סליחות

ביום כיפור אנחנו מתפצלים. כמו מרקו, 'הלב רוצה אל אמא', או בתרגום: לניגונים
המוכרים ולסגנון התפילה שאיתו גדלנו. השותף הולך לבית הכנסת הספרדי של אבא שלו,
יושב בגעגוע על הכסא שעדיין נושא את שמו של האב שכבר איננו כאן. אני בדרך כלל
מצטרפת להורים ולבית הכנסת האשכנזי, גם אם הוא כולל חזן עב בשר ובעל קול גדול וקצת
מאנפף שמתעכב ארוכות על כל הברה, וממלא את הרווחים בין המנגינה למילים על ידי נאי
נאי נאי בסופם, או דוחס מילים מהר מהר כדי שיתאימו למנגינה. המעבר של ההורים לשכונה החדשה מחייב התארגנות אחרת. כשאבא שלי יושב בגופיה ומכנסיים קצרים בגינה המוצלת הוא חוזר לקיבוץ ילדותו. יחד עם המעבר הוא השיל את מעטה ה'דתי פאסיבי' שלבש כל השנים. לצוּם השנה הוא ממילא לא יכול, ואין לו גרם אחד של חשק ללכת לשום בית כנסת. אני מקבלת על עצמי ללוות את אמא שלי לבית הכנסת. בערב החג אני לוקחת אותה איתי לבית כנסת בשכונה. עזרת הנשים קטנה וצפופה, וריח הבושם של הנשים עושה לי בחילה. אמא שלי מתמקמת בשורה הראשונה ופותחת את הוילון הכבד כדי לשמוע מה קורה. היא כמו ילדה קטנה עכשיו, מעירה בקול הערות על מה שהיא רואה, פונה בהתלהבות לאישה שיושבת משמאלה שמתעלמת ממנה בהפגנתיות וגם סוגרת את הוילון בתנועה שהיא החלטית כשם שהיא צדקנית. לאמא שלי לא אכפת: 'תראי איזה יפים ספרי התורה' היא מתלהבת. הם באמת יפים, בתוך תיבות מעץ עטורות בכסף ובצעיפים צבעוניים. אנחנו בבית כנסת ספרדי מן הסתם, ואני יודעת שאצטרך לעבור את
האורדיל של ה'מכירות' – מכירה פומבית של כיבודים שונים במהלך התפילה. 'פתיחת ההיכל
בתפילת "על הפרנסה" – סגולה נדירה לשנה נהדרת' משדל המוכר, 'מי מציע
מאתיים שקל?'. פתיחת ההיכל נמכרת במחיר שיא של ארבעת אלפים ש"ח, ובתוך כל זה
אני לא יכולה שלא להרגיש מיאוס. אני יודעת שכל בית כנסת צריך את הכסף הזה,
ושהאשכנזים אמנם לא עסוקים במכירה פומבית של כיבודים, אבל מוכרים כיסאות ישיבה
מראש ומדביקים מדבקות עם השם עליהם, וגורמים לאנשים שנכנסו לרגע להרגיש כמו משיגי
גבול. אולי בגלל שהשד המוכר פחות נורא, המכירה הזו נראית לי כמו הפרה גסה של קדושת
היום. השותף שגדל בטהראן סיפר ששם לא רק מתחייבים לשלם, אלא גם משלמים בו ביום
כיפור, כי הגבאי יודע שאם לא יגבה את הכסף במקום הוא לא יראה את האנשים האלה או את
כספם מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא.את הוידוי המוכר 'אשמנו, בגדנו, גזלנו' שאותו ממלמלים בליווי הכאה סמלית של האגרוף על הלב עם כל פועל, בחר החזן להמיר בנוסח ארוך במיוחד. על כל אות נוספו חטאים רבים, בהתלהבות של חוזרים בתשובה. לא רק אשמנו, גם אכלנו מאכלות אסורים. ניחא. לא רק גזלנו, גם גנבנו, ודיברנו לא רק דופי, אלא דיברנו אחד בפה ואחד בלב. כל זה מייגע מאוד, אבל אז מגיע החזן לאות ה"א. ל'הֶעֱוִינוּ' הותיק נוסף גם חטא נורא של 'הִרְהַרְנוּ הִרְהוּרִים רָעִים בַּיּום וּבָאנוּ לִידֵי
טֻמְאַת קֶרִי בַּלַּיְלָה', והשיא: 'הרבינו שיחה עם האישה'. בנקודה הזו המוח שלי מתפוצץ. ודאי שהרבינו שיחה עם האישה. אלה השיחות הטובות ביותר.

בדרך חזרה כשאמא נשענת על זרועי אני יודעת לאיזה בית כנסת לא נלך מחר.
אני שואלת את אחד המתפללים היכן יש בית כנסת אשכנזי בסביבה. 'בבית האבות הסמוך
מתקיימת תפילה' הוא אומר, ואחרי היסוס מה הוא מוסיף 'אל תלכו לשם. ספר התורה שלהם
פסול'. מושלם, אני חושבת לעצמי, ולמחרת אנחנו שמות פעמינו לבית האבות. מחוץ לבית
יושבות על ספסלים חברות הפרלמנט הנשי, העובדות הזרות במרחק צעקה. אני ואמא שלי
נכנסות לעזרת הנשים. אני מסמנת לאמא שלי לשבת על כיסא פנוי, אבל הזקנה שיושבת לידו
מזדעקת: 'לא! כאן יושבת יוספה! היא רק הלכה לשירותים'. אני מושיבה את אמא שלי על
כסא פלסטיק בצד, ומתיישבת לצידה. הכסא של יוספה נותר מיותם במהלך כל התפילה, וכל
אישה שנכנסת שומעת את השאלה המבועתת של הזקנה: את ראית את יוספה? היא הלכה לשירותים ולא חזרה! אולי ננעלה שם?

תפילה בבית אבות מתאימה לנו במיוחד. כולם יושבים כל הזמן, אפילו בתפילת העמידה. החזן מתפלל בדילוגים, וכל כמה זמן עולה מירמור מעזרת הנשים: איפה הוא עכשיו? באיזה עמוד? מצאתי את עצמי, המשתתפת הצעירה ביותר, קוראת בקול אחת לכמה דקות 'עכשיו בעמוד 299 למעלה'; 'עכשיו 312 באמצע'. אחרי כל קריאה שלי נשמעו רשרושי דפים, ואישה שתרגמה בכל פעם לשכנתה את מספר העמוד לרומנית. החזן שר את השירים בעצמו, ומעזרת הנשים עלתה קול ענות חלושה. טקס 'יזכור' היה ארוך ומרגש במיוחד. אני נוהגת לצאת החוצה בדרך כלל, עם כל הצעירים. הפעם זה לא בא בחשבון: גם אין צעירים שיצאו החוצה וגם אמא שלי נזקקה לעזרתי. ובעיקר פחדתי שאיזו יוספה, המקורית או אחרת, תבוא ותגזול את מקומי. אחרי 'יזכור', שהסתיים בשירה מרגשת של שירה של חנה סנש 'אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם' יצאו חלק מהאנשים החוצה. עדיין עזרת הנשים היתה מלאה מפה לפה. ספרתי בסביבות ארבעים נשים. לעומת זאת עזרת הגברים היתה ריקה. היה שם מניין בדיוק, ואחרי 'יזכור' נצפו כמה מהותיקים יותר מחליקים החוצה, הליכונים והכל. החזן מצא את עצמו לא רק עם ספר תורה פסול, אלא גם בלי מניין, שבעה זכרים בוגרים בלבד נותרו עימו. מה נעשה
עכשיו? נשמעה התהייה. הבטתי סביבי. כל כך הרבה נשים בוגרות, אבל הן לא נספרות.
תפילת מוסף נאמרה איפוא, במהירות, בלי קדיש ובלי יותר מדי שהיות. בואי נלך, אמא,
הושטתי לה את זרועי. מקום נהדר. נחזור גם לנעילה.

Aron Demetz