את אותם הדברים, אבל לאט

העורך של כתב העת היוקרתי מחזיר לי את המאמר שילדתי באהבה רבה, שהגשתי
עם המון תקוות. בעיני הוא מאמר חשוב, שמציע לארגן את העובדות מנקודת מבט חדשנית, בעיטה במוסכמות, כמו שאני אוהבת. אבל זה כמובן, בעיני, ה'הורה' של המאמר. כמו כל הורה יש
לי שטח מת וחוסר מודעות למגרעות של ה'ילדים' שלי. המכתב שלו פותח בנימוס רב, ומודה לי על שבחרתי בכתב העם שלהם. אני נאחזת בשורה התחתונה: המאמר התקבל. אבל. המכתב רווי
רשימת סעיפים ותתי סעיפים, שאלות ובקשות. את הסעיפים אני מחלקת לשלושה חלקים: יש
את אלה שנופלים תחת קטגורית ה'פפפפףףףףף' המזלזל שלי. אלה טענות ומענות שנובעות
מקטנוניות וחוסר הבנה. התיקון הנדרש הוא לשנמך את הכתיבה ולרווח אותה, שתתאים לקוראים
פחות מתוחכמים שמתחזים לידענים. קלי קלות. הקטגוריה השניה היא של תיקונים מהותיים
יותר, שמתייחסים לעצם העניין. במאמר הזה הפתרון אף הוא קל: אם אמחק סעיף שלם במאמר
שנשען על תחום מחקרי 'שכן', אמנע מבורות ומהמורות שכנראה אכן נפלתי בהם. זה לא באמת
ישפיע על הטיעון העיקרי. ואז ישנן הערות מקטגוריה ג': רשימה שהעורך מציין של
פריטים ביבליוגרפיים ש'אולי' יתרמו לי לנושא. אני מקמטת את המצח. זו כבר מכה מתחת
לחגורה שרומזת שחתכתי פינות. אבל אני משריינת לי זמן ספריה, ומתחילה לעבור על
הרשימה. ככל שהקריאה מתקדמת הקמט במצח מתעמק והגבות עולות מעלה. העורך ציין סידרה
של קבצי מאמרים, שרובם הגדול לא רלוונטי ולא לעניין. פה ושם אני מוסיפה פריט
ביבליוגרפי, לא ממש הכרחי, אבל  הוא היה ברשימה. אני מרגישה "ליד" כמו שצדי צרפתי אומר, משהו חומק מפני ואני לא בדיוק יודעת מה. לא יתכן שזה מה שהפריע לקריין. ואז אני מוצאת אותו, את המטמון שנחבא אל הכלים. וכמו בהתאהבות, אני מזהה את התחושה מיד: זהו מאמר שכתב העורך עצמו, בקובץ מאמרים שגם אני תרמתי לו מאמר, שנבע מכנס שבו השתתפנו יחד. אני נותנת לעצמי מכה מנטלית על קצות האצבעות. לא יפה, הוא ודאי הסיק שהתעלמת ממנו במכוון, ובמקום להגיד לי מפורשות: למה לא ציינת את המאמר שלי ולא התייחסת אליו, שלח אותי במרדף ארוך אחר התשובה הנכונה עם המון מסיחים. בתחושת הקלה אני מוסיפה פיסקה שמתייחסת לטיעון של העורך ושולחת את המאמר מחדש.

המאמר הוא סיפור 'עגול', עם קצוות סגורים. אני מגלה שקיים בי צורך לארגן
לי את חיי בסיפורים מעגליים בהקפים שונים, שיוצאים מנקודה א', מתגברים על מכשולים
בדרך ומגיעים ליעדם, גם אם הסוף הוא לא תמיד 'הפי אנד' ופייד אאוט עם צבעי שקיעה
בשמיים ומוזיקת מעליות. אלא שהחיים שלי כעת דומים יותר לטלנובלה עם סידרה ארוכה של
סיפורים סבוכים בלי סוף נראה לעין, רק התחלה, או אמצע עם טוויסטים מפותלים, עם
עלילה שלעתים חוזרת על עצמה, אבל בלי סוף, טוב או רע.

כזה הוא הסיפור על הדירה של אמא שלי. היא מושכרת כבר שנים לסטודנטים,
נמצאת באזור 'שלי', ולכן הסכמתי להיות זו שמראה אותה כעת לדיירים פוטנציאליים. אני,
שכל חיי גרה בשכירות, נמצאת לראשונה בחיי בצד השני של המתרס. אני עולה לקומה
הראשונה בחדר המדרגות הישן, והוא צפוף ואפלולי מכפי שהוא קבוע בזכרוני. בשבילי זו
הדירה של הלן, הדודה של אמא, שגם נישאה לסבא אחרי מות אחותה, אשתו. לפי הגירסה של
אמא שלי זה היה פתרון נוח ופרקטי לכל הצדדים אחרי מותה של סבתי. ורק דודה הלן
קילקלה את השורה כי החתונה הנכספת לעת זיקנה מילאה עבורה את הרובריקה של 'אישה
נשואה', ואולי גם היתה מאוהבת בגיסה בסתר כל השנים והנה להפתעתה נענו תפילותיה
והתגשמו חלומותיה, וקומתה הקצרה והכפופה משנים של רכינה על מכונת התפירה עבור נשים
אחרות הזדקפה במעט. בעלה הטרי שכבר חצה את גיל 80 נפטר תוך שבועות ספורים, והיא לבדה עברה לגור בדירה בבניין השכן לשלנו. ולמרות שהמטירה עלינו ממתקים וחיוכים מעושים, מעולם לא הענקנו לה את התענוג שבכינוי 'סבתא', רק 'דודה הלן'. אני חושבת על דודה הלן כשאני מראה לשותפים פוטנציאליים את הדירה: זה המטבח של הלן, וכאן היה הסלון שלה. בחדרים עדיין נמצאים ארונות הקיר הישנים, מסתתרים מתחת למעטה של צבע סגול בהיר שנמרח עליהם. מבטי ננעץ בקיר הסלון שבו היה תלוי העתק רישום ממוסגר של גוסטב דורה של משפט שלמה, והאימה של האמא האמיתית של הילד שאוחזת בחרב התליין (איך לא חתכה את ידה?) חלחלה לחלומות הילדה שהייתי. וכאן המרפסת. וכשאנו במרפסת אנו טובלים בירוק של עץ רימונים שצמח וטיפס בעשרות השנים שחלפו והוא כעת סוכך על המרפסת, רימוניו האדומים מבוקעים אך מבטיחים להניב פירות שלמים למי שישקיע ויעטוף אותם בגיל צעיר בנייר חום. אבל
אנחנו גם מישירים מבט אל הבית ליד, הוא בית ילדותי, שעובר כעת תהליך של פינוי
בינוי, והשלד הריק מביט בנו בחזרה, פוער אלינו עשרות עיניים ערומות מהפתחים
והדלתות מסגיר את העובדה שהבית השקט ברחוב הצדדי מועד לרעש בנייה בלתי פוסק בשעות
היום.

אני באה לבית בשעות אחר הצהריים, ובשעות הערב. מראה את הבית לסטודנטים ולסטודנטיות, לזוג לסביות עם ילדים משני הצדדים, לערביה ששואלת באנגלית אם השכנים
לא ידחו אותה. אני מראה לזוגות צעירים שבאים עם תינוקת זעירה במנשא או עם האבא של
האישה, שמנסה להוריד עוד במחיר. מראה את החדרים המוארים שהשותפים הקודמים צבעו צביעה חובבנית, את חדר הכביסה שמוביל גם לפיר איוורור שמחבר בין כל דירות הבית. אני
אומרת לכולם את האמת: בשעות היום יש כאן רעש של בנייה. אבל בערב ובסופי שבוע הרוח
מלטפת את עלי עץ הרימון והבית טובל בירק ובשקט מבורך. די מהר אני לומדת לזהות את אלה
שמתלהבים, שכבר מדמיינים את עצמם בפנים: כאן נשים את שולחן האוכל, וכאן את הספה. ופה
למטה במחסן אפשר להניח את העגלה. אבל אף אחד מהבאים לא סוגר עניין. אחד מגדיל ראש
ומגיע בשעות היום לדבר עם הקבלן של הבית הסמוך ומוסר לנו את הפרטים היבשים:
בחודשיים הקרובים עוד תהיה בנייה כבדה, עם רעשי חפירה ופטישי אוויר, ואחר כך עוד 3
חודשים של מסגרות וגרירות וקולות של פועלים. אני מבקשת מאחותי לשנות את המודעה
שפרסמה בפייסבוק, ולהוסיף הנחה לחצי השנה הראשונה. אני קובעת גל נוסף של ביקורים,
ליום ג'.

ואז מגיעה ההודעה מאחותי: אבא נפל ופתח את הראש. אני צריכה אותך כאן
איתי בחדר מיון, בעיקר בשביל אמא שלא יכולה להשאר לבד. זמן מיון מתנהל ביקום
מקביל. עבור אמא שלי שחיה בלי זיכרון לטווח קצר זו יציאה מהשיגרה, והיא מביטה
בעניין בעוברים ושבים בחדר המיון, ושוקעת בשיחה עם חרדי מזדמן. שברי מילים מגיעות
אלי מהשיח שלהם ביידיש, שפה שאמא שלי מכירה מילדות, אבל מעולם לא שמעתי שהיא דוברת אותה. החרדי ניגש אלינו ומברך את אבא ברפואה שלמה. על מיטת המיון אבא שוכב רועד מקור תחת שמיכת בית החולים, העיניים שלו מרצדות ערומות בלי משקפיים, והוא נראה מבוהל ומובס. על מצחו מתנוססת חבורה גדולה ובמרכזה פעור פצע הארי פוטרי בדוגמת Y  הפוך, כמו הסמל של השלום בלי העיגול. שולחים אותו לסי.טי, ולצילום רנטגן של היד שנפצעה אף היא. כשאנחנו משתחררים משם הערב כבר ירד, ואבא שלי לא מצליח לעמוד על הרגליים. בהודעות הווטסאפ המבקרים בבית להשכרה תוהים היכן אני, הרי תיאמנו. לעזאזל, שכחתי מהעניין. אני כותבת להם הודעה קצרה, מסבירה את הנסיבות, מנסה לתאם ליום ו'. אני נשארת עם ההורים בלילה. אל תנסה להיות גיבור, אני אומרת לאבא שלי, אם צריך לקום תקרא לי. הוא מהנהן, אבל בלילה אני מתעוררת לבד מן הרחשים שהוא ואמא שלי עושים כשהיא מנסה לעזור לו לקום. הגוף של אבא שלי מצומק, והעור שלו יבש ומתקלף, המגע איתו מזכיר לי את מחלת הקשקשת האפורה של סיר ג'ורה מורמונט ממשחקי הכס, לפני שעבר פילינג. אני חושבת שהוא חם. אמא שלי לא יודעת איפה יש מדחום, וחיפוש בארון מעלה שניים, שניהם מדחומי כספית עתיקים, ואבא שלי לא מצליח להחזיק אותו מתחת ללשון היבשה מספיק זמן. הבית כולו כמו בית נכות לחפצים ישנים, מזכרות וסימנים לעבר שמעולם לא חלף.

נחום תקום, אבא שלי, נופל וקם מחדש. איך אתה מרגיש אני שואלת, והוא
עונה 'מצוין' בסרקזם שתמיד אפיין אותו. ביום הבא הוא מתעקש ללכת מן המיטה לחדר
העבודה שלו, לארגן את הזמנת האוכל השבועית באינטרנט. עם ההורים הכל איטי כל כך, סלואו
מושן. הוא פותח את המחשב, מדפיס את ההזמנה של השבוע שעבר, ומעדכן אותה. אני יכולה לקנות עבורכם, אני מציעה, אבל מבינה לגמרי כשהוא דוחה את הצעתי על הסף. הוא נאחז בתפקודים שבהם הוא עוד שולט, ארגון האוכל של שניהם בראשם. הוא שולח אותי למטבח לספור כמה עגבניות נשארו, כמה מלפפונים. את הלימונים הם מאכסנים במגרות של מקרר האמקור הישן עם ידית המתכת הבולטת שנמצא כעת במרפסת של המטבח. שום דבר לא נזרק, ואם הדלת של המקרר שוב לא נסגרת, אבא שלי התקין עליה סוגר מיוחד שמאפשר לסגור אותה מבחוץ. אני מחפשת בארונות סירים להכין ארוחת צהריים. מוצאת את סיר הלחץ הישן, עם הגומיה השחורה, ומחבת עם שקעים קטנים שאני זוכרת את אמא שלי מטגנת בה שניצלים מבשר הודו, כל יום רביעי. בית ההורים שלי הוא כמו אי בזמן, ורק הם שוב אינם הדמויות הסמכותיות שהיו,
אלא זוג קשישים בסוף ימיהם, האחת בלי זיכרון לטווח קצר, והאחר עם תפקוד גופני של ילד. בערב מגיע אחי מהצפון, להחלפת משמרות. אל תהיה גיבור, אני חוזרת ומזכירה לאבי, אבל
יודעת שלמרות שהוא מהנהן, הוא יתעקש לנסות לקום וללכת בעצמו, בלי עזרה.

לא זו בלבד שאני לא יודעת את סופו של הסיפור לפרטיו או את גבולותיו, אני אפילו לא יודעת על מי הסיפור הזה. אולי כמו כל הסיפורים שלי, הוא בעיקר עלי. אבל אני לא יודעת
מה מבין הפרטים הרבים רלוונטי וחשוב, מה רק מתחזה לפרט חשוב ומשמעותי, וסופו להקבר
תחת פרטים אחרים בלי להותיר רושם של ממש. חסרה לי פרספקטיבה. אין לי ניסיון. אני
מגששת בידיים ערומות על קירות חשופים, מחפשת את הפתח, ולא מוצאת. ורק הידיים
נחבלות תוך כדי, מדממות על סדיני ילדות מעומלנים ולבנים.