פחות מזה על ילדי בית הספר*

*יהודה עמיחי

המייל הראשון שמגיע אלי צנוע וחביב. כותרתו 'בקשה להצטרף לשיעור'
והכותב מציג את עצמו בשמו ומעיד שהוא 'שומע חופשי'. אבקש לקבל את רשותך להשתתף
בשיעור שלך, הוא כותב, אשמח אם תתני לי אישור, חג שמח. זהו שיעור
מצומצם, תרגיל, מעין סדנה, והדינמיקה הפנימית בין התלמידים יוצרת את ההבדל בין
חווייה לימודית רגילה למדהימה. אני מתנצלת. השיעור הזה אינו מתאים לשומעים
חופשיים. אתה מוזמן להצטרף לשיעור המבוא שלי, שם זו 'הצגה' ויש שומעים חופשיים
רבים. הכותב חוזר אלי. מתנצל על הנדנוד. מעיד על עצמו שהוא מוכן להשתתף בדיונים,
אבל אינו בטוח שיתרום להם או שיהיה יצירתי דיו. בכל זאת ישמח לבוא אם לא יתפוס את מקומו של סטודנט 'אמיתי'. הוא מסיים בכך שיקבל סירוב בהבנה, ואני אכן מסרבת, עם
צביטה קטנה בלב. חמוד, אבל לא בבית ספרנו.

המייל השני בעל כותרת דומה, אבל כתוב בנימה אחרת לגמרי. גם הוא מבקש
להשתתף כשומע חופשי באותו שיעור. במקרה הזה המבקש פונה אלי בתארי המלא, מציין את
עברו האקדמי, מתי קיבל דוקטורט, מאיזה מוסד, באיזה תחום, היכן עסק במחקר, אילו
קורסים לימד בעבר (ועדיין מלמד), וכן את העובדה שהשתתף בקורסים אחרים בהנאה רבה מאז
פרש לגמלאות. חסרה רק רשימת פירסומים לקורות החיים שלו. אני מנסה להבין מדוע המייל
שלו מעצבן אותי, כי הוא מעצבן. אולי כי הנימה נקראת לי מתנשאת. כביכול הוא 'בחר'
בי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כך. אני מנערת את הראש. זה אני, לא הוא, אני
כבר יודעת, אבל אני מסרבת גם לו. בנימוס רב, כמובן. בכל זאת הסירוב הזה נכתב בקלות רבה יותר, אפילו בהקלה.

בעבר לא סירבתי לבקשות להצטרף לשיעורים שלי. לכל היותר הייתי משוחחת
עם השומעים החופשיים בשיעור הראשון ומטילה עליהם להכין את השיעורים כמו כולם. אין
ארוחות חינם, ואם אתם רוצים לשבת בקורס עליכם לקרוא ולהכין אותו, ואף להיות מוכנים
להשתתף. היו ביניהם אנשים נהדרים, ונהדרים פחות. אחת מהשומעות החופשיות המשיכה
למ"א מלא כתלמידה מן המניין. אישה חריפה מאוד. השבוע שוחחתי איתה, והיא תמשיך
לדוקטורט אצלי. היא דיברה איתי על אפשרות לעזרה בקריאה, כי הראייה שלה נחלשת בשנים
האחרונות והעיניים שלה מתעייפות אחרי קריאה של שעה. היא בת 85.

פעם ישבתי בקורס-סדנה של הכוהנת הגדולה. היא נכנסה לחדר וספרה לזוועתה
למעלה מ-35 תלמידים. 'כל מי שלא חייב להיות כאן, שיצא' היה המשפט הראשון שלה. היא
עברה תלמיד תלמיד, בוררת את המוץ מן הבר. מהכיתה עפו בזה אחר זה שומעים חופשיים. תלמידים מחוגים אחרים מצאו אף הם עצמם מעברה השני של הדלת. יצאו אנשים שהכירו אותה ובאו לשמוע אותה באוניברסיטה. היא אפילו סילקה פרופסור בגימלאות מאוד מפורסמת, שלימדה אותה בעבר בקורס שפה כלשהי, שבאה לשמוע אותה אחרי הפרישה. היא התנצלה, אבל לא ויתרה. אין חריגים. הקורס ההוא היה אחד הטובים ביותר שלה.


Simon Evans, Everything I Have

78 תגובות בנושא “פחות מזה על ילדי בית הספר*

  1. בפרספקטיבה של כמה שנים, אני אוהב במיוחד את פוסטי-טרום-תחילת שנת-הלימודים שלך. כהרגלך, יש בהם יותר ממה שנראה לעין. הזמן הסובב ועובר, "וזרח השמש ובא השמש", והמקום שלך בתוך כל זה.  נראה שגם את גדלת בשנה, ומה שיכלה להרשות לעצמה כוהנת פשוטה, שוב לא יכולה להרשות לעצמה מי שצועדת בעקבות הכוהנת הגדולה. שנת לימודים מוצלחת!

    אהבתי

    1. הם חופרים ולא נותנים לאחרים להשתתף, משנים את הדיון לכיוונים שמעניינים אותם אבל לא קשורים לנושא ויש כאלה שמנסים להראות למרצה שהם יודעים יותר ממנה/ו.

      אהבתי

    2. ומהצד של המרצה: הם דורשים תשומת לב ו’העמדה במקום’. בדיקת גבולות. לא כולם, מן הסתם, אבל ה’וייב’ שלהם אחר לגמרי. משהו בדינמיקה הכללית של הכיתה משתנה. 

      אהבתי

  2. נעלבתי בשביל  אלה שגורשו, אבל מבינה שאין דרך אחרת.
    אם הייתי יכולה להכניס לגיליון אחד את כל מה שיש לי צריך להיפטר ראשית מההרגל שלי לאגרנות והרי אני חושבת שמכל כפתור או אצטורבל אפשר ליצור משהו😁

    אהבתי

    1. לא כל כך הבנתי מה עומד מאחרי הסירוב לקבל דוקטורים ופרופסורים גימלאים או מחוגים אחרים. אני תוהה האם את חשה בקבלתם חוסר נוחות אישית. אולי חשש לחשיפה לביקורתיות שאינך רגילה לה מתלמידייך הרגילים. אולי אפילו מעין תחושת איום. חשבת שאולי את תהייה מעוניינת בעתיד להשתתף בדבר כזה אצל מישהו אחר וידחו אותך משום שאת פרופסור בגמלאות או שאת מחוג או פקולטה אחרת? דוקא מישהו כזה, גם אם מגיע מתחום מחקרי אחר, עשוי לשדרג את הסדנא. המשך יבוא >>>

      אהבתי

      1. משום מה התגובה שלי השתרשרה לזו של של. אני מקבל הודעות שאני חורג ממספר התוויםגם אם מדובר ב 2-3 שורות. אבל אנסה להמשיך בהמשך. 

        אהבתי

      2. תגובה לקנקן: אני יכולה בקלות לדחות את ההשערה של האיום או חשיפה לביקורתיות. גם מייקל ג’ורדן בכבודו ובעצמו כשעבר לשחק בייסבול לא איים על אף אחד. אני אוהבת אנשים ביקורתיים, אבל מניסיון, אנשים שהגיעו מתחום אחר לא מבינים את הניואנסים, ’מדברים במבטא’. והיו לי שומעים חופשיים לאורך השנים שמאוד חיבבתי, חלקם אנשים נפלאים שעשו דברים אדירים בחייהם, ותמיד היה נפלא לשבת איתם ולשמוע על חייהם. אני שמחה כשהם יושבים בקורסים הגדולים. הסדנאות האלה לא מתאימות להם. זו מסקנה שלקח לי זמן להגיע אליה, אבל אני עומדת מאחוריה במאה אחוז. 
        אשר למחשבה שגם אני אנסה פעם לשבת בקורס כזה: יתכן. אולי אלך ל’צעירים’ יותר שעוד לא הגיעו למסקנה הזו 

        אהבתי

    2. מאוד השתדלתי לדחות בנימוס, אבל דחייה מעצם טיבה מעליבה. אולי קל יותר כשהדחייה נובעת מעיקרון ולא אישית. 
      גם אני חשבתי על זה כשראיתי את היצירה. זה גם גורם לך לחשוב איך החפצים שלך מזהים אותך. על משקל ’האדם הוא מה שהוא אוגר’ (ולאוו דווקא אוכל). 

      אהבתי

  3. 2. המשך: אני יכול להבין שיש מגבלות במספר המתקבלים ושיש עדיפות לתלמידי החוג וכיוצא בזה. וכן גם מדיניות קבלה של תלמידי חוג רשומים בלבד – אם זה מצוין בשנתון. ברור ששומעים חופשיים אינך חייבת לקבל אם הם מגיעים על חשבון תלמידים מן המניין. אספר לך משהו: גם לי היה קורס מצומצם מוגבל משתתפים, שהיה מבוסס על דינמיקה קבוצתית. באחת השנים פנה אלי בבקשה להשתתף מנכ"ל של חברת בייוטק מסויימת שהיה חריג בהשכלתו – הוא לא הצליח לסיים דוקטורט.
    המשך יבוא >>>

    אהבתי

    1. השומעים החופשיים מקבלים רשימת קורסים שאליהם הם יכולים לבוא. אלה בדרך כלל קורסי מבוא גדולים, וכפי שגם כתבתי לשניים שפנו אלי הם מוזמנים בהחלט להצטרף לקורסי המבוא הללו כשומעים חופשיים. יש סיבה שמודיעים לשומעים החופשיים שאם הם רוצים להשתתף בקורסים נוספים, שאינם ברשימה, עליהם לקבל את רשות המרצים. אני מודעת לכך שיתכן שאני מפספסת פה ושם סטודנט נפלא (כמו ההיא שממשיכה אצלי לדוקטורט בגיל 85), אבל דווקא הכלל צריך להיות קל יותר להבנה וליישום: יש קורסים שבהם אין שומעים חופשיים, ואין יוצאים מן הכלל. 

      אהבתי

  4. 3. המשך: והנה כעשר שנים לאחר מכן הוא החליט להשלים את הדוקטורט וועדת ההוראה חייבה אותו גם בהשתתפות בקורסים בהיקף מסויים. אותו מנכ"ל עמד בעבר גם בראש קונסורציום תעשיה -אקדמיה במימון משרד הכלכלה שגם אני הייתי חבר בו ובשלב מאוחר יותר כשמשרד הכלכלה צמצם את התקציב הוא החליט לוותר עלי. אז היו לי כל הסיבות לסרב לו. אבל קיבלתי אותו בתנאי שיעמוד בכל החובות, כולל יגיע לכל הפגישות ולא יאחר כפי שעשה זאת בפגישה הראשונה. אני אומר לך שזו הייתה אחת ההחלטות הנבונות. הבחור תרם כפי שאף אחד לפניו ואחריו תרם לדינמיקה הקבוצתית בקורס. בסוף הקורס הוא הגיש עבודה מבריקה. אם הייתי יכול הייתי נותן לה ציון לא מאה אלא 300. ואגב,] את הדוקטורט הוא השלים בכלל בחוג אחר ובפקולטה למדעי הטבע ולא הרפואה.

    אהבתי

    1. הדוגמה שלך היא לא של שומע חופשי בשום מקרה ואופן. הוא היה תלמיד מן המניין, גם אם מדובר במשלים מסוג מסוים. כאלה יש לי ורבים. אין לי agism בשום צורה ואופן, גם אם יש התאמה מובנת בין שומעים חופשיים ובין גימלאים. אם גימלאי נרשם כתלמיד מן המניין הוא זכאי להשתתף בקורסים על פי בחירתו כמו כל סטודנט אחר. בימי כסטודנטית הכרתי פרופסור לרפואה מפורסם ביותר, ראש מחלקה בבית חולים מסוים, שאחרי פרישתו התחיל ללמוד את התחום שלי מההתחלה. הוא היה בהחלט גם חלק מהווי הסטודנטים, והיינו יושבים איתו בהפסקות בקפטריה על כוס קפה ויורדים על המרצים, כמו כל אחד אחר. זה לא כמו שומע חופשי, שכשמו כן הוא: בא והולך לפי רצונו, וכמו שכבר כתבו כאן מעלי, פעמים רבות חש צורך להוכיח כמה הוא יודע יותר, ומעצבן את כולם. 

      אהבתי

  5. 4. המשך:

    ועוד, בפקולטה שלנו טכנאים בכירים חייבים בשמיעת קורסים (שמיעה בלבד) כדי להתקדם בדרגות. קיבלתי אותם גם אם שתקו כמו דג. וכי מה זה צריך להפריע לי אם השומע אינו מפריע?
    ועוד, בפקולטה שלנו טכנאים בכירים חייבים בשמיעת קורסים (שמיעה בלבד) כדי להתקדם בדרגות. קיבלתי אותם גם אם שתקו כמו דג. וכי מה זה צריך להפריע לי אם השומע אינו מפריע?

    אהבתי

    1. וגם אלה מחויבים לשמוע את הקורסים, ולכן אינם שומעים חופשיים. אני תוהה אם בכלל יש אצלכם שומעים חופשיים מהסוג שמגיעים לחוג שלי, אנשים שעיתותם בידיהם, שמחפשים קצת בידור וגירוי אינטלקטואלי. אני אוהבת אותם ברובם, ופוגשת אותם רבות במסגרות חוץ אקדמאיות שבהן אני מרצה. חלקם ’גרופיס’ שהולכים אחרי ממקום למקום, ויש כבר קשרים סמי-אישיים בינינו. זה משהו אחר לגמרי מטכנאים שמחוייבים לקחת את הקורס, או ממשלימים. 

      אהבתי

      1. אמרתי שאין מחוייבות לקבל שומעים חופשיים. זה ברור. הקפיץ אותי השיקול שהדגשת כדוגמה לגבי הכוהנת הגדולה שאין לקבל אף תלמיד (והבנתי גם תלמיד רשום באוניברסיטה ) אם הוא אינו תלמיד החוג. מנימת הדברים הבנתי שהיית דוחה גם גימלאי פרופסור רשום כדת וכדין, אם הגיע מתחום אחר ("בשל המבטא"). וכאן אני חושב שזו טעות. ראי לדוגמה אצלי המנכ"ל שהגיע מתחום אחר ואפילו מפקולטה אחרת.
        וכן, כשאני למדתי; השתתפו יחד איתי בקורסים שונים שומעים חופשיים, רובם פנסיונרים. חלקם תרמו מאוד לדיונים ולא סתם נידנדו. בעיקרון אנחנו לא מסלקים אף אחד אם אינו מפריע, פשוט הוא אינו מקבל קרדיט על השמיעה.

        אהבתי

        1. הכוהנת הגדולה אכן גירשה גם תלמידים רשומים שאינם שייכים לחוג. זה כבר באמת שיקול אחר, ואני עדיין לא שם, אם כי אני מבינה גם את זה (מבטא וכו’). אחד הדברים שמאוד בעייתיים בעיני זה החובה של תלמיד מ"א לקחת קורסים מחוץ לחוגו, מהמ"א דווקא. זה לא פשוט כשאת מלמדת להתייחס לאנשים, אינטליגנטיים להפליא, אבל חסר ידע בסיסי. אני קוראת להם לשיעור פרטי ומנחה אותה באשר לכלים הבסיסיים של הדיסציפלינה, ויש שמצליחים לגשר על הפער ויש שפחות. כרגע אני לא דוחה כאלה. רק שומעים חופשיים מלאים, ורק לשיעורי סדנה ולא למבואות. 

          אהבתי

          1. באוניברסיטה העברית, כעת כל סטודנט לתואר ראשון במדעי הטבע והרפואה חייב ללמוד לפחות 5 קורסים ממדעי הרוח וממדעי החברה. כנ"ל  אלה ממדעי הרוח חייבים  בקורסים במדעי הטבע/רפואה והחברה. ואלה ממדעי החברה מחוייבים בקורסים במדעי הטבע והרוח. הקורסים אינם מוכתבים, אלא לפי בחירת הסטודנט. אני חושב שזה דבר נפלא. 
            הגיסים שלי הם כימאים בהשכלתם (מתואר ראשון ועד דוקטורט). כימיה היא לא מבטא שונה, אלא שפה שונה. והיום שניהם מדענים העוסקים במדעים ביולוגיים טהורים במכון וויצמן. אז יש ויש ולכן אין לשלול קטגורית תלמידים מפקולטאות אחרות, בוודאי לא מחוגים שונים באותה פקולטה. את ההתמחות  הצרה אפשר להשאיר לדוקטורט.

            אהבתי

            1. גם בעניין זה אין בינינו מחלוקת של ממש, כי הקורסים הללו הם מבואיים, ולא סדנאות מהסוג שעליו הפוסט מדבר. גם אני חושבת שככל שפותחים את האופקים זה נהדר. בכל זאת אני חושבת שכן יש מקום להתמחות כבר בתואר הראשון. שמה שלומדים בתרגילים אפילו בשנה א’ בונה את הבסיס של אותה ’שפה’ דיסציפלינרית, שנרכשת טיפין טיפין, לאורך זמן ועבודה. ואני מרגישה בזיופים של מי שלא עשה תואר ראשון בתחום. ההתמחות הצרה אכן תגיע בשלב הדוקטורט, אבל אם נמשיך את המשל של השפה – זה כבר דיאלקט אחרי שלומדים לדבר בה. 

              אהבתי

            2. כדי להבהיר: א. הבחירה הבין פקולטאית אצלנו אינה בהכרח מבואות. למשל קורס העוסק כולו במשה רבנו. או בזרם ספציפי בשירה עברית, לסטודנטים במדעי הטבע והרפואה שאין להם שום רקע אקדמי בספרות ובוודאי לא בחקר המקרא. ב. בחוגים לתואר ראשון בחוג למדעי הרפואה שלנו, כבר קיימת בחירה של כמה  מסלולי התמחות מסויימים החל ממחצית התואר. ג.  סדנאות אצלנו מעביר רק סגל הזוטר, אבל כן יש קורסים מוגבלים לבוגר ולמוסמך שתנאי הקבלה רשומים בשנתון. 
              המשך יבוא>>>

              אהבתי

            3. למשל בקורס מוגבל שהעברתי לתלמידי מוסמך ומעלה, היה מצוין בשנתון – “מוגבל ל-20 תלמידים, עדיפות תינתן לתלמידי החוג ובאישור מרכז הקורס”. אז אם נרשמו מהחוג 7, האם לא הייתי צריך לקבל עוד 13 מחוגים ואפילו מפקולטאות אחרות? האמת היא שהייתי חייב לקבלם, אמנם לאחר סלקציה מתוך ה-50 שנרשמו. מנסיון של 15 שנה בקורס הייחודי הזה, שדורש לכאורה ידע מוקדם לא מועט וגישה מחקרית ספציפית – ההצלחה של אלו מחוץ לחוג הייתה 90%. לדעתי לא סתם נרשם מישהו  קורס חוץ פקולטאי מסוים. אם הוא עושה זאת כאשר אין עליו חובה, יש לו מידת עניין גבוהה בחומר ומוטיבציה גבוהה. כי בוודאי קל יותר להצליח בציונים במסגרת החוגית.
              המשך>>>

              אהבתי

            4. עכשיו, אצלנו במרבית חוגי המוסמך, שליש מתוכנית הלימודים היא בחירה במסגרת החוג ומחוגים בין פקולטאים שונים. למשל אם לימדתי בחוג מסויים קורס (שאינו מבוא) הנדסה גנטית לתלמידי מוסמך, מה לזה ולחוג לפרזיטולוגיה או אפידימיולוגיה? אבל הייתי חייב לקבל אותם. אמנם חלק לא עמדו בדרישות, אבל רובם כן, למרות "המבטא" (הקורס כלל דיונים, הרצאות סמינריוניות ועבודה בכתב). קיבלתי לעיתים גם תלמידים מצטיינים לתואר ראשון בשנתם השלישית, שהצליחו יותר מתלמידי מוסמך ודוקטור. לדעתי אין העומד בפני כוח מידת הענין הרצון.לכן דעתי אינה קטגורית כשלך שזה אינו אפשרי. המשך>>>

              אהבתי

            5. כל הקריירה האקדמאית המחקרית שלי עצמי הייתה מאוד אינטר-דיסציפלינרית בזכות השכלה אינטר-דיסציפליטנרית שרכשתי. לא היתה אצלי במעבדה שום דיסציפלינה או טכנולוגיה שהגבילה אותנו במחקר. זה דווקא משך אלי סטודנטים מצטיינים למחקר מתקדם ואיפשר תגליות מחקריות ייחודיות. אני אוהב סטודנטים שחושבים גם אחרת ומחוץ לקופסא. אני כותב אליך זאת בבחינת שווה לנסות גם בקורסים ייחודיים כמו שלך. (מובן לאחר ראיון עם המבקש אך בלי דעות קדומות.
              (אוף, אני לא בטוח שאגיב כאן כך ארוכות. אין לך מושג כמה נסיונות זה צרך בממשק כאן)

              אהבתי

            6. תודה על התגובה הארוכה והמושקעת, בייחוד לנוכח הקשיים הטכניים. מאוד מעריכה. וכל הדוגמאות שלך שוב חוזרות לתלמידים מחוץ לתחום, אבל תלמידים מן המניין. כאלה שישבו בקורס ויעשו את העבודה תמורת קרדיט, ולא שומעים חופשיים. בין אלה יש בהחלט כאלה ששווה לקבל אותם, ודאי אם הקורס מלכתחילה נרשם כקורס שמתאים לתלמידי פקולטאות אחרות. כבר לימדתי תלמידים כאלה שאחר כך ’גיירתי’ אותם – פתאום הם היו מעוניינים לעבור לתחום שלי. זה היה מרתק גם עבורי, כי תלמיד שגדל בדיסציפלינה אחרת בא עם יכולות אחרות. זה לא פותר את עניין המבטא, אבל לפעמים נקודת מבט חיצונית יכולה גם להוביל לראייה מקורית של החומר ולשאלות חדשות. יש לי דוקטורנט אחד כזה. אז שוב, בגדול אין בינינו מחלוקת. 

              אהבתי

  6. ה’בית’ שלך -ההחלטה שלך וזכותך להחליט למי להעביר את הידע ובפני מי להחשף ’בחדר האינטימי שלך’ (פרווילגיה לא נורמלית והלוואי עלי)ומצד שני מצד שני מה עם כל מי שהתפספס בדרך -כאלה שהיו תורמים למרצה ולסטודנטים האחרים ?כי כאן כן זורקים את התינוק עם המים .

    אהבתי

    1. את צודקת לאורך כל הדרך, אבל. במשך השנים אכן היו לי ’תינוקות’ רבים כאלה. חלקם נפלאים ונהדרים, חלקם לא הפסיקו לבכות ולצרוח ולדרוש צומי מיוחד. מראש אין לי דרך להבחין ביניהם, ואני גם לא חושבת שזה הוגן. נכון בעיני לקבוע מסננת אובייקטיבית, קורסים שפתוחים לשומעים חופשיים (ואני אמשיך להתמודד עם הבעייתיים שביניהם כפי שעשיתי עד עכשיו), וקורסים שקטגורית אינם פתוחים להם. בסופו של דבר אני מגלה שהכוהנת הגדולה עשתה את הדרך הזו לפני, והגיעה לאותן מסקנות. 

      אהבתי

  7. אני מנסה לחשוב על הקשר בין הכותרת שבחרת, מתוך השיר ’אל מלא רחמים’ לבין הפוסט. משהו שנדמה לי שמפציע מבין ענני השינה שעדיין אופפים את התאים האפורים – "ועל הגדולים לא ירחם עוד" כלפי אותם השומעים החופשיים. 
    אבל היכן הן – "מטבעות החסד"? 

    אהבתי

    1. הכותרת לקוחה מהשיר ’אלוהים מרחם על ילדי הגן’ של יהודה עמיחי, ולא ’אל מלא רחמים’, אבל כל יתר הציטוטים נכונים. זה כמובן לא אחד לאחד, ואני ממש לא אלוהים. אם כבר להיפך, אני זו שעליתי כיתה, ומגלה שעומדות בפני בחירות חדשות, ושאני לבד איתן. 
      אני ממשיכה לחפש את מטבעות החסד. עמיחי מוצא אותם באוהבים באמת, ובירושה של אמא. הלוואי. 

      אהבתי

  8. בשנה הראשונה שלי ללימודים למדתי קורס מבוא אצל מי שלימים הפכה למנחה שלי ולאותו הקורס האזין מר וייס – קשיש מפורסם המשתרך בעקבות ההליכון שלו ברחבי האוניברסיטה, חבוש בקסקט.
    משך כל השיעור הוא נמנם או העיר הערות נרגנות, ככל הנראה לעצמו אך בקול רם. הוא הלין על החושך בכיתה, על הכתוביות בתחתית המצגת שהיו קטנות מדי לטעמו, על הדיבור המהיר של המרצה. בשלב מסוים היא חדלה מלדבר ושאלה אותו "מה אמרת?" וכשהוא חזר שוב בקול רם על תלונותיו סיכמה בפשטות "אז אתה כנראה לא צריך להיות פה". הוא ניסה להתווכח והיא קבעה שהיא מוכנה לקבל לכיתה שומעים חופשיים רק בתנאי שהם משתתפים פאסיביים ולא אומרים בכיתה דבר.
    נחרדתי, כי חונכתי לכבד זקנים באשר הם, גם אם הם תלושים ומרגיזים, ובסוף השנה גם אמרתי לה שלדעתי התייחסה אליו מאוד לא יפה. היא אמרה שמבחינתה כל הערה שלו היא הפרעה שפוגעת בסטודנטים וכל שאלה חסרת טעם שלו באה על חשבון שאלה שסטודנט יכול לשאול. היא גם הסבירה עד כמה קשה היה לה, להיות "רעה" אליו ולהציב לו גבולות. לגמרי הבנתי אותה. 

    אהבתי

    1. נדמה לי שמר וייס עלה כבר בינינו בתגובות בעבר. אני זוכרת אחד אחר מימי כתלמידה, ואולי גם את הסיפור הזה כבר שמעת: זה שהיה מגיע למבוא שנה אחר שנה, עונה לכל השאלות (שאותן כבר היטיב להכיר), ועושה רושם גדול על האישה שאיתו, בכל פעם אישה אחרת. אחלה בילוי וגם היה בזמנו בחינם. כבר יצא לי לנהל שיחה עם דמוי וייס כזה אחרי השיעור הראשון כשניגש אלי שאחתום על הטופס שמאשר לו השתתפות כשומע חופשי בקורס שבה נזפתי בו על ההפרעות, ואמרתי לו שהוא משתתף ’על תנאי’, ושאחתום לו על הטופס רק אחרי שיוכיח לי שהוא מסוגל להשתתף גם בלי להפריע. זה עבד. צודקת המנחה שלך. היא אחראית על כיתה שלמה, ועל החוויה הלימודית של כולם. היא זאת שצריכה להציב את הגבולות, וכן. זה לא קל. אף אחד לא מלמד אותך את זה בשום שלב באקדמיה. את לומדת תוך כדי תנועה, ואולי גם תוך כדי צפייה בהתנהגות המרצים שלך, כמו שלומדים הורות. 

      אהבתי

  9. גרמת לי להתגעגע לאוניברסיטה, לסדנאות בקב’ הקטנות והדיונים שפיתחנו אחר כך בבית עם M ונתנו לנו עוד אפשרויות לשיחה מרתקת! תקופה מתוקה, כמה שהייתי בינונית בביה"ס רק בכיתות האלו הצלחתי להרגיש באמת חכמה ומענינת ולהוציא מעצמי את מה שתמיד התחבא בפורומים הגדולים ולא העז לצאת. יכולה להבין את האכזבה של מי שלא התקבל ואת השמחה של מי שנותר, ממש יכולה להרגיש את הסיפוק, הניצחון הקטן הזה של להשאר אחת מבין בודדים בכיתה שבה כל הקסם יקרה, בה המרצה תצליח לדבר ישירות אלי ולשמוע את דעתי אולי גם, לגמרי תחושה של להיות מיוחדת! שנה טובה! מאחלת לך תלמידים מענינים, צמאי ידע שיוכלו להוסיף תבלין מיוחד לקורס!

    אהבתי

    1. איזה יופי שהיתה לך חוויה כזו באקדמיה. כך אני גם חושבת על הלימודים ועל ההוראה שלי, מקווה שהדברים שעולים בכיתה יגיעו גם לדיונים בבית, ימשיכו לתסוס ולהתסיס. ואת יודעת, עכשיו כשאת חוזרת לארץ, אולי אפשר למצוא מסגרת שבה תוכלי להמשיך ללמוד? תואר שני? 
      ותודה על הברכה הקולעת. כך בדיוק: תלמידי מעניינים וצמאי ידע. 

      אהבתי

      1. אני בטוחה שאפשר למצוא משהו, האמת שכבר סיימתי תואר שני אבל אולי באמת עכשיו אחפש ללמוד איזה תחום שיכול לעניין אותי אולי לא במסגרת תואר אפילו אלא לימודי העשרה כלשהם. בדיוק ראיתי לפני כמה ימים שלתושבים חוזרים משרד הקליטה מוכן לממן 80% מקורסים מאושרים או לימודיים שונים אז אני אברר את זה בהחלט! 🙂

        אהבתי

  10. הלוואי ויגיע יום שבו אני ארצה לפנות למרצה כלשהו ולהתחנן בפניו, שיתן לי להשתתף בקורס שלו. לצערי עד היום לא הייתי בקורס (של חומר עיוני כמובן), שאמרתי לעצמי שהייתי לוקחת אותו מרצוני החופשי. בעיני זה בגדר חלום שהלוואי והיה מתממש!! כיום המילה קורס רק עושה לי רע. 

    אהבתי

    1. התגובה שלך מקווצ’צ’ת לי את הלב. זה כאילו לוקחים את הדבר הנפלא ביותר בעיני (חשיבה ולימוד) והופכים אותו למשהו אחר לגמרי, שנוא, מאוס. זה קורה לכמעט כל תלמידי חינוך החובה, שמרגישים תיעוב כלפי רוב המקצועות שלמדו, וגולש גם ללימודים גבוהים, שהם לכאורה אחרים לגמרי מעצם העובדה שהם לא חובה. מדהים איך אותם תלמידים ששנאו מקצועות רבים בתיכון הולכים אחר כך למכינות ולמדרשות ולומדים בצמא. אני מאחלת לך שזה יגע בך גם כן, כי בעיני אין דבר נפלא יותר מללמוד. טוב, אני קצת מוטה, אני יודעת 

      אהבתי

      1. תראי, היא מצביעה פה על בעיה שאכן קיימת. לרוב הקורסים שלקחתי באונ’ הפסקתי להופיע אחרי זמן מסויים. כי הבנתי מהר למדי שהמרצה אינו בודק את המבחנים אלא המתרגל, והמתרגל כמעט ואינו מודע למה שהמרצה אומר בכיתה, ומעבר לכך, המרצה עצמו כלל אינו מודע; מבחינתו אפשר לדבר על חיי המין של קים קרדשיאן כי המבחן גם ככה יהיה רק על המאמרים, ומה שיש לו לומר על המאמרים הוא מעט, וגם לא מתחשק לו בכלל, כי כבר יצא לו מכל החורים. אז אם הוא ידבר, זה יהיה קורס בהנת הנקרא, ועם כל הכבוד, האונ’ כבר בדקה בכניסה שיש לי כישורי הבנת הנקרא מספקים.

        מי שמייצג עבורי את ההפך הגמור זה צבי טאובר, לכל הקורסים שלו הגעתי מבלי לפספס דקה, כי היכולת שלו לקונקרטיזציה ואקטואליזציה של החומר הייתה מדהימה, וההבנה שלו של החומר הייתה מופתית. בלי מצגת פאוור פוינט, רק הוא והמיקרופון. אבל יש כל-כך מעט כמוהו.

        אהבתי

        1. גם אני הייתי סטודנטית וגם לי היו קורסים מהסוג הראשון. אלא שלי היו כמה ’צבי טאובר’ים כאלה, והחוויה שם היתה מהסוג שבגללו נשארתי באקדמיה. זו החוויה שגם אני מנסה ליצור לתלמידים שלי, וקשה לי להעיד על עצמי, אבל אני חותרת לשם. פאוור פוינט הכנסתי לשיעורים פרונטליים בלבד, שיעורי מבוא, והם באמת לא אמורים להחליף את התוכן אלא לעזור עם הקונקרטיזציה והאקטואליזציה. 
          לצערי הרב אין לי עוזרי הוראה או מתרגלים שיבדקו עבורי את המבחנים (המלאכה השנואה ביותר עלי). גם אם היו, נדמה לי שהמרצה הוא זה שאמור לכתוב את הבחינות. מעניין שאתה קושר בין חוויית הבחינות לחוויית הלימוד, כי תיאורטית ישנה האפשרות של קורס מדהים, גם אם הבחינה לא קשורה לעניין. 

          אהבתי

          1. אין לי משהו נגד פאוור-פוינט, זה היה בעיקר כדי להדגים שהוא היה טיפוס מיושן ששחה בחומר, להפך אני לגמרי בעד, וזה רק עוזר אחר-כך לאלו שחוזרים על החומר בבית (הרי מעלים את המצגת לפורטל או מודל).

            תראי, חווית הבחינה (או המטלה אשר קובעת את הציון) היא הדבר הראשון שסטודנט בודק לפני שהוא לוקח את הקורס, היא הדבר אשר מעצב את הלמידה, משום שהציון חשוב לסטודנט, הוא בהרבה מקרים קובע את עתידו. אז קורס נהדר ומעניין עם ציון גרוע (וכן, מבנה הבחינה או סוג המטלה משפיעים באופן נחרץ על הציון, זה לא תלוי רק בסטודנט וכישוריו) לעיתים רבות יהיו פחות פופולאריים מאשר קורס גרוע עם מבחן קל. חוויית הלמידה איננה מנותקת מהמריטוקרטיה של המערכת (או של החברה שלנו), היא חלק מאותו עולם השגי, היא לא קיימת בגן של אפירוקוס.

            אני יודע שאני לא מחדש לך כלום, אחרי הכל, זה המקצוע שלך. אבל הייתי חייב להוריד זאת מלבי.

            אהבתי

            1. בדור המרצים הקודם לי לא היו מצגות בכלל. חלקם עד היום מתייחסים למצגות כאל מסך עשן, רעש וצלצולים שממסכים את מה שצריך באמת לעשות – לדבר. יש כאלה שממש מתייחסים למצגות בזלזול, שהרי אם יש לך מה לומר למה לך מצגת? זה נובע גם מכך שבדיסציפלינה שלי יש שמרנות מאוד גדולה, ובסופו של דבר אנחנו באמת עוסקים במילים וברעיונות, ואת אלה אין צורך להציג במצגת. 
              אני מבינה את מה שאתה אומר על המבחן. הפנמתי גם את החרדות של התלמידים מפניו, ואני בעיקרון מבהירה מן השיעור הראשון ממה הציון מורכב, ואיך תיראה הבחינה. קצת קשה לי עם הסטודנטים שמבקשים דוגמה שלה, כי זה מקבע את הפורמט, ואני מעדיפה להשאיר אותו מעט גמיש. 

              אהבתי

  11. אין לי עמדה בסוגיה כי לא הייתי סטודנט באוניברסיטה מעודי
    אבל לא תאמיני(גם אני לא האמנתי שאני עושה את זה)השתתפתי בשנה הראשונה אחרי השתחררתי מהצבא וחזרתי לירושלים ממרום גולן ועדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי  בשיעורי פילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית כשומע חופשי
    אני בטוח אגב שזה היה בהשפעתה של מישהי שרציתי ביקרה ולכן הלכתי.
    אני לא זוכר שביקשתי את רשות המרצה,גם לא היו מיילים אז:-),אני חושב שבתקופה ההיא זה היה מקובל
    אני לא זוכר במרחק הזמן מי היו המרצים אבל נדמה לי שהייתי בכמה הרצאות של סימון ובכמה של לייבוביץ
    ואחכ כבר "נשרתי" מלהיות שומע חופשי למרות שאני זוכר שזה היה מרתק.
    בשורה התחתונה אני מקבל כמובן את היותך הבוררת את המוץ מהתבן וזכותך לנהל את ההרצאות שלך בצורה שהכי נוחה לך

    אהבתי

    1. איך לא הלכת ללמוד אחרי החוויה הזו? 
      אלו בדיוק השיעורים שבהם אין לי בעיה (ולהיפך. אני מעודדת) שומעים חופשיים לבוא. שיעורי מבוא גדולים, שבהם המרצה נותן שואו, והקהל מקשיב, ולכל היותר שואל שאלה פה ושם. ואז (וגם כשאני הייתי סטודנטית) זה היה פתוח לכל, ולא כמו היום שצריך לשלם סכום מסוים ולהרשם. 

      אהבתי

      1. פחדתי מכשלון. חוויית בית הספר שחוויתי הייתה חוויה רעה מלאה בכשלונות עם השפלות בגלל הפרעת הקשב הלא מאובחנת שלי.
        רק בגיל 40 ניגשתי למבחני נהיגה ורק לפני שנתיים הלכתי ללמוד כזכור קורס בישול שבסופו היו מבחנים שעמדתי בהם בהצלחה.
        לא העזתי להתמודד עם לימודים גבוהים בגלל החשש הכבד מכשלון ותרצתי את זה במשך השנים בהמון תירוצים.
        רק אחרי שבתי אובחנה הבנתי המון דברים על עצמי ומכול י להשלים עם העבר שלי בתחום הלימודים,לסלוח לאלה שחשבו שאני טיפש ולהורי שהביאוני עד הלום:-)

        אהבתי

        1. כשהבן הצעיר שלי הפריע בבית הספר שלחו אותו לאיבחון. ניסו לשכנע אותי לתת לו כל מיני רטלין ושאר סמים אופנתיים שניתנים כמו סוכריות לכל מי שקצת יוצא מהקווים והריבוע. שאלתי איך יתכן שיש לו הפרעת קשב אם הוא קורא ספר ביום. האשמתי את המסגרת ואת המורים (והם מאוד לא אהבו את זה, וגם לא אותי מן הסתם). העיפו אותו מבית הספר היוקרתי בכיתה ח’. 
          ואני תוהה גם לגביך, שקורא ספרים לרוב, ולומד כל הזמן מכל הבא ליד. אתה מן הסתם קורבן של המערכת (וגם ההורים שלך, שהאמינו בה, קורבנות שלה). בסופו של דבר מצאת את הדרך שלך, אבל הכאב שחווית בדרך. מיותר.

          אהבתי

          1. היטבת לתאר,אני בהחלט קורבן של המערכת,זאת ועוד ,אני חושב שסיפרתי את זה אבל אומר בקיצור,הורי החליטו להשאיר אותי כיתה בכיתה ד. ,הם התייעצו עם מי שהתייעצו והחליטו על הצעד הזה. לא בית הספר דרש את זה ולא המורה. לו אותם יועצים שיעצו להם היו חושבים מה דבר כזה יעשה לנפשו הרכה של ילד בן 9,10 ומה זה יעשה לדימוי העצמי שלו,ספק אם היו עושים את הצעד הזה.
            המזל שבאמת קראתי המון,הידע הכללי שלי שהושג לבד עלה על הידע של התלמידים בכיתה החדשה ועדיין היה בי חרדה גדולה שיאפיינו אותי ככשלון כי לעזזאל מי נשאר כיתה בכיתה ד’?
            ולצערי הורי לא הבינו את זה

            אהבתי

            1. הורים עושים שגיאות. בדרך כלל הכוונות שלהם טובות, אבל התוצאות מכאיבות לא פחות. גם אנחנו עושים שגיאות, אבל אולי בגלל שכבר אין לנו אמון מוחלט בסמכות ובמערכת ואנחנו יודעים שמורים / רופאים / פקידים בכירים / רבנים (לדתיים שבינינו) / שרים ושאר ממונים על הציבור הם בני אדם כמו כולם אנחנו מפעילים יותר את שיקול הדעת שלנו, לטוב ולרע. באמת שהייתי בזמנו בצומת לא פשוט, להחליט אם להלעיט את הילד שלי ברטלין או קונצרטה ושאר חבריהם, או לשלוף אותו מתוך המערכת. כל המומחים אומרים לך שכן. בדיעבד צדקתי בגדול. 

              אהבתי

  12. אגב רציתי להוסיף משהו על המאזינים החופשיים, ואני מתנצל על כך שאני מלאה את דף התגובות, אבל לדעתי, יש לחייב מאזין חופשי בציון ומטלה.

    אספר לך סיפור, כשאני הייתי באונ’ זה היה בדיוק מתי ששלמה זנד הוציא את ’מתי ואיך הומצא העם היהודי’ ואני הלכתי לקורס שלו בדיוק בגלל זה. אבל דא עקא, כל האולם היה מואבס ומולעט פנסיונרים ממורמרים, דעתניים ובעיקר גסי-רוח. סטודנטים אשר הגיעו לשם כדי ללמוד נאלצו לשבת על המדרגות בעוד זנד התעמת והתגושש עם הפנסיונרים הנרגנים. זה היה סיוט, ולזנד יש כל-כך הרבה מה לומר שבהחלט מעניין, אדם מלומד לעילא ולעילא, אבל קשה היה לקבל אפילו פרומיל, הם עטו עליו כמו מכל כיוון, זה היה נוראי וזה הרס לי ולרבים אחרים את המוטיבציה לבוא לשעורים, ואני יודע שזה לא אשמתו של זנד כלל וכלל. 

    אהבתי

    1. (אל תתנצל. הדיונים בתגובות לוקחים אותי למקומות הכי מעניינים).
      אשר לזנד, אני כן קצת מאשימה אותו. מרצה צריך לדעת לא לתת לשומעים חופשיים ממורמרים ודעתניים שרוצים לחנך אותו ולהתעמת איתו להשתלט על החדר. משום בחינה שהיא – לא פיזית ולא תוכנית. אם הוא נגרר לעימותים האלה ולא שם להם גבול הוא או חסר ניסיון (ולא נראה לי שזה המצב עם זנד) או שהוא נהנה מהעניין. מכירה איקונוקלסטים כאלה שנהנים מהגלים שהם יוצרים בכוס המים שלהם. זה אולי מאשר להם את חשיבותם, את גודל המהפכה המדעית שהם מבקשים ליצור, בבחינת אם אתה לא מעצבן לא עשית דבר. וכן, זה בא על חשבון הסטודנטים ולכן מרתיח. 

      אהבתי

  13. אני תוהה ביני לבין עצמי האם תסכימי שאגיע לשיעור כשומע חופשי?
    אני שואל ברצינות. אפשר לדבר במייל על הנושאים שאת מעבירה, אני בטו שמשהו יעניין אותי. אשמח לבוא ואפילו להשתתף אם זה ידרש (סירוב יתקבל בהבנה אבל אני נודניק )

    אהבתי

      1. אני יכול למצוא משהו בסביבה שלי,אבל מעניין לשמוע מישהי שהולגת בדרכה של הכוהנת הגדולה…מבטיח לא לכתוב על זה כאן שם או בכל מקום אחר.
        ותודה על המדליה של התגובה המפתיעה ever.

        אהבתי

  14. מעניין לשמוע על זה מהזווית של המרצה. 
    שמעתי הרבה על התופעה של סטודנטים חופשיים שמשתלטים על הרצאות ומפריעים לסטודנטים עצמם. 
    מצד אחד זה מבורך שיש אפשרות כזאת. מצד שני זה חייב להיות בתנאי שזה לא מפריע, לא למרצה ולא לסטודנטים האחרים. ובאמת רצוי שגם יבצעו מטלות. ושוב, אין דין הרצאה (ביחוד באולם גדול) כדין סדנא או שיעור אינטימי דמוי סדנא…. 
    אהבתי את ההבדל בין שני הסירובים – האחד עם צביטה קטנה בלב, השני בנימוס אבל בהקלה גדולה.

    אהבתי

    1. כשמדובר בהרצאה פרונטלית לא אכפת לי שלא יכינו מטלות. יש כאלה שאפילו באים אלי ומבקשים לעשות את המבחן ואני מורידה אותם בעדינות מהרעיון. בעיקר כי אין לי חשק לבדוק . לפעמים אני שולחת להם את הטופס במייל פרטי במקביל למבחן, אם הם ממש ממש מתעקשים שהם רוצים לעשות. 
      חשבתי עליך כשהבנתי שאני מתעצבנת מהפנייה השנייה. זה לגמרי משהו בתוכי, שהשלכתי עליו. 

      אהבתי

  15. מודה שקראתי את הפוסט ויצאתי מבלוגך ללא כתיבת תגובה, כי אני לא מכירה את הנושא וודאי שלא מהצד שלך
    שבתי לקרא תגובות
    והנה אני כותבת …
    תמיד חשבתי שלהיות ’שומע חופשי’ לא דרוש לבקש רשות
    רק להודיע מן הסתם למזכירות למען הסדר הטוב .
    אני חשה שלקבל סרוב אכן מעליב ( כפי שגם את ציינת)
    אני מבינה שיש מגבלות גם להוספת ’שומעים חופשיים’
    וחבל יש כאלה שמפריעים למהלך השעור ולסטודנטים הרשומים .
    המבקש השני שכתבת לך את עברו הלימודי אולי רצה בכך לשכנעך את אמיתות כוונותיו ולא    מהתנשאות …

    אהבתי

    1. אני חושבת שסירוב בכלל מעליב, בכל הקשר. זה לא צריך להיות ככה, כי לפעמים זה באמת לא תלוי במי שאנחנו או במה שאנחנו שווים, אבל ככה זה מתפרש לנו. זה כמו סטירת לחי לפעמים. לכן גם קל לי יותר להציב גבולות אובייקטיבים ברורים – זה לא שאם תדברי עם המרצה ותשכנעי אותה שתכיני את ’שיעורי הבית’ היא תתן לך להשתתף. זה עקרוני: יש קורסים שבהם אין אפשרות בכלל לשומעים חופשיים להשתתף. 
      וגם אני סבורה שהמבקש השני לא היה בהכרח מתנשא, אבל ככה זה נקרא לי. שוב, עניין של מסננת אישית שאני צריכה לבדוק אותה.
      היום למשל הייתי בסופר, והנחתי את המצרכים על המסוע. בינתיים האישה שלפני הלכה להחליף משהו, והתור שלידינו התרוקן. הקופאית אמרה לי ’למה שלא תעברי קופה?’ ואני החוויתי לכל המצרכים שכבר עברו מהעגלה למסוע ואמרתי ’נראה לך?’ מיד היא נעלבה נורא ואמרה ’אבל למה את מאשימה אותי?’ לא האשמתי אותה, ולא הבנתי איפה היא ’קראה’ האשמה. זה בראש שלה, בגלל חוויות אחרות לגמרי. המנגנון מאוד ברור לי. 

      אהבתי

  16. השיחה עם טליק צבטה לי בלב, כי יש לי אבא כזה, שהיה קורא ובולע ספרים, ומכיר ספרות רבה ועשירה פי מליון ממני, שלמדתי פעם. כשאמא ניסתה לשלים ואר שני, היא שלחה אותו מספר פעמים לשיעור להקליט אותו כי לא יכלה להגיע, אז בשבילי הוא ישר קפץ לתואר שני 🙂 הוא היה כולו מוקסם ומהופנט בשיעורים שנכח בהם.לו היו נותנים לו לדבר, לו היה מתגבר על כל ההתרגשות שלו, לא היה סותם את הפה :-).
    גם כשאני למדתי, היו הרבה מאוד שומעים חופשיים, וזה אכן הפריע למהלך התקין של השיעורים. מצד שני, הלימוד באוני’ הוא כל כך שכלתני, הגיוני, מתודי וכו’ וכו’ שבעיני הוא חונק את ההבנה הפנימית של דברים. בשבילי, שהייתי בטוחה שאמשיך באקדמיה, בסופו של דבר היא מסמלת את הניתוק בין השכל והלב. צורת הלמידה שתמיד היתה בתוכי, מתה באוני’, השכל חגג, והלב קפא. זה הכי תבניות שיש. נקודות האור היחידות שהיו, היה עגנון (כי אי אפשר להרוג אותו), קורס מוסיקה שלקחתי (כי צלילים מהדהדים את הנשמה), וכל מקום שהיתה בו התורה (כי גם אותה אי אפשר להרוג, הגם שיש חוקרים/פרשנים/מורים שעושים כל שביכולתם להרוג).

    אהבתי

    1. אני חיה עם אוטו דידקט שיודע ויודע ויודע ים. אני יודעת שיש חוויות אקדמאיות מסוגים שונים, ולא כולן טובות. בכל זאת אני רואה בדרך כלל הבדל בין אנשים שעשו תואר ובין אלה שלא. בדרך כלל. יש יוצאים מן הכלל. אבל הכלל הוא שמי שלמד חשיבה ביקורתית יישם אותה בחייו גם בראיית סרטים וקריאת עיתון. העלאת רמת המודעות, ואולי לא מודעות מהסוג המואר, אבל בהחלט מהסוג השכלתני. זה לא פותר את הבעיות של מודעות מסוגים אחרים, אבל אי אפשר לפתור הכל באותה שיטה. זה קצת כמו מי שמצפה שבן/ת הזוג תמלא את כל הפונקציות: הרגשיות, השכליות, המיניות, החברתיות. אחר כך מתאכזבים נורא, והזוגיות נגררת או מפורקת. האקדמיה טובה לשכל. אצלי היא גם פתחה אופקים אחרים. אבל בהחלט אין בה הארה מהסוג הרוחני, ולדעתי גם לא צריכה להיות בה. 

      אהבתי

  17. הקראתי ולא הגבתי? מסתבר שכן! 

    אני קוראת אצלך ובתגובות על אקדמיה מעט שונה מזו שאני מכירה, כנראה בגלל התחום. אצלנו אין שומעים חופשיים מבחוץ, אלו שמגיעים הם קוליגות שבעיקר מוסיפים לקורס. מנהלת המעבדה שלי שלקחה את הקורס שלי ועזרה לי לפשט אותו לסטודנטים וחבר מחלקה שלי שלקח קורס אחר שלי וגם הוא הוסיף לקורס מבחינתי. 
    אולי אצלכם השפה יותר דומה לשפה שכולם מדברים לכן לאנשים יש את התחושה שהם יכולים להביע דיעה לגיטימית בלי לדעת הרבה, מה שיכול להוריד ולפגוע ברמת הדיון. 

    בעיקבות הכוהנת, בהחלט, ובעיני את כבר גדולה! 

    אהבתי

    1. נוטים לזלזל במדעים שאינם מדויקים, מדעי הדשא עאלק, כשבפועל להכשיר חוקר בתחומים שלנו לוקח כמעט כפליים זמן. בתחום שלי במיוחד לכל אחד יש מה לומר. זה יכול להיות נהדר (כי זה מעניין את כולם), אבל גם מזעזע, כי כל אחד בטוח שהא אכן יכול להביע דעה ושהיא לגיטימית כי הוא לא מבין בכלל איך זה עובד. מילא. שתהיה שנה אדירה. 

      אהבתי

      1. גם על ביולוגיה ואפילו על פיסיקה שמעתי אנשים ללא רקע אומרים דברים חסרי ביסוס בבטחון מלא. דן בראון עשה קריירה שלמה על להיות במרחק בטוח מהאמת ולברוא עולם משכנע להפליא שרק הקרובים לאמת מבינים עד כמה לא משקף את המציאות. ואני עדיין נהנית מהספרים שלו. 🙂

        מודה שאני קצת מקנאה על העיניין הרב שקורסים שלך מעוררים. לקורס שאני התכוונתי להעביר הסמסטר לא נרשמו מספיק סטודנטים ואני שוקלת לבטל אותו. אנחנו מחלקה קטנה מאוד, זה קורס לא פשוט לתואר שני בנושא שלא קרוב לכל הסטודנטים, נרשמו מעט מאוד אנשים למסטר השנה, ובכל זאת, עצוב לי. זה קורס שאני מאוד אוהבת כי הוא על הדברים שחייתי במשך עשר שנים. אומנם המשכתי משם הלאה, אבל עצוב לי שלא להעביר את הידע לסטודנטים. 

        שנה נפלאה לך ולבני ביתך!

        אהבתי

  18. האמת שלרוב הקורסים שאני עושה ששייכים למדעי החברה הם מאוד מעניינים
    הקורסים המדעיים מעניינים אבל הרבה יותר מאתגרים ודורשים מאמץ לא קטן לפעמים

    כבר כמעט שכחתי שהתחילה שנת לימודים חדשה (אצלינו זה כבר השבוע הרביעי ללימודים)
    הסימסטר טס

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s