סליחות

ביום כיפור אנחנו מתפצלים. כמו מרקו, 'הלב רוצה אל אמא', או בתרגום: לניגונים
המוכרים ולסגנון התפילה שאיתו גדלנו. השותף הולך לבית הכנסת הספרדי של אבא שלו,
יושב בגעגוע על הכסא שעדיין נושא את שמו של האב שכבר איננו כאן. אני בדרך כלל
מצטרפת להורים ולבית הכנסת האשכנזי, גם אם הוא כולל חזן עב בשר ובעל קול גדול וקצת
מאנפף שמתעכב ארוכות על כל הברה, וממלא את הרווחים בין המנגינה למילים על ידי נאי
נאי נאי בסופם, או דוחס מילים מהר מהר כדי שיתאימו למנגינה. המעבר של ההורים לשכונה החדשה מחייב התארגנות אחרת. כשאבא שלי יושב בגופיה ומכנסיים קצרים בגינה המוצלת הוא חוזר לקיבוץ ילדותו. יחד עם המעבר הוא השיל את מעטה ה'דתי פאסיבי' שלבש כל השנים. לצוּם השנה הוא ממילא לא יכול, ואין לו גרם אחד של חשק ללכת לשום בית כנסת. אני מקבלת על עצמי ללוות את אמא שלי לבית הכנסת. בערב החג אני לוקחת אותה איתי לבית כנסת בשכונה. עזרת הנשים קטנה וצפופה, וריח הבושם של הנשים עושה לי בחילה. אמא שלי מתמקמת בשורה הראשונה ופותחת את הוילון הכבד כדי לשמוע מה קורה. היא כמו ילדה קטנה עכשיו, מעירה בקול הערות על מה שהיא רואה, פונה בהתלהבות לאישה שיושבת משמאלה שמתעלמת ממנה בהפגנתיות וגם סוגרת את הוילון בתנועה שהיא החלטית כשם שהיא צדקנית. לאמא שלי לא אכפת: 'תראי איזה יפים ספרי התורה' היא מתלהבת. הם באמת יפים, בתוך תיבות מעץ עטורות בכסף ובצעיפים צבעוניים. אנחנו בבית כנסת ספרדי מן הסתם, ואני יודעת שאצטרך לעבור את
האורדיל של ה'מכירות' – מכירה פומבית של כיבודים שונים במהלך התפילה. 'פתיחת ההיכל
בתפילת "על הפרנסה" – סגולה נדירה לשנה נהדרת' משדל המוכר, 'מי מציע
מאתיים שקל?'. פתיחת ההיכל נמכרת במחיר שיא של ארבעת אלפים ש"ח, ובתוך כל זה
אני לא יכולה שלא להרגיש מיאוס. אני יודעת שכל בית כנסת צריך את הכסף הזה,
ושהאשכנזים אמנם לא עסוקים במכירה פומבית של כיבודים, אבל מוכרים כיסאות ישיבה
מראש ומדביקים מדבקות עם השם עליהם, וגורמים לאנשים שנכנסו לרגע להרגיש כמו משיגי
גבול. אולי בגלל שהשד המוכר פחות נורא, המכירה הזו נראית לי כמו הפרה גסה של קדושת
היום. השותף שגדל בטהראן סיפר ששם לא רק מתחייבים לשלם, אלא גם משלמים בו ביום
כיפור, כי הגבאי יודע שאם לא יגבה את הכסף במקום הוא לא יראה את האנשים האלה או את
כספם מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא.את הוידוי המוכר 'אשמנו, בגדנו, גזלנו' שאותו ממלמלים בליווי הכאה סמלית של האגרוף על הלב עם כל פועל, בחר החזן להמיר בנוסח ארוך במיוחד. על כל אות נוספו חטאים רבים, בהתלהבות של חוזרים בתשובה. לא רק אשמנו, גם אכלנו מאכלות אסורים. ניחא. לא רק גזלנו, גם גנבנו, ודיברנו לא רק דופי, אלא דיברנו אחד בפה ואחד בלב. כל זה מייגע מאוד, אבל אז מגיע החזן לאות ה"א. ל'הֶעֱוִינוּ' הותיק נוסף גם חטא נורא של 'הִרְהַרְנוּ הִרְהוּרִים רָעִים בַּיּום וּבָאנוּ לִידֵי
טֻמְאַת קֶרִי בַּלַּיְלָה', והשיא: 'הרבינו שיחה עם האישה'. בנקודה הזו המוח שלי מתפוצץ. ודאי שהרבינו שיחה עם האישה. אלה השיחות הטובות ביותר.

בדרך חזרה כשאמא נשענת על זרועי אני יודעת לאיזה בית כנסת לא נלך מחר.
אני שואלת את אחד המתפללים היכן יש בית כנסת אשכנזי בסביבה. 'בבית האבות הסמוך
מתקיימת תפילה' הוא אומר, ואחרי היסוס מה הוא מוסיף 'אל תלכו לשם. ספר התורה שלהם
פסול'. מושלם, אני חושבת לעצמי, ולמחרת אנחנו שמות פעמינו לבית האבות. מחוץ לבית
יושבות על ספסלים חברות הפרלמנט הנשי, העובדות הזרות במרחק צעקה. אני ואמא שלי
נכנסות לעזרת הנשים. אני מסמנת לאמא שלי לשבת על כיסא פנוי, אבל הזקנה שיושבת לידו
מזדעקת: 'לא! כאן יושבת יוספה! היא רק הלכה לשירותים'. אני מושיבה את אמא שלי על
כסא פלסטיק בצד, ומתיישבת לצידה. הכסא של יוספה נותר מיותם במהלך כל התפילה, וכל
אישה שנכנסת שומעת את השאלה המבועתת של הזקנה: את ראית את יוספה? היא הלכה לשירותים ולא חזרה! אולי ננעלה שם?

תפילה בבית אבות מתאימה לנו במיוחד. כולם יושבים כל הזמן, אפילו בתפילת העמידה. החזן מתפלל בדילוגים, וכל כמה זמן עולה מירמור מעזרת הנשים: איפה הוא עכשיו? באיזה עמוד? מצאתי את עצמי, המשתתפת הצעירה ביותר, קוראת בקול אחת לכמה דקות 'עכשיו בעמוד 299 למעלה'; 'עכשיו 312 באמצע'. אחרי כל קריאה שלי נשמעו רשרושי דפים, ואישה שתרגמה בכל פעם לשכנתה את מספר העמוד לרומנית. החזן שר את השירים בעצמו, ומעזרת הנשים עלתה קול ענות חלושה. טקס 'יזכור' היה ארוך ומרגש במיוחד. אני נוהגת לצאת החוצה בדרך כלל, עם כל הצעירים. הפעם זה לא בא בחשבון: גם אין צעירים שיצאו החוצה וגם אמא שלי נזקקה לעזרתי. ובעיקר פחדתי שאיזו יוספה, המקורית או אחרת, תבוא ותגזול את מקומי. אחרי 'יזכור', שהסתיים בשירה מרגשת של שירה של חנה סנש 'אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם' יצאו חלק מהאנשים החוצה. עדיין עזרת הנשים היתה מלאה מפה לפה. ספרתי בסביבות ארבעים נשים. לעומת זאת עזרת הגברים היתה ריקה. היה שם מניין בדיוק, ואחרי 'יזכור' נצפו כמה מהותיקים יותר מחליקים החוצה, הליכונים והכל. החזן מצא את עצמו לא רק עם ספר תורה פסול, אלא גם בלי מניין, שבעה זכרים בוגרים בלבד נותרו עימו. מה נעשה
עכשיו? נשמעה התהייה. הבטתי סביבי. כל כך הרבה נשים בוגרות, אבל הן לא נספרות.
תפילת מוסף נאמרה איפוא, במהירות, בלי קדיש ובלי יותר מדי שהיות. בואי נלך, אמא,
הושטתי לה את זרועי. מקום נהדר. נחזור גם לנעילה.


Aron Demetz

72 תגובות בנושא “סליחות

  1. זרה לי החוויה שאת מתארת. גדלתי פה ולא פה, כך מתברר לי מפעם לפעם.

    אני כן מאוד מאוד מזדהה עם הבחילה שלך מבשמים. יש לי אותה רגישות ומבחינתי אדם שמבושם בכבדות זה פיגוע סביבתי. איף. בהריון זה בכלל היה נורא.

    מי זה השותף? בעלך, בן זוגך?

    אהבתי

    1. אפילו עבורי התפילה הפעם היתה חוויה אנתרופולוגית, גם בבית הכנסת הספרדי בערב וגם באשכנזי בבית האבות בבקר. התפילה בבית כנסת דורשת התמצאות, ומי שלא גדל לזה הולך מהר מאוד לאיבוד. כך שאת בטח לא לבד. אם כבר זה היה קצת עולם הולך ונעלם, ואולי מעניין בגלל זה.
      ’השותף’ זה הכינוי האישי והמאוד אידיוסינקרטי שלי ל’בעל’ – מילה שלא עוברת מסך אצלי למרות רגילותה. ואת צודקת לגבי רגישות לבושם והריון. שילוב קשה במיוחד. 

      אהבתי

      1. בכל פעם שאני שומעת את המילה "בעלי"/"בעל" משהו בתוכי מתכווץ. אני תמיד מביטה סביבי כדי לבדוק האם עוד מישהו סביבי החסיר פעימת זעזוע כמוני לשמע הכינוי הנורא הזה, אבל לצערי הוא כבר כה מושרש בנו שנדמה שאף אחד לא מפנים עד כמה הוא מקטין ומזלזל.

        אהבתי

        1. כל כך נכון! נדמה לי שזה עניין של אנשים מילוליים במיוחד, מלו. אני מרגישה את המילים, טועמת אותן, את הצליל, את השדה הסמנטי, את ההקשר. ומילה כזו, ’בעל’, אכן משקפת מערכת יחסים חד צדדית ולא שוויונית בעליל, גם אם האקדמיה ללשון העברית טוענת ש:"בלשוננו סתם בעל (’בעל טוב’ וכיו"ב) הוא בעל לאישה, ולא לשדה, לבית, לחפץ או לבעל חיים… האומרים בעלה, בעלי וכדומה בעברית של ימינו מכוונים רק לעניין husband ולא לזיקת בעלות, לדירה למשל. בשימוש החי לדורותיו נוצרה אפוא הבחנה ברורה בין ’בעל’ במשמעות husband ל’בעל’ במשמעות אדון, מי שהדבר שייך לו… מבחינה זו אין הצדקה לשונית להמציא מילה חדשה ולדחות את המילה בעל". ובכל זאת הם מציעים חלופות אחרות. 

          אהבתי

          1. אני מבינה. עד לא מזמן דבקתי בעמדה ש"בעלי" זו מילה כל כך שגורה וקצרה, שאין טעם לנהל מאבקים על גביה. בסך הכל מילה, כמו עוד מילים שהמקור שלהן בעולם הישן. 
            לאחרונה המילה הזו התחילה להפריע לי. אני חורקת שיניים כשאומרת אותה, אבל עוד לא הצלחתי להחליט על חלופה שמתאימה לי. בפוסט האחרון החלפתי ב"בן זוגי" אבל זה קצת מסורבל מדי. את "אישי" אני לא אוהבת. שותף זה מעניין, אבל לא מרגיש לך מרוחק קצת? הרי אנשים נשואים הם יותר משותפים…

            אהבתי

            1. כל חלופה תהיה חלקית, ואישית לגמרי. היה לי פה פעם בלוג אחר, ושם קראתי לו ’האיש’, בבחינת אם אני האישה, הוא האיש, בה"א הידיעה. אמנם מערכת היחסים של זוג נשוי כוללת יותר אספקטים משותפות בלבד, אבל בעיני זה העיקר, השותפות באותו חלל, באותם משאבים, באותן חובות וזכויות משפחתיות. ובחיים האמיתיים שלי אני לא קוראת לו ’שותף’, אבל גם לא ’בעל’. כאמור, זה לא עובר לי בגרון. בן זוג, עם כל הסירבול שבו, עושה את העבודה, גם אם יש אנשים שמרימים גבה ותוהים אם אנחנו נשואים כדת וכדין או לא.   

              אהבתי

            2. אנחנו לא נשואים לא כת ולא כדין, ככה שבן זוג זו ההגדרה המדוייקת בפועל. אבל דווקא אהבתי את "האיש".

              אהבתי

  2. איזה פוסט, איזה חג. נשארתי עם טעם חמוץ מתוק. מאד העציבה אותי כל הסיטואציה, היהדות מצטיירת כ״כ עייפה ועבשה. יש יותר מדי קהילות שנראות ככה, זה העציב אותי תמיד. כשאני יודעת שכך יהיה בבית הכנסת במקום בו אני נמצאת, אני מוותרת על התפילה רק לא לחוות את החג ככה, בתחושות כאלו.
    מצד שני, ממש שעשע אותי שהפכת לחזנית מספרי העמודים שם. באמת הרסת אותי. הבנתי שיש קהילות בחו״ל (אירופה/ ארה״ב) הגבאי אכן מעדכן את ציבור המתפללים בעמודים. ובאמת, מה עלה בגורלה של יוספה?  

    אהבתי

    1. היהדות זקנה מאוד, ועברה כבר כל כך הרבה תהפוכות וגלגולים ולידות מחדש שאני לא ממש דואגת לה, נדמה לי שהיא תשרוד. הצורה המסוימת הזו שלה כנראה מיצתה את עצמה, ודאי בהיבטיה מדירי הנשים שלא לומר מיזוגניים. אל תרבה שיחה עם האישה, המלמד ביתו תורה כאילו למדה תיפלות ועוד כהנה ממתקים שהקפיצו אותי כבר בבית הספר – צריכים למצוא את מקומם ולהשאר ברובד ההקשר ההיסטורי. מי שמנסה להאחז בהם ולתלות את כל האמונה כולה בתפיסות עולם שרווחו פעם – ימצא את עצמו באמת שריד ארכאי לעולם הולך ונעלם, כמו שפות נדירות. 
      אשר ליוספה, מודה שגם אני כבר דואגת לה. מצד שני, אין לי שום ערובה שהיא אכן קיימת. מקווה שאם היא אכן ננעלה בשירותים היא כבר נמצאה 

      אהבתי

      1. אני מאמינה ביהדות. אני לא חושבת שהיא ארכאית, אלא נצחית, והיא לא שרדה לחינם. מה שתיארת היה נשמע עייף ומיושן, אבל זה לא חייב להיות ככה. אני מכירה יהדות פתוחה ושוויונית יותר (ועדיין אורתודוקסית). אפשר לתקן עולם ואפשר לתקן את התרבות השוביניסטית הזו שנדבקה ביהדות, כי היא ממש זניחה לעומת התורה והיהדות בכללותה. כך שיש להפריד ולא לתת לאמירות מפעם להשחיר הכל. בהחלט מסכימה איתך שההתייחסות המיושנת הזו לנשים צריכה להישאר מאחור. ולאט לאט זה קורה. יש היום פמיניזם דתי, הוא צובר תאוצה והוא מתקן ומציל מלזרוק את האמונה. 

        אהבתי

        1. מסכימה, וגם אני חושבת שצריך להזהר מלזרוק את התינוק עם המים. אלא שאני אישית כבר הרמתי ידיים: אולי אם הייתי צעירה הייתי נלחמת על פולחן כלבבי, ויש בית כנסת אחד שאני מאוד מחבבת שיש בו 3 עזרות: גברים, נשים ומעורבת שגם משתף נשים בפולחן באופן שמתקבל גם על האורתודוקסים והנשים קוראות בתורה ועולות לתורה בו. איכשהו אני נשמטתי לי בדרך, ומרגישה שזה כבר לא ’שלי’ במובן הכי בסיסי של המילה. עניין של גיל אולי. הפמיניזם הדתי צריך באמת להיות הרבה יותר דומיננטי, ואני מאוד מעריכה נשים שעדיין שם ונלחמות כדי למצוא להן מקום ולהשאר שם. אני ויתרתי, ונשאר לי רק ללוות את אימי בימים נוראים ולכתוב פוסטים כאלה, ביקורתיים 

          אהבתי

          1. כמעט ויתרתי גם. אני כמעט מוותרת כל הזמן (שמת לב בפוסטים). אבל היהדות חזקה ממני מכדי שאוכל להניח לה ויחד עם זאת, ההדרה כואבת לי מדי שאקבל אותה כך. אני מאד אוהבת בתי כנסת שוויוניים, אפילו חולמת לעצב אחד. מעניין אותי לאיזה בי״כ את מתכוונת.. בירושלים?

            אהבתי

            1. (ראיתי, מקווה שזה בסדר ותודה)
              אין לי איזו אג׳נדה להחזיר אותך בתשובה, אבל אני לא חושבת שזה אף פעם מאוחר מדי. Never say never. כי זו רוח (ורוח מנשבת, אולי עוד תבוא לכיוונך) וכי גרסא דינקותא. ובהחלט בהחלט מקור לכוח. 

              אהבתי

            2. זה בסדר גמור, לעיניך בלבד, לא רציתי שיישאר לחטטנים סקרנים אחרים. נבר סאיי נבר זו סיסמה שאני מאמינה בה באמונה שלמה, וכבר היו לי התחלקויות חזרה פה ושם לגירסא ההיא. בין היתר ביום הכיפורים האחרון, כפי שהפוסט מעיד. ועצם הידע עוזר גם כן, ועל כך אני תמיד מודה.  

              אהבתי

  3. החזן בבית הכנסת הראשון אכן נשמע כמו מי שעסוק רוב הזמן בהרהורי עבירה ..שיתחיל בלבקש סליחה מאישתו .

    נשארתי מסוקרנת/מוטרדת לגבי יוספה איפה היא?השלום לה ?!  

    וידוע שבבתי האבות לא אלמן ישראל -יש הרבה פנויות .. 

    חיבוק גדול והרבה בריאות .

    אהבתי

    1. בדיעבד הסתבר לי שאכן מדובר בקהילת חוזרים בתשובה – ש"סניקים, מה שמסביר הרבה דברים. מי שהקים את בית הכנסת אמר שהם הצילו את בית הכנסת, שבלעדיהם הוא היה נסגר. שיעור מעניין בדמוגרפיה. 
      ריבוי האלמנות לעומת האלמנים אכן נושא מוכר. והיו שם גם דינמיקות נוספות שהזכירו לי הווי של תיכון. פלא שמצאתי את עצמי בתפקיד המורה?

      אהבתי

  4. לדעתי האישית את מה שלא ניתן לתאר במילים – מתארת התמונה.
    ואשר ליוספה – אם היא לא ננעלה בשירותים היא בטח קפצה לשאולי לאכול איתו ’פיתה-על-הגז’ 🙂

    אהבתי

  5. רק בשנים האחרונות אני מבינה שיש נוסחים ומנהגים שונים בכל עדה לכל החגים. ואני  מודה שבכל פעם זה מפתיע אותי מחדש.
    אני מזדהה מאד עם הרתיעה מריח הבושם המעיק. יש בשמים שהם גרועים יותר מריחות גוף. פולשניים ומחניקים, יש בשמים שצריך לאסור לשימוש בציבור.

    אהבתי

    1. בדיוק! כמו עישון. בסוף יגלו שזה גם מסרטן, ושיש לריח בושם כבד השלכות על ה’מתבשמים הפאסיביים’. זוכרת שכתבת על זה פעם משהו, בהקשר של הלימודים. אחד הקשים. 

      אהבתי

      1. אני מכירה מישהי שמתה מריח של בושם. היא היתה חולת אסתמה שהפסיקה טיפול קבוע לצורך השתתפות במחקר חדשני, הריחה בושם חזק במיוחד חטפה התקף קשה מאד ומתה…

        אהבתי

  6. בבר המצווה שלו עלה הילד לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי,  ודי התוודעתי אז לדרכיהם.  הם תמיד מסבירים באיזה עמוד הם קוראים ובאופן כללי מקבלים יפה את מי שאינם מתמצאים בהלכות המקום.  אבל למצוא מקום פנוי אצלם ביום הכיפורים היה גם כן משימה לא קלה.

    ונזכרתי בדן בן אמוץ,  שגיבור ספרו ’לזכור ולשכוח’ מסביר שאינו הולך אף פעם לבית הכנסת,  כי (בערך)  ’אנשים שם מדברים בקול רם עם אלוהים, ולכן הוא לא יכול לשמוע את מה שאני אומר לו’.

    אהבתי

    1. הציטוט מדן בן אמוץ הזכיר לי את השנה שבה שהינו בחו"ל בעיירה לא גדולה אבל בעלת 4 בתי כנסת מסוגים שונים: יאנג איזראל (שמקביל בערך לדתיים הסרוגים שלנו), חבד, קונסרבטיבים ורפורמים. גרנו אז בבית מרוחק שעת הליכה ממרכז העיירה, ולכבוד יום כיפור הזמינו אותנו לשהות בבית של משפחת חברים במרכז העיירה כדי להקל עלינו את ההליכה. הלכתי עם השותף מבית כנסת אחד למשנהו, ובסוף הוא הישיר מבטו אלי, ואמר: אני מצטער, אבל הכל רועש מדי עבורי. אני הולך הביתה להתפלל.

      אהבתי

  7. התאור שלך כרגיל מעניין
    ונותן תחושה כאילו היינו שם איתך .
    אני הולכת כבר שנים רבות לאותו בית הכנסת
    בשנים הראשונות לאחר שאמי ז"ל נפטרה ישבתי במקום שלה ( כמה קשה היה ) עד שהפסקתי לשלם עבור המקום וגם הלוחית עם השם שלה הוסרה כמו כל הלוחיות של נשים שכבר לא איתנו…
    כל השורה הראשונה ללא שמות ואפשר לשבת. המראה והתחושה לא קלים למי שזוכר את הנשים שישבו שם. את האשה שיששבה ליד אמי נהגתי לבקר כל יום הכיפורים ( כתבתי על זה פוסט בעבר) וגם היא איננה
    הלכתי לשמוע  בערב "קול נדרי"  ולפנה"צ לתפילת ’יזכור’ ואני חושבת  שזאת פעם ראשונה ( למרות גילי המבוגר) שחשתי תחושה לא טובה כאשר לא שומעים כלום ( גם אנחנו פותחים מעט את החלון והוילון המפריד) והגברים קוראים בקול ווהנשים רק ממלמלות בשקט. ( אולי בשנה הבאה אי"ה אלך לתפילת "נעילה" לבי"כ רפורמי ) בתכנון רציתי ללכת לתפילת "נעילה" לבי"כ הספרדי שקרוב יותר לביתי . .

    אהבתי

    1. שוחחתי עם חברה וסִכמנו  שתקיעת שופר היא תקיעת שופר ולא משנה באיזו עדה, אך עקב הצום לא יצאתי גם לפנות ערב….
      הפוסט שלך  הביא אותי (כמעט) לכתוב פוסט בעצמי . 
      אצל אבא שלי בבית האבות  אולם ביה"כ היה גדוש וזה שימח את אבא שלי שעד השנה היה אחראי לנושא , היו הרבה גברים שנוהגים ללכת ליבה"כ  רק בחגים. הנשים יושבות מאחור , לא בטוחה שיש פרגוד הפרדה..

      אהבתי

      1. עניין הישיבה הנפרדת בבית כנסת והמסכים שהולכים ונהיים כבדים ככל שמקצינים יותר הוא אחד הנושאים שהכי מפריעים לי, אולי יותר מההדרה מהפולחן עצמו והפיכת הנשים לצופות פאסיביות בלבד בטקס שמתנהל על ידי גברים באופן בלעדי. הרי בתי הכנסת של פעם, למשל במצדה, לא היו נפרדים, וכל עניין עזרת הנשים מאוחר יותר. ובמקביל, גם העובדה שנשים לא נחשבות לצורך מניין, כמו ילדים קטנים. אני מודעת לכך שזה עניין של מסורת והרגל, אבל מה יקרה אם ישבו נשים וגברים יחד? זה עוד פן של התפיסה של הנשים כאווזות מקרקרות חסרות דעת או כליליות פתייניות שמסיטות את הגבר ממה שהוא צריך לעשות. בינינו, זה באמת נמאס. 
        אולי בכל זאת תכתבי פוסט על חווית יום הכיפורים שלך?

        אהבתי

  8. אחד הפוסטים המענגים ביותר שלך. צחקתי המון, החל מ"ספר תודה פסול? מושלם!", דרך יוספה ולבסוף, מדמיינת אותך מכריזה את מראי המקום ושומעת את רשרוש הדפים.
    מתאים לאופי המרדני שמצטייר לך, לשוב שוב לבית הכנסת הזה.

    החוסר במניין לא מפתיע, הרי ידוע שבבתי אבות גברים הם מצרך נדיר (ונחשק). 

    נראה לי שזו הפעם הראשונה שאת מספרת שהשותף גדל בטאהרן. כמו סבתי. למרות הפיצול יש לי התחושה שאתם מסיימים את יום כיפור יחד, על קערת פלודה 🙂

    אהבתי

  9. אני חושבת שהיתה יוספה אמיתית אחת פעם, והחברה שלה אולי לא זוכרת שהיא כבר איננה.
    או שהיא היתה יושבת לידה בבית כנסת אחר במשך שנים.
    יכולים להיות כל כך הרבה הסברים, בעצם.

    גם אני לא הלכתי לביה"כ וצמתי הכל בלי שיעורים איזה כיף! הרעידות התחילו רק אחרי שהצום יצא. לא רוצה להזכר בכיפור הזה, בעצם. משמע שהכיפור שלך היה נחמד, פחות או יותר…

    אהבתי

    1. צמת הכל בלי שיעורים תוך כדי הנקה?  אבל את יודעת למה את מסוגלת ולמה לא, וטוב שהרעידות באו רק בסוף. הבת שלי כבר 6 שנים לא צמה כי היא או בהריון או מניקה. והיא מהסוג שמתעלף בצום גם במצב רגיל, באמצע בית כנסת, וכולם מתנפלים עליה עם סוכריה ובקבוק מים (טרו סטורי). היה כיפור מעניין מאוד, סך הכל. חוויה. 

      אהבתי

  10. הפוסט הזה צמרר אותי בכמה מקומות……..ובאמת גם אצלי "אל תשליכני לעת זקנה" זו האמרה שנוגעת ביותר ללבי. בילדותי הלכתי עם ילדי השכונה לבית הכנסת (כנראה ספרדי, אז לא ידעתי שיש עדות) שהיה מעבר לרחוב וסמוך לגן החובה שלי. היינו מקשיבים מבחוץ או מתגנבים פנימה (בנים ובנות כאחד). כף רגלם של הורי, שמו"צניקים מושבעים, לא דרכה שם מעולם. אבי גדל מסורתי אבל התנער מהדת בנערותו ומתמיד בכך עד היום. כשגרנו בחו"ל התלוויתי מדי פעם לסבי וסבתי שהצטרפו (עם הגירתם לארה"ב) לבי"כ קונסרבטיבי – מספיק מסורתי לטעמם אבל יותר ידידותי לסביבה (גברים נשים יחד). כשחזרנו ארצה גיליתי לראשונה את עניין העדות, ודווקא בית הכנסת הספרדי שלידנו משך אותי יותר – אבל כמו בילדות, הלכתי עם חבורת ילדים/נערים והקשבנו מבחוץ. מזה שנים שאני לא מתקרבת לבית כנסת….זה לא מה שהיה.

    אהבתי

    1. היו לי הרבה תהיות במהלך החיים על מקומו של בית הכנסת (מילולית ’מקום הכינוס’, וכך גם ביונית ’סינ-אגוגה’ שהתגלגלה לאנגלית סינגוג – לבוא ביחד) בחיים הקהילתיים העכשיוויים. דווקא בחו"ל נתקלתי בתופעה המדהימה שהישראלים הכי אפיקורסיים, שמוצניקים וחילוניים להכעיס, הפכו לחברי קהילה אדוקים, מתוך הכרה שבלי בית הכנסת כל הזהות היהודית שלהם (ואגב כך גם הישראלית) נמחקת תוך דור אחד. אין לזה בהכרח קשר לאמונה, אלא יותר לזהות, ולשייכות הקבוצתית. בארץ התנועה הקונסרבטיבית והרפורמית לא תפסו תאוצה רבה (אם כי אולי זה משתנה מעט בשנים האחרונות) בגלל שכל מקום הפולחן לא הכרחי כל כך בחברה שבה הסמלים היהודיים נוכחים בחיים של כולם, ואנחנו חיים סביב הלוח היהודי (לפחות בעניין החגים והחופשים). אני עדיין תוהה מה תפקיד התפילה בחיי, אבל יש לה מקום, גם אם הוא בעיקר נוסטלגי. אני זוכרת את תחושת הקירבה והריגוש הדתי, ומתחברת לזיכרון ילדות הזה. 

      אהבתי

      1. נכון. בחו"ל הרבה פעמים זה העניין. הקהילה והקשר של יהודים וישראלים אלה לאלה ולמקור המשותף. בני ניגן בערב יום כיפור "כל נדרי" עם רבה שמזמינה אותו הרבה פעמים לנגן בבית הכנסת. זה לא הזכיר לו שום דבר ממה שזכר מבתי כנסת כאן בארץ, וכמובן זה חילל את יום כיפור במובן האורתודוקסי (התקיים בשמונה בערב ביום ששי) אבל זה היה לדבריו מרומם נפש, וכל המשתתפים היו לגמרי בעניין. 

        אהבתי

        1. בינינו, הרי גם בבית המקדש היו לוויים שניגנו וליוו את התפילה. יש לזה בהחלט מקום של כבוד בפולחן. וכשדברים נטענים מחדש כמו למשל הפיוט ’ונתנה תוקף קדושת היום’ עם הלחן של יאיר רוזנבלום, לזכר י"א חללי בית השיטה זה הופך למשהו מעבר לדת ולאמונה, ונותן כבוד גם למסורת וגם לחיים כאן ועכשיו. 

          אהבתי

  11. יקרה שלי את. קשה לדת להתקדם מאחר וחלק ממה שמחזיק אותה בחיים הוא ההצמדות לעבר, לשורשים שעליהם גדלנו, אפילו כשאנחנו השתנינו. אני מניחה שביהדות הרפורמית מנין יכול להיות גם של נשים, אבל לא גדלנו על זה. כשהיינו בבתי כנסת רפורמיים בארה"ב הם לא הרגישו כמו בתי כנסת…

    בבית הכנסת בישוב שלנו שמנוהל בנוסח ספרדי -מרוקאי, יש אוירה מדהימה. אולי כי אנחנו ישוב חילוני ושני הרבנים מבינים ואוהבים את המקום, יש תחושה של קבלה גדולה. עדיין מניין צריך להיות של גברים, אבל הוילון מוסט בלי להכעיס והרבנים מקבלים בחיוך ובאהבה כל חוטא וחוטאת. לא חושבת שהייתי מתחברת לבית כנסת אחר וגם לא ממיע.

    איזה יופי שהיית עם אמא שלך במהלך היום הזה ונראה שבינכן היה שלום. גמר חתימה מצויינת! 

    אהבתי

    1. אני גדלתי בתוך זה, ולכן הכעס, ולכן תחושת הבגידה, ולכן המיאוס. את יכולה לבוא לכל זה ממקום הרבה יותר נקי, מודע, פחות מטענים. ואמא שלי עכשיו דבש. וחמאה. מדהים. 

      אהבתי

  12. ברוך שעשעני חילוני בהכרה מלאה. המרחק ביני לבין בתי כנסת הוא כמרחק מזרח ממערב. 
    מחליאה אותי תעשיית גביית הכספים בבתי הכנסת. לא אשכח שעבור העליה לתורה של הבן בבית כנסת קונסרבטיבי, נדרשנו לשלם דמי חברות שנתית בסך אלף ומאתיים שקלים, בנוסף להגשת כיבוד כיד המלך להאבסת המתפללים. 
    לפחות את טקס העליה לתורה ניהלה רבנית (שגם לימדה אותו טעמי מקרא, לקרוא את פרשת השבוע שלו וההפטרה). זה בהחלט כיפר קצת על עגמת הנפש שבשיעמום התפילה ושמיעת הזיופים הקוליים.

    אהבתי

    1. אני אמביוולנטית כלפי פעולות הגבייה של בתי הכנסת, כי ברור לי שההקצבה הממלכתית לא מכסה דבר והם צריכים להתקיים ממשהו, חשמל, ניקוי, והוצאות שוטפות (ומי משלם את המשכורת של הרבה?), והשאלה היא איך. אז יש תרומות (וכל השלטים האלה של ’לזכר’ איתן), ויש גבייה של דמי חבר, יש מניות ויש מכירות של עליה לתורה, ויש סוג של סחיטה של מבקשי שירותים חד פעמיים דוגמת בר מצוות וכיוצא בזה. אני מבינה את זה. 

      אהבתי

  13. הזכרת לי שורשים.
    שורשים נוטים להשתנות לאזיקים אם לא מקפידים.
    נראה לי שהיהדות לא מקפידה..

    שתהיה לך שנה בריאה ויצירתית ושמחה ומאירה.
    מתגעגע {}

    אהבתי

  14. שנים שאני לא מבקרת בבית כנסת, אבל שומעת את תקיעת השופר מהבית כי לא רחוק מהבית אנו מוקפים במספר בתי כנסת . תבחרי עדה ואסדר לך ביקור באחד מהם 🙂
    עד היום זכור לי הבושם (החריף יש לומר) שהזליפו על עצמן הנשים ואפשר היה להתעלף, מה גם שאז צמתי ואני רגישה לריחות גם במצב שאני לא בצום.
    התורכיות נהגו להזליף את הקולוניה (בושם לימוני שהזכיר לי מחלות כי נהגו גם לעסות בו את הבטן כשכאבה. סוג של בושם רב תכליתי ומזוהה עם זיקנה.
    אולי רק בגלל זה היה מבחיל יותר.
    מוזר שהגבאי גובה את הכסף בחג, זה לא אסור על פי דין תורה?

    אהבתי

    1. אסור, אסור, אבל אם לא יגבו לא יראו את הכסף . זה באמת מוזר. 
      אני זוכרת גם כן לגמרי לרעה את מכת הריח המכה באף כשאת נכנסת לעזרת נשים. פעם גם לא היו מזגנים, והבושם היה מעורבב בריח זיעה. זוועה. 
      הכי אני שונאת את מי הורדים. עד היום לא יכולה לגעת בשום דבר עם ריח של ורדים. 

      אהבתי

  15. אני חילוני אני (בנוסח צופה מהצד) אבל יש בחגים מהסוג הזה כמו יום כיפור ענינים שמסקרנים אותי.
    אני לא נוהג ללכת לבית הכנסת בעיקר כי אני מרגיש שם זר.
    הרהרתי לפני כניסת החג ביני לבין עצמי אם ללכת אבל אני עם הקשב שלי מאבד עניין מהר מאוד בתפילה וגם לא לוקח לי הרבה זמן לאבד את המקום שקוראים ואני מדפדף קדימה ואחורה כדי לחפש איםה קוראים ותמיד יהיה האדם הזה שיתנדב למצוא עבורי את הדף הנכון אבל זה מדגיש את זרותי.
    לא רציתי ללכת ולהיות צופה אנטרופולוג כמו שכבר עשיתי בהזדמנויות אחרות ואני מודה ששקלתי ללכת רק בשביל לכתוב אחכ  פוסט,אבל ויתרתי כאמור.
    זוגתי ובתי צמו ואני קראתי(פאני וגבריאל של נאווה סמל,מומלץ ביותר).
    אהבתי את התאורים מכמירי הלב ואת ההבחנות החדות והדקות שלך לעניני התפילה ומסביב לה

    אהבתי

    1. אין בית כנסת אחד, ואין חווית תפילה אחת. אפילו אני נדדתי בין שני בתי הכנסת ביום כיפורים זה ובכל אחד מהם היתה חוויה אחרת. אבל כן מודעת לכך שצריך להבין על מה מדובר, אחרת ’הולכים לאיבוד’ מהר מאוד. יש כיום תפילות לציבור הרבה יותר ידידותיות, עם דפים מודפסים והסברים, אבל השאלה הבסיסית היא בשביל מה. כלומר, לאדם חילוני שתפילה לא היתה חלק מהחיים שלו, לא מהילדות שלו, האם יש לזה בכלל מקום? זו שאלה שאין לי עליה תשובה. סתם כחוויה אנתרופולוגית זה אולי יעבוד שנה אחת, אבל כדי שתפילה תעשה לך משהו לדעתי קשה מאוד להתחבר בגיל מבוגר. אבל באמת שאין לי תשובה. 

      אהבתי

  16. אני מתפלל בבית בשקט שלי בלי אנשים. לא הכי מוצלח אבל קשה לי עם ריחות במיוחד עם ריחות גוף שביום הזה יכולים לשבור את האף של המריח…

    אהבתי

    1. התגובה שלך העלתה בי זיכרון מאוד מתוק: את הבן הצעיר ילדתי בז’ תשרי, וביום הכיפורים הייתי בבית החולים. זה היה יום כיפורים מדהים: היינו לבד, בלי ביקורים, רק היולדות והולדות. לא צמנו מן הסתם אבל היו לי שם כמה תפילות חזקות מאוד 

      אהבתי

  17. גם אני עושה מה שעשו בבית ההורים שלי, כלומר, לא הולכת לשום בית כנסת. היה לי מעניין לקרוא את הפוסט הזה ולהבין קצת מה קורה שם, וגם צחקתי לא מעט… והפסל הנשי נהדר.

    אהבתי

  18. מועדים לשמחה מניפונת!
    אני בדר"כ לא קוראת אותך כשכולי מתכווצת בתוכי אבל הפעם, כן.
    אני לא נוהגת ללכת לבית כנסת ביום הכיפורים בעיקר כי לא נעימה לי השכונה והחברה ואולי כי כך התרגלתי. הפעם האחרונה שביקרתי בבית כנסת, ביום הכיפורים, היתה כשהייתי ילדה קטנה מאוד וסבתא עוד היתה חיה לפני הייסורים שלה, והיתה מטגנת מעין בצק כזה רצועות אמורפיות ומפזרת אבקת סוכר בשביל צאת הצום ואני הייתי אורבת להם כמו זאב מורעב וליבה לא יכול לי, היא תמיד ויתרה ונתנה לי "בלי שאף אחד יראה" .. לפני הצום. 
    הלב שלי התרווח קצת כאן: "מצאתי את עצמי, המשתתפת הצעירה ביותר, קוראת בקול אחת לכמה דקות ’עכשיו בעמוד 299 למעלה’; ’עכשיו 312 באמצע’." כי עשית משהו, עזרת, משהו בעולם השתנה…הארת.

    אהבתי

    1. איזה עם יש לנו? אפילו שהם מבוגרים, וקשה להם, באו לבית הכנסת ביום הכיפורים. מסורת? חשוב להם? לא יודעת מה, אבל הם באים, ונמצאים, ונוכחים למרות כל תלאות חייהם, וכל הדורות שהתחלפו ואני מניחה שלכולם יש זכרונות ילדות מימי הכיפורים. מעין חוט היסטורי מקשר.

      אהבתי

    2. יש לי עוד" חייבת לומר משהו על "אל תרבה שיחה עם האישה". 
      כשקראתי אותך, על החוויות מעזרת הנשים, לא יכולתי למלט מחשבתי מכל הנשים המקשקשות שם (כי אלו החוויות שלי מבתי כנסת). דיברי חולין, בלי טיפת כבוד למתרחש מסביב, שכל עיינן תפל וטפל. אני מנסה לומר שאני כל כך מבינה למה "לא להרבות שיחה עם אישה", זה פשוט רעש מיותר, לוואי, פשוט רעש.

      עכשיו משאמרתי זאת, אני חושבת שנשים באופן כללי מיוחדות מאוד כי "אלו השיחות הכי טובות" כי אנחנו רואות הרבה יותר, קולטות הרבה יותר, ומסוגלות לחשוב במספר רבדים בו זמנית. המחשבה שלנו לא ליניארית, אלא רב מיימדית ויצירתיות (ולא כל גבר מסוגל לזה.. לעקוב, להבין, להכיל להתמודד, לקיים שיחה באותה רמה/שפה וכו’)-.

      אהבתי

      1. חלק מהבעיה של נשים שמפטפטות בעזרת נשים נובעת מההדרה. אם תמיד, מגיל צעיר, שמים אותך בחדר נפרד עם וילון, ואת צופה פאסיבית ולא נספרת לא לצרכי המניין ולא לצרכי הפולחן ולא נקראת לפתוח את הארון או להחזיק ספר תורה או לעלות לתורה, ולכל היותר את זורקת סוכריות כשהילד עולה לתורה, או פוצחת בצהלולים, אז באמת כל מה שנותר הוא או לעקוב בצדיקות פאסיבית, או לעשות דברים אחרים בינתיים, כלומר ’לקשקש’. אגב, לא יודעת אם שמעת שיחה של גברים בלבד. אני כן. מהר מאוד הם גולשים לענייני עבודה, ויש גם את הרובד הזה של ספורט. וזהו. מעט מאוד גברים מסוגלים לשוחח בינם לבין עצמם על דברים נשיים אלמנטריים כמו רגשות או כוונות. עם נשים הם כן מצליחים, בגלל הנשים מן הסתם שאיתם אסור להרבות שיחה 

        אהבתי

    3. כן, מצאתי את עצמי קצת בעמדה של ’מורה’. הן באמת היו חסרות אונים שם, כשהחזן מדלג באון קדימה, והן עוד ב’ונתנה תוקף קדושת היום’. מקווה שלא עצבנתי שם אחף אחת, כי לא ביקשו זאת ממני, רק הרגשתי שאם אני עוזרת לאמא שלי למצוא את המקום (איזה חילוף תפקידים! זה היא שתמיד היתה מראה לי איפה אנחנו בתפילה עכשיו), מן הראוי שאראה גם לנבוכות האחרות. תפילה בבית כנסת היא בעיקר חוויה חוזרת, שיבה אל חוויות ילדות, נערות, שחרות וזיקנה. חבל לי רק שכיום זה הפך לטקס כל כך מרוחק ומנכר שמרבית האנשים לא מעוניינים בו. זה קצת לזרוק את התינוק עם המים, אבל באמת שהגיע הזמן להחליף את המים. הם ארכאיים לגמרי. 

      אהבתי

      1. אני לא יודעת אם יש לי צורך לעשות משהו פעיל כדי להרגיש שייכת…אולי אני אומרת את זה כי לא גדלתי בבית כנסת וכל ביקור שלי שם זה כמו לגלות עולם מסקרן ומלהיב, חדש ומופלא ואני עוקבת אחר הטקסט כאילו הוא שלי לגמרי, ולפעמים מבינה כל מיני הבנות שמתחברות עם ידיעות קודמות, ממקומות אחרים, מלימודים אחרים, מהחיים, אולי כי העולם הפנימי שלי עשיר ואני חווה את הטקסט מתוכו ומחפשת את המשמעות שלו עבורי, בתוכי.
        מורת נבוכים ממש 🙂 איזה יופי.. זה לדעת איפה אתה נמצא, מודעות, אור, ראייה, בינה, וכשבורחת הדרך, את (כרגיל) מאירה אותה חזרה לאנשים, באשר את, בדרכים מגוונות לך כל כך.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s