אבי ואמי בשדות ציד נפלאים*

אולי תשבי, אומרת אמא שלי, מעייף אותי לראות אותך מתרוצצת ככה. אבל לא
עברנו אפילו על חצי מהבגדים שעל המתלים, ואני נחרדת מהמחשבה על כל המדפים שעוד
ממתינים לנו. יש ריח ישן שמעקצץ בנחיריים כשפותחים את דלתות הארון, טלק ושרידי
בושם וריח של זקנים. יום קודם עשיתי אותו הדבר עם אבא שלי, ענייני ופרקטי, לא צריך
6 חולצות כפתורים לבנות אבא, תבחר שתיים, ואני עוזרת לו להפריד לערימת הבגדים
שניקח איתנו ליחידת הדיור החדשה שהם כבר גרים בה, ליד אחותי, לבגדים שנכנסים
לשקיות ניילון שחורות, שדינם להימסר, אולי עוד יוכלו לשמש מאן דהוא. סוודר לבן עם
דוגמת מעויינים בצבע שחור, כמה פעמים ראיתי את אבא שלי לובש אותו, מצטרף לשאר
הבגדים שמאכלסים את השקית השחורה, ולרגע חולפת בי המחשבה שהיא כמו שקית גופות,
ואיזה מזל שאנחנו יכולים לעשות את זה כשההורים עוד בחיים ולא אחרי מות.

הם כבר עברו לשם, עם שתי מזוודות, כמו אורחים במלון. אני מדמיינת שאני בהרים בחו"ל אומרת אמא שלי, ובאמת יחידת הדיור שלהם עם הספות החדשות מאיקאה והמיטה המתכווננת החדשה לא דומה במאום לבית העמוס והישן שלהם, עולה על גדותיו במאות הפריטים שאמא שלי האגרנית מתקשה להפרד מהם. כשאני בבית הישן ממלאת מזוודות עם אבא היא מבלה במועדון הקשישים שמעבר לכביש בבית החדש. הגיעה לשם מישהי שניגנה נפלא, היא מספרת ופניה זורחות, ואני רקדתי. מלכת הכיתה, אני צוחקת, בטח התחילו איתך. אה, כולם זקנים, היא אומרת, ומסמיקה. אבא שלי ממתין עד שהמחשב שלו מתחבר לוויי פיי. לא מעניין אותו מועדון שמועדון, ואני חושבת שהוא קצת נושם לרווחה כשאמא שלי שם, רוקדת. היא מתחברת לכולם בקלות, הוא אומר, ואני מנסה להבין את צבע הדברים. בעיקר הקלה, כי כשהיא איתו, טורחת סביבו, תומכת ביד המשותקת, היא מטריפה אותו: אל תגידי לי 'לאט לאט' הוא מסנן, למרות שכשאני תומכת בו, אומרת לו אותן המילים ממש הפנים שלו רכים.

למיין בגדים עם אמא שלי היא משימה קשה בהרבה. מה עם הפיג'מה הזו, אני שואלת, והיא מהנהנת בראש, כמובן, צריך פיג'מה אחת. וחולצה שחורה, ושמלה, זו שהלכתי איתה לקנות אצל המעצבת לחתונה של אחותי הצעירה. ומה עם הפיג'מה הזו, אני שולפת עוד אחת ועוד אחת, והתשובה שלה זהה – כמובן, צריך פיג'מה אחת חמה. אין טעם, אני מבינה, כי בלי זיכרון לטווח קצר כל פריט שאני שולפת מהארון עומד בפני עצמו באותו הרגע, ותמיד צריך חולצה שחורה אחת, גם אם זו העשירית ששלפתי מהארון. אני לא מתווכחת איתה, אבל השקית השחורה שלמרגלותי מתמלאת מאליה כשאמא שלי מקבלת על עצמה לקפל את הפריטים שנכנסים למזוודה. וגם כשאנחנו פורקות את המזוודות, מסדרות את הבגדים הישנים עם קולבי העץ העתיקים בארון הלבן החדש בחדר השינה שלהם אני עם שקיות הבגדים, מפנה את הפונצ'ו המוזר שמעולם לא לבשה, ואת בגד הים שהיא התעקשה להכניס למזוודה 'כי צריך בגד ים אחד', למרות שהגומי שלו כבר עייף ולא גמיש, כמו העור המקומט שעל צווארה.

אחותי הגדולה מתקשרת, תקחו גם את שידת הנרות שעליה עומדים הפמוטים והתמונות של המשפחה. עזבי, אני אומרת לה, אין מקום ואמא שמחה במקום החדש. השמחה שלה זה פייק, אומרת אחותי הגדולה, זה בגלל הכדורים. כולנו פחדנו מהעקשנות של אמא, מחוסר היכולת שלה לוותר על ערימות הג'אנק שנאגרו בבית שלה, אבל מאוס עלי הצורך של אחותי הגדולה לנהל את המעבר מרחוק. זה לא היא, זו את שמתקשה לוותר אני אומרת לה, ותולה את תמונות המשפחה על הקיר בפינה, מעל מסך הטלוויזיה. בתמונת שחור לבן מניחה סבתא שלי אנה, אמא של אמא שלי שאותה מעולם לא פגשתי, את ראשה על כתפו של הסבא עם השפם, ושניהם מחייכים. העיניים שלה חצי סגורות, מצועפות, החיוך שלה דק וצופן סוד, והתנוחה הרכה על הכתף משדרת
נינוחות ואהבה וגם קצת עייפות. והוא, שאמר לאמא שלי שלא תעז להתחתן עם אבא שלי
הקיבוצניק הדלפון החילוני, נראה כעת מאושר, מישיר מבטו לעברנו מן העבר.

* הכותרת לקוחה משירה של יונה וולך, אבי ואמי יצאו לציד

Eugenia Loli, Other Side