'חתונה ממבט ראשון': קראש או טראש

מוקדש לנובה, מהבלוג The girl from Pwndland.
הדיון הזה התחיל שם.

בעולם העבודה יש שתי גישות עיקריות לשכירת עובדים. על פי האחת,
משקיעים את מירב המאמצים במיון ובחירה. בתהליך הקבלה המועמדים עוברים כמה מדורי גיהנום: ראיונות ומבחני אישיות, חדרי בריחה, מכתבי המלצה וקורות חיים שנערכו בקפידה ושנסרקים במסרק כינים בטרם יבואו הזוכים המאושרים בשערי הארץ המובטחת. על פי השניה, הסריקה הראשונית מחפשת פוטנציאל, ודוחה את מקרי הקיצון. מירב ההשקעה נעשית בשלבי ההכשרה, מתוך הנחה שמנעד ההתאמה לתפקיד די רחב, ושלמעט אנשים עם מופרעות קיצונית וחוסר אינטליגנציה מובהק אפשר לקחת מועמדים רבים ולהכשיר אותם לתפקיד, וללוות את האנשים בעבודה כדי שגם אם תיעשינה טעויות הן לא תהיינה קריטיות או הרסניות.

בבחירת מועמד לחיים משותפים ולמערכת יחסים אנחנו, בתרבות המערבית, הולכים
לפי השיטה הראשונה. הנחת היסוד המקובלת היא שיש שם בחוץ 'מיועד' אחד ויחיד שיתאים
לנו, המכסה לסיר, דג הזהב מבין כל הדגים בים, פתית השלג המיוחד שלנו שמגרעותיו
יושלמו על ידי הזיזים שלנו, ומגרעותינו שלנו ימולאו על ידי זיזיו, כמו שני חלקי
פזל מושלמים שיחד יצרו תמונה שהשלם בה גדול מחלקיה. התרבות שבה אנו חיים על סרטיה
וסדרותיה, מסריה הגלויים והסמויים משדרת לנו שברגע שנמצא את המיועד נדע. המפתח
יכנס למנעול, הדלת תפתח והאור יציף את הלב. החיפוש הוא הנושא של מרבית הסרטים
והסיפורים, הכמיהה לביחד, לשלמות. אנחנו סוגדים לאלת האהבה.

אלא שבמציאות, כל ילד יודע שהסיפור אף פעם לא נגמר בדהירה משותפת אל
עבר האופק כשהשמש השוקעת צובעת הכל בזהוב. החתונה היא רק התחלת הסיפור, וכעת מתחילה העבודה האמיתית. איך יוצרים את השותפות שתצליח, שתצלח את מבחני החיים, את ארוחת ליל שבת אצל ההורים שלה, את ההערות העוקצניות של האמא שלו. שלא לדבר על קשיים כלכליים ומטלות החיים, עבודה וילדים, אוכל וניקיון, קניות וסידורים. איך מערבבים
את הכחול של תרבות המשפחה שלו, עם הצהוב של תרבות המשפחה שלה לגוון המסוים של
הירוק המשותף החדש שיתאים לתא המשפחתי המסוים הזה.

גם אני אוהבת סיפור אהבה טוב, ולכן הסתקרנתי והלכתי לראות את שני
הפרקים הראשונים של הריאליטי הישראלי החדש 'חתונה ממבט ראשון'. הטוויסט הוא שלוקחים
שני אנשים שמעולם לא ראו זה את זו ומפגישים אותם לראשונה מתחת לחופה. אלה אינם
חסידי גור או חרדים מזן אחר, למרות שבמשך המאה האחרונה היה להם מונופול על קונספט
השידוך. להם לפחות, כמו שאומר מוכר החליפות לחתן המיועד בפרק הראשון, מאפשרים להיפגש עם המיודע/ת ארבע או חמש פעמים בטרם יתנו הסכמתם ויועמדו מתחת לחופה. המשתתפים בריאליטי הזה מוסרים את המפתחות ללבם לצוות של ארבעה מומחים. תרגיל מרתק באיבוד שליטה של אנשים שהשליטה בחייהם חשובה להם ביותר. כשהם מבשרים לחבריהם ולהוריהם ולשאר מקורביהם שעוד מספר ימים תיערך חתונה שלהם עם זר/ה שאיתו/ה לא נפגשו, הם חוזרים על המנטרה הגואלת: בשיטות הרגילות זה לא הלך. הנה כאן יש מומחים לאהבה
וזוגיות, אנשי מדע האמונים על מיטב השיטות הבדוקות, שיתאימו להם את מי שהם צריכים,
ולא את מי שהם רוצים. ארבעת 'אנשי המדע' הם פרופ' אהרון בן זאב, מומחה מדעי לרגשות
שמתמקד בשנים האחרונות בחקר האהבה הרומנטית; המטפלת המשפחתית והזוגית ד"ר
תלמה כהן; ד"ר עירית לוי הפסיכולוגית, וד"ר ליאת יקיר, דוקטור לגנטיקה
מולקולרית שחוקרת פרומונים ואחראית על מבחנות שבהן שמורות חולצות שלבשו המועמדים 3
ימים כדי לערוך "מבחני התאמה מדעיים" גנטיים שכאלה, שנשענים על ריח גוף.
שמישהו יודיע לההפקה שחסר רק גרפולוג כדי להשלים את הפאנל ה'מדעי' המשכנע, אבל
אולי שידוך עם גרפולוג זה כבר קצת פאסה, סבנטיז או אייטיז כזה, והיום נלך על
פרומונים וחוש ריח.

אני חושבת על עצמי ועל השותף, האם המומחים היו מאשרים את ההתאמה שלנו?
לא יודעת. אבל החיים המשותפים, הילדים, השנים, הנסיעות, המשברים, והשינויים
הדרמטיים שעברו על שנינו ביחד וכל אחד לחוד, לימדו אותנו את הגוון הירוק המתאים
לנו נכון לעכשיו. אנחנו עדיין לומדים איך להפיק את המיטב מהביחד שלנו, ולפעמים
החיפוש לא פחות מהנה ממציאת הפתרון. לפעמים אנחנו יושבים ביחד במרפסת הבית, צופים
לעבר הואדי על כוס יין, ומעירים על הדרך שעברנו ביחד. שנינו כבר מספיק נבונים
ומספיק מנוסים כדי לדעת שאי אפשר לדעת מה יהיה.

ריאליטי, כמו ריאליטי, הולך על הטראש עם הנצנצים ולא על המדע או אפילו
הפסוידו מדע. משום מה העורכים סבורים שמה שהצופים רוצים לראות זה את מדידת שמלת
הכלה, או האם החתן יבחר בעניבה רגילה או ילך על עניבת פרפר נועזה. פיהוק גדול. קצת
דרמה הפיקו העורכים מתגובת המקורבים, החל באבא של הכלה המיועדת שסירב לקחת חלק
במשחק, ועד הסבתא של החתן שאמרה בביטול מזלזל שזה פצ'קה מצ'קה, או משהו דומה
בהונגרית שנשענת על ניסיון חיים של בת תשעים. החלק המעניין והחדשני ב'ניסוי'
המתוקשר הזה, הוא האם באמת אפשר להשתמש בכלים חדשים כדי למצוא התאמה בין אנשים,
ואת החלק הזה בחרו בעריכה להריץ במהירות קדימה. ממילא נדמה לי שהתוצאות מעידות
שבעניינים של הלב גם המדע החדיש ביותר הוא בסופו של דבר איש קטן וקרח שמסתתר
מאחורי מסך גדול ונוצץ.

בסופו של דבר, גם אחרי מאות המאמרים של פרופ' בן זאב וההרצאות
הפומביות של ד"ר ליאת יקיר, אין בשורה חדשה. הביקוש לזוגיות עדיין קשיח. האלטרנטיבה
כנראה גם כיום פחות אטרקטיבית למרבית האנשים. כמו שהודו המועמדים הם רוצים מישהו
שיהיה שם בערב וישמע מה עבר עליהם במשך היום, שיסחוב שישיית מים הביתה. המציאות
הוירטואלית כיום מרחיבה את מנעד אפשרויות הבחירה כביכול, השמיים הם הגבול. אבל
בפועל רוב האנשים מואסים באפליקציות מהר מאוד, ומוצאים את עצמם בחזרה בנקודת
ההתחלה, צרובים מבדידות, כואבים מתמיד. כמה מפתה לחשוב שלמישהו יש תשובות, שאפשר
לזרוק את הפתק עם השם לכובע קסמים ענק וחבורת קוסמים מופלאה תדע להתאים לך את
המיועד המדויק, בדיוק בשבילך. אבל את העבודה האמיתית שום קוסם או מכשפה לא יוכלו
לעשות עבורך. עבודת היחסים היא עבודת פרך יומיומית שוחקת, תובענית, שמתמודדת עם הרטינות והטינות, הקשיים והניסיונות שמהם מורכבים החיים הזוגיים שאחרי הטקסים והכינורות.
כדי לעמוד בשחיקה היומיומית הזו לאורך זמן צריך בגרות וגמישות, עמידות ונכונות
לויתורים, והרבה אהבה מלכתחילה. אם למועמדים ל'ניסוי' הריאליטי הזה היו כלים אלו,
הם ממילא לא היו ניגשים להתחתן עם זר מוחלט בתוכנית ריאליטי.

Marian Dioguardo, Get a handle on it, 2010

100 תגובות בנושא “'חתונה ממבט ראשון': קראש או טראש

  1. אנחנו חיים בתרבות האינסטנט, בה אנשים מצפים שדברים טובים יקרו כאן ועכשיו. הבעיה היא שבשביל דברים טובים באמת צריך לעבוד קשה. אבל זה מצריך מאמץ. וזה קשה. אז נעשה הכל כדי לטפל בבעייה באופן מיידי.
    אני מקבלת את התחושה הזו מאנשים שאני נפגשת עמם לפעמים וגם מחברי הממשלה שלנו
     
    כיך לקרוא אצלך. את גורמת לי לחשוב ולהבין ‎:)‎

    אהבתי

    1. מחברי ממשלה אני איכשהו יכולה להבין את הצורך בתוצאות עכשיו, כי הקדנציה שלהם היא מקסימום ל4 שנים, ובדרך כלל הרבה פחות. מי יקבל קרדיט על תוכניות לחמש שנים ומעלה? אבל נישואין, עדיין, נתפסים כפרוייקט לחיים, למרות שבפועל בהרבה מאוד מקרים זה פחות. אולי זו תכונה אנושית מאוד, הצורך בהיזון חוזר מיידי, וחוסר היכולת להשקיע לטווח הארוך.
      ותודה 

      אהבתי

  2. לא הייתי משתמשת במילים עבודת פרך. בכל מערכת יחסים, אם אני מרגישה שאני ’עובדת’ אני מבינה שזה לא מתאים, כך בזוגיות וכך בכל השאר. 
    כשזה טוב זה משמח, מאיר – זה לא חייב להיות ממבט ראשון, אבל זה מובהק מאוד.
    יש לי איזה תהייה שמלווה אותי על הכישרון, היכולת – לאהוב. 
    אני חושבת שיש כאלה שיש להם יכולת כזו, והם ייטו להתאהב פעם אחר פעם, ויש כאלה ש’לא ידעו אהבה אמיתית לעולם’.

    אהבתי

    1. אני משווה את זה לפעמים לספורט – לא תמיד בא לך לעשות, אבל אחר כך יש שטף של אדרנלין ושל אנדרופינים, ותחושה נפלאה של וול ביאינג, וזה גם ממכר. אז כן, עבודה, אבל שכרה הרב בצידה. 
      אני לא בטוחה שזה כישרון במובן המולד, או לפחות לא רק כישרון. אני חושבת שהרבה מזה גם נרכש. בסופו של דבר אבל כן יש אנשים שבנויים לקשר, וכאלה שהרבה פחות. וההיא ש’לא תדע אהבה אמיתית לעולם’ אכן מסכנה. 

      אהבתי

      1. יצא שפתאום, אחרי שנים של נישואים,  נקלעתי לעולם הזה של הכרויות וחיפוש, וזה מין תכנית ריאליטי בלי מצלמות. מין מעבדה כזאת, כשאני בתפקיד השפן.
        אני שואלת את עצמי כל הזמן מה יוצר משיכה וקרבה, מה גורם לי רגע אחד לרצות ולהתמסר ואחר כך להבין שזה בכלל לא בכיוון, להמציא איזה תיאוריה וכללים איך נכון וכדאי – ושנייה אחר כך לעשות בדיוק הפוך, הכל חצי משחק וחצי שיא הרצינות וגם דיי מוזר בגיל ובשלב החיים הזה.
        הפוסט שלך וגם הדיון בתגובות היו מאוד רלוונטיים לסיטואציה שלי.

        אהבתי

        1. אם הבנתי נכון, ההקלעות הזו שלך פתאום באמצע החיים בלי שום הכנה לסיטואציה הזו הפכה אותך קצת לשחקנית בסרט של עצמך, ותחושת המציאות מעורבת בפליאה אנתרופולוגית ופיזית של ממש. לי יש תחושות כאלה כשאני נתלשת מכאן ועכשיו ונמצאת בארץ זרה לתקופת מה. או חוזרת אחרי שנת שבתון לארץ. כל יציאה מהבית היא חוויה אנתרופולוגית, ולוקח לי בערך שנה עד שאני מחליקה חזרה לעמדת האינסיידרית ולא האאוטסיידרית שמשחקת תפקיד. מעניין כמה זמן יקח לך להרגיש ’בבית’ בתפקיד החדש הזה שלך. יש בזה משהו מלהיב ביותר, אבל יש יתרונות גם לאינסיידריות. 

          אהבתי

  3. בלילה ההוא נדדה שנת המניפה 🙂 המודרניזם הביא איתו הרבה דברים טובים, אבל יש לו גם מחירים. כך גם בעניין הזוגיות: האינדיבידואליזם, חופש הבחירה והאהבה הרומנטית מחקו אלפי שנים של חוכמת השידוכין (שהיו בה כמובן  גם הרבה דברים רעים).  הריאליטי הזה מהווה בעת ובעונה אחת העצמה של מיתוס האהבה הרומנטית וגם הודאה בכשלונו.

    אהבתי

    1. בשבת כל דפוסי השינה שלי משתבשים. אחר כך לוקח יום או שניים וחוזרים לשיגרת השבוע. המשפט האחרון שלך מדויק. ניסיון להכניס את האהבה הרומנטית לסד מדעי כביכול, ואולי לכן הדיסוננס הזה. אם זה מצליח זה שוס אדיר. אבל זה לא. 

      אהבתי

  4. האהבה הרומנטית היא סוג של קשקוש שהועצם על ידי התרבות המערבית במאה השנים האחרונות.
    מה שהמשך הקיום האנושי צריך בעצם, זה זוג שיחזיק מעמד יחד מספיק זמן על מנת לגדל את שגר הגורים שלו בצורה בטוחה ולהביא אותם לבגרות. בשביל זה צריך שיתוף פעולה טוב, מטרות משותפות ורצון לעזור ולהיטיב זה עם זה. בין זה ולבין אהבה רומנטית, אין כמעט כלום. 
    אנשים לא אוהבים להיות לבד, כי לבד הסיכוי לשרוד נמוך יותר, אבולוציונית. וזה מה שהופך אותנו ליצורים חברתיים, מי יותר ומי פחות.

    והתוכנית הזו, מהמטופשות שנוצרו אי פעם. לא שראיתי את הפרקים המדוברים. הרעיון מספיק לי.

    אהבתי

    1. אני לא מזלזלת בכלל באהבה רומנטית. היא קיימת. השאלה היא אם היא קיימת לעד בסגנון האמירה ’עד שהמוות יפריד’, וזה אולי ה’קשקוש’ שאליו התייחסת. בגלל שחיים משותפים דורשים המון מאמץ, שלא לדבר על טיפוס האוורסט שהוא גידול הדור הבא, יש תפקיד כל כך חשוב לאהבה הרומנטית, לפחות בשלב הראשון. הבסיס הזה הוא תנאי מקדים, מאגר הכוח ההכרחי לכל הקושי הזה שיבוא אחר כך. 
      אם היית צודקת שמדובר רק בקושי לחיות לבד היינו רואים הרבה יותר מסגרות חברתיות שאינן זוגיות – מעין דירות סטודנטים לאנשים מבוגרים. והמציאות היא שרוב המבוגרים בורחים ממצבים כאלה בשנייה שהם יכולים להרשות לעצמם, ולא מחפשים את המגורים המשותפים שאינם קשורים לחיים זוגיים. 
      נדמה לי ששני הפרקים הראשונים הספיקו לי. בעיקר כי התוכנית מפוספסת, ושמה דגש על הדברים שהרבה פחות מעניינים אותי. 

      אהבתי

      1. יש התאהבות בתחילת הדרך ואחר כך, אם יש מזל זה מתבגר והופך לרגש אחר לגמרי. וזוגיות היא קשר שלהבדיל מקשרים חברתיים אחרים כולל בתוכו מגע גופני ומיני שלא קיים באינטראקציות אחרות. ואולי לכן אנשים פחות מחפשים מבנים חברתיים שאינם זוגיות, זוגיות היא סוג של הכל כלול. בכאילו כמובן, כי זה אף פעם אל הכל כלול.
        זה כמובן הרבה יותר מורכב מהשלוש מילים שכתבתי וזוגיות מחייבת הופכת אותנו לבעלי ברית וערבים זה לזה, דברים שקשה יותר למצוא במסגרות אחרות. האמונה שמשפחה היא מעל לכל ודם סמיך ממים וכן הלאה. 

        אבל עזבי, אין לי נסיון טוב של זוגיות ארוכת שנים. מה אני מבינה?

        אהבתי

        1. אני חושבת שבהחלט יש לך את זה, שאת והגמל זה זוגיות לטווח ארוך, למרות שהיא ממש לא סטנדרטית. שלא לדבר על הקשרים ארוכי הטווח שלך עם חמותך לשעבר – מדהים אותי בכל פעם מחדש. נדיר שבנדירים. ואשר לזוגיות את צודקת שאנשים חושבים שהיא צריכה לענות על כל הצרכים שלנו: הגבר צריך להיות גם החבר הכי טוב, גם שותף אחראי מבחינה כלכלית, גם בעל שיחה מרתק ואינטלקטואל, גם גבר גבר במיטה שיודע היטב איך להדליק אותנו וגם סוג של כרית שאפשר לבכות לתוכה כשקשה. אז לא. אין ד/גברים כאלה, וצריך להתאים את הציפיות בהתאם, ולמצוא את התוספים הנדרשים שימלאו את הפונקציות החסרות, קרי – קולגות, חברות טובות, בלוג וכאלה. 

          אהבתי

  5. צודקת. הפריע לי גם שפנו שוב למכנה המשותף הנמוך ביותר. דילגו בבוטות של הצד המדעי והשקיעו המון ב"אח הגדול". אבל בינינו אין ולא יהיה מדע לזוגיות.
    ובכלל יש פה פספוס ענק – היופי שבזוגיות , כמו בחיים בכללם , היא לא מציאת ה"אחת/אחד" אלא הדרך!
    הדרך שעברת למצוא את בן/בת הזוג, הדרך שעשיתם/עושים ביחד, הנפילות וההצלחות בדרך. הדרך!
    וגם בחיים – לא ההצלחה במחקר כזה או אחר, לא גביע שקיבלנו – אלא הדרך לשם, עם הרגשות שהיו, עם האנשים שליוו. הדרך…

    אהבתי

    1. בעיקרון אני מסכימה איתך, שהדרך היא העיקר. אבל. כמו שאמר הזחל שישב על פטריה בצומת לעליסה כששאלה אותו באיזו דרך לבחור, ’זה תלוי לאן את רוצה להגיע’. אם מסכימים על המטרה (נניח משפחה, ילדים) – אפשר להתמקד בדרך ובתהליכים. אבל אם לא משנה לאן מגיעים, גם הדרךלא חשובה, והדרך לבד לא פחות טובה מהדרך ביחד. והתגובה שלך הזכירה לי את שירי סוף הדרך של לאה גולדברג:
      הדרך יפה עד מאוד – אמר הנער
      הדרך קשה עד מאוד – אמר העלם
      הדרך ארכה עד מאוד – אמר הגבר
      ישב הזקן לנוח בצד הדרך

      אהבתי

  6. מסכימה עם מסקנותייך,  אף שלא ראיתי את התוכנית.  אני אומנם מחבבת מאוד צפייה בטלוויזיה,  אבל לריאליטי בדרך כלל אין לי סבלנות,  והריאליטי הזה נשמע מופרך במיוחד.  לא מבינה בשביל מה זה טוב.

    נזכרתי,  עם או בלי קשר,  שקיבלתי פעם בדואר פרסומת שהבטיחה לי שיוכיחו לי באמצעות המחשב שיש אלוהים.  בתגובה אמרתי לעצמי,  אם אתם מגמדים אותו לתוך מחשב,  לא שווה לטרוח.  

    אהבתי

    1. לפעמים ריאליטי טוב, כשהוא עשוי היטב, יכול להיות מעניין ומבדר, ואני חותמת גם על סתם כיפי. אין לי טלוויזיה, ממילא אני רואה מה שאני רואה דרך המחשב. חשבתי שיש לקונספט הזה פוטנציאל לגעת באמת בשאלות המעניינות, מהי אהבה, איך קובעים התאמה, האם אפשר לנבא הצלחה בזיווג (אמפי הפנתה בפוסט האחרון שלה למאמר שמדבר על מחקר שיכול לנבא בדיוק של 90 אחוזים אם בני זוג ייפרדו על פי דפוסי הריב שלהם, הנה, <a target=_blank href="כאןhttps://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5034616,00.html">כאן</a>. הנה רעיון לריאליטי פרידות חדש ). האם הכל בסופו של דבר זה כימיה, ואולי ניתן לשני בני הזוג כדור ונגביר את סיכויי ההצלחה שלהם (חצי האהבה של קופידון, נקרא לכדור החדש)? פעם הרי גם דיכאון וגם סתם כאב היו עובדות חיים, והיום יש כדורים לזה וגם לזה. בכל אופן נרשמה אכזבה. סתם. 

      אהבתי

  7. לא ציפיתי שתיסקרי את זה, איזה כיף! 🙂
    הקונספט כמובן יובא מחו”ל, אני זוכרת שאמא שלי התייחסה אליו בזעזוע, והיא בעצמה נישאה לאבי מתוך סוג של שידוך. 

    הנקודה שציינת על מנעד מטורף של אפשרויות הבחירה כיום היא גם לדעתי שורש העניין. עד שהתחתנתי, סירבתי לטקס בגלל הרעיון הרומנטי שכל בוקר אבחר בבן זוגי מחדש, לא מתוך חוזה מחייב. (בסוף נכנענו וערכנו טקס קצרצר בצהריי היום כדי להרגיע את ההורים) 
    שוב, עניין של בחירה מתוך צמצום האפשרויות.

    וחוץ מזה, למה אנשים משמיטים את העובדה שבכל זוגיות יש תהום כלשהי של בדידות? היא שם והיא נושמת לאיטה. 

    רואה אתכם יושבים עם כוס יין ובוהים בואדי וזה עושה לי נעים 🙂

    אהבתי

    1. לפעמים כיף לצאת מ’עצמנו’ ולדבר ’על’, במיוחד כשלא תמיד אפשר לדבר על הדברים שכרגע מטרידים את מנוחתנו. 
      הבדידות בתוך הזוגיות היא אולי מהסוג הקשה ביותר, בגלל מראית העין, בגלל הדיסוננס. אבל אולי הכל מתחיל בציפיות שלנו. כאמור, אי אפשר לתלות את כל הפונקציות של האינטראקציות הבין-אנושיות בבן אדם אחד. אין אדם כזה. וכשמצליחים להבין את זה, ואפשר להנות ממה שיש, ממה שהאדם הספציפי הזה נותן לך גם אם ברובריקות אחרות אולי הציון יהיה ’טעון שיפור’, או, ’משתדל’. זו תובנה לא רעה בכלל בשביל לשבת עם כוס יין ולבהות בואדי 🙂

      אהבתי

  8. אופציה 2 לאיתור מועמדים בתעשייה יכולה לעבוד גם בהיכרויות. זה מה שאמר לנו רב אחד במדרשה לפני שנים. זה פחות או יותר מה שלשבתי בעצמי בתקופת הדייטינג שלי. 

    אבל בסוף התבדיתי והיה לי קליק כשראיתי את שאנקס מחכה לי ברכב שלו לפני הדייט הראשון (יונדאי קטנה וישנה כזאת, אם זה משנה. הנקודה היא שהוא היה החמוד, לא הרכב!) 
    הוא אמר שהוא ידע כשנגשתי לחלון של הרכב ואמרתי "היי!". אני בכלל אל זוכרת את הקטע הזה אז גם לא יכולה לשחזר.

    אהבתי

    1. נדמה לי שצריך גם וגם. אי אפשר לוותר לגמרי על הניצוץ הראשוני הזה, ואי אפשר בלי ה’הכשרה’ הארוכה שמתאימה לתפקיד. אהבתי את סיפור הפגישה הראשונה שלכם. את הקליק שלך ואת הידיעה שלו שאת זו האחת. 

      אהבתי

  9. הקונספט הזוי אבל כנראה שהנפשות הפועלות היו מוכנות לכך .מבחינתי הצפייה בתוכנית (ראיתי את הפרק הראשון) היא סוג של ’גילטי פלז’ר’ ויחד עם זאת כאנתרופולוגית חובבת של חופות ההתרגשות בחופה נראתה אמיתית לגמרי).מעבר לזה חופה וטקסי חתונה אינם מעידים על הדבר האמיתי שלשמו הזוג התכנס ,אלא אם כן הם התכנסו כדי ללבוש מדי חתן -כלה. 

    מניפה חסכת לי פוסט (וזה טוב כי אני צריכה לחסוך לחופות של הילדים)

    אהבתי

    1. כל הצפיה בריאליטי אצלי היא גילטי פלז’ר, אבל אני כן מצפה שהיא תתפוס אותי, והפעם נפלתי. ההתרגשות ודאי היתה אמיתית: לא רק שהזוג מתחתן (התרגשות בפני עצמה), לא רק שהוא עושה את זה בתוכנית ריאליטי (עוד סיבה להתרגשות), הוא מתחתן עם זר/ה מוחלט/ת! 
      ובמקרה הזה הם אכן התכנסו קודם כל כדי ללבוש מדי חתן-כלה. אולי צריך לעשות את זה פעם, כדי להוציא מהסיסטם, ואז לחשוב מחדש על כל הרעיון?
      ואת חוסכת לחופות של הילדים 

      אהבתי

  10. כל כך אהבתי והתחברתי לפוסט שלך! גם אני ראיתי את הריאלטי (מפתיע חחח) וחשבתי משהו דומה. ההתחלה היא כמו כל התחלה כי בחרו משתתפים שמתאימים מבחינת מראה ומה שהם הציגו כ"אני" ומה שהם אמרו שמחפשים. משם מתחיל המאבק 🙂 כשראיתי את M הדבר הראשון שעבר לי בראש הכי קלישאתי בעולם, זה בעלי. אבל המציאות היא כמו שרשמת הרבה מעבר ואנחנו גם המון פעמים מוצאים את עצמינו על הספה עם כוס יין או תה חם חושבים על כמה עברנו כמה זה נראה בלתי אפשרי כי באנו מעולמות כל כך שונים למרות שהתאמנו במראה, בסטאטוס בגיל וכו’… זה דרש כל כך הרבה עבודה קשה, פשרות, אהבה ורצון ונבנה כל כך הרבה שנים עד שבאמת הגענו לאיזשהו איזון שממנו יותר קל להיות בביחד שלנו שכל ההתחלה הפונפנת והנוצצת הזאת נראית כמו קליפה חסרת חשיבות. אני חושבת שריאליטי וניסוי הרבה ותר מעניין היה לצלם משהו כזה לאורך שנים ובהדרגה ולא להראות קפיצת באנג’י ואז האח הגדול… 

    אהבתי

    1. אני מתה על סיפורי ’הפעם הראשונה’, ואיזה יופי שידעת מיד כשראית את M. להגיד ריאליטי ולצלם משהו לאורך שנים ובהדרגה זה אוקסימורון, כלומר, כל הקטע של ריאליטי זה משהו שקורה בפרק זמן קצר מוגבל מאוד ואחר כך למי אכפת. אולי זה צריך היה לבוא בקונספט של תוכנית מסוג אחר לגמרי אכן, תיעודי. זוכרת סידרה שעקבה אחרי ילדים שנולדו בשנת 2000 באנגליה. זה היה מרתק. אני זוכרת מעקב של 5 שנים, אבל אולי מאז המשיכו את זה. הפוטנציאל להפיק מזה משהו מצד הצופים גדל ביחס ישיר להשקעה. אבל גם מהניסוי שהם הציעו, נישואין ו 42 יום משותפים, אפשר ללמוד. התלונה העיקרית שלי היא שהם פיספסו את כל העניין, והשאירו רק את הגלאם והסתם. לא מעניין. 

      אהבתי

  11. כמי שצפתה בשלוש עונות של הסידרה בארה"ב, אני יכולה לומר שהקונספט של הסידרה לא בהכרח מופרך. 
    מהעונה הראשונה של הסידרה בארה"ב יש שני זוגות שנשארו יחד עד היום – כשלוש שנים אחרי. לאחד מהזוגות יש כיום בת בת שלושה חודשים.
    מה שמבדיל בין זוגות שמצליחים לאורך זמן לבין כאלה שלא, הוא מידת המחויבות לתהליך. וזה דומה בסידרה ובחיים האמיתיים, ותואם גם את מה שנאמר פה. יש איזה דיסוננס בין מה שנראה כחתונה אינסטנט, לבין המחויבות ארוכת הטווח. אבל זה לא בהכרח כך. יש מקרים בהם זה מצליח – ואלה דווקא לא המקרים של התאהבות ממבט ראשון, אלא של רצון מצד שני בני הזוג להשקיע בהצלחת הקשר. 
    אם כבר, מה שמבדיל את הסידרה בארץ מאחיותיה הזרות הוא שכאן החתונה היא לא כהלכתה מבחינה דתית – ואני לא יודעת אם פרידה מצריכה גירושים. אם לא, מידת המחויבות לתהליך עשויה להיות פחותה. אבל בהנחה שהיא קיימת, התכנית פשוט פותחת פתח להכרות של בן זוג מתאים – כשמכאן והלאה הכל ממש כמו בחיים האמיתיים.

    אהבתי

    1. שמחה לשמוע את נקודת המבט שלך. אם מידת ההצלחה תלויה במידת המחויבות של המשתתפים לתהליך, היה כדאי אולי להשקיע קצת יותר בהכנה שלהם לקראת העניין. הם אומרים דרך אגב שכל אחד מהמועמדים עבר ראיונות ושיחות עם המומחים, אבל לא מראים כלום מכל זה. ואולי זה היה מונע את הפדיחה של הפרק השני (נמנעת מספוילר כאן, למרות שמניחה שראית. אולי אחרים לא). השאלה שאני שואלת אמיתית לגמרי והיא קשורה לתהליך מציאת השני/ה בלי קשר לתוכנית: האם השיטה שהם מציעים יעילה? ממה שאת אומרת יש לה כן יתרונות, ואת מעידה על שני זוגות שנשארו יחד גם היום (מתוך כמה? זה משמעותי). אני תוהה אם היו סתם מערבבים פתקים בכובע ומזווגים לפי המזל האם היו מגיעים לתוצאה אחרת, פחות טובה? יותר טובה? אותו דבר? כלומר, אם בסופו של דבר מה שמשנה זו מידת המחויבות של המעורבים בדבר, מה כל היתר משנה? 
      אני תוהה, אגב, אם היו אומרים להם שמידת ההצלחה של הזוגות האחרים בתוכניות בארה"ב (ובדנמרק ובאוסטרליה) היא נניח 15% כמה היו מוכנים להכנס לניסוי הזה. 

      אהבתי

      1. זה לא כמו לערבב פתקים בכובע, כי ההתאמה הבסיסית של בני הזוג לפי זיווג המומחים כן משפיעה על מידת המחויבות לתהליך- וברגעי שבירה רבים מהמשתתפים אכן נתלים בכך שהם זווגו מסיבה מסוימת, כך שאם יתגברו על הקשיים ׳יראו את האור׳. לגבי הסטטיסטיקה, אני לא יודעת ולא בטוחה שזה חשוב. תמיד לכל כלל יש את היוצא מן הכלל, ובאהבה תמיד מצפים לסוג של נס, לא?

        אהבתי

  12. כמו ילדה טובה ניסיתי קודם כל לקרוא אצל נובה כדי להבין איך זה התחיל, אבל הבלוג שלה פרטי  שווה לבקש ממנה להיכנס? 
    אהבתי שהשווית תהליך בחירת עובדים לתהליך חיפוש בן זוג לחיים. כי גם אני מאמינה שבלי קשר לאיך שמצאנו את בן הזוג, מה שהופך את החיים יחד לטובים או לא, למאריכי ימים או לא, זה איזשהו שילוב של אהבה, ידידות אמיתית ואכפתית, מוכנות להשקיע עבודה (לא יודעת אם הייתי אומרת "קשה" כמו שחלק כתבו כאן בתגובות, אבל בהחלט עבודה מתמדת), גמישות גדולה, פתיחות גדולה, נדיבות גדולה – משני הצדדים. ומהבחינה הזאת, לא ניתן לדעת איך נהיה כבני זוג רק מאיך שאנחנו כשאנחנו מכירים, מתאהבים, מתרגשים ובוחרים זה בזה. אנחנו הרי גם משתנים ומתפתחים כל הזמן כבני אדם, ונוספים גורמים חדשים ומשמעותיים כמו ילדים, פרנסה, משפחות מורחבות משני הצדדים….המשך

    אהבתי

    1. המשך…וזוגיות לאורך שנים צריכה לדעת להכיל את זה, לתמוך בזה, או להבין שמשהו בלתי הפיך השתנה ולכן יש צורך להיפרד. לכן אני לא פוסלת על הסף שידוך (ועוד כזה שמתיימר לאסוף קריטריונים פסאודו-מדעיים) כדרך להתחיל את החיים יחד, אבל את השאר ברור שצריכים לעשות בני הזוג עצמם. מי לעזאזל יסכים לעשות זאת בריאליטי (טוב, כאן יש לי בכלל תמיהה מתמדת כללית לגבי מי שמוכן/רוצה להשתתף בריאליטי כלשהו, והרי אני כמעט לא צופה בשום תכנית ריאליטי בעצמי) – אין לי מושג. יש לי שאלה: האם בכל פרק מראים זוג אחר? האם מצלמים את כל הניסוי לפני שמשדרים אותו? כבר יודעים מה עלה בגורלם של הזוגות (לפחות בחודש/חודשיים הראשונים)? מסקרן לראות את זה פעם

      אהבתי

      1. בהחלט שווה לקרוא את נובה, וצר לי שנאלצה לרדת למחתרת (בין היתר אולי גם בגלל תגובות עוינות לפוסט שהעלתה), אבל כל אחד ומה שנוח לו. ראיתי את שני הפרקים הראשונים. בראשון, הראו את השיטה בכלל, והציגו את המועמדים (מאות לטענתם. אכן מוזר) שנגשו לתוכנית. הם דיברו גם על המומחים ועל השיטות שבהם הם נוקטים, אבל כאן מאוד קיצרו לצערי. אחר כך הראו איך המומחים מנסים להתאים זוג, וטענו שזו צריכה להיות החלטה פה אחד. היה גם אלמנט מיותר מבחינתי, כשהם הציבו שתי אלטרנטיבות לאותה בחורה, וזימנו את שני הבחורים, ולאחד נתנו מכתב דחייה, והוא עזב את התוכנית, ולשני מכתב הזמנה לחתונה של עצמו. לא הבנתי למה אם הראשון לא מתאים לבחורה הזו, צריך להעיף אותו, אבל אולי זה מסוג הדברים שמגבירים רייטינג. לא אהבתי, ונראה לי שגם הוא נפגע מהעניין (אם כי יש שיגידו שניצל). את השלב הזה, שעשוי היה להיות מאוד מעניין מבחינתי, הדיונים בין המומחים השונים, הם קיצרו למינימום, ואפילו הריצו במהירות. בהמשך התמקדו באותו זוג, מה קורה להם בשבועיים מאז ההודעה עד לחתונה, והחתונה עצמה. המשך…

        אהבתי

        1. המשך… בתוכנית השניה המשיכו לעקוב אחרי הזוג הראשון, שיצא לירח דבש בריביירה הצרפתית. בעיקרון נדמה לי שהם עוקבים אחרי הזוג במשך 42 יום (6 שבועות), ואז מניחים להם לנפשם, יחליטו מה שיחליטו. בו זמנית בתוכנית השניה שידכו זוג שני. אני לא יודעת אם זה הפורמט שימשיך גם בפרקים הבאים, אולי לאלה שראו את התוכנית בארצות אחרות (המקור בדנמרק, ואחר כך אימצו את הרעיון גם בארה"ב ובאוסטרליה) יש מושג יותר מדויק. כאן גם לא מתחתנים חתונה דתית, ובגלל שבארץ גם אין חתונה אזרחית זה יותר מעין טקס כלאיים שכולל אלמנטים דתיים (שוברים את כוס, חופה, אם אשכחך ירושלים ואיש עם כיפה שמנהל את הטקס), ואלמנטים נוספים. מתחת לחופה הם שואלים בלחש שאלות זה את זו כמו ’איך קוראים לך’ או ’בת כמה את’. 
          הזוג הראשון שיצא יחד לחו"ל נראה די מבסוט. קשה לדעת אם הוא יצליח לטווח ארוך. 

          אהבתי

          1. אחרון ודי:
            באחת התגובות הקודמות אמרה אחת שעקבה אחרי 3 עונות של התוכנית בארה"ב שיש שם מקרים של הצלחה. אין לי מושג מה אחוזי ההצלחה, ואולי אפילו אחוז קטן מספיק כדי שיבואו אנשים נוספים לעונות הבאות. הבאזז מסביב לתוכנית הוא חלק מהעניין, ובכלל, עבור חלק מהמשתתפים בריאליטי הוא בא לענות על צרכים אחרים לגמרי כמו להתפרסם (ראי ערך האח הגדול), ואלה כבר לא קשורים בכלל לשאלת הזוגיות. 

            אהבתי

            1. את יודעת, במהלך תהליך בחירת המועמדים, היתה אחת שהחליטה לפרוש, ממש לפני תחילת התוכנית ובגלל שהיא פרשה, בן הזוג שרצו לשדך לה, נאלץ לפרוש אף הוא. היא כתבה באחת הקבוצות הפייס שהיא מחפשת אותו והיא מצאה והם ביחד 🙂
              אז אני לא יודעת לגבי התוכנית, כי לא צפיתי בה אבל אולי, רק אולי, לפעמים, אפשר למצוא בן זוג גם בתוכנית מעין אלו.
              וסילחי לי מראש שלא קראתי את התגובות מעליי… ויכול להיות שכבר כתבו על זה.

              אהבתי

            2. בדיוק סוג הידיעות האלה שמזינות את מיתוס האהבה הרומנטית ושגם אני מתה עליהן, דביקה ומתוקה כפי שהיא. איזו ידיעה משמחת, כשמצליחים גם לנצל את המערכת ולא רק להיות מנוצלים על ידה. 

              אהבתי

  13. מכירה את המחקר שטוען שיש לו נוסחה להתאהבות?

    אני דווקא אוהבת את הקונספט של התכנית. דווקא בלי שיראו את הגישה המדעית- שבטח היא שטות גמורה- אלא גם אלמלא היו מנסים להתאים את הזוגות כלל. יש משהו בחתונה שגורם למחויבות- זה לא קשר שנכשל אלא נישואין שהתפרקו. להניח אנשים בסיטואציה הזאת של להתחיל עכשיו תהליך של היכרות משותפת ובניית הדרך ביחד, כשגורמים להם לחשוב שהם מתאימים ואין סיבה שלא יצליחו, יכול להיות מרתק. אם הם מחויבים לזה ובאים בגישה של אני כבר כאן, בוא נגרום לזה להצליח, אני לא משוכנעת שדרושה ההיכרות המוקדמת כדי לעורר שם את הרגשות שזוגיות בנויה עליה.
    (אם כי זו אהבה מחקרית, לא בטוחה שהייתי צופה בזה.)

    בהאוס היה פרק בו מטופלת חרדייה. באיזו שיחה בין הרופא לבעלה, בה הראשון טוען נגד הקונספט של שידוך, הרופא עונה לשאלת החרדי שהוא אוהב את אשתו כמו ביום החתונה, והחרדי עונה שמאז הוא אוהב אותה יותר ויותר כל יום.

    (אגב, יש דרמה שקשורה לתכנית שמתנהלת עכשיו בפייסבוק, בו מישהי שוויתרה ראתה את תמונתה על השולחן לצד מישהו שחשבו להתאים לה, והחליטה למצוא אותו בעצמה 🙂 )

    אהבתי

    1. אהבתי את השיחה שציטטת מ’האוס’. נזכרתי גם בקטע מטוביה החולב שבו הוא מדבר על היחס שלו לאשתו, שיש בו הכל בלי לומר את המילה אהבה. ופה למעלה מישהי התיחסה לאותו עניין עם ההיא שפרשה ושמצאה את המיועד לה והם עכשיו ביחד 🙂 אלה הסיפורים הכי טובים, ואני כמו מרבית ה(א)נשים ממש מתמוגגת מהפילי אבר אפטר, גם אם אני יודעת היטב שאחר כך יש שנים של כלים בכיור ובגדים על הרצפה ומשכנתא ותינוקות ומחלות ואני אפסיק כאן.  

      אהבתי

  14. כמוני כמוך, התאכזבתי אולי היו לי ציפיות גבוהות ולא קבלתי את מבוקשי. אך לא מבטיחה שלא אצפה בפרק הבא, כי אני סקרנית וחושבת שאולי יהיה שינוי ויספקו את הסחורה.
    שאלה ששאלתי את עצמי, האם זוג שאינו נראה כמו דוגמנים גם משתתף בתוכנית זו? איך זה עובד עם זוגות זוהרים פחות?
    האם הם מגיעים באמת מהמניע הטהור למצוא זוגיות או תשוקה לחשיפה?

    לטענתי אפילו כלב אנחנו לומדים לאהוב (אלף אלפי הבדלות) ומבחנתי אהבה היא ללמוד לוותר אבל חייבת להיות משיכה.  כל עוד רוצים בזוגיות באמת ובתמים הסיכוי לוויתור גדל.
    העבודה היא הדדית ואינה מסתיימת. וכשההיכרות היא לפני ולפנים קיים החשש לשיממון ואז צריך לעבוד על שמירה על הניצוץ שהצית.

    אהבתי

    1. יופי. אז כשישדרו את הפרק הבא תוכלי לספר לי אם שווה להמשיך לצפות או שחבל על הזמן במובן המילולי של הביטוי . 
      ודאי שהלכו על היפים והיפות, זו בכל זאת טלוויזיה. אני מנסה להפריד בין הפורמט הבידורי ובין הרעיון האמיתי שניתן לזווג בין אנשים אם מכניסים אותם בהסכמתם לחוזה מחייב לפחות לפרק זמן מסוים, אחרי שקובעים שהם מתאימים לפי שקרכלשהו. שהרצינות בכוונות תגרום להם אשכרה להשתדל ולנסות, ולא לפסול כי יש שם בחוץ עוד מליון התאמות לא פחות שוות, או בגלל פרט שולי וחסר משמעות כמו שהיא אוהבת שופינג והוא טיולים בהרים מעוננים. 
      וגם זוג שזה עתה נפגש יגיע לשלב שבו השיממון יזדחל ביניהם, ויצטרך להיות יצירתי בשמירת הניצוץ. אף אחד לא חסין מפני השיגרה וההרגל, הרובצים לפתח. 

      אהבתי

  15. הראליטי הזה הזוי בעיני. קצת הלכו רחוק מדי. יש דברים שאי אפשר לתכנת ולתכנן. יש משהו מיסתורי בקשרים האנושיים, לפחות משהו שאנחנו לא מסוגלים לרדת לסופו. לתחום את זה לריח או לתובנה אחרת כלשהי זה פספוס לדעתי.

    אהבתי

    1. הזוי זה ההגדרה של ריאליטי – כי איך תגדירי את הפורמט של האח הגדול או של היפה והחנון למשל? זה בדיוק הניסיון לפרמט את המיסתורין ולכמת אותו, לתת לו נוסחאות של דיאנאיי ושל ריח. מסכימה איתך שזה לא עובד בשני הכיוונים בכל המקרים, אבל מן הסתם יש לזה גם לא מעט הוכחות של מקרים שבהם זה כן. על זה בנויה הסידרה הזו. 

      אהבתי

  16. אני נוטה להסכים איתך, רק שלדעתי אנשים "פעם" לא היו מציאותיים יותר. כאילו, קשה לי לקנות את זה. התאהבות זו לא המצאה של המאה האחרונה. שייקספיר וטולסטוי כתבו על רומנטיקה בתוך מערכת חוקים נוקשה. אני חושבת שאנשים כן חלמו לממש אידאל של נישואין עם ריגוש. פשוט החוקים היו מאוד מחייבים, אז משלימים עם מה שיש. שלפעמים זה דווקא ממש לא נורא כי השדכנית יודעת בדיוק למי יש תנאים אופטימליים להסתדר עם מי.
    עכשיו החוקים מאוד גמישים ואנשים הולכים לאיבוד בתוך זה. פתאום צריך לענות לעצמך על השאלה – למה אתה רוצה להתחתן? לפעמים זה כדי להקים משפחה מסורתית, ולפעמים זה רק כדי להפיג בדידות או בשביל להביא ילדים לעולם. ואז צצים להם מודלים כמו הורות שיתופית, אמהות חד הורית, יחסים פתוחים וכו’.

    אהבתי

    1. גם בתנך יש לך סיפורי אהבה מרגשים, כמו יעקב שעבד בעבור רחל שבע שנים, וקיבל את לאה במרמה, ועבד שבע שנים נוספות עבורה. עדיין במרבית המקרים (ויש חברות כאלה גם כיום) נישואים היו יותר קשרים בין משפחות, או שמירת הרכוש בתוך המשפחה בחלק מן המקרים, מאשר התאהבות רומנטית. וצריך להכניס למשוואה עוד עניין שהשתנה מאוד בדור שניים האחרונים: הגלולה. פעם כל מגע מיני היה עלול להסתיים בהריון, ולכן שמרו על הבתולין של הבחורה כעל רכוש יקר. היום כל זה שוב אינו רלוונטי, כי אין קשר ישיר הכרחי בין יחסי מין ובין היריון. 

      אהבתי

      1. נכון. לא מתווכחת עם העובדה שנישואים היו חוזה פרקטי יותר מאשר איזה דחף רומנטי. אני פשוט חושבת שאנשים לא בהכרח היו מאושרים בתוך זה.
        אה, ושחכתי מהנימוסים שלי – תודה על האיזכור 🙂

        אהבתי

  17. אהבתי!
    ראיתי את 2 הפרקים. כמו שאמר משורר הדלות:לא נפלתי בריצפה
    לא הקשבתי למה שנאמר על ידי המומחים מלכתחילה זה נשמע לי קישקושיאדה בלירה וחצי
    אם זוגיות הייתה תלויה בהתאמה על יד מבחנים וראיונות וגרפולוגיה ועוד כהנה וכהנה כנראה שלא הייתי נישא כי לא הייתה לי סבלנות לכל הווג’ה ראס הזה.
    ואם הייתי הולך למומחים זוגתי שתחייה לא הייתה משודכת לשכמותי כי היא לפחות בעת הכרותנו היתה שונה ממני כמרחק מזרח ממערב ורק הפעלה של קסמיי החזקים ביותר שאין לי מושג איך גייסתי אותם,שכנעו טותה לתת לי הזדמנות:-)
    בפרק הראשון העדפתי את הבחור השני,זה שלא נבחר,המשפחתיות החונקת של הבחור שנבחר תיהיה בעוכרו אם זה לא קרה עדיין,לא אהבתי את ההידחפות של הוריו
    אבל היה חביב לראות
    בסרט השני הכל הוליך לעובדה שהבחורה תישאר בקרון ולפחות עד סוף הפרק לא תצא אל האומלל שמחכה לה
    היא הכי פחות מתאימה לפורמט,ילדת פרחים שכמוה הכרתי בעשרות וטוב לא יצא מאף אחת מהן.
    מוטב לו לתומר אביטל שהיא חברי בפייסבוק שימצא מישהי טיפה יותר מאוזנת נפשית,אולי איזה עוזרת פרלמנטרית ממקום עבודתו.

    אהבתי

    1. אני תהיתי אם לתומר אביטל אין כאן אג’נדה נסתרת, מעין ניסיון לקדם את עצמו בעניינים הפוליטיים המעניינים אותו, ולשם כך היה מוכן לכל החשיפה הבעייתית הזו. קצת כמו נניח הטבעונית ההיא שהלכה לבית האח הגדול כדי לעשות נפשות לרעיונות שלה (ולדעתי גם הצליחה. הנה אפילו אני שלא ראיתי אף פרק מהאח שמעתי עליה). ועדיין ראו את מפח הנפש שחווה כשנעזב כך מתחת לחופה. ואולי זה רק לטובתו, כי כמו שאמרת, ילדת הפרחים הספונטנית לא היתה הולכת עד הסוף גם אם היתה נישאת לו כדת וכדין הפורמט. 
      אתה וזוגתך אחד המוצלחים, וכדאי אולי לבחון גם בדיעבד מה עובד אצל זוגות כדוגמתכם, ולנתח לאחור את ההצלחה. 

      אהבתי

  18. ולפעמים, גם אנשים שלא מחפשים רק נסיכים מהאגדות פשוט נולדו למציאות שבה זוגיות אפילו זו הבסיסית של עבודה, מאמץ שינויים וקבלה כבר פשוט לא מתאפשרת. דור של אנשים שהולכים לאיבוד בתוך מרחב חסר גבולות. אז אני האחרונה שיעודד ריאליטי, אבל אולי הם לא רואים את זה ככובע קסמים.. אולי הם דווקא כן רואים את העבודה שתבוא אח"כ. אבל הם כן רוצים שמישו יתפוס אותם ויתן להם סוג של "סטירת לחי", יאפס אותם וינקה קצת את הרעש סביבם. כי יש כל כך הרבה רעש. ואם יש אופציה אפילו הכי קטנה, אילו רק תלוית "ריח" שתוכל למקד אותם קצת, כבר נותנת להם מקום לנשימה, לראות שמשהו אחר אפשרי גם הוא.

    אהבתי

    1. אני מסכימה איתך שיש כאן אמירה מאוד מעניינת וקצת עצובה על הדור ותחלואיו. עדיין אני תוהה למה לא מתאפשרת, למה צריך את סטירת הלחי הזו של גורם חיצוני שימשטר את האנשים ויזווג אותם זוגות זוגות ויאמר להם: הנה. עכשיו לכו תסתדרו. מעניין איך אפשר באמת לנקות את הרעש הסביבתי שזיהית כל כך נכון. איך מנקים מסביב ורואים את העיקר ולא את הטפל. 

      אהבתי

      1. אני מדברת כאחת שחווה "מבפנים" את תסמיני הדור ותחלואיו. אישית, אני חושבת שזה הרבה בעיה של חינוך ודברים שהדור שלי גדל עליהם. אבל בעיקר ואולי זו רק אבחנה שלי לסיטואציה ההזויה הזו של "רווקות מוגברת" או מצטברת במהלך השנים האחרונות והיא, אני חושבת שהדור שלי הוא דור אמצע בסוג של מהפכה טכנולוגית מה שהשפיע רבות על כל העניין הזה.  מה הכוונה? נולדנו לתוך עולם "תמים" חסר פלאפונים, עם אינטרנט שדורש שעות של ניסיונות חיבור והתקדמנו לתוך עולם של חיבור תמידי. הדור לפנינו נולד ל"תמימות" הדור אחרינו נולד כבר לתוך החיבור. (המשך…)

        אהבתי

        1. אנחנו במקום מסויים נשארנו תלויים בין לבין, לא יודעים לתקשר לא בדרך התמימה של שיחה נורמלית ומצד שני לא יודעים להתנהל עם מרחב האפשרויות הבלתי מוגבלות, כמו מי שטעם שוקולד לראשונה. כל זה משפיע מאוד על חוסר היכולת למצוא בן זוג.. מצד אחד הדור לפנינו חינך ל"תמימות" ולהתחיל קשר בצורה מסויימת, מצד שני העולם מתנהל בצורה אחרת כבר וגם היא,  בשביל הדור שלי לא בדיוק השפה המדוברת, גם אם נראית ככזו. אז אין פלא שיש רעש, אין פלא שאנשים מחפשים חיזוקים במקומות לא נכונים כי אולי דווקא הפעם, מישהו אחר ידבר בשבילם את "השפה" והם לא יצטרכו לנסות לגמגם בשפה שהם אינם שוחים בה. 

          אהבתי

          1. הכל נכון, ועדיין, צריך בסופו של דבר למצוא רק בן אדם אחד שדובר את השפה באותו מבטא כמוך, ומבין את הבלבול הזה. ודאי יש כזה, ואולי גם יותר מאחד. השאלה כמובן איך מוצאים אותו, ועל כך אין לי תשובה מעבר לבנאליות שאת ודאי מכירה 

            אהבתי

            1. הבעיה היא בדיוק כאן. ברור שצריך למצוא רק אחד, אבל הבעיה היא שדור שלם דובר שתי שפות מבולבלות לא באופן שווה. ויש בעיה אמיתית בלמצוא אותו ואז אנחנו מגיעות בדיוק לנקודת ההבנה, למה אנשים מרגישים צורך לשלוח את האחריות לידי אנשים אחרים. הם לא מוותרים על מה שיקרה בעתיד, הם לאו דווקא מחפשים רומנטיקה דביקה ואולי יש להם הסתכלות מאוד בריאה על קשרים זוגיים אבל הם פשוט לא יודעים כבר איך ואיפה להתחיל את הפגישה הראשונית הזו שתתרחש בצורה הנכונה ולא המבלבלת וחסרת ההקשרים. 
              יש לי כל כך הרבה מה לומר בנושא, הייתה תקופה שחשבתי שזה תקף רק לחברה הדתית (שלה יש בנוסף לכל גם בעיות של חינוך להפרדה וכו’) והתברר לי שזה רווח מאוד גם בחילונית ואולי לא פחות. זה מזעזע בעיני ואנחנו בהחלט עוצמים עיניים לתופעה מאוד בעיתית ובמקום מסויים, מאוד מבינה את הבורחים האלה של אותה תוכנית. סליחה על החפירה

              אהבתי

            2. כלומר, את היית שמחה אם מישהו היה עושה בשבילך את העבודה הראשונית, ובורר לך את המחט מתוך ערמת השחת. רק לא היית מן הסתם משתתפת לשם כך בתוכנית ריאליטי, או מוכנה להתחתן עם אותו אחד לפני שפגשת אותו. חלק מהקונצפט שלהם הוא שקודם כל מתחייבים, ואולי את זה כן אפשר לאמץ: להחליט שאם קיימת התאמה ראשונית (שקצת קשה לי לקבוע כעת איך מגדירים אותה אם לא משתמשים בשירותי ה’מקצוענים’) נפגשים 10 פגישות. כמו חוג. כלומר, לתת צ’אנס של ממש לקשר להתפתח, בתוך מסגרת מחייבת (אבל לא מחייבת כמו חתונה. ממילא גם החתונה של התוכנית לא בדיוק חתונה. לפחות בארץ). אני מהרהרת כאן בקול, כי כאמור, אין לי תשובות. ואת לא חופרת 🙂 לחילופין, אני אוהבת את החפירות שלך 

              אהבתי

            3. ברור שאם הייתה לי אופציה לדעת שמי שאצא איתו, יש ביננו התאמה בסיסית מאוד חזקה, הייתי שמחה לזה מאוד, גם אם בדיעבד זה לא היה ממשיך לקשר רציני. יש בהחלט רעיון מעניין בהתחייבות הזו למספר מפגשים מוגדר מראש, אבל זה רק באמת במצב בו נבחנה התאמהבסיסית (בפרמטרים יותר רציניים מריח). כי אחרת אנחנו חוזרים לאותו מעגל מיותר של התקשקשות סביב הזנב של עצמנו. לא מזמן, יצא פרוייקט למגזר הדתי שהיה בו משהו מעניין ובעיני התחלה נכונה. הוא נקרא "מי פנוי לחדר בריחה". הקונספט שלו, הוא שאחרי מילוי שאלונים על עצמך, מקבצים שישיה של שלוש בנות ושישה בנים שמתאימים לפי השאלון והם הולכים יחד לחדר בריחה. בעיני הרעיון מעניין מאוד, אבל צריך עוד העמקה ואן היו משלבים את זה נגיד לכמה ימי משימות/עיסוקים מסויימים זה היה יותר נוגע בנקודה.  

              אהבתי

            4. נחמד הרעיון של שותפים לחדר בריחה, ואני מבינה שהשאלון שממלאים אמור אכן ליצור איזושהי התאמה בסיסית. זה מחזיר כמובן לשאלה הבסיסית איפה פוגשים ’פוטנציאליים’, ברגע שהמסגרות הרגילות (לימודים בעיקר) כבר לא רלוונטיות. זה לא כאילו את הולכת לפאבים , ולא בטוחה שאלה שכן הולכות/ים מוצאים שם את הפתרון. 
              יש כאן בעיה אמיתית שמחכה לפיתרון אמיתי. אפשר אולי לחשוב על סטרט-אפ. 

              אהבתי

            5. לי נכנסות כאן בעיות אחרות שהן מעבר לתוכנית ריאליטי (פחוץ רלוונטיות לדיון), אבל אם זה היה עומד בגדרות שלי (מבחינה הלכתית וכו’) יש סיכוי גדול שכן. למה לא בעצם? כשמורידים את כל עניין ה"טראש" של המצלמות והחתונה המזוייפת, יש פה רעיון בסיסי די מעניין. לחוות בנאדם בצורה אינטנסיבית ואמיתית? במקרה הכי גרוע סבלתי שבוע, במקרה השני הכרתי פשוט בנאדם וזה תמיד כיף במקרה האחרון והכי טוב יצאה לי זוגיות. (המשך..)

              אהבתי

            6. אביא לך דוגמא, פעם בדייט שני עם מישהו קבענו ללכת לסיבוב קצר. מפה לשם, לא רק שזה לא היה סיבוב קצר, נתקענו שנינו במסלול הליכה חסר מוצא (איך הצלחנו להגיע למצב כזה זה כבר סיפור אחר) נגמרו לנו המים, לא הייתה קליטה ורק אחרי שעות הצלחנו להגיע לכביש משם אספה אותנו ניידת שראתה אותנו. זו אחת החוויות הכי מיוחדות שחוויתי, להיות עם אדם שבקושי ידעתי עליו, לראות אותו במצב קיצוני מאוד וזה הוציא משנינו אמת מאוד גדולה (אי אפשר היה להסתיר כלום, מכעס ועד צחוק) כשהכל נגמר מייד הבנו שנינו שזוגיות לא תצא משם בחיים, משהו שרק אינטנסיביות כזו יכולה להבהיר. אבל כיום הוא אחד החברים הכי טובים שלי הרבה בזכות אותה סיטואציה. יש משהו בחוויות קיצון ההזויות האלה שגורם לאמת גדולה לצאת

              אהבתי

            7. הנה הצעה לסטרט אפ: שילוב של חתונה במבט ראשון עם ’הישרדות’  לשבוע. אי אפשר להסתיר כלום, ומי שישרוד את השבוע הזה ידע בדיוק איפה הוא עומד ביחס לאדם השני. 

              אהבתי

            8. חחח קדימה להריץ.. זורקת את השרביט אלייך 😉
              אם תוך כדי המתמודדים יצטרכו לכתוב בלוג, בכלל יתן נופך נוסף

              אהבתי

  19. מודה שלא ראיתי את התכנית אבל הקדימונים בהחלט סיקרנו.
     בתור התחלה – אני ממש מופתעת שיש כל כך ההרבה אנשים שמוכנים לקחת חלק במשחק מופרע שכזה.  אני יודעת שיש נשים  (וגברים?) רבות שמפנטזות על יום חתונתן, על השמלה, תשומת הלב וההפקה הגרנדיוזית, אז החוויה של החתונה בפני עצמה אולי קורצת.
    אבל כמו שאמרת – זוהי רק ההתחלה, החכמה לחיות עם האדם גם ביומיום.

    אני לא יודעת מה התוכן בדיוק, אבל נשמע שזה היה יכול להיות מעניין לו היו מציגים את המדע שבו השתמשו כדי להחליט על זיווג, כמו כן אם היו חוזרים אל הזוגות הללו לאחר פרק זמן ממושך כדי לראות איך הם מסתדרים ואם השידוך היה מוצלח. 

    אהבתי

    1. באמת שאני לא יודעת למה אנשים מוכנים ללכת לתוכניות ריאליטי, אבל זה נכון גם לתוכניות בישול והאח הגדול ושאר תוכניות מהסוג הזה. יש אולי לטלוויזיה מעמד על, כמו מין אלוהים כזה (והשם ’האח הגדול’ בהחלט אינדיקטיבי לעניין), כאילו אם משדרים את זה אז זה מקבל גושפנקא אחרת, זה מכניס את כל החוויה למימד אחר. ואולי יש אנשים שהחשיפה דרושה להם לעניינים אחרים לגמרי, כמו תומר אביטל מהפרק השני שהוא פעיל פוליטי אנונימי שרוצה אולי לצאת מהאנונימיות, לא חשוב איך, ועל הדרך אולי יסדרו לו אישה, מי יודע. 
      באמת השאלה המעניינת היא מה קורה לאורך זמן, וכאן בתגובות היתה מישהי שעקבה אחרי שלוש עונות של הסידרה מארה"ב וטוענת שיש שם זוג שכבר יש לו צאצאית. כמו בבית המלוכה בטח עוקבים אחריהם ברשתות וכולם שותפים לסיפור. יש אנשים שזה עושה להם את זה, נותן תוקף לעצם קיומם. 

      אהבתי

  20. אני מסכימה שחתונה זה רק ההתחלה של הסיפור,יש עוד כל כך הרבה דברים שעומדים בפני הזוג שהתחתן וכל כך הרבה מכשולים להתגבר עליהם.חיים משותפים זה לא משחק לדעתי,התוכנית עצמה מגניבה אבל אני בספק אם מישהו מהזוגות ימשיך הלאה אחרי שישה שבועות.מסקרן לראות מה יקרה בהמשך.אני אישית מעריכה את האומץ של המתמודדים כי בכל זאת,זה נורא נורא מפחיד להתחתן עם בן אדם זר.

    אהבתי

    1. מעניין שהמילה אומץ עולה כאן. כל השתתפות בריאליטי על החשיפה שבה דורשת מחשבה עמוקה על מה מרוויחים ואיזה מחיר משלמים, כי ברור שההפקה לא בדיוק חושבת על האנשים שמשתתפים, אלא על הרייטינג, וכבר ראינו אנשים שונים שנפגעו קשות מהאח הגדול למשל, ותבעו את ההפקה. מעניין כמה מהם היו עושים את זה אם זה לא היה בתוכנית ריאליטי. כלומר, נניח שמציעים לך להתחתן עם המיועד המתאים לך בלי השובל של המצלמות והחשיפה (מניחה שזה גם היה עולה אז כסף, ואני באמת גם לא יודעת אם ההפקה לא שילמה להם את החתונה עצמה, אולם, שמלות, מוזיקה וכו’). האם אז היו נרשמים מאות מועמדים, פחות? יותר? יש גם אנשים שעוברים מריאליטי לריאליטי, סוג של מכורים. לומר את האמת אותי אכן מעניין הקונספט של ההתאמה ה’אובייקטיבית’ שמוצגת מדעית. עד כמה היא תקפה. 

      אהבתי

  21. קונספט מעניין.
    אני לא חושב שהייתי משתתף בכזה דבר בגללי ולא בגלל המשפחה.
    מצד אחד טוב שיש עוד דרך שאולי לא חשבו עליה מצד שני למה לתת למישהו אחר להחליט עבורי את אחת ההחלטות הכי חשובות בחיים?
    אני לוקח אחריות על ההחלטות שלי, אבל משתעשע ברעיון שאולי…

    אהבתי

    1. למה לתת למישהו אחר להחליט עבורי? האנשים שהגיעו לתוכנית (אגב, במאות אם להאמין להם) כנראה נואשים. ניסו וניסו. היו שם אנשים בשנות השלושים שלהם. אני עד גיל שלושים ילדתי 4 ילדים. נכון, היום זה אחרת, אבל אם מישהי מגיעה לגיל 32 ולא הצליחה למצוא את ה’נפש התאומה’ כמו שמבטיחים לה, אני יכולה להבין שהיא תנסה דברים דרסטיים, ודאי אם עוטפים אותם במעטפת כמו-מדעית של ’4 מומחים מתחומים שונים’. הרי היא נכשלה, וכדי להצליח ודאי עליה לעשות משהו שונה. בינינו, משהו שונה לא בהכרח אומר להתחתן בתוכנית ריאליטי עם זר מוחלט שהמומחים שידכו לך, אבל משהו שונה. בסופו של דבר אני באמת לא יודעת כמה מהזוגות יישארו ביחד, וכמה יפרדו ברגע שהמצלמות יכבו. 

      אהבתי

  22. העניין עם תרבות הריאליטי
    קודם כל שזה לרוב פח, ממש פח אשפה
    ושנית היא מצליחה מאוד במיוחד בארץ (אבל לא רק) בגלל יצר המציצנות שיש לאנשים, לחיים והתנהגות של אנשים אחרים

    פעם זה היה לגיטימי להתחתן עם מישהו לפני שבאמת מכירים אותו
    אחר כך בדור של ההורים שלי למשל אנשים התחתנו עוד לפני שהם עברו לגור יחד
    והיום כבר גרים יחד כמה שנים טובות לפני שמחליטים למסד את הקשר

    רוב האנשים שמשתתפים בתוכניות ריאליטי עושים את זה כי הם רוצים להתפרסם ושייראו אותם
    דודה שלי (אחות של אמא) השתתפה באיזו תוכנית ריאליטי לאחרונה שניסו לשדך לה שם בנזוג
    היא אמרה לי שכל האנשים שם הם אנשים שבאמת רצו שיראו אותם בTV ושידברו עליהם
    לא יצאו זוגות משם, בכלל

    בשורה התחתונה אנשים הם דבר מורכב והיום עוד יותר מאשר בעבר כי אנחנו מושפעים מהרבה מאוד דברים
    ואין נוסחא נכונה שאיתה אפשר להתאים אדם X לאדם Y

    בסופו של דבר מה שמעניין את אלה שעושים את תוכניות הריאליטי פח האלה זה רייטינג וכסף
    האנשים שיש שם לא מעניינים אותם בשיט (אלא אם כן הם יכולים להרווח מהם עוד רייטינג ועוד כסף)

    אהבתי

    1. מסכימה עם כל מה שכתבת, ועדיין השאלה היא למה אנשים עושים את זה. מה הם מרוויחים מהעניין. דודה שלך למשל, חיפשה מן הסתם חשיפה שאולי תקדם אותה מקצועית או סתם נהנית מהחשיפה ותחושת החשיבות של ’ראו אותי בטלוויזיה’. אני פשוט תהיתי אם יש משהו של ממש בעצם הקונספט שכורך בין התאמה לפי קריטריונים שונים (פסיכולוגיים, חברתיים, אישיותיים, ואפילו ריח גוף) ובין הכורח להתחייב לשישה שבועות לפחות של ’נישואין’ – שיכול להוות פיתרון לזוגות שלא הצליחו באמצעים הסטנדרטיים המקובלים היום (בעיקר רשתות חברתיות). כי כן, התנאים היום השתנו, וההיצע כל כך גדול שאנשים רצים הלאה אחרי דייט אחד פשוט כי הם יכולים. FOMO קוראים לזה. השאלה שלי היתה אם יש משהו בקונספט הזה בנפרד מעצם הריאליטי. 

      אהבתי

      1. קודם כל, אנשים רוצים להופיע בTV, רוצים שיראו אותם וידברו עליהם
        זה כמו שאנשים רוצים שיעשו להם לייקים בפייסבוק או בטוויטר או באינסטגרם
        תשומת לב

        אני לא חושבת שהאמצעים הסטנדרטיים שאת מדברת עליהם הם האמצעים המקובלים
        הם האמצעים שאנשים משתמשים בהם כי זה יותר קל להם
        וכי ההתנהלות של אנשים בעולם שלנו דוחפת אותנו להשתמש במערכות של רשתות חברתיות יותר ויותר

        יש גם סוג של זילות בכל העניין הזה של להכיר מישהו חדש
        בלשמור על קשר עם אנשים, אבל באמת לשמור על קשר ולא סתם קשר פייסבוקי כזה או אחר
        זה כמו למשל לקנות משהו דרך האינטרנט, ואם קיבלת משהו שלא מתאים לך את פשוט מחזירה אותו חזרה, או זורקת לפח (או מוכרת למישהו אחר)

        התוכנית הזאת לדעתי גורמת לזילות של מערכות יחסים
        תחשבי כמה נמוך אנשים צריכים לרדת כדי שהם יאפשרו למישהו לבחור להם בן/בת זוג ולהתחתן איתם (עזבי שחלק מהם מקבלים גם כסף על זה בנוסף לחשיפה)

        אהבתי

      2. למשל בתוכנית שדודה שלי השתתפה בה שזו הייתה ריאליטי של דייטים
        היא אמרה שמי שהתאימו לה היה הדבר הכי רחוק ממנה שיכול להיות ושחוץ מזה שהוא בן אדם נחמד לא היה להם שום דבר במשותף לדבר עליו
        וככה היה גם לרוב המשתתפים בתוכנית
        הכל בשביל רייטינג ושאנשים יראו תוכניות נטולות כל ערך כשהם יושבים מול הTV

        אהבתי

        1. קשה לי לדעת באמת, אבל לפחות לפי איך שהם הציגו את זה ב’חתונה ממבט ראשון’ כן היתה השקעה בשלב של ההתאמה בין הזוגות. 4 מומחים וכו’. נכון שהם הריצו מהר את השלב הזה, אבל בתוכנית הראשונה כל מומחה הציג את עצמו ודיבר על הדרך שבה הוא עובד. בתוכנית הדייטים שעליה את מדברת אני מניחה שכל זה לא היה, וההתאמה היתה שטחית ביותר, ובהתאם לכך גם התוצאות. הפורמט של ’חתונה ממבט ראשון’ קיים כבר כמה שנים בארצות הברית ולפני כן בדנמרק (שם נדמה לי המציאו אותו), ולפי אחת התגובות של מישהי שעוקבת כאן יש שם כן מקרים של הצלחה. אולי במקרה, אבל אולי גם יש כן משהו בשילוב של מציאת מיועד/ת שהתאימו המומחים + מחויבות לקשר שנוצרת בגלל שמתחילים בחתונה. 
          כמובן, גם לי זה נראה מופרך להתחתן בריאליטי, בדיוק כמו לסבתא של החתן בפרק הראשון. אבל אני באמת תוהה אם לא כדאי לאמץ סוג כזה של התאמה ראשונית לפי ראיונות ופרופיל אישיותי – מעין שדכן/ית של פעם משודרג עם אמצעים מחקריים מודרניים, כדי לעזור לבני דור הY שלא צלחו את ההיכרות דרך הרשתות.

          אהבתי

  23. מנסיון מתוכניות ריאליטי קודמות אני חשה דחיה לתוכנית הזו , בגלל המלל האינסופי
    הקטנצפט דוחה אותי מטעם שאלת ’מימוש’ הנישואין בערב הכלולות בררררר
    מה גם שרק לחשוב על חובת הגירושין אם אין התאמה , ברוח הרבנות והיהדות וכל הזוועות הנלוות פחחחח
    חוץ מזה , כבר ’קראתי את הספר’ ובפרים בנושא הנישואין העיוורים מאתגרים הרבה יותר . אין להם מה לחדש לי פרט לפיטפוטים ריקים
    בקיצור מאכילים את הצעירים שלנן בזבל נוראי , ואני חרדה לתוצאות .
    מגרים את הסקרנות שלהם לצפות ןךהיענס כמו לבית של הנזל וגרטל שניצלו בנס ,

    אהבתי

    1. הם עקפו חלק מהבעיות: החתונה אינה יהודית ’אמיתית’ (רק ברוח היהדות) ואינה מחייבת הלכתית. יש שם איזה טקס, חופה, דריכה על הכוס ומישהו עם כיפה שמקשקש משהו, אבל זה לא מחייב אחר כך גירושין בנוסח מדרגות הרבנות. כבר טוב (ואולי לא. אם הקונספט הוא שהקשר מחייב וצריך להתאמץ כדי להשתחרר ממנו?). וגם לגבי המימוש הפיזי: אין שום חוקים, ואף אחד לא מחכה מחוץ לחדר לראות את הסדין. כלומר, זה לגמרי תלוי בזוג, ולפחות בתוכנית הראשונה היה די ברור שבלילה הראשון הם ישנו בנפרד. 
      ועם כל כמה שאני מסכימה איתך שזה זבל, אני לא ממש בטוחה בניצול החד צדדי של המשתתפים: אף אחד לא מכריח אותם, והם עושים את השיקולים שלהם של רווח מול הפסד. בסופו של דבר, חלקם יתייג את זה בקטגוריה של חוויה לימודית מעניינת, ואולי, אולי, חלק אפילו ימצאו שם את אהבת חייהם, כמו שקרה במקבילות בארה"ב. זה בסך הכל פחות מזיק מניסויים אנושיים כמו בית האח הגדול למשל, שממש יכול לטרגר לאנשים לא יציבים מחלות נפש.

      אהבתי

  24. נושא בהחלט מעניין שמעסיק הרבה מאוד מאיתנו, מי שכבר מצא זוגיות ומי שטרם מצא.
    אני חושבת שבהתחלה אנחנו מחפשים זוגיות כי היא חסרה לנו, כי אנחנו מרגישים חסרים, זה מה שמייצר את הכאב והדחף לפעול. מרגע שהשגנו אותה, אנחנו מרפים את החיפוש ונעשים יותר אנחנו, ו/או חופשיים בתוכה ואם אין באמת התאמה של שני אנשים שרואים את עצמם ואת האחר – זו עלולה להפוך למערכת של כלא. אם השניים לא בשלים להתפתח ולהכיל את השינויים של עצמם ושל הזוגיות – זה עלול להתפרק.
    נורא חשוב לעשות תיאום ציפיות וכיוון כוונות לגבי תיפושות החיים, לגבי מה אידיאלי לכל אחד, ואיכשהו יש לי תחושה שכל שלב ההכרות לפחות במגזר החילוני, לא ממש מתעסק בזה אלא כל אחד מתעסק בעצמו. התכונות שאנחנו מתאהבים בהם בתחילה, הופכים לנושא לדחייה אח"כ. 

    אהבתי

    1. לאחרונה אני חושבת שבני זוג מתאימים הם אלו שגורמים להכי הרבה פנים שלנו לבוא לידי ביטוי. המחשבה הזו עדיין בהתפתחות אצלי. אני עוד לא יודעת מה אני חושבת על ההקבלה הזו לחיפוש עובדים, כי מה שאני מוכנה להכיל בעבודה, אני לאו דווקא מוכנה להכיל בבית שלי. העבודה זה סוג אחר של "בית", אולי אפילו מגרש משחקים במובן הניסויי שלו. אולי יש לי יותר סבלנות שם שלא הייתי מקבלת לתוך הבית. 

      אהבתי

      1. אה כן אני מאוד אוהבת את הציור הזה, לא יודעת למה… 
        הצורה של הקעריות לא משהו אבל הציור – הוא מאוד מיוחד… משהו עם שילוב הצבעים והאור המיוחד שנופל על הצהוב. לשום קערה אין מכסה אגב (קריצה).

        בעבודה אנחנו מתאמצים יותר להסתדר עם אנשים, וכשזה נוגע למה שאנחנו לוקחים איתנו הביתה לתוך המיטה – שם יש הרבה פחות התפשרות. זה גם לא מספיק לנו "רק להסתדר"…
        שדכן, כמו של פעם, או כמו שנהוג בחברות הדתיות מביא איתו עוד משהו שאני באופן אישי כן הייתי מוכנה לבדוק. זה אדם שלישי, שאם הוא צלול בראייתו, הוא מסוגל לראות הרבה ממני, והרבה מאנשים אחרים, ולחבר אותם ואולי זה באמת יותר נכון ככה? הלב שלנו לא תמיד פתוח באמת להכניס אדם לחיים שלנו, לא תמיד אנחנו מפנים לו מקום ולא רק מקום פיזי…יש את מה שאנחנו מנהלים כלפי חוץ, ויש התרחשות פנימית שאנחנו לא תמיד מודעים לה.
        בכל אופן, מילת המפתח לכל בעיני היא מודעות, ראייה, ויכולת לנוע = לרקוד יחד.

        אהבתי

        1. מעניין שאת אומרת שבעבודה את מוכנה להתפשרות הרבה יותר מאשר בזוגיות. את תולה את זה בקטע הפיזי, בחיבור המיני מן הסתם, וכן, לא פשוט לתת למישהו לחדור אליך, וזה מעשה מאוד אינטימי בודאי. אבל יש שיאמרו שדווקא החיבור הרגשי, הנפשי והחברתי של הזוגיות קשה ביותר, אולי יותר. אני באמת תוהה לגבי המשמעות של הנכונות שלך לוותר ולהכיל בסביבת העבודה לעומת מה שאני מבינה כפקפקציוניזם בבית – הכל או כלום. האם זה כי בבית יש אלטרנטיבה? בעבודה את חייבת להכיל את השגיונות של האחרים, ואילו בבית את יכולה להציב גבול ברור וידוע מראש? האם לא שווה לקחת סיכון ולראות לאן זה יוביל גם בבית? אני שואלת כי אני באמת לא יודעת את התשובות לגביך. לגבי אני יודעת, אבל אני הגעתי לזוגיות שלי הנוכחית בגיל 17, וצמחנו ביחד, אז אני לא ממש דוגמה או מקבילה לשום דבר. 

          אהבתי

        2. אהבתי את המחשבה שבני זוג גורמים לנו להביא כמה שיותר פנים שלנו לידי ביטוי. בעיקר נדמה לי שהם מכילים את כל הניגודים שבנו, שהם גורמים לנו לחוש איתם בבית. בו זמנית, צריך לשמר איתם את תחושת הריחוק ההכרחית כדי לשמור את המתח המיני על אש קטנה ולפעמים להעלות אותה לשריפה – אמנם מבוקרת ולא כזו שתכלה הכל. זה סוג של ניגוד, המשחק הזה בין הקרבה האינטימית המאפשרת ובין הריחוק והמיסתורין ההכרחיים לשימור המתח וכל החיים הזוגיים שלי נעים בין שני הקצוות הללו. נדמה לי ששם מסתתר המפתח לחיים זוגיים אידיאליים, אבל היי, אני עדיין בוחנת ובודקת ומנסה, חלק מהעניין 

          אהבתי

  25. לפני הכל – בבקשה תקראי את ORIGIN, הספר החדש של דן בראון. לדעתי ממש תאהבי אותו ויהיה לי מאוד מעניין לשמוע מה את חושבת עליו. זה על מדע ודת ואבולוציה ומאין אנחנו באים ולאן אנחנו הולכים והמון אומנות וארכיטקטורה ספרדית ואינטיליגנציה מלאכותית – אני בטוחה שתהני.

    מאוד אהבתי את הפוסט, מעורר מחשבה. מאוד מסכימה עם מה שכתבת:"כדי לעמוד בשחיקה היומיומית הזו לאורך זמן צריך בגרות וגמישות, עמידות ונכונות
    לויתורים, והרבה אהבה מלכתחילה." אני חושבת שזאת בדיוק אהבה רומנטית, הגדרת את זה מחדש ונכון. לקח לי כל כך הרבה זמן להבין את מה שאורון כתב למעלה – שהדרך שאחרי תחילת הזוגיות היא הדבר האמיתי. החיפוש והדרישה לאינטימיות בתוך הקשר היא עבודה שלא נגמרת והיא האהבה שנשארת. 

    אני מסכימה איתך שהמסרים בספרים ובסרטים עושים את מציאת האחד לשיא האהבה וזה כן משבש את היכולת להבין שבעצם זאת ההתחלה וכל השאר, הדרך שכל זוג מגדיר לעצמו, הוא הסיפור האמיתי. 

    אהבתי

    1. בקשר לתוכנית עצמה – המטרה של התוכנית היא לא למצוא שידוך הולם לחיים אלא להעלות את אחוז הצפיה והפירסומות, זה מסביר את הבחירות שלהם במומחים ואת ההצגה של הדברים.

      אהבתי

    2. אחרי המלצה חמה כזו – בהחלט גירית את הסקרנות שלי. 
      אין מחלוקת שהמטרה של התוכנית – כמו כל יתר התוכניות, היא קודם כל רייטינג, וכל הדרכים כשרות. השאלה שאני ניסיתי לברר היא האם יש כאן אגב הניסיון לעשות טלויזיה ורייטינג, גם משהו מעבר לכך, משהו שניתן ליישם בעולם הדיגיטלי והמבולבל שלנו, שבו אנשים רבים מתקשים למצוא את בני הזוג שלהם בדרכים המקובלות כיום – רשתות בעיקר, אבל גם הכרויות סתמיות בכל מיני נסיבות. חלק מזה ודאי בגלל שההיצע היום כבר לא מצומצם לנערות בכפר או בכפר השכן, אלא בגלובוס כולו. אם כל ההיצע הזה ממתין שם בחוץ, אנשים מפחדים להתחייב, ועם הקושי הראשון שנוצר, חותכים מיד. לכן אפשר לפסול אנשים על דברים מגוחכים (שוב עולה במוחי הקטעים של סיינפלד על אישה שמדברת חלש, או עם ידיים גדולות – כל אלה סיבות מבחינתו לחתוך ולעבור הלאה), או סתם מה שנקרא FOMO – fear of missing out – ומכאן חוסר רצון ויכולת להתחייב. השאלה אם יש באמת מקום לערב מומחים + מסגרת מחייבת, ואם זה יכול לפתור בעיה אמיתית. כמובן לא בפורמט של ריאליטי שמושך כאמור טיפוסים מוחצנים מסוג מסויים. זו המחשבה שעלתה בי כשראיתי את הפרקים. 

      אהבתי

      1. את חושבת שהיום יותר קשה? אני חושבת שכבר בתקופה שלי, לפני כמעט 20 שנים, לא היה קל. אבל כשאני רואה אותם, יושבים ליד השני ושקועים איש בטלפונו, אני דואגת להם. אי אפשר לעצור את זה. התקשורת משתנה מהר וזה עולם אחר ומהיר. הם הרבה פחות עם חברים באינטרקציה ישירה והרבה יותר מול מסכים קטנים וגדולים ומסרים בווטסאפ. מצד שני בתוך הבית אנחנו מתקשרים מאוד, יותר מאשר היינו מתקשרים בבית הורי, אז אני מקווה שהם כן לומדים להנות מקשר אמיתי קרוב ויחפשו את זה בחוץ. אני הייתי הרבה יותר עם החברות מאשר הם…. אני חושבת שקשרים קרובים במשפחה או עם חברים הם ההכנה הקרובה ביותר לזוגיות. יותר מאשר קשרים רומנטיים.

        אהבתי

        1. הרבה דברים השתנו היום, ולא כולם רק בגלל המסכים שמלווים כל דבר שאנחנו עושים. כל נושא הזוגיות השתנה, וההתבגרות נדחתה עמוק לתוך שנות השלושים. המשמעות היא שלאנשים יש ילד אחד או שניים, והרבה פעמים הם צריכים להתמודד עם קשיים משמעותיים בכניסה להריון, וגם זה דבר שלא קל על הזוגיות. ומלכתחילה דברים שפעם היו מובנים מאליהם, כמו זוגיות, הפכו לאופציה אחת מיני רבות. אני לא בטוחה שכל זה רע, אבל אם את מעוניינת בזוגיות וחיה בעולם שבו זוגיות לא הכרחית ואפשר להסתדר היטב גם בלעדיה, את בהחלט בבעיה (וזה נכון גם ל’אתה’ מן הסתם). 
          אני מאמינה שהדוגמה בבית היא הדבר הכי חשוב והכי משפיע בחינוך בכלל, וחינוך לזוגיות בפרט. תמיד צוחקת על הילדים שלי שהם ’בנויים לזוגיות’. לא יכולים ממש להיות בלי. 

          אהבתי

          1. אני חושבת שיש הרבה יותר בעיות פוריות היום גם בלי קשר לגיל, בגלל הקרינה העודפת בכל מקום. זה דווקא טוב לעצירת הריבוי הטבעי של בני האדם, אנחנו לגמרי מגזימים עם האוכלוסיה והצריכה שלנו, עד כדי סכנה לדורות הבאים.

            אני מאוד מקווה שהילדים שלי יחפשו תמיד קשר קרוב ותומך, כמו שהם ראו וקיבלו בבית. בעיני זה דבר נפלא, הצורך הזה שמוביל לקשר. בעיני לחיות בזוג הופך אותנו לאנשים יותר רחבים ומכריח אותנו לצאת מהאיזורים הבטוחים ומההסתגרות ומכל מיני הרגלים שלא משרתים אותנו. גם ללמוד להתחשב זה לא דבר רע. בעיני לבנות זוגיות טובה זה חלק מההתבגרות שבלעדיו אנחנו נשארים מרוכזים בעצמנו תמיד.

            אהבתי

            1. זוגיות מתאימה לרוב האנשים, אבל אולי לא לכולם. פעם היה צריך אותה כי המסגרת החברתית לא היתה בנויה לאנשים בודדים. נשים שחיו לבד הוטרדו והוגדרו ’מכשפות’, ולפעמים אפילו הועלו על המוקד. היתה לזה מן הסתם הצדקה כלכלית והישרדותית. אדם זקן פעם היה חייב לסמוך על ילדיו לעצם קיומו, לאוכל שעל שולחנו, למישהו שניתן להשען עליו פיזית כשקשה לו ללכת. היום יש פתרונות אחרים, ולכן גם הזוגיות היא אופציה בלבד. אני מסכימה איתך שהיא מוציאה אותנו מאזור הנוחות, מלמדת אותנו גמישות והסתגלות, ובכלל – נדמה לי שמחקרים הראו שאנשים בזוגיות מאושרים יותר מאנשים שחיים לבד. אבל כמו כל הכללה זה לא תקף לכולם. יש היום הכל: אנשים שחיים לבד, בזוגיות, חד-הוריים, אל-הוריים. יש מקום לכולם. 
              עדיין, אני תוצר של תקופתי ולכן שמחה מאוד שהילדים שלי זוגיים. ושיש להם ילדים. אולי כי אנחנו עשינו את ההחלטות האלה בעצמנו (אם כי אני התחתנתי בגיל 20. כמה מזה היתה החלטה מודעת ובשלה, וכמה סוג של הליכה בתלם). 

              אהבתי

            2. את עדיין נשואה לאותו איש שבחרת בגיל 20, ודי באושר, אז כנראה שהיתה שם אינטואיציה מאוד חזקה ונכונה. לפעמים אלו ההחלטות הכי טובות.

              אני מאוד בעד זוגיות וחיי משפחה. לא יכולה לדמיין את עצמי אחרת ולכן מאחלת אותו סוג של חיים גם לילדים שלי. הם רגילים לזה.

              אהבתי

  26. המשפט שלך הגרפולוג והסבנטיז קלע בול! מקווה שהצלחת לשמוע את הצחוק המתגלגל שלי דרך המסך 
    ולגבי המשפט האחרון שלך, אני לא בטוחה שהוא נכון. לפעמים אנחנו רוצים רק את הדבר ה״מושלם״ ולא מוכנים להתפשר על שום דבר, אז כשבוחרים עבורנו את הדבר ה״נכון״ ואומרים לנו שיש התאמה טובה, הרבה מהלבטים שאולי ״זה לא זה״ או ש״בטוח יש שם משהו לא בסדר״ מתפוגגים או לפחות נחלשים. יש גם סיכוי טוב יותר שניתן לזה צ׳אנס. 
    אני לא הייתי מוכנה להכנס לזה (בין היתר גם בגלל החשיפה) אבל מי שנכנס לזה עם ראש פתוח ובאמת רוצה להכיר את הבן/בת זוג לחיים, אולי אפילו יצליח. 
    (בנוסף זה מכריח אותך באמת לשבת עם מישהו ולדבר. לי ולחברות הקרייריסטיות שלי לא תמיד יש זמן לצאת ושיאכלו לנו את הראש בדיבורים מיותרים שמסתובבים במעגל ולא באמת קולעים לשום מקום…רק הזמן הזה שאת באמת יושבת ומקדישה למישהו לאורך זמן יכול לפתוח אצלך הבנה איך באמת למצוא מישהו ומה באמת מעניין אותך באדם שאת רוצה לחיות איתו)

    אהבתי

    1. שכחתי לציין שטרם ראיתי את הסדרה המדוברת אז המחשבה שלי מתבססת על הרעיון עצמו. יכול להיות באמת שבפורמט שיש שם זה פחות עובד אבל בכללי ״להכריח״ אותך לשבת עם מישהו ולבחון יחד את דרככם לדעתי עדיף על האפליקציות שעושים swipe ימינה ושמאלה ובוחרים מישהו על סמך תמונה והכרות של כמה דקות..

      אהבתי

      1. מישהי מזהה את העקיצות שלי, וזה אשכרה מצחיק, איזה כיף .
        את אומרת בדיוק את מה שניסיתי להבין, האם יש כאן משהו בפורמט שיכול להתאים לעולם הדייטים הנוכחי, על העומס בעבודה מזה וההיצע הבלתי נתפס שלא מוביל לכלום מזה. לכן אני תמהה אם אפשר היה למנף את הרעיון, נניח בלי המצלמות ובלי חתונה. אולי חוזה. נניח חברת מטצ’ינג (שידוכים נשמע רע) שמי שנרשם אליהם מתחייב לקחת את הבחירה ברצינות, מספיק ברצינות כדי להפגש מספר פגישות (עם טוקסי הזכרתי את המספר 10). כמובן, צריך מאגר נרשמים מספיק גדול כדי שזה יהיה אפקטיבי. ואולי לא. אולי להשען על אפליקצית היכרות קיימת, ג’יידייט או משהו כזה, ומשם להגיע למאגר, ואז להציע לנרשמים את החבילה אקסטרה לארג’ הזו. אני חושבת בקול כאן. 

        אהבתי

  27. ראיתי את שלושת הפרקים ואז קראתי כאן.
    יש לי כל כך הרבה מחשבות בנושא ואני לא מצליחה לסדרן.

    אני הדור הזה ממש, ואני אהיה כעת שיפוטית.
    כחברה לרווקים ורווקות בשנות העשרים והשלושים לחייהם, וכחברה לזוגות הנשואים באושר באותם טווח גילאים, אני מרגישה שההבדל העיקרי הוא רמת הסינון.
    הרווקים-ות פיתחו מנגנון סינון קפדני ביותר, עם מנעד מאוד מצומצם לטעויות, וחבל לי. חבל לי לשמוע על הסיבות שבגינן הדייטים הפוטניצאלים-ות מסוננים-ות, חבל לי על כל המאמץ שמושקע בשביל להסביר "למה לא".
    זה לא הגיוני לי, כל ההתעסקות בשלילי.

    פגשתי את אישי ביום חורפי אחד, ההתאהבות הייתה ממבט ראשון. התחתנו אחרי שלושה חודשים בהחלטה מופרעת שרק צעירים ללא דאגות יכולים לעשות.
    אף פעם לא עברה בי המחשבה למה לא לעשות את זה, אלא רק למה כן.
    הלוואי שלכולם זה יצליח, כמו אצלנו.

    אהבתי

    1. יש כאן כמובן שאלות סוציולוגיות גדולות, שצריך לבדוק אותן סטטיסטית ועניינית, ואני (ואת) מתבססים על ההכרות המצומצמת שלנו עם האנשים שאנחנו מכירים, והתהליכים שהם עוברים. נדמה לי שמה שהשתנה זה שהיום הזוגיות כבר איננה הדגם הבלעדי, וזה לא נורא להיות רווק/ה, מה שפעם קראו ’בתולה זקנה’, וזה היה אסון חברתי. לכן הרף גם יכול לעלות, ורק אם החלק החיובי של ה’עיסקה’ עולה על היבטיה השליליים (אם הוא גם חכם, גם יפה, גם עשיר, נניח) נכנסים למסגרת. עדיין רוב האנשים יבחרו בזוגיות כי היא אכן משפרת את המצב ברוב המקרים, קל יותר לגור ביחד עם ההוצאות המשותפות, קל יותר לגדל ככה ילדים, קל יותר להתנהל מבחינה רגשית וגם גופנית. לא סתם (המחקרים) אומרים שתדירות הסקס של אנשים בזוגיות גבוהה יותר, למרות התדמית הזוהרת של הרווקות. 
      ומאוד אהבתי את סיפור ההכרות שלכם. אגדה  

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s