תמיד יש פעם ראשונה

בתחילת השבוע הראשון של הסמסטר אני משתתפת בכנס שמתקיים באוניברסיטה
שלי. זה כנס קטן ואינטימי, והנושא מעניין אותי, ואני מתנצלת בפני המארגנים מראש –
אשתתף ביום הראשון, אתן את ההרצאה שלי, אבל ביום השני אני מתחילה ללמד, ואוכל
להגיע רק למושב הבוקר. ביום השני לכנס אני אכן מחליקה החוצה באמצע הרצאה, משתדלת
לפנות את הדברים ולהזיז את הכיסא בשקט, אבל יודעת שבכנס בסדר גודל כזה עיני כולם
עלי. בחדר אני מעיפה מבט בשנתון האוניברסיטה, לברר היכן השיעור הראשון שלי מתקיים,
יודעת שיש לי עוד שעה בערך להגיע לשם, מתכננת לאסוף את הדפים, הספרים והחומרים של
ההתחלה. ופתאום ההכרה המבעיתה מהבהבת אלי מן המסך: טעיתי. השיעור כבר התחיל לפני
עשר דקות. בדפיקות לב מואצות אני אוספת את עצמי ורצה לכיתה. בדרך אני עוקפת אנשים
שמכירים אותי ומבקשים לעצור ולשאול שאלה או לומר דבר מה. אני מאחרת, אני ממלמלת
בבהילות ותוהה אם השארתי מאחור את הכפפות הלבנות של הארנב. מתנשפת אני מגיעה
לכיתה. כזה עוד לא היה לי אף פעם, אני חושבת לעצמי, מסמנת נקודת שפל חדשה בחיים
שלי. כשאני מתמקמת בכיסא המורה, אני בוחנת את הכיתה דרך עדשות משקפי הראייה החדשים
שנתנה לי האופטומטריסטית לניסיון. אני מתנצלת עמוקות על האיחור, אומרת משהו על
חילופי חדרים. ואז אני רואה אותם. השומעים החופשיים. אלה שלא שלחו לי מייל וביקשו
רשות להשתתף בקורס, אלא פשוט הופיעו שם, יש מאין.

אני יודעת מה אני צריכה לעשות, וגם זה יהיה תקדים בחיים שלי. צר לי,
אני אומרת. השיעור הזה הוא סדנה, וסגור לשומעים חופשיים. שקט מביך משתרר בחדר בזמן
שהשומעים החופשיים אוספים את דבריהם והולכים לדלת. במהלך הwalk
of shame הזה אני חושבת לעצמי שזה גרוע יותר אפילו
מהאיחור. אני משפילה את העיניים במהלך יציאת הכיתה המביכה, והלב שלי פיזית כבד
מאוד. נקודת שפל חדשה תופסת את מקומה של החוויה הקודמת תוך פחות משתי דקות.

אחרי השיעור אני מקבלת הודעת ווטסאפ. אחד מהשומעים החופשיים הוא רופא שהתחיל
לקחת את השיעורים שלי לפני כמה שנים, וכבר השתתף בכמה מהם. הוא שולח לי אייקון של
פח אשפה וכותב: תמיד יש פעם ראשונה. בסוף הוא מוסיף אמנם סמיילי עם עיניים עצומות
כאומר, אני אשרוד. הלב שלי צונח לרגליים. הנה הגיע השפל השלישי, והוא עולה על כולנה.
אני מתנצלת. זה לא אישי, אני כותבת לו. זו סדנה וזה הכלל, ולא יכולה לעשות איפה ואיפה.
אני מבקשת שוב סליחה. אין מה להתנצל, הוא חוזר אלי, הסיטואציה של להזרק מהכיתה מצחיקה.
החזרת אותי לכיתה י"א.

למחרת אני מלמדת את קורס המבוא. שם יש שומעים חופשיים בשפע, והם
תופסים את השורות הראשונות של האולם הרחב. בתחילת השיעור אני קוראת בשמו של אחד הסטודנטים, בודקת שהוא נוכח. בוא אלי בסוף השיעור אני אומרת לו, אני צריכה לדבר איתך. הוא ניגש אלי אחרי השיעור, ממתין עד שאסיים את ענייני עם סטודנטים שניגשים אלי עם שאלות.
כשאנחנו נותרים לבד אני בוחנת את פניו היטב. הוא סקרן, לא ברור לו מה אני רוצה,
ואני גם רואה קצת חשש מפני הבאות בין הגבות. ראה, אני אומרת לו בהבעה רצינית, מישירה את
מבטי אל עיניו, ועדת הפרסים החוגית בחרה להעניק לך פרס הצטיינות מיוחד. בוא לערב
שיתקיים בשבוע הבא ביום ג' ותקבל את הפרס מנציג המשפחה.

אם יש משהו כיף יותר מלקבל פרס, זה להעניק אותו. מזל שזה יום ג', הוא אומר בעיניים נוצצות, כי ביום ד' אני מתחתן.

Yayoi Kusama, Mirror room

122 תגובות בנושא “תמיד יש פעם ראשונה

    1. זה עוד לא המולטיפוקליות שיגיעו עוד שבוע. אלה משקפי ראייה שהיא הביאה לי לבינתיים, אבל אני רואה עכשיו איתם דברים שלא ראיתי קודם . אשר לרופא – הוא הגיע אלי בהמלצה של קולגה שמטופל אצלו. בינתיים ראיתי את הקולגה וחצי בצחוק הצעתי לו לדחות את הביקור הבא. הוא צוחק, אבל אין לי ספק שגם נפגע.  

      אהבתי

  1. איזו התחלת שנה! הלב שלי צנח עם כל נקודת שפל שלך.
    היתרון העיקרי של פתיחה כזאת, הוא שממנה אפשר כבר רק לעלות. הנה, שיפור אחד כבר נרשם, כי איזה אושר זה לתת פרס בכזה תזמון מעולה.
     
    אז תזמון אחד מינוס ותזמון אחד נחשב ללפחות שני פלוסים. נראה לי שהטוב ניצח.

    אהבתי

  2. וואו, איזו התחלת שנה מטלטלת! ראשית אני רוצה לברך אותך שעד היום לא קרה לך אף פעם שאחרת לשיעור!!!!!! שנית, בהחלט תמיד יש פעם ראשונה. שלישית – מי מהשומעים החופשיים שלא טרח לבקש רשות להשתתף בסדנא, ולחסוך לעצמו את ה-walk of shame, ילמד לעשות זאת בפעמים הבאות. אבל הסוף הרנין את לבי: באמת הענקת פרס הרבה הרבה יותר שווה מקבלתו. איזו הרגשה נהדרת. מאחלת לך ולסטודנטייך סמסטר נפלא. 

    אהבתי

    1. אני לא מאחרת. אולי מוזר, בהתחשב בכך שאני דוחה דדליינים לשניה האחרונה. אבל יש לי כבוד גדול מאוד לזמן של אחרים, וכשם שאני שונאת שמאחרים לי, אני לא מאחרת. אני גם עומדת בזמנים שמקציבים לי להרצאות: אם אומרים לי שההרצאה עשרים דקות והדיון עשר, אני לא ’אגנוב’ זמן מהדיון. אני מתזמנת את ההרצאות המדעיות שלי על השניה. בעיני להאריך את ההרצאה על חשבון זמן הדיון זה כמו לומר ’לא מעניין אותי מה אתם חושבים’. 

      אהבתי

  3. זה מעניין לראות את הדברים הללו דרך העיניים שלך (עם העדשות החדשות), כלומר, מעיני המרצה והאחראי.
    כמו שהרופא אמר, גם לי החוויה נשמעת כאלו לקוחה מהתיכון ובחיי יצא לי עד כה להיות רק בצד "הנזרק", אף פעם לא חשבתי שגם הצד השני לוקח את העניין הזה באופן אישי.

    שמחה מאוד בשביל הסטודנט הזה, פעמיים שמחה ביומיים זה כיף גדול.

    אהבתי

    1. נדמה לי שרק פסיכופתים לא מרגישים את ’הצד השני’. אם אתה עושה משהו שמכאיב למישהו אחר, לא משנה מה הסיבה, זה כואב גם לך. מוכרח להיות. 
      ממש מתנה לחתונה, הפרס הזה לסטודנט 

      אהבתי

  4. וואוו! העולם מלא בחוויות מכל הסוגים. ירדתי ועליתי אתך בלונה פארק של החיים וסיימתי עם הדלעות המקסימות האלה בציור. 
    אני חושבת שמי שהרשה לעצמו כך להכנס לשיעור שלא מיועד לו כדי לקבוע עובדות בשטח, מגיע לו שיזרק. הוא ביקש זאת לעצמו. מה שייך שהוא רופא? לא שייך.

    אהבתי

    1. הדלעות האלה הן מראה לתחושות ההזויות שלי מהשבוע הראשון ועל הדרך גם מחווה להלווין, שיחול ביום שלישי הקרוב. העניין עם הרופא קצת מסובך יותר. כשהכוהנת הגדולה נפלה נעזרתי בו. אני סוג של חייבת לו. 

      אהבתי

  5. למה את רואה באיחור, בשילוח המשתתפים כנקודות שפל. אנחנו רק בני אדם, עושים טעויות ולומדים וממשיכים הלאה חכמים ומנוסים יותר. צריך וכדאי לטעות בכדי לתקן להבא. 

    אהבתי

      1. (מרגישה מפגרת אבל אגיד בכל זאת, איזה כיף לקרוא אזכור לקריאה של הגוף ומה שהוא מספר-אומר-משדר, כאן ולא אצל אמפי. אני חושבת שאני אקח לתשומת לבי ואחשוב אם גם אני יכולה לכתוב משהו על גופים בהקשר שלא של האינטימיות שלי עם הבנאדם שאינטימי לי איתו 3> ).

        אהבתי

  6. למה לא לשים בשנתון האלקטרוני הערה בכל הסדנאות שלך : " *** סדנא זו אינה פתוחה לשומעים חופשיים **" ובא לציון גואל.

    אהבתי

      1. זה לא עובד. ישראל. צריך פטיש חמש טון. שימי בשנתון הערה, הרי הם מאתרים את הקורס בשנתון ורגילים, בשיטת ישראל, שגם מה שלא ברשימה פתוח להם. אם זה גורם לך סבל, שימי עוד גדר. 

        אהבתי

        1. זו פעם ראשונה שאני עושה ’גירוש’ כזה. מקווה ששמי יצא לפני, והרשתות (החברתיות או מפה לאוזן) של הש"חים יפיצו את הבשורה. למעשה כבר קרה: אתמול, בסמינר המ"א חיכה שומע חופשי פוטנציאלי לפני הכיתה ושאל בדחילו ורחימו אם אפשר. סירבתי. גם זה סוג של סדנה למשתתפים פעילים בלבד. שיבואו למבוא בכיף. 

          אהבתי

  7. למרות המשקפיים לא תמיד אנחנו רואים מעבר לקצה האף עליו אנחנו מרכיבים אותם ..אם את חושבת  שהרופא זכאי להתנצלות אז אדרבא ,זה ינקה אצלך את תחושת אי הנעימות (לא עציץ לקליניקה אבל סדר גודל מטאפורי..) 

    אוי המראות המראות .. 

    והחתן לעתיד שגם זכה בפרס – האם דברים חיוביים באים בזוגות וצרות בשלשות??

    אהבתי

    1. התנצלתי בפרוטרוט בתגובה לווטסאפ שלו, שלאחריה הוא אמר ’אין צורך להתנצל’. ברור לי שיש, ולכן גם התנצלתי. 
      אני מעדיפה לחשוב שצרות באות בשלשות, אבל דברים טובים במחזורים של שבע. ווישפול ת’ינקינג קצת. 

      אהבתי

  8. אין מה לעשות,אם יש חוק שלא מאפשר לשומעים חופשיים להשתתף בסדנא וגרוע מכך,הם מודעים לכך ,שלא יתפלאו שמעיפים אותם.
    עשית טוב ואני לא חושב שאת צריכה להרגיש אשמה,זה העולם ,מי שמתגנב למקום שהוא לא אמור להיות בו שיקח בחשבון שיתכן שיועף.
    ליילל שאת אכזרית ולא חביבה? זו בעיה שלהם בלבד.חזקי ואימצי בדרכך !

    אהבתי

    1. אתה יודע, זה כמו החוקים האלה שאסור לחנות על המדרכה, ואם לא אוכפים אותם כולם חונים. זה לגמרי תלוי במרצה, וגם אני עד עכשיו נתתי להם. אני בונה על זה שיקח קצת זמן עד שהשמועה תתפשט שאני ’קשה’. בסופו של דבר ברור לי שזה לטובת הסטודנטים והקורס. לכן אני גם מוכנה לאי נעימות הזו, אבל פייר, היה ממש לא נעים. 

      אהבתי

  9. תתנחמי בסטטיסטיקה. זה כבר יהיה ממש לא סביר ליפול עד פעם…

    תכלס אין להם זכות להעלב. ניסו, התפלחו, לא הצליחו – לגיטימי, אבל בלי פוזות עלבון.

    אהבתי

    1. זה היה שרשור דרמטי, במימדים מיתיים, או חלומיים (במובן הביעותי). מצחיק כי בדרך כלל יש לי חלום אימים כזה לפני תחילת הסמסטר שבו אני בסיטואציה שאין לי שליטה עליה והכל הולך ל א ט, ואני יודעת שאאחר לשיעור האחרון, וכשאני בסוף מגיעה רק החתולים מסתובבים בין הכסאות הריקים. הפעם לא חלמתי. אולי זה ’לא חלום’ נבואי .
      אני באמת לא בטוחה שהם יודעים את הכללים. חלק כן, לפחות אלה שפנו אלי במייל. אבל אולי זה שיטת ’מצליח’. הצליח להם עד עכשיו. 

      אהבתי

      1. בעניין שיטת מצליח, אולי הם לא הספיקו לשאול!
        אני אף פעם לא הייתי כותבת למרצים ומבקשת מראש. הייתי מדברת איתם מיד לפני תחילת השיעור או מיד בסוף השעור הראשון, מציגה את עצמי (אם לא יצא לנו כבר, כמו שלפעמים קורה), מסבירה את המעמד המשונה שלי (זה מעניין אבל אין לי נקודות/לא רוצה להבחן/לא שייכת לחוג שלך/סתם רוצה לשמוע) ושואלת אם אפשר להצטרף ואם הם יכולים להוסיף אותי למערכת הממוחשבת של הקורס (בגלל שהייתי סטודנטית, ורשומה, זה היה אפשרי תמיד). נכנסתי ככה לפחות לחמישה וכנראה יותר קרוב לעשרה קורסים בבלשנות, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, ואפילו מדעי המחשב.  

        רק מישהי אחת ענתה לי לא. וזה באמת היה בקורס קטן ופילוסופי, שכנראה לא היו שייכים בו אנשים שלא מחויבים לתהליך באותה מידה. כעסתי באותו סמסטר, ועובדה שלא שכחתי את זה, אבל באמת שלא נעים להיות בקבוצה שלא רוצה אותך. וזהו זה. 

        אהבתי

        1. סטודנטים מחוג אחר זה שוב מעמד בפני עצמו, ולא בדיוק דומה לשומעים החופשיים הקלאסיים, אלה שבאים כדי למלא את הזמן בעיסוק אינטלקטואלי (ואני לא מזלזלת במטרה הזו בכלל. היא חשובה בהחלט). והגישה האישית חשובה מאוד וגם עובדת בדרך כלל. לפעמים עצם ההתעקשות מעידה על מוטיבציה ומשכנעת שגם אם חסרים לך כישורים דיסציפלינריים את תוכלי להשלים אותם בגלל המוטיבציה הגבוהה. 

          אהבתי

      2. בקורס אחר, שהיה גן הוא בקבוצה קטנה מאד, לא יותר מעשרה, ת’ היתה המתרגלת של הקבוצה, והיא עצמה בדקה עם ראש החוג (וסינגרה עלי תוך כדי) שהוא יסכים להכניס נוכחות לא שייכת ולא מחויבת לתוך הקבוצה הכ"כ קטנה הזאת. נדמה לי שסיכמנו שאני אשתדל לא למשוך אש בדיונים כי זה תרגול שהסטודנטים חייבים לעבור ות’ חייבת לתת את רוב תשומת הלב אליהם, ואני כתבתי את העבודות והגשתי לה אף על פי שלא היה בזה כלום לאף אחת מאיתנו חוץ מכל מה שהיה בזה. 

        אהבתי

        1. מודה שקצת התבלבלתי עם ראשי התיבות, אבל ת’ לא היתה המנחה שלך לתזה של התואר השני? כי אם כן, היא הסמכות החשובה ביותר שמחליטה מי יושבת אצלה בקורס ומי לא. 

          אהבתי

          1. לא 🙂 ת’ היא חברה טובה ואהובה ש"מרחה" תואר ראשון על פני הרבה מאד שנים, במהלך רובן המכריע גם תרגלה קורסי מבוא בשם ההנחה שכולם הניחו שהיא תסיים כבר ותתחיל תואר שני. בשנה שעברה היא סוף סוף סיימה את התואר הראשון, ועכשיו היא מתרגלת את אותם קורסי מבוא… כעמיתת הוראה (כלומר, מורה מן החוץ מאד זוטרה). אתמול במסיבת יום ההולדת היא סיפרה לי שהמנחה הפוטנציאלית שלה, זו שלימדה את הקורס העיקרי שת’ תרגלה, פורשת השנה לפנסיה. יש בזה החמצה, עבור שתיהן. 

            אהבתי

          2. עבור המנחה לתזה היתה שמורה לי אות אחרת, ד’, ואת צודקת, בכלל לא כללתי את הקורסים והסדנאות שלה בספירה של מה שישבתי בו בלי להרשם, זה היה מבחינתי חלק מההנחיה. 

            אהבתי

  10. לא יודע מדוע השומעים החופשיים יושבים תמיד בשורות הראשונות ואילו רבים מהמניין מתרחקים כמה שאפשר לעבר ירכתיי האולם. אבל הגעתי למסקנה שאם בקורס יש מבחן בסופו, הם מתקרבים. בכל מקרה הם מציבים על הקתדרה מכשירי הקלטה בהמוניהם ובכל השקפים הם יכולים לצפות באתר הקורס.
    הזכרת לי את הימים שבהם הוזמנתי לטקסים שתלמידיי זכו בפרסי הצטיינות.
    שמחה רבה להשתתף בהם.

    אהבתי

    1. יש משהו בלרצות להיות בשיעור שהרבה פעמים שם אותך בשורות הראשונות. 
      אני באופן קבוע (גם כתלמידה וגם כשומעת חופשית שהיא סטודנטית אבל לא בקורסים האלה), הייתי יושבת די מקדימה, כי כולי הפרעת שמיעה קשב, אני גם לא שומעת וגם אנשים עשויים להסיח את דעתי, ולכן בשורות הראשונות איפה שיש פחות ביני לבין המרצה היה לי הכי נוח. 
      והאמת ראויה להאמר: כשאתה רואה את המרצה, גם הוא רואה אותך. ובהקשר הזה יצא לי לא מעט לתקשר גם בשאילת שאלות ואפילו בהבעות פנים. שבעיני כמובן היו שייכות ורלוונטיות לשיעור, אבל הן לא תמיד בהכרח ככה (זוכרת את המרצה שעצר באמצע הסבר כי כרכמתי פנים ואמר לי "מה?". רוצה להאמין שזה כי הייתי תלמידה שעוקבת ומהנהנת ואם לא אז זה מעיד על שאר הכיתה ולא רק עלי, אבל בכל זאת מחמיא לי והיה נוח להפליא). וזה גוזל תשומת לב מהשורות האחרונות. 

      אבל זה לא גורף. פעם בדקתי מבחן והיו בו שתי מאיות. אחת של מישהי מהשורה הראשונה ואחד של מישהו מהשורה האחרונה שאף פעם לא פצה פה בשיעור. הייתי צריכה ללכת לבדוק מי זה הפרצוף מאחורי השם שליד המאה! זה היה מגניב    

      אהבתי

      1. אכן. הפרעות מכל סוג, קשב, שמיעה וראייה – והישיבה מקדימה מאוד עוזרת. 
        ואגב סיפור המאיות שלך, בשיעור המבוא אני נעזרת לפעמים בחידון בסוף השיעור על פלטפורמה של קאהוט. התלמידים לא תמיד רושמים שם, אלא כינוי. בינתיים במקום הראשון נמצא תלמיד עם כינוי, ואין לי מושג מי זה. יהיה מעניין לגלות. בהחלט. 

        אהבתי

  11. הורג אותי היחס המזעזע של האוניברסיטה כלפי הידע שהיא מפיקה.
    מה זה מפריע שהשומעים החופשיים ישארו בכיתה. למה צריך לשלם על צפייה במחקרים. למה אין שיתוף של הציבור מועט היכולת בידע ע"י שיתוף כל ההרצאות המוקלטות ביוטיוב.

    באמת שזה מזעזע אותי כל פעם מחדש, במיוחד שאני חושב על עולם ההייטק, על she codes, על קוד פתוח, על לינוקס ואני מבין את פערי הזמן והאבסורד העצום שדווקא השוק החופשי והתחרותי יוצר יותר מידע פומבי מאשר אוניברסיטה שהיא מוסד ציבורי אשר רוב מוחלט של התקציב שלה מגיע מהמיסים של האנשים שהיא מסתירה מהם מידע

    אהבתי

    1. בגדול אתה צודק אבל זה לא הקושי של המניפה המעיפה. במקרה הזה הקושי שלה נובע מטעמים פרגמטיים בלבד. היא חושבת – על סמך ניסיונה העשיר – כי תלמידיה החוקרים לעתיד יפיקו פחות מהסדנא כאשר אנשים שאינם משוקעים במחקר מסיטים את הדיון. אינך יכול לבטל טיעון זה. דומה הדבר שבשיעור תכנות מתקדם שיעדו למידת שפת תכנות יוכנס סוציולוג של תחום המחשבים שיסיט הדיון לכיוון לא מועיל לרוב הכתה. 
      ביחס לטעון המרכזי אתה בהחלט צודק – ישנם נוהגים מגונים, שנובעים אגב בחלקם מהגיון השוק דוקא – שמונעים הפצת ידע. כתבי עת תחת חומת תשלום הם הדוגמה החמורה ביותר. אבל במקרה הזה למניפה המעיפה יש טיעון מבוסס ואינך מצליח אפילו במעט לערערו. 

      אהבתי

      1. מצחיק שאתה מסתתר מאחורי "הגיון השוק" כאשר בפועל הגיון השוק פועל בשיתוף רב לעומת האוניברסיטה במגדל השן שלה.
        איכשהו אני סבור שמניפה המעיפה, עם ניסיונה העשיר, תדע להסיט את הדיון דווקא לכיוון מועיל. כמובן שבמקום להעיף אותם אולי היא יכלה להסתפק ב-"נא לכבד את מי שנרשם לשיעור, להשתדל לתת להם לשבת מלפנים ובנוגע לשאלות פרטניות – ניתן לפנות אלי אחרי השיעור". 
        חבל שה-MOOCS לא ניערו את האוניברסיטה בצורה קצת יותר מוצלחת. אולי כי בארץ, כמו כל דבר, העניינים נכנסים קצת באיחור.

        אהבתי

    2. פיקולו, תבחין בין ידע ובין כלים, הם לא אותו הדבר. הידע האוניברסיטאי שמושג על ידי החוקרים מופץ בכל האמצעים המקובלים והאפשרים: הרצאות פומביות (שאספור כמה נתתי שנה שעברה?), השתלמויות למורים (ותאמין לי שמשרד החינוך לא בדיוק משלם עליהם), מאמרים מקצועיים (ואני מסכימה עם המגיב האחר שהם היו צריכים להיות חינמיים ברשת, אבל אפשר להגיע אליהם דרך ספריות או דרך רשתות אוניברסיטאיות), מאמרים פופולריים בעיתונות, ספרים, ראיונות, וסתם מיילים. אם היית יודע כמה מיילים מהציבור הרחב אני מקבלת. לא על כולם אני עונה, כי בחייאת, חלקם הזויים. אבל בדרך כלל אני מתייחסת ובהרבה כבוד. כל זה ידע. ואגב, חזרתי ואמרתי, במבוא שעוסק בעיקר בידע, אני מקבלת את כל השומעים החופשיים. כלים, לעומת זאת, זה משהו אחר. כדי ללמד כלים מחקריים יש תנאים מסויימים, ומה לעשות, זה לא שייך לפתוח את זה לאנשים חיצוניים (מכיר את הכלל שעצם זה שמישהו מביט בניסוי משנה את התוצאות?). 

      אהבתי

      1. 1. ההרצאות הפומביות הן בד"כ בחזקת "מדע פופולרי" ולא ניתן לקבל ידע אמיתי בלי תרגול ולכלוך ידיים – מה שאיןאף פעם בהרצאות האלה. הכל הזה לוקה בחסר.
        2. מאמרים מקצועיים זו בדיחה. אי אפשר להבחין בין מחט לשחת, הם לא מסודרים באיזשהו סדר הגיוני והכי חשוב – הם עולים כסף. אפשר לגשת אליהם דרך רשתות אוניברסיטאיות זה להתחבא מאחורי עלה תאנה, כל הטיעון שלי היה להנגיש את הידע לאנשים מחוץ לאקדמיה.
        3. אני מציע לך לעשות ניסוי עם קביעת מדדים אפקטיביים (תתני לחוקר אחר לבדוק אם הוא מצליח להבדיל בין עבודות של אנשים עם שומעים חופשיים ובלי). מה לדעתך יהיו תוצאות הניסוי?

        אני לא באתי בטענות אליך, אחרי הכל אם לא תגרשי אותם, אף על פי שזה היה לך נוח לגרש אותם, זה באמת חוק באוניברסיטה.
        אבל למה זה חוק?
        והכי גרוע מבחינתי, יותר מכל המאמרים שאתם מחביאים, חוסר הרצון להכניס תלמידים לכיתה – זה אי שיתוף הסרטונים ביוטיוב.
        לכל אוניברסיטה מאות על גבי מאות של שעות הקלטה במאיין מנוע וידוא פנימי וארכאי. למה?! למה לא לשתף את זה? מה יכול להיות התירוץ?

        אהבתי

        1. אני מדבר בתור סטודנט שלמד בבר אילן, אוניברסיטת תל אביב, הפתוחה וכרגע – יום שלישי ללימודים באוניברסיטה העברית.

          אגב, תקני אותי אם אני טועה, אבל השוק הכי גדול של כשטיילתי בעולם היה שאוניברסיטה לא חייבת להיות מוקפת חומה. לא מטאפורית הפעם, פיזית.
          השוק שחטפתי שהבנתי שאוקספורד פתוחה לכולם ואזרחים (השם ישמור, אזרחים!) יכולים להסתובב חופשי. למה אני צריך לעבור בידוק בכניסה לאוניברסיטה? למה אני לא יכול לבוא בלילה ולשבת על המדשאות?

          מעונות הסטודנטים החדשים בגבעה הצרפתית.
          גם הם נבנו תחת חומה מסוגרת! ואין תירוץ של שנות ה-40, כאשר התכנון העירוני היה לקוי. עכשיו! לפני שניה!
          זה מזעזע אותי כל פעם מחדש.

          אהבתי

          1. עכשיו אתה מיתמם. תחליף את המילה אוניברסיטה במילה קולנוע או תחנה מרכזית או קניון – גם הם פתוחים לכל דיכפין בחו"ל ואף אחד לא ממשש לך בחפציך או דורש שתעבור בגלאי מתכות. החומה, הבידוק הם חלק ממציאות החיים שלנו בארץ ואין להם קשר למידור הידע. למעשה, בגבעת רם (אני מניחה שאתה לומד שם) נמצאת הספריה הלאומית וכל אדם יכול להכנס לקמפוס בשעות הכניסה עם תעודת זהות רגילה. 
            אגב אוקספורד: המדשאות פתוחות לכולם. אבל ניסית להכנס לספריה? שלא לדבר על כך שהמודל שאתה מדבר עליו, של איזה מוסד פתוח שכל מי שרוצה יכול לבוא בשעריו ולהכנס לשיעוריו הוא האנטי תזה המוחלטת של האליטיזם האוקספורדי. שם אין שומעים חופשיים בכלל, בשום צורה. אותה אתה מביא לי כדוגמה? 

            אהבתי

            1. אני בדיוק אביא את אוקספורד כדוגמא!
              מוסד פרטי(!) ולא ציבורי שלא חייב לציבור יריקה – אך כמה קורסים הוא מציע און-ליין לעומת האוניברסיטה העברית? לאוניברסיטה העברית יש אותו מספר סטודנטים כמו לאוקספורד פחות או יותר, כנראה שמספר הקורסים הוא דומה יחסית.
              אני יכול לספור על יד אחת את כמות הקורסים שהאוניברסיטה העברית, או כל אוניברסיטה אחרת (שממומנת ע"י רוב הציבור שלא הולך לאוניברסיטה) מציעים לעומת "מגדלי השן האלטיסטים" בחו"ל שמציעים עשרות קורסים ואף תארים מלאים.

              אהבתי

          2. היי פיקולו אני מרגישה צורך להיות הסנגורית של האוניברסיטה העברית:)
            גם האוניברסיטה העברית פתוחה לכולם, כן לכולם. אבל, אם אתה לא סטודנט אלא מבקר ולא מגיע ביום פתוח או לאירוע ספציפי אתה פשוט צריך לתאם את הכניסה עם הבטחון וצריכה להיות לך סיבה.
            אם אתה מראה תעודת מזהה בכניסה ויש לך סיבה להגיע ייתנו לך להכנס. מגיעים סטודנטים ממוסדות אחרים לספריה עם הצגת תעודת סטודנט, יש סיורים לנקודות התפצית באוניברסיטה, ויש אין ספור השתלמויות וכנסים שאנשים מגיעים אליה עם הצגת תעודה מזהה והסבר לאן הם מגיעים.
            אתה מדבר על איזור הגבעה הצרפתית, אז מילה על הר הצופים- האיזור הזה לא סמפטי ואני אומרת את זה בתור ירושלמית שלומדת שם כל יום כבר חמש שנים. בתקופות מתוחות במיוחד האוניברסיטה מפעילה שאטלים כדי שהסטודנטים לא יעלו על תחבורה ציבורית. אני מכירה סטודנטיות (ואשת סגל אחת לפחות) שהוטרדו בתוך החניון של האוניברסיטה, ויש לי עוד סיפורים שאמנע מלפתוח בתגובות כאן.

            אהבתי

            1.  אבל בוא לא נהיה נאיבים ונדבר על אוניברסיטה פתוחה במונחים של שמירה על הידע לבין שמירה על הבטחון. זה לא שהבטחון באוניברסיטה יעיל במיוחד, אבל זה לא שהאוניברסיטה מונעת כניסה כדי לדאוג לשמר את הידע שלה. 
              ועוד מילה על השומעים החופשיים- אתה לא מגיע מתחום מדעי הרוח. אבל בקורסים שלנו יש (כמובן שלא כולם) שומעים חופשים שהורסים קורסים. הם עסוקים בלהשמיע את עצמם, להוכיח למרצה שהם חכמים יותר. היה לי אחד שהיה שובניסט מזעזע שרק היה עסוק להקטין את המרצה ואת הסטודנטיות. כן, זה לא כולם, אבל אלה רוב מי שיצא ללמוד איתם. בקורסים שאין שומעים חופשיים יש לנו ,כסטודנטים, יותר מקום לדבר ולספוג ידע. השומעים משלמים והם רוצים תמורה ולא מעניין אותם כל כך אם זה על חשבון הסטודנטים שבאו לרכוש השכלה והם שוכחים שזה לא קורס שמיועד רק להם וזה מפריע נורא.

              אהבתי

            2. אם כך חבל שלא עושים את כל הפרקים עם חומה שצריך להראות תעודת זהות וסיבה להיכנס. זה הכל.
              וזה שמעוות הסטודנטים עם חומה? זה גם כי רוצים להגן עליהם? אבל לא להגן על הסטודנטים שחיים עשרים מטר משם במקרה סתם בדירה שכורה?
              ואולי גם נתחיל להקיף סתם מבני מגורים בחומות?
              ומה התירוץ בבר אילן? בטכניון? בבאר שבע?
              אם מישהו בגבעת שמואל רוצה ללכת לכביש 4 בשביל לקחת אוטובוס – הוא לא יכול! הוא צריך סיבה והוא צריך שלא יהיה חג, או שבת או סתם מאוחר.
              זה טיפשי, שנינו יודעים שזה טיפשי – והסיבה היחידה שזה קיים זה מאינרציה, הרגל מפגר של שנים ושאנחנו לא יודעים שיש משהו יותר טוב.

              אהבתי

            3. באמת שאני לא יכולה לקחת את התגובה הזו ברצינות, 
              להשוות פארק ציבורי לאוניברסיטה, ודירה פרטית למעונות היא השוואה שגויה.

              ואני מבקשת שלא תכליל אותי ב"שנינו יודעים שזה טיפשי"
              כי אני חולקת עליך.

              אבל אני לא הולכת להמשיך את הדיון כי אתה סופר תוקפני ולא אמרת שום דבר בעל ערך כדי לסתור את הטיעונים שלי אלא רק העלת שאלות כביכול רטוריות שלא אומרות שום דבר. 

              אהבתי

            4. מה ההבדל בין מעונות לדירה פרטית? אין שום הבדל בין מעונות לדערה פרטית.
              אני לא יודע אם ידעת את זה אבל בתל אביב במעונות איינשטין אורחים צריכים לחתום כשהם נכנסים לאונברסיטה. מה זה אמור להביע?
              אין גם שום הבדל בין פארק לבין המדשאות של האוניברסיטה. אין שום סיבה שמישהו שגר בגבעת שמואל יצטרך להקיף את כל אוניברסיטת בר אילן בשביל להגיע לכביש 4. אין שום הבדל שמישהו מרחובות יצטרך לעשות עיקוף בשביל להגיע לרכבת כי אין לו תירוץ להיות באוניברסיטה. 
              אני נתתי לך טיעונים מצוינים, באמת אין שום הבדל בניהם. גם אוניברסיטה וגם פארקים הם שטח ציבורי. בשניהם יכולים לקרות הטרדות.

              השאלה האמתית היא – זה שזה נוח לך שיש חומות מסביב לאוניברסיטה זה סבבה, אבל האם לדעתך זו הסיבה שבגינה בנו את החומות האלה?

              אהבתי

            5. והכי מצחיק אותו בסוף אלה ה"שעות התנדבות בקהילה". בדיחה.
              הסטודנטים הם לא חלק מהקהילה בירושלים, הם לא חלק מהקהילה בחיפה והם לא חלק מהקהילה בבר אילן. הסטודנטים יושבים מסוגרים בתוך החומות של המעונות, החומות של האוניברסיטה.
              יש סטודנטים שבמשך שלוש שנים לא מכירים בכלל איך חיפה נראית, הם מכירים את הטכניון ואת האוטובוס לטכניון. הסופר, הפאב, המדשאות – כל זה עם חיכוך מינימלי עם ה"אזרחים הפשוטים".

              באמת שאני לא יכול לחשוב על מודל יותר גרוע של מוסד ציבורי.

              אהבתי

            6. מצטערת, אני לא מנהלת דיון עם אנשים שתוקפים אותי ומתנשאים עלי רק כי אני לא מסכימה איתם.
              המשך יום נעים שיהיה לך

              אהבתי

            7. מה שמצחיק זה שבכלל לא ניהלתי את הדיון איתך אלא את חשת את הצורך להיות סנגורית …
              ודווקא מי שהתווכחתי איתה לא לקחה את זה באופן נעלב ומתנשא אף על פי שעניתי בדיוק באותו אופן ולהט, ואני מאוד מעריך אותה על זה 🙂
              אבל אולי היא פשוט רגילהל"שומעים חופשיים" ויודעת איך להתמודד עם הלהט שלהם.

              אהבתי

        2. אני מנסה להבין מכל הדברים שלך מה המודל שאתה תומך בו, שלא קיים בשום מוסד אוניברסיטאי או אחר בעולם כולו, כולל מקומות שבהם ההשכלה הגבוהה היא בחינם. אתה אומר בעצמך שידע ’אמיתי’ (ושוב, אתה מתמקד בידע כשאני מדברת על ידע ועל כלים) נרכש ב’לכלוך ידיים’, משמע תרגול, דיון, ניסוי ותעייה. אלה דברים ששום MOOCS לא יתנו לך, ואי אפשר להשיג בלי השיטה הישנה של חניכה והדרכה פנים אל מול פנים. ואני אחזור בשלישית ולא אוסיף: בקורסים רבי משתתפים אין לי בעיה להכניס שומעים חופשיים. ידע מהסוג הפרונטלי הוא כמו אור, מתפשט בחלל בלי קשר לכמות האנשים שנמצאים בחדר. לא אכפת לי שהם יושבים מקדימה. הם בדרך כלל לא מפריעים, ואם כן, יש לי דרכים וניסיון לבקש מהם שיפסיקו. אני מדברת על סדנה. על תרגיל. על דינמיקה שנוצרת בתוך קבוצה מצומצמת שכל חבר בה הוא חלק מהתהליך שנוצר. שאי אפשר להכניס לתוכה גורמים זרים שלא מכינים את החומר או שכל מטרתם היא לבלות בוקר נחמד בהשגת תשומת הלב שלי על ידי הוכחה כמה הם חכמים ומתוחכמים. המשך…

          אהבתי

          1. … המשך: למסקנה הזו הגעתי לצערי אחרי שנים של ניסיון עם כל מיני שומעים חופשיים בשיעורים, תרגילים וסדנאות. לא עוד. במילים אחרות פיקולו, אין לך מושג על מה אתה מדבר. אף על פי כן אני אוהבת את הרוח הדווקאית והחתרנית שלך. היית יכול להיות קול מעורר עניין בסדנה שלי, לו היית רשום אליה כתלמיד 🙂

            אהבתי

            1. כשומע חופשי קבוע באוניברסיטה אני מתקומם ודוחה את המלחמה שמתנהלת נגדם ולא מקבל את תרוצי האוניברסיטה. בחיפה אני צריך "להסתנן" בניגוד למדיניות המוצהרת ובגיבוי של מרצים ששותפים לדעתי. בתל-אביב למיטב ידיעתי יש ממש "משטרה" שפועלת כמו משטרת ההגירה.
              בחלק מהמקרים "השומעים" שאינם מסתפקים בשמיעה הם קצת מטרד (שלמרבה הצער, המרצה צריך להתמודד איתם), ובחלק לא פחות משמעותי הם תורמים ומקפיצים את כל השיעור והקורס במדרגה או יותר.
              מצד שני – כסטודנט לשעבר בסדנאות אשר סבלו מהסתננות של שומעים (שומעת ליתר דיוק) חופשים – הדבר גרם לנזק גדול ופגיעה אמיתית במשתתפים הרשומים.

              אהבתי

            2. אם יש לך גיבוי של מרצים נפתרה הבעיה. המדיניות של האוניברסיטאות אכן השתנתה. בזמנו, כשאני למדתי, כל אחד יכול היה להכנס לשיעורים (ודאי למבואות) אם וכאשר רצה. כיום צריך להרשם, ויש אפילו איזה תשלום לא גבוה שהשומעים החופשיים צריכים לשלם. אה, וגם לקבל את אישור המרצה. בלעדיו אי אפשר לשבת בקורס. ה’משטרה’ היא כי האוניברסיטה לא רוצה להפיל את זה על המרצים. זה לא התפקיד שלהם להיות השוטר או הפקח שבודק שמי שיושב בקורס אכן רשום ושילם. אגב, היום לדעתי זה גם עניין של ביטוח. מה קורה אם אתה כשאתה יושב בקורס נפגע, ומי אחראי על כך. 
              בסופו של דבר גם לי יש שומעים חופשיים קבועים, שאני שמחה בהם. אלא שבקורס הזה – הסדנה – זה לא מתאים, ולכן הסיפור עם הרופא. מקווה שהוא הבין (ומנסה עליך, כי אתה באותו מעמד ומצב).

              אהבתי

            3. רק חלק מהמרצים.

              התשלום לא גבוה יחסית לסדרת הרצאות בשוק ההרצאות אבל גם לא כל כך נמוך. מי שרוצה להקשיב להרבה הרצאות יכול להגיע לעלות שלא נופלת בהרבה משכ"ל.
              יש לי בעניין ויכוח עקרוני עם מדיניות האוניברסיטה שהיריעה כאן קצרה עבורו.

              "המשטרה", בדומה ללוכד הכלבים העירוני, יכולה לפעול מיוזמתה אבל יכולה גם להצטמצם למצבים בהם יש בעיה ומבקשים את עזרתה (למרצה לא איכפת מי שילם אבל כן ישמח להפטר מטרחנים מפריעים).

              וביטוח – לצערי ולכעסי זה התירוץ האולטימטיבי של הרבה מוסדות, משהו ממשפחת הפוליטיקלי קורקט והדוברים המכריזים כי "הכל נעשה בהתאם לחוק". אני מניח שעלות הביטוח בחבילה היא שקלים מעטים לתלמיד, ואת הסכום הזה ישמח כל אחד לשלם.

              וכאמור, לגבי סדנאות, יש לי נסיון רע מהצד השני, כך שאני לגמרי מסכים איתך.

              אהבתי

            4. עקרונית, טרחנים מפריעים יכולים גם לשלם. עדיין המרצה לא חייב לקבל את נוכחותם בכיתה. היה לי אחד כזה שלא הפסיק להפריע בשיעור הראשון ובא אלי בסופו שאחתום על הטופס, וסירבתי. התניתי את זה בהתנהגות טובה בשיעור הבא, והוא אכן ריסן את עצמו. הרגשתי כמו גננת או מורה, שצריכה להעמיד ילד בפינה, רק שהילד הוא איש מבוגר בגיל שבין ההורים שלי לסבא שלי. אלה סיטואציות שאף אחד לא מכין אותך לקראתם, אבל ככה זה החיים. 

              אהבתי

          2. ג’ואן אמרה שצריך "סיבה" כדי להיכנס לאוניברסיטה. 
            מעניין אם "אני רוצה סתם להיכנס לקורס" זו סיבה מספקת בשבילשיכניסו אותך. ולבדוק לי תעודת זהות, שאני חס וחלילה לא תושב זר שרוצה להיכנס לשמוע.
            להגיד "אני מכניסה את כולם" זה סתם לצאת ידי חובה. איך אני אמור לדעת איזה שיעורים מתקיימים איפה?

            את מדברת על סדנה, על מקרה ספציפי – שסבבה, יכולים להיות יוצאים מן הכלל. אני עשיתי יותר מידי תארים ו2 סדנאות. אם יפרסמו את המיקום של כל הקורסים באופן פומבי ומסודר, אם את כל מה שלא צריך סדנה יפרסמו ביוטיוב/EDX אני אהיה מרוצה.

            ידע צריך להיות חופשי, לא אלטיסטי.
            להגיד שכרגע המצב של הידע הוא חופשי רק צריך לשלם על המחקרים, להתגנב עם תירוץ מעבר לחומות, לנסות לברר איפה הקורס כשאתה לא סטודנט ואז להתפלל שזה קורס מרובה משתתפים כדי שהמרצה לא ישים לב אליך – זו היתממות ועם ההיתממות הזו המצב לא ישתפר. המצב כרגע גרוע יותר מכל אוניברסיטה "פרטית", כמו אוקספורד, שמשתפים את הידע שלהם הרבה יותר מכל אוניברסיטה בארץ.

            אהבתי

            1. (שורה תחתונה – המודל שאני רוצה זה להרוס את כל החומות מסביב לאוניברסיטה כי אני חושב שזה תכנון עירוני גרוע וגורם חאי נוחות לכלל תושבי השכונה ושחרור כל ההרצאות המוקלטות לציבוא הרחב, יחד עם כל המאמרים שפורסמו ע"י חוקרים ישראלים ולא להתחבא מאחורי התירוץ של "אבל פרסמתי את זה בירחון X, כל מה שאתה צריך זה לשלם להם ולקבל אותו")

              אהבתי

            2. למדתי בכמה אוניברסיטאות בחו"ל ולימדתי בכמה אוניברסיטאות בחו"ל כולל עתה והטיעונים שלך תמימים וגרוע מכך מתממים. אוניברסיטאות העילית בארה"ב אינן מוקפות בחומות והן חלק מהעיר, אז מה? הסיכוי שלך כתושב ניו הייבן ללמוד בייל אפסי. ידע הוא דבר אליטיסטי מעצם מהותו כי רק לאליטה יש זמן ללמוד. לאנשים עניים – אין זמן. הם צריכים להתפרנס להביא אוכל הביתה. הייתי שמח לבטל את העוני האנושי אבל המחשבה שאם אפתח את כיתת הלימוד שלי פתאום ההמונים יבינו אלגרותימים זה ממש גובל בקשקשת. אנשים תמיד קרובים לעצמם וחושבים שאיפה שהם זה הנכון והצודק. אז הבה נתחיל מכך שחברות ההייטק יוותרו על פטנטים. באפריקה מתקשים לשלם תמלוגים ואנשים מתים, ממש מתים. מדוע לגדר את הפטנטים יא פיקולו? מדוע גדרות סביב ידע? השוק החופשי הוא מיוצרי הגדרות הגדולים ביותר. יש לו שם יפה, "חופשי" אבל יש בו הרבה גדרות. אם הייתי מלמד בישראל יתכן והייתי נוהג בצורה פחות נוקשה ממניפה המעיפה אבל זה בגלל איך שהמערכת בנויה בישראל. אבל אני קורא אותה משך שנים ובתקופה זו למדתי כמה דברים:

              אהבתי

            3. א. לו היינו נפגשים במציאות, היא לא היתה סובלת אותי ואני לא הייתי סובל אותה.
              ב. בגלל שאני קורא אותך משך שנים למדתי להבין יותר טוב אנשים שפועלים כמוה. כלומר למדתי להבין אותם טוב יותר מבחינת הרציונל שלהם. זה הפך את התנהגותי כלפיהם לפחות נוקשה.
              ג. היא רוצה בטוב והיא פרגמטית ביסודה. 
              מכאן שאם משך שנים בסדנאות השומעים החופשים חרבו לה את היכולת להעביר ידע כהלכה, אני סומך על שיקול דעתה.  אני קורא בלוג נוסף בו המניפה מעירה וזה בלוג שראיתי אתה שגם אתה קורא. מספרת בו עלמה צעירה שכל כוונותיה טובות על ניסיונותיה להשתלב בשוק הייטק. השוק החופשי הזה, הנהדר שרק פותח את עולמנו נוהג בה בצורה נבזית. בקיצור, כשהמתלמדת הראשונה תשב על שולחנך, בעלת ידע הדומה לזה של שומע חופשי המגיע לסדנא לסטודנטים מתקדמים, נהג בה בכל רוחב הלב שרצית שינהגו בשומע החופשי. הסיטואציה היא כמובן שונה בתכלית שהרי החברה המסחרית מעונינת בניצול כשרונותיה המשופרים של המתלמדת אבל אז נבחן את סבלנותך הנעלית לאנשים בעלי ידע פחות. הרושם שאני קיבלתי מקריאת חטופה של הבלוג שלך שאתה הרבה יותר חסר סבלנות לאנשים שגוזלים מזמנך כאשר הם נעדרי ידע.

              אהבתי

            4. ובאשר לאוניבריסטאות פרטיות בחו"ל אין לך מושג וחצי מושג. אני מלמד בקבוצות כל כך קטנות שאין שום אפשרות שמישהו יצליח להתגנב לשיעור. אין אצלנו את המוסד הזה בכלל של שומע חופשי. להרצאות המוניות של הקולג’ גם יקשה עד מאוד להתגנב. אם יש לך שערה לבנה תבלוט מיידית. החינוך הזול יחסית בישראל מצמיח יתרונות לא מועטים והנה לך – פחות אליטיזם. האם הוא מספק ידע טוב יותר? אני מסופק והספקות שלי נתמכים בדירוגים – יצירי העולם של השוק החופשי שאתה מקדש – שמלמדים שכל האוניבריסטאות שלמדת בהם אינן מגרדות את המאיה הראשונה של האוניברסיטאות בעולם

              אהבתי

            5. אני באמת לא מבין את ההתנגדות העיקשת לפרסם את ההרצאות, שכבר קיימות, לציבור הרחב. אני לא רוצה "להגנב לשיעור", אני רוצה שהשיעור יגיע אליי – ופה הטיעון שלך כושל. תושבי ניוהייבן יכולים להיכנס לאינטרנט ולראות את כל ההרצאות ביוטיוב בעוד אני – לא יכול להיכנס לאתר של האוניברסיטה העברית ולראות הרצאות בשפת האם.

              באמת, מה כזה נורא במה שאני אומר?
              להרוס את החומות הפיזיות בגלל תכנון עירוני גרוע (לא כדי שאנשים יבואו לשמוע הרצאות) ולפרסם את ההרצאות ביוטיוב (וסתם לפרוטוקול, האוניברסיטה העברית כן בטופ 100)

              אהבתי

            6. תגובה לינקי דודל: 
              מעניין הדיון בנושא הידע וגבולותיו שהתעורר כאן. לא יודעת אם אני צדיקה, אבל הנה עשית את מלאכתי על הצד הטוב ביותר. ואשר לקביעות שלך של מה היה קורה לו היינו נפגשים, אתה ’מכיר’ אותי. אני לא מכירה אותך, אבל סומכת עליך אם אתה אומר שלא היית סובל אותי ולהיפך אתה יודע על מה אתה מדבר. בכל זאת משמח אותי שקריאה כאן עזרה לך להבין אותי ושכמותי, מה שזה לא יהיה. רק אעיר עוד שאני ’מכירה’ את המגיבים הקבועים שלי, מי יותר (אלה שכותבים בלוג בעצמם), מי פחות, אבל ישנם רבים שקוראים בלי להגיב בדרך כלל. זה לא צריך להפתיע אותי, ובכל זאת. חלק מהקטע של כתיבת דברים בפלטפורמה ציבורית ופתוחה, הכי ’ידע’ פתוח שיש, כולל ההפתעות המזדמנות.

              אהבתי

            7. אני אדם הרבה יותר "קשה" ממך ולכן, את היית מצטרפת לקבוצה גדולה של אנשים שלא מחבבים אותי, בעוד אני הייתי מצטרף לקבוצה זעירה של אנשים שלא מחבבים אותך.

              פיקולו – לא הבנתי מאיפה אתה גוזר את המסקנה שרוב ההרצאות בייל , הארוורד ופרינסטון ביוטוב. אני חושב שאני מתחיל להבין את הבעיה. אתה חושב שכמו באוניברסיטאות בארץ ישראל מרבית האינטראקציה פרופסור-סטודנט היא בהרצאות בארה"ב. אז הנה חידוש: כל סטודנט, כולל בקולג’, לומד מרבית לפחות חלק מהזמן (ובתארים מתקדמים רוב הזמן), בקבוצות קטנות לעיתים כאלו שמונות שלושה או ארבעה סטודנטים. לא מעלים את זה לאינטרנט. באינטרנט שמים את חלק מקורסי המבוא וזה נדמה לי עושים גם בעברית, לפחות כך שמעתי ממרצה אחד. 

              אהבתי

            8. ואגב, איני מכיר שום דירוג שהעברית בו במאיה הראשונה. אשמח לראות. איני חסיד של דירוגים כאלו אבל הם כן מלמדים משהו.

              אהבתי

            9. א. מצחיק אותי שהטיעון שלך הוא לא "מה שאתה אומר הוא לא נכון" אלא נכנס לדקויות ומתעקש להוכיח שאצל כולם חרא. הטיעון הלוגי שלך "אצל כולם חרא" לא סותר את הטיעון שלי "צריך לשבור את החומות ולהפיץ את המידע 

              ב. אני שמח להכיר לך את "פרויקט MIT". מדובר על סטודנט שעשה את כל התואר במדעי המחשב (כולל הכל) בשלוש שנים – בלי להגיע ולו פעם אחת לMIT. <a target=_blank href="קישור.https://www.youtube.com/watch?v=E7jWLtdnlfM">קישור.<br />מדעי המחשב זה לא המקצוע היחיד שאפשר לעשות את זה ו-MIT זו לא האוניברסיטה היחידה. מזמין אותך להיכנס לEDX ולבחון את ההיצע.

              ג. אני לא יודע באיזה אוניברסיטה בארץ למדת אבל רוב האינטרקציה עם החומר היא לא דרך המרצה. רוב הלמידה היא לבד, מול יוטיוב / ספרים / סיכומים / גוגל.

              אהבתי

            10. אני סטודנטית בעברית, ומרשה לעצמי להתערב, כי יש לי מחלוקת עם כמעט כל נקודה שלך:

              – מותר לך להיכנס לאוניברסיטה מכל סיבה שהיא. יצא לי לעשות זאת לפני שהייתי סטודנטית ויוצא לי מדי פעם להיכנס בלי כרטיס סטודנט ולומר את סיבת בואי וזהו.
              – אפשר לגלות בקלות היכן מתקיימים השיעורים המעניינים אותך משנתון האוניברסיטה שפתוח לעיני כל.
              – דווקא בירושלים ספציפית הסטודנטים הם חלק מהקהילה ומובילים המון תהליכים בעיר, חבל שבערי אקדמיה אחרות בארץ זה לא כך.
              – בחוג שלי, האינטרקציה העיקרית עם החומר הייתה דרך המרצה והמתרגלים, יותר מאשר כל סיכום שהוא.
              – התרגול היה חלק חשוב והכרחי בקורסים. ברוב קורסי החובה לא הייתה אפשרות להכניס לתרגולים שומעים חופשיים מבלי ליצור עומס שיפגע בהם מהותית.
              – כל ההרצאות שהייתי בהן שגם הוקלטו, היו נגישות אחר כך מערוץ יוטיוב ייעודי הפתוח לכל.

              אלו לגבי הנקודות שהתעקשת לגביהן. מעבר לכך, מסכימה איתך, ידע צריך להיות חופשי. אבל אני גם מצדדת בהפרדה של מניפה בין ידע לכלים.

              אהבתי

            11. אני דווקא דיברתי עם האוניברסיטה העברית בתור האוניברסיטה הכי מנותקת מהקהילה בה היא נמצאת. להגיד שאני מעורב בקהילה ולהקיף את מעונות הסטודנטים בחומה זו בדיחה.
              בנוגע להיכנס לאוניברסיטה – אני יכול להיכנס גם בשבת?
              ובנוגע להגיע לשיעור – קצת מזכיר לי את הסצנה הראשונה של המדריך לטרמפיסט לגלקסיה שהורסים את כדור הארץ ואומרים ’אבל מה, הייתם צריכים להגיש התנגדות רשמית מזמן אם התנגדם! זה היה לנגד עיניכם, רק הייתם צריכים להיכנס לאתר של הפקולטה! 

              אהבתי

            12. א. שלחת אותי לקישור שמראה שהאוניברסיטה העברית מחוץ למאיה הראשונה בדירוג כלומר קישור שמפריך את טענתך. במקום להודות בטעות, העדפת לזרות חול באמצעות קישור.
              ב. העליתי טיעונים כנגד טיעון השוק החופשי שלך. ראשית, שהשוק החופשי שבשמו אתה מדבר, לא נוהג כשוק חופשי- דוגמת הפטנטים. לא ענית לטיעון זה. שנית, הסברתי לך את הטעם שבשלו כניסת שומעים חופשיים פוגמת בשיעור. לא ענית גם לטיעון זה. שלישית, כנגד טיעון החומות הסברתי לך את המצב בערים דוגמת ניו הייבן. לא ענית גם לטיעון זה.
              ג. מה שעשית זה להצביע על דוגמאות בעולם וגם הן כמובן שגויות.
              ד. במקום להגיב עניינית אתה או זורה חול, או לא מדייק (בלשון עדינה) או מקשקש מסביב. אתה לא יודע להודות בטעות וחמור מכך אתה חושב שהאנשים שמתווכחים איתך טיפשים ושהקוראים לא מסוגלים להבחין בכך שאתה טועה כי ברגע שתעלוב במקצת ה"כוח" בידיך. 

              אהבתי

            13. א. במקום להודות בטעות? "כל האוניברסיטאות שלמדת בהן לא מגרדות את הטופ 100" – ובכן, כשלמדתי בבטכניון הוא כן היה בטופ 100, ובנוגע לעברית להגיד "היא לא מגרדת את הטופ 100" כאשר במשך עשור היא הייתה בטופ 100 אבל השנה ירדה ממנו זו הגדרה קצת מוזרה ל"לא מגרד".
              ב. הפוך ידידי, זה שאתה מצביע על דוגמא ספציפית (פטנטים) ממש לא סותר את כל הדוגמאות שאני הבאתי (לינוקס, shecodes, סטאקאובר פלאו, הסדנה לדיע ציבורי ועוד עשרות יוזמות של שיתוף ידע וקוד חופשי) כאשר באקדמיה ה"חופשית" אשר ממומנת ע"י הציבור יש חוק שאוסר על שומעים חופשיים. השורה התחתונה היא כסף, אבל יש קהילה שהייתי מייחל לה באקדמיה
              ג. מה ספציפי ב"רוב האינטרקציה היא לא דרך המרצה"? דווקא נשמע לי מואד לא ספציפי ואינדבידואלי כך שאני לא מבין מה לא נכון בזה

              אהבתי

            14. ד. שוב, הפוך. אני זורע חול? אתה מתעקש לא להתייחס ולו במילה למה אוניברסיטאות בארץ לא מפרסמות את הסרטונים שלהם ביוטיובאו כל פלטפורמה אחרת. כל השאר, המסביב, הוא דווקא מה שאתה מתעקש לדבר עליו.

              אני ממש לא חושב שאתה או מניפה טיפשים, אני מביא טענות ענייניות לדעתי ואם כבר – אני חושב שאתה הוא זה שמביע זלזול בי.

              בנוגע לטיעון של "כניסת שומעים חופשיים" – הסדנאות זה הבטל בשישים.
              רוב הקורסים, במיוחד בתואר ראשון, הם לא בפורמט של סדנה. אין שום בעיה לעשות ששיעורים מסוימים כן פתוחים לשומעים חופשיים ומעט שיעורים לא. ובכל מקרה ממש לא קריטי לי שומעים חופשיים כי אני חושב שהרצאות זו דרך ארכאית להעברת מידע ואי אפשר להגיע ככה להמונים. הדרך הנכונה היא לצלם את הקורס – גם את הסדנאות.

              אגב, בכמה MOOCS יש שיטה מאוד נחמדה שסטודנטים בודקים לסטודנטים את השיעורי בית ובשביל לקבל ציון על השיעורי בית שלך אתה צריך לבדוק לפחות עוד שתי עבודות. חוכמת ההומנים כזה. ממש פורמט נחמד ויעיל.

              אהבתי

            15. כתבת ואני מצטט :"(וסתם לפרוטוקול, האוניברסיטה העברית כן בטופ 100)"
              אח"כ שביקשתי שתראה נתת קישור שמראה הפוך. אני לא מבין איך אפשר לנהל איתך ויכוח שאתה לא כותב:"צודק לגבי העברית אבל". לגבי טענתך לענין הטכניון, אתה צודק. בדירוג שנחאי הטכניון מקום 96. בדירוגים אחרים הם נפלו מהמאיה הראשונה. מצב האוניבריסטאות בישראל בכי רע ואני אומר זאת בכאב. כמובן גם לכך יש חריגים מבחינת חוגים אבל המצב הכללי קשה. 
              אתה נראה לי בחור עם ראש על הכתפיים אבל אינך יודע כיצד לנהל ויכוח. איני מדבר כבר על הסגנון שאיתו אני יכול להסתדר, אני מדבר על חוסר היושר האינטלקטואלי קרי חוסר היושר להגיד: טעיתי. 

              אהבתי

            16. ב-2016 האוניברסיטה העברית הייתה במקום 96, משמע – טופ 100.
              אני טעיתי כי זכרתי שזה היה השנה – אתה טעית כשאמרת "לא מגרדת את הטופ 100".
              יושר אינטלקטואלי? קצת דרמתי יחסית לשני אנשים אנונימיים באינטרנט.

              אהבתי

            17. על סמך מה אתה אומר את זה?
              מעבר לזה שרוב סהטודנטים לא גרים במעונות, לקבוע שאין נגיעה בקהילה בגלל המעונות זה סתם חסר בסיס (אלא אם כן אתה מגדיר את הקהילה בה היא נמצאת כמזרח ירושלים, ולא כלל העיר, ואז אפשר להבין הטענה).

              לא הבנתי. אז איזו דרך אתה רוצה בה יידעו אותך אישית על מיקום השיעורים שמעניינים אותך?

              אהבתי

            18. אני אומר את זה על סמך זה שא. אני סטודנט שם.
              ב. יש לי משפחה שם.
              ג. אם הם היו רוצים להיות חלק מהקהילה מעבר לפר"ח או שעת התנדבות פעם בשבוע הם לא היו שמים חומה. 
              הדרך היחידה להשתלב ולהיות חלק מהקהילה היא לגור עם הקהילה, לקנות עם הקהילה ולחיות עם הקהילה. לא ההנשמות המלאכותיות שמידי פעם ממציאים איזה אירוע או משהו.

              אהבתי

  12. מביך …
    אבל לפחות בסוף היום התחושה היתה נפלאה.
    אותי עניינה התמונה ונכנסתי לקישור לקרא על היוצרת
    אני תמיד תוהה איך את מוצאת את התמונה לפוסט .

    אהבתי

    1. איזה יופי שלחצת על הלינק והלכת לקרוא קצת על יאיואי קוסמה. היא בת 88 כיום, מלכת הנקודות. העבודות שלה נורא כיפיות אבל גם עולם-אחריות.
      התמונות קשורות אלי. מודה שחלק מהבחירה נבע מהתחושה האחרת של עולם הדלעות המנוקדות הללו, שהתחברה לי לתחושה בכל אירועי השבוע הראשון ללימודים, אבל גם כי ביום שלישי הקרוב יחול הלוואין, חג הדלעות. סוג של מחווה 🙂

      אהבתי

  13. אמנם כבר דנת בזה בפוסט קודם, אבל בתור משתתפת בקורסי סדנא (מתודה) זה היה מאד מפריע אם היו שם צופים שלא מחוייבים בקורס, והייתי רוצה מרצה שמבינה זאת ועומדת על כך. שתמשיך לך שנה מוצלחת ויותר נעימה..

    אהבתי

    1. כן, החיים מזמנים לנו ספיראלות שמחזירות אותנו לאותם עניינים שוב ושוב, ורק המים אינם אותם מים כי הנהר ממשיך לזרום. מקווה שהשנה הזו אכן תביא בשורות טובות בכנפיה. 

      אהבתי

  14. בהתחלה חשבתי שאת מתארת חלום רע, כלומר קיוויתי. 
    אני כל כך מבינה את ההרגשה. גם אני תמיד הייתי מגיעה ברגע האחרון או אחריו, ואז שמה את המחשב עם המצגת ורואה שהמסך לא נתפס במסמר און שהכבל לא מתאים… סיוט! הפעם באתי כמה דקות לפני הזמן. ביקשתי שהקורס יהיה בחדר סמוך למעבדה שלי וזה היה רעיון מצויין. אני מרגישה שם בבית ומצליחה לא לאחר! 🙂

    בקשר לשומעים החופשיים – כמו שאמרתי לך, אצלנו מישהו שאין לו רקע לא יכול להשתלב בקורס. בקורס שלי אתמול היתה סטודנטית מהחוג שיש לה מספיק נקודות אבל באה לשמוע בשביל הידע ומאוד שמחתי בה. בשנה שעברה לקח את הקורס באוקינוגרפיה איש המחשבים שלנו וגם בו שמחתי, ולפני כן, קוליגה מהחוג. הם רק תורמים. אבל זה עולם אחר לגמרי וסדנא היא קורס אינטרקטיבי שהדינמיקה לא פחות חשובה מהתוכן ונהגת נכון, לטובת הסטודנטים.

    אהבתי

    1. כך נראים החלומות הרעים שלי. לפחות בקטע של האיחור . ואני דווקא לא מגיעה בדרך כלל בשניה האחרונה אם צריך להכין מצגת או קשר לרשת. כיף לך שהקורס סמוך למעבדה. אני צריכה להתרוצץ לא מעט כדי להגיע לכיתה. אבל יש ימים שזו ההתעמלות היחידה שלי, גם זו לטובה. 

      אהבתי

      1. תמיד לראות את הצד החיובי…

        בשנה שעברה היה לי קורס וסמינר מחלקתי ביום ראשון. גם ככה קשה לי עם יום ראשון וזה הפך אותו לבלתי נסבל. השנה הקורס והסמינר ביום חמישי, כל כך הרבה יותר בשבילי.

        שתהיה לנו שנה טובה וסמסטר פורה! 

        אהבתי

  15. מביך, אבל מי שלוקח את הסיכון ומסתנן יודע שיש סיכוי שיוצא אחר כבוד.
    תמיד יש פעם ראשונה ואולי תהיה גם שניה, אבל אז הפעם השניה תהיה פחות מביכה.
    אוהבת את הדלעות המנוקדות כמו תחרה, הצבע מהפנט. בתי שעברה מאחור אמרה זו  YAYOI KUSAMA  (זה נשמע כמו ניבול פה).

    אהבתי

  16. איזה כיף של סיפא!
    זה הפרס ההוא-ההוא? זה שמסמן לך עמיתים חדשים תוך אי אלו שנים?

    חצוף, מר פח-אשפה. מי עושה כזה דבר. שורף גשרים, לא ככה? 

    אצלי בכל שנה שלימדתי קרה דבר-מה. בין אם זה העונג של לבוא לכיתה, ולגלות שיש שם רק תלמידה אחת, מבולבלת, ולחכות עוד עשר דקות לפני שאני מבינה שזה אומר שכולם נמצאים בכיתה אחרת ומחכים לי שם, ובין אם הלחץ האטומי של לבוא לוודא שהכל בסדר לפני הבחינה הראשונה בבוקר, ולגלות שלא הודפסו בכלל עותקים של השאלון, האמריקאי (!), ולרוץ לקושש צילומים מכל המזכירות שזה עתה הגיעו לעבודה. את כנראה מלכתחילה התחלת כ"כ טוב, שהשפלים האלה תופסים אותך ממש ממש מאוחר. 

    אהבתי

    1. לא. הפרס ההוא ההוא כבר לא קיים, הלך לעולמו כשהאח של הנספה במלחמת השחרור שמימן אותו נפטר בעצמו. מר פח אשפה יודע שאני סוג של חייבת לו. הוא רופא וטיפל בקולגה שלי עם בעיות גב (כך הגיע לחוג שלנו ואלי), ופניתי אליו לפני שנה בערך והוא עזר לי כמיטב יכולתו כמיטב המסורת של רפואת קרובים. אולי בכל זאת הבחירה בפח אשפה לא היתה הדבר הכי נכון לעשות, גם אם איזן בסוף עם סמיילי בעיניים עצומות. 
      אני בדרך כלל סופר מאורגנת לקראת השיעורים, ודאי הראשון. מגיעה זמן מה לפני, מוודאת שהמצגת אם יש עובדת (ואם צריך הולכת לאחראי שיסדר אותה) וכדו’. אולי כי אני יודעת שבתחומים אחרים בחיים שלי אני הכי מבולגנת שיש. 

      אהבתי

  17. חשתי איתך את המועקה, אבל איזה פיצוי עם הפרס בסוף!
    אגב, נציג המשפחה- זה הפרס הפלאי ההוא, זה שסולל אנשים לאקדמיה?

    אהבתי

    1. אין תחושה משמחת יותר מאשר לשמח אחרים. אולי אחד הצ’ופרים הגדולים ביותר בתפקיד שלי, ודאי המשמחים ביותר, לתת פרסים למצטיינים. ולא. זה לא הפרס הפלאי ההוא שנגמר כשהאח של החלל ממלחמת העצמאות שהקים את הפרס לזכרו הלך לעולמו. 

      אהבתי

  18. ראיתי מרצים מאחרים בתארים השונים שלי אבל זה תמיד נסלח להם הם לא מאחרים הם מתעכבים…
    ואני מחכה להזמנה שלך להגיע כשמוע חופשי. מבטיח שלא אספר בבלוג שלי איך היה 

    אהבתי

    1. זה מביך לאחר. כל דקת איחור של מרצה צריכה להיות מוכפלת במספר האנשים שממתינים לו או לה, וזה אומר בזבוז זמן יקר די משמעותי. לא אוהבת שמבזבזים לי את הזמן, ולא אוהבת לבזבז זמן של אחרים.
      אשר להזמנה. אני עוד חושבת על זה. לא פשוט לי לשבור את החומות בין העולמות השונים שלי. 

      אהבתי

  19. כל התקלות האלה זה רק כדי לשבור את המזל הרע, אם היה כזה ֿ

    ואיך הסטודנט מקבל פרס אם מדובר על קורס מבוא? או שמדובר על קורס לא של שנה א׳?

    אהבתי

  20. כשאני למדתי באוניברסיטה התחושה היתה שהמרצים לא סופרים את הסטודנטים ובטח שלא מרגישים רע על איחור או אכיפת חוקים. כאילו אומרים "תגידו תודה שאנחנו נותנים לכם לחמם את הכסא הזה כי עוד מעט חצי מכם יסוננו החוצה". אבל זו היתה הפרשנות שלי אז, לפני משהו כמו שש שנים. אני מניחה שאם הייתי מתיישבת על ספסל הלימודים היום הייתי רואה דברים באור שונה. 
    מעבר לכך, אם את חביבה ומעניינת בחיים האמיתיים כמו בבלוג – אני מניחה שיסלחו לך על הכל.

    אהבתי

    1. חביבה ומעניינת אלה שמות תואר רצויים בהחלט. אני לא בטוחה שאני כזו בחיים האמיתיים. אני דורשת הרבה מהסטודנטים שלי, ולא מוכנה שיחתכו בפינות. אבל מאוד מקווה שהם גם מבינים שזה נדרש כדי להתקדם, וכן, אני מקבלת ’ציונים’ גבוהים במשובים. 
      יצא לי לשמוע קורס מבוא מסוים פעמיים: פעם בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה, ופעם כשהייתי מתרגלת בתואר שני. רק בפעם השניה הבנתי דברים כמו שצריך, וכל כך שמחתי שהיתה לי הפעם השניה הזו. לפעמים צריך בשלות מסוימת כדי ללמוד, וזה גם תלוי בסטודנט/ית וגם במרצה. 

      אהבתי

  21. קראתי אותך אי שם בבוקר, שנראה כמו היה לפני חודש, ולא היתה לי תגובה לכתוב, וראיתי שיחה מעניינת פה בתגובות, והנחתי לזה ורצתי לעבודה.
    והנה אני כאן, והתחלתי לקרוא שוב, וראיתי אותך אוספת דפים בקצת בהלה, וקוראת לכל מיני מצבים שנתקלת בהם "נקודת שפל". ואז, חשבתי לפתע על אָמֶלִי ולקח לי כמה שניות להבין למה.. משהו בקלמזיות הזו שאצלה נראית כל כך חיננית ומתוקה, אצלך נראתה חמורה ומלאת ביקורת ונזיפה עצמית ועוד עם אצבע שלופה..וחשבתי, למה זה צריך להיות כך? למה אנחנו כל כך חמורים (בשתי וריאציות הניקוד) עם עצמנו? ואז פתאום ראיתי במצבים האלו הזדמנות לסליחה עצמית. התבוננות וסליחה עצמית. את מצליחה לבוא איתי לשם?
    יש מן חוק לא כתוב כזה ליקום, שכשאנחנו חווים משהו קשה, גם הצד השני חווה אותו קשה, ואת "בסדר", בגלל שיכולת לראות את הסיטואציה מהצד השני (בכולן). את רשאית להפסיק לטרוד את מנוחתך 🙂

    אהבתי

    1. אני לא יכולה להתעלם מהצילום. אני חושבת שהתערוכה הזו הוצגה לפני שנה, אולי שנתיים, ויתכן כי משהו עורר אותה שוב, אולי כי בחלקי עולם מתקיים כעת או בקרוב hallowin ? בהחלט מרשים וחווייתי ואפרופו כפפות לבנות, זה בהחלט מזכיר את הפיטריות האדומות עם הנקודות הלבנות 🙂

      אהבתי

    2. גם אני נכנסתי בינתיים לסחרור אירועים שלא הותיר לי זמן לכלום, והנה אני נושמת. הכל עובר, וטוב לזכור את זה. ואולי גם באמת לצמוח מנקודות השפל הללו, בין אם הן אכן כאלה בעין אובייקטיבית (יש כזה דבר בכלל?), בין אם הן פרי תחושה סובייקטיבית לגמרי. אנחנו עצמנו אנשים שונים באותו שבוע עצמו, וכעת אני מביטה על כל זה בעיניים אחרות לגמרי (דרך מסגרת המשקפיים החדשים). טוב שרשמתי את הדברים, כדי לזכור איך הרגשתי. 

      אהבתי

  22. קראתי את הפוסט כבר שפירסמת אותו ולא הספקתי להגיב. והנה עכשיו אני יושבת בקורס, המרצה נכנסת ומתחילה ללמד, בהעתק הדבק את השיעור משבוע שעבר. סטודנטית אמיצה אחת העירה לה ואחרי כמה דקות באה התוודות כנה מהמרצה על סיבת הבלבול. אותי זה מייד הקפיץ לפוסט שלך ורתי לפה להגיב. אז רציתי להגיד לך מה שאולי הייתי אומרת למרצה שלי, שעדיין עומדת ומתרצת: "את בנאדם! תני לעצמך חיבוק ותדעי שהכל בסדר. מותר לך לדרוש שאנשים שלא שייכים לא יהיו, הגיוני שתאחרי מידי פעם. תנשמי עמוק עמוק ותדעי שאת בסדר. גם כשאת לא בתפקיד מחלקת הפרסים."🌸

    אהבתי

    1. להעביר אותו שיעור פעמיים זה באמת שיא. היה אצלנו מרצה כזה שעשה את זה פעם, אבל הוא לימד תלמידי חו"ל מנומסים שלא העירו לו דבר, ורק באו לספר לי אחר כך כראש התוכנית. המרצה ההוא בפנסיה, ואצלו זו סניליות של ממש, וזה היה באמת הקורס האחרון שלו. אני מניחה שהמרצה שלך במקום אחר, ושסיבת הבלבול היתה הרבה פחות דרמטית מדמנציה. 
      תמשיכו להגיד לי שאני רק בן אדם ושאנשים טועים. בסוף אני עוד אאמין 

      אהבתי

  23. אם יש משהו שאני לא אוהבת זה לאחר לאנשהו
    לא משנה לאן
    אפילו לשיעורים באו"פ אני אף פעם לא מאחרת
    שריטה כזאת

    לא יודעת אם זו נקודת שפל
    זו הרגשה אישית ואינדיווידואלית
    שאיכזבת מישהו (או את עצמך?)
    אבל זה לא באמת משנה

    אהבתי

כתיבת תגובה