש הבנתי אותה (איך הם מגיעים לבלוגים של אחרים). לעומת זאת, מנגנון התגובות שלהם מעצבן: אי אפשר לקבל רק תגובה לתגובה כמו שאנחנו רגילות מכאן. כל מגיב צריך להחליט אם הוא רוצה שיודיעו לו על כל התגובות שיצטרפו מאז שהגיב והלאה, או לא. הכל או כלום. 
      בבלוגגר ישנם הקנקן ואמפי יקירתנו. חוץ מהם (והגעתי אליהם מכאן) אני לא מכירה אף אחד שם. עכשיו נוספו אחרים מישראל כמו פועה, צופה, JRB ועוד. הפוסטים מתפרסמים ב’בלוגר בשפת הקודש’, אבל האמת היא שבפלטפורמה ההיא אפשר לפרסם כל פוסט בעברית, גם בוורדפרס. אני פעם הייתי שמה שם לינק לפוסטים שלי בישרא, עד שהחלטתי שאני מעדיפה דווקא חשיפה קטנה יותר. המשך >>>

      אהבתי

    2. בעיקרון, להמשיך עם חברי הקהילה הנוכחית אפשר בכל מקום. שמים לינק פה, בפוסט האחרון, ומי שרוצה עוקב אחריך. אלא שכל גדולתה של ישרא בעיני היתה שהיא חשפה אותי לקהל שלא הייתי מגלה בלעדיה. מכל הגילאים, שכתבו על כל כך הרבה נושאים. אני אישית כל הזמן המשכתי לגלות עוד כותבים טובים, ולא כל כך היה לי אכפת מה הנושא, כמו אופי הכתיבה. אני מכורה לכתיבה מעניינית. איפה אני אחשף לכותבים כאלה עכשיו? איפה אפשר לרענן את רשימת הקריאה? זו הבעיה שלי, ואני נותנת לעצמי זמן לפתור אותה. יש עוד כשלושה שבועות עד המבול…

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s