את אותם הדברים, אבל לאט

העורך של כתב העת היוקרתי מחזיר לי את המאמר שילדתי באהבה רבה, שהגשתי
עם המון תקוות. בעיני הוא מאמר חשוב, שמציע לארגן את העובדות מנקודת מבט חדשנית, בעיטה במוסכמות, כמו שאני אוהבת. אבל זה כמובן, בעיני, ה'הורה' של המאמר. כמו כל הורה יש
לי שטח מת וחוסר מודעות למגרעות של ה'ילדים' שלי. המכתב שלו פותח בנימוס רב, ומודה לי על שבחרתי בכתב העם שלהם. אני נאחזת בשורה התחתונה: המאמר התקבל. אבל. המכתב רווי
רשימת סעיפים ותתי סעיפים, שאלות ובקשות. את הסעיפים אני מחלקת לשלושה חלקים: יש
את אלה שנופלים תחת קטגורית ה'פפפפףףףףף' המזלזל שלי. אלה טענות ומענות שנובעות
מקטנוניות וחוסר הבנה. התיקון הנדרש הוא לשנמך את הכתיבה ולרווח אותה, שתתאים לקוראים
פחות מתוחכמים שמתחזים לידענים. קלי קלות. הקטגוריה השניה היא של תיקונים מהותיים
יותר, שמתייחסים לעצם העניין. במאמר הזה הפתרון אף הוא קל: אם אמחק סעיף שלם במאמר
שנשען על תחום מחקרי 'שכן', אמנע מבורות ומהמורות שכנראה אכן נפלתי בהם. זה לא באמת
ישפיע על הטיעון העיקרי. ואז ישנן הערות מקטגוריה ג': רשימה שהעורך מציין של
פריטים ביבליוגרפיים ש'אולי' יתרמו לי לנושא. אני מקמטת את המצח. זו כבר מכה מתחת
לחגורה שרומזת שחתכתי פינות. אבל אני משריינת לי זמן ספריה, ומתחילה לעבור על
הרשימה. ככל שהקריאה מתקדמת הקמט במצח מתעמק והגבות עולות מעלה. העורך ציין סידרה
של קבצי מאמרים, שרובם הגדול לא רלוונטי ולא לעניין. פה ושם אני מוסיפה פריט
ביבליוגרפי, לא ממש הכרחי, אבל  הוא היה ברשימה. אני מרגישה "ליד" כמו שצדי צרפתי אומר, משהו חומק מפני ואני לא בדיוק יודעת מה. לא יתכן שזה מה שהפריע לקריין. ואז אני מוצאת אותו, את המטמון שנחבא אל הכלים. וכמו בהתאהבות, אני מזהה את התחושה מיד: זהו מאמר שכתב העורך עצמו, בקובץ מאמרים שגם אני תרמתי לו מאמר, שנבע מכנס שבו השתתפנו יחד. אני נותנת לעצמי מכה מנטלית על קצות האצבעות. לא יפה, הוא ודאי הסיק שהתעלמת ממנו במכוון, ובמקום להגיד לי מפורשות: למה לא ציינת את המאמר שלי ולא התייחסת אליו, שלח אותי במרדף ארוך אחר התשובה הנכונה עם המון מסיחים. בתחושת הקלה אני מוסיפה פיסקה שמתייחסת לטיעון של העורך ושולחת את המאמר מחדש.

המאמר הוא סיפור 'עגול', עם קצוות סגורים. אני מגלה שקיים בי צורך לארגן
לי את חיי בסיפורים מעגליים בהקפים שונים, שיוצאים מנקודה א', מתגברים על מכשולים
בדרך ומגיעים ליעדם, גם אם הסוף הוא לא תמיד 'הפי אנד' ופייד אאוט עם צבעי שקיעה
בשמיים ומוזיקת מעליות. אלא שהחיים שלי כעת דומים יותר לטלנובלה עם סידרה ארוכה של
סיפורים סבוכים בלי סוף נראה לעין, רק התחלה, או אמצע עם טוויסטים מפותלים, עם
עלילה שלעתים חוזרת על עצמה, אבל בלי סוף, טוב או רע.

כזה הוא הסיפור על הדירה של אמא שלי. היא מושכרת כבר שנים לסטודנטים,
נמצאת באזור 'שלי', ולכן הסכמתי להיות זו שמראה אותה כעת לדיירים פוטנציאליים. אני,
שכל חיי גרה בשכירות, נמצאת לראשונה בחיי בצד השני של המתרס. אני עולה לקומה
הראשונה בחדר המדרגות הישן, והוא צפוף ואפלולי מכפי שהוא קבוע בזכרוני. בשבילי זו
הדירה של הלן, הדודה של אמא, שגם נישאה לסבא אחרי מות אחותה, אשתו. לפי הגירסה של
אמא שלי זה היה פתרון נוח ופרקטי לכל הצדדים אחרי מותה של סבתי. ורק דודה הלן
קילקלה את השורה כי החתונה הנכספת לעת זיקנה מילאה עבורה את הרובריקה של 'אישה
נשואה', ואולי גם היתה מאוהבת בגיסה בסתר כל השנים והנה להפתעתה נענו תפילותיה
והתגשמו חלומותיה, וקומתה הקצרה והכפופה משנים של רכינה על מכונת התפירה עבור נשים
אחרות הזדקפה במעט. בעלה הטרי שכבר חצה את גיל 80 נפטר תוך שבועות ספורים, והיא לבדה עברה לגור בדירה בבניין השכן לשלנו. ולמרות שהמטירה עלינו ממתקים וחיוכים מעושים, מעולם לא הענקנו לה את התענוג שבכינוי 'סבתא', רק 'דודה הלן'. אני חושבת על דודה הלן כשאני מראה לשותפים פוטנציאליים את הדירה: זה המטבח של הלן, וכאן היה הסלון שלה. בחדרים עדיין נמצאים ארונות הקיר הישנים, מסתתרים מתחת למעטה של צבע סגול בהיר שנמרח עליהם. מבטי ננעץ בקיר הסלון שבו היה תלוי העתק רישום ממוסגר של גוסטב דורה של משפט שלמה, והאימה של האמא האמיתית של הילד שאוחזת בחרב התליין (איך לא חתכה את ידה?) חלחלה לחלומות הילדה שהייתי. וכאן המרפסת. וכשאנו במרפסת אנו טובלים בירוק של עץ רימונים שצמח וטיפס בעשרות השנים שחלפו והוא כעת סוכך על המרפסת, רימוניו האדומים מבוקעים אך מבטיחים להניב פירות שלמים למי שישקיע ויעטוף אותם בגיל צעיר בנייר חום. אבל
אנחנו גם מישירים מבט אל הבית ליד, הוא בית ילדותי, שעובר כעת תהליך של פינוי
בינוי, והשלד הריק מביט בנו בחזרה, פוער אלינו עשרות עיניים ערומות מהפתחים
והדלתות מסגיר את העובדה שהבית השקט ברחוב הצדדי מועד לרעש בנייה בלתי פוסק בשעות
היום.

אני באה לבית בשעות אחר הצהריים, ובשעות הערב. מראה את הבית לסטודנטים ולסטודנטיות, לזוג לסביות עם ילדים משני הצדדים, לערביה ששואלת באנגלית אם השכנים
לא ידחו אותה. אני מראה לזוגות צעירים שבאים עם תינוקת זעירה במנשא או עם האבא של
האישה, שמנסה להוריד עוד במחיר. מראה את החדרים המוארים שהשותפים הקודמים צבעו צביעה חובבנית, את חדר הכביסה שמוביל גם לפיר איוורור שמחבר בין כל דירות הבית. אני
אומרת לכולם את האמת: בשעות היום יש כאן רעש של בנייה. אבל בערב ובסופי שבוע הרוח
מלטפת את עלי עץ הרימון והבית טובל בירק ובשקט מבורך. די מהר אני לומדת לזהות את אלה
שמתלהבים, שכבר מדמיינים את עצמם בפנים: כאן נשים את שולחן האוכל, וכאן את הספה. ופה
למטה במחסן אפשר להניח את העגלה. אבל אף אחד מהבאים לא סוגר עניין. אחד מגדיל ראש
ומגיע בשעות היום לדבר עם הקבלן של הבית הסמוך ומוסר לנו את הפרטים היבשים:
בחודשיים הקרובים עוד תהיה בנייה כבדה, עם רעשי חפירה ופטישי אוויר, ואחר כך עוד 3
חודשים של מסגרות וגרירות וקולות של פועלים. אני מבקשת מאחותי לשנות את המודעה
שפרסמה בפייסבוק, ולהוסיף הנחה לחצי השנה הראשונה. אני קובעת גל נוסף של ביקורים,
ליום ג'.

ואז מגיעה ההודעה מאחותי: אבא נפל ופתח את הראש. אני צריכה אותך כאן
איתי בחדר מיון, בעיקר בשביל אמא שלא יכולה להשאר לבד. זמן מיון מתנהל ביקום
מקביל. עבור אמא שלי שחיה בלי זיכרון לטווח קצר זו יציאה מהשיגרה, והיא מביטה
בעניין בעוברים ושבים בחדר המיון, ושוקעת בשיחה עם חרדי מזדמן. שברי מילים מגיעות
אלי מהשיח שלהם ביידיש, שפה שאמא שלי מכירה מילדות, אבל מעולם לא שמעתי שהיא דוברת אותה. החרדי ניגש אלינו ומברך את אבא ברפואה שלמה. על מיטת המיון אבא שוכב רועד מקור תחת שמיכת בית החולים, העיניים שלו מרצדות ערומות בלי משקפיים, והוא נראה מבוהל ומובס. על מצחו מתנוססת חבורה גדולה ובמרכזה פעור פצע הארי פוטרי בדוגמת Y  הפוך, כמו הסמל של השלום בלי העיגול. שולחים אותו לסי.טי, ולצילום רנטגן של היד שנפצעה אף היא. כשאנחנו משתחררים משם הערב כבר ירד, ואבא שלי לא מצליח לעמוד על הרגליים. בהודעות הווטסאפ המבקרים בבית להשכרה תוהים היכן אני, הרי תיאמנו. לעזאזל, שכחתי מהעניין. אני כותבת להם הודעה קצרה, מסבירה את הנסיבות, מנסה לתאם ליום ו'. אני נשארת עם ההורים בלילה. אל תנסה להיות גיבור, אני אומרת לאבא שלי, אם צריך לקום תקרא לי. הוא מהנהן, אבל בלילה אני מתעוררת לבד מן הרחשים שהוא ואמא שלי עושים כשהיא מנסה לעזור לו לקום. הגוף של אבא שלי מצומק, והעור שלו יבש ומתקלף, המגע איתו מזכיר לי את מחלת הקשקשת האפורה של סיר ג'ורה מורמונט ממשחקי הכס, לפני שעבר פילינג. אני חושבת שהוא חם. אמא שלי לא יודעת איפה יש מדחום, וחיפוש בארון מעלה שניים, שניהם מדחומי כספית עתיקים, ואבא שלי לא מצליח להחזיק אותו מתחת ללשון היבשה מספיק זמן. הבית כולו כמו בית נכות לחפצים ישנים, מזכרות וסימנים לעבר שמעולם לא חלף.

נחום תקום, אבא שלי, נופל וקם מחדש. איך אתה מרגיש אני שואלת, והוא
עונה 'מצוין' בסרקזם שתמיד אפיין אותו. ביום הבא הוא מתעקש ללכת מן המיטה לחדר
העבודה שלו, לארגן את הזמנת האוכל השבועית באינטרנט. עם ההורים הכל איטי כל כך, סלואו
מושן. הוא פותח את המחשב, מדפיס את ההזמנה של השבוע שעבר, ומעדכן אותה. אני יכולה לקנות עבורכם, אני מציעה, אבל מבינה לגמרי כשהוא דוחה את הצעתי על הסף. הוא נאחז בתפקודים שבהם הוא עוד שולט, ארגון האוכל של שניהם בראשם. הוא שולח אותי למטבח לספור כמה עגבניות נשארו, כמה מלפפונים. את הלימונים הם מאכסנים במגרות של מקרר האמקור הישן עם ידית המתכת הבולטת שנמצא כעת במרפסת של המטבח. שום דבר לא נזרק, ואם הדלת של המקרר שוב לא נסגרת, אבא שלי התקין עליה סוגר מיוחד שמאפשר לסגור אותה מבחוץ. אני מחפשת בארונות סירים להכין ארוחת צהריים. מוצאת את סיר הלחץ הישן, עם הגומיה השחורה, ומחבת עם שקעים קטנים שאני זוכרת את אמא שלי מטגנת בה שניצלים מבשר הודו, כל יום רביעי. בית ההורים שלי הוא כמו אי בזמן, ורק הם שוב אינם הדמויות הסמכותיות שהיו,
אלא זוג קשישים בסוף ימיהם, האחת בלי זיכרון לטווח קצר, והאחר עם תפקוד גופני של ילד. בערב מגיע אחי מהצפון, להחלפת משמרות. אל תהיה גיבור, אני חוזרת ומזכירה לאבי, אבל
יודעת שלמרות שהוא מהנהן, הוא יתעקש לנסות לקום וללכת בעצמו, בלי עזרה.

לא זו בלבד שאני לא יודעת את סופו של הסיפור לפרטיו או את גבולותיו, אני אפילו לא יודעת על מי הסיפור הזה. אולי כמו כל הסיפורים שלי, הוא בעיקר עלי. אבל אני לא יודעת
מה מבין הפרטים הרבים רלוונטי וחשוב, מה רק מתחזה לפרט חשוב ומשמעותי, וסופו להקבר
תחת פרטים אחרים בלי להותיר רושם של ממש. חסרה לי פרספקטיבה. אין לי ניסיון. אני
מגששת בידיים ערומות על קירות חשופים, מחפשת את הפתח, ולא מוצאת. ורק הידיים
נחבלות תוך כדי, מדממות על סדיני ילדות מעומלנים ולבנים.

מודעות פרסומת

74 תגובות בנושא “את אותם הדברים, אבל לאט

  1. בסיפור הזה משדר תחושה של עייפות, אולי אפילו תשישות.יש בו משהו סיזיפי , מאמץ ארוך ומתמשך כמעט לשווא, אולי בגלל הצורך שלך בסגירה של דברים שטבעם הם מעגליים, אבל ספיראליים ולא סגורים.

    תספרי פעם על דודה הלן, זה נשמע סיפור מרתק.

    אהבתי

    1. היום עם ההורים, כך מתוך הכחול, גמר אותי. אבל זה באמת סצינה אחת מתוך סרט בהמשכים. סיזיפוס מעלה את האבנים להר, אחת אחת. דודה הלן זה חלק מסיפור ארוך ומורכב מאוד, טלנובלי לגמרי, שהיא רק דמות אחת בו. אולי באמת יום אחד אספר אותו. 

      אהבתי

  2. כתוב נפלא ומרתק כתמיד. החלק הראשון, עם העורך, החזיר אותי לשנות ה-90, כשעבדתי בהוצאה לאור מקצועית וזניחה, והעורך, זב  חוטם,
    קיצץ עיוות 
     וסירס,
    לתחושתי, את ביקורת התיאטרון שכתבתי לראשונה בחיי. החלק השני פשוט מתחבר לתקופה זו של החיים עם ההורים, כשנכנסתי למין מנהרת זמן מעוקמת משהו. 
    מאחלת לך ולמשפחתך המון בריאות!

    אהבתי

    1. מנהרת זמן מעוקמת זו הגדרה מדויקת. עם כל ביקור שלי אני רואה איך הם חוזרים שלב נוסף בהתפתחות, אבא שלי עכשיו כבר מזכיר לי את הנכד בן השנתיים וחצי, עם שינה במשך היום, עם שליטה לא מלאה בתפקודים העדינים, עם מילים שבורחות לו. ועם העקשנות להיות עצמאי, גם כן. 
      לעורכים של כתבי עת מקצועיים יש אגו, ואלה עניינים סבוכים באמת. 

      אהבתי

  3. אוי מניפה,איך את עושה את זה? איך את יוצאת לצעדה עם סליל מגולגל,הולכת והחוט המסולסל מתפרק מהפלונטר ובסוף כל החוט נותר חשוף וגם את.
    רק אתמול הייתי בניחום אבלים במודיעין,אצל ההורים של גיסי. האבא כבר שקוף ורזה מאוד,קפצה עליו הזקנה ממש ,אבל הוא קם ממקום מושבו עשה לי סיור בבלקון שלהם שמלא עציצים גדולים שהם הם מגדלים ירקות,אשכרה והוא שניה בשלן בחסד עדיין מבשל בכוחות שיש לו וזה היה נורא עצוב לראות אותו ככה רזה וכמעט שקוף מצד אחד ומצד שני כל כך שמחתי שהוא פעיל ככליכולתו כי הוא כזה איש מתוק.
    בכל פעם שאת מספרת על ההורים שלך הלב שלי נחמץ.
    גם כי לי כבר אין ואולי זה לטובה באיזשהו מקום ומצד שני זו חוויה שאומרת הצון עלינו הילדים ולא משנה בני כמה אנחנו וברקע ,אבא של זוגתי שכבר לא יודע אם יהל היא בתו או נכדתו וזה עצוב עצוב לא משנה כמה האיש הזה היה אנוכי ורע. לאף אחד לאמגיע לסיים את החיים בלי איכות חיים. תודה מניפה. על הפוסט הזה שהדמעות חונקות לי את הגרון.
    ואגב דייקת בתאור של היקום ששמו חדר מיון.

    אהבתי

    1. הפעם הרגשתי כמו מי שמגלגלת כמה סלילים בו זמנית, והם מסתבכים זה בזה לבלי התר. מקווה שלפחות לסיפור הדירה יהיה סוף מחר, כי זה נסחב כבר המון זמן יחסית. ואשר להורים, אני לרגע לא שוכחת מה האלטרנטיבה, אבל מצד שני, כמו שאמרת, זה צובט בלב וחזק. תודה, טליק. 

      אהבתי

  4. עצוב. העברת בצורה כל כך מוחשית את התחושה שיש לך בבית הילדות. ההורים שלי עברו לבית חדש כשהיינו באמריקה ואבא שלי נפטר לפני שחזרנו. עכשיו אמא שלי בבית אבות. כשקראתי את הסיפור שלך הבנתי מה הם חסכו ממני, הם או החיים. 

    מאוד קשה ההדרדרות שאת מתארת. מאוד לא הוגנת כלפיהם וכלפיך. מבחוץ זה נראה כמו התעקשות סתם, אבל אבא שלך פשוט מנסה להמשיך להיות עצמו, להמשיך לתפקד. המעגל הזה, האכזרי כמעט, ילדות, בגרות זיקנה, הוא לא סיפור רגיל עם סוף טוב. הסרטים נחתכים באמצע.

    תחזיקי מעמד יקירה.

    אהבתי

    1. תודה רבה, יקירה. אני מחזיקה מעמד כי זה החיים, ואנחנו מתמודדים עם מה שהם זורקים עלינו. ואני חוזרת ומזכירה לעצמי שזה חלק מהתהליך, ועם כל העצב שבו ככה זה. דווקא עם אמא שלי יש תהליך של התקרבות. איכשהו הפאזה שלה כעת, ילדותית אבל שמחה, מתחברת אלי טוב יותר מהקודמת. אחותי הצעירה אומרת שככה זה גם אצלה. 
      אני דווקא מאוד מבינה את אבא שלי. יש לו רק יד אחת מתפקדת (השניה ’נדפקה’ בגלל הקרנות לטיפול בסרטן עור, לפני המון שנים), ועם היד הזו ועם השיניים (מילולית. עם השיניים) הוא מצליח לאכול, לפתוח דברים, לתפקד. ורק עם הכפתורים אמא שלי עוזרת לו. וכעת ’נלקחו’ ממנו הרגליים, כמעט לגמרי. זו מכה איומה. 

      אהבתי

      1. מכה איומה ביותר. ממש מצטערת לשמוע. יש מקום לשיפור?

        דרך אגב, מזל טוב על המאמר!  זה ממש הפי אנדינג שמאמר התקבל וצריך להכניס תיקונים קטנים. כל הכבוד! אני חושבת שהעורך לא נעלב, אחרת לא היה אומר כלום ויושב נרגן בחושך. טוב שעלית על הציטוט הספיציפי כי אז יבין שאת לא מתעלמת ממנו בכוונה.

        (בקרוב אצלי, או אפילו לא בכל כך קרוב, אבל בהמשך, אמן!)

        אהבתי

        1. זה קורה כשהוא חולה ונחלש. ואז הוא מתאושש וחוזר לעצמו (שזה אומר הליכה לא יציבה במיוחד למרחקים קטנים). כבר קרה כמה פעמים בעבר. בפעם הראשונה נורא נלחצנו, וחשבנו סטרוק, והוא עבר אשפוז מגעיל במיוחד במחלקה גריאטרית עם אנשים שלא מתקשרים. בראש, אבא שלי בסדר גמור. 
          ולגמרי בקרוב אצלך! כמה פעמים :))

          אהבתי

  5. כל אחד מתמודד עם מה שקורה בדרך שלו -אבא שלך שומר על שיגרה שבה הוא עדיין שולט בחייו (או מנסה)אמא שלך פחות מודעת ואולי טוב שכך מה אפשר להגיד ?חיבוק והרבה בריאות . 

    אהבתי

  6. יותר מדי כדורים באוויר בבת אחת ואני מבינה שתיארת כאן רק קומץ קטנטן מהם….
    מדהים איך תפסת סוף סוף את הפואנטה של העורך שהתחבאה תחת ערימת הסוואה שכזו…… איזה אגו, איזו חשיבות עצמית (או לחילופין רגשי נחיתות) באים לידי ביטוי במה שהוא עשה! כל הכבוד שעלית על זה. 
    לגבי הדירה – בסוף היא תושכר. יותר הנחה, פחות הנחה – לכל סיר יש מכסה ויש אנשים שלא נמצאים בבית במשך היום שכל נושא הבנייה הרועשת הזאת לא תטריד אותם כלל. מקווה שיסתדר מהר. וגם אני סקרנית לשמוע את מעללי דודה הלן….
    עם ההורים המזדקנים לצערי זו סאגה שכולם כמעט עוברים בדרך זו או אחרת, ואני מברכת על העובדה שאת ואחייך ואחיותייך נושאים בעול ביחד (אני יודעת שבעיקר אחותך, אבל הנה דוגמא שונה הפעם דווקא)….. עצוב לראות אותם דועכים, ולעיתים אני מוצאת את עצמי מאחלת (להורי וגם לי בבוא היום) פשוט לא לקום יום אחד בבוקר. מיתת נשיקה. 

    אהבתי

    1. כן! עדיף שתגיד מה אתה באמת רוצה, מאשר להסוות את ה’פצצה’ בערימת זבל (ככה הרגשתי), ולתת לי ככה לנבור באפלה. מקווה מאוד שאכן יסתדר בקרוב. כל פעם לנסוע לשם, לערוך את הסיור, לחכות לתשובה, להמשיך הלאה. כבר היו בערך 7 ימים כאלה, ובכל יום סבב של בערך 5 מתעניינים. אולי עכשיו כשהמודעה מנוסחת ככה זה יגיע לאנשים המתאימים. 
      עוד כמה שבועות ההורים עוברים יחד עם אחותי הצעירה לבית החדש. היא עוברת ביום שני הקרוב, ולכן הפעם קריאת העזרה היתה אקוטית לגמרי, וגם האחים הרחוקים התגייסו. 

      אהבתי

    1. החולשה שמלכתחילה גרמה לו ליפול נבעה מאיזה וירוס שתקף אותו, וגרם לו לשיעול והצטננות קשה. הם לא בדקו את זה בכלל, רק את הנפילה. לא עשו אק"ג, לא צילום ריאות. וכששחררו אותו התלבטנו בינינו לבין עצמנו מה עדיף, ומכיוון שרופא ראה אותו בבוקר ושלל דלקת ריאות (על סמך האזנה), החלטנו שהדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה אשפוז במחלקה פנימית או גריאטרית. אפשר למות רק ממה שתופסים במחלקות הללו. 

      אהבתי

  7. מדהים!
    אהבתי את האופן בו כתבת את הדברים. תיארת היטב כיצד המציאות הופכת ליותר ממציאות כאשר נאחזים בה אנקולי הסוריאליזם. 
    היו משפטים שהזדהיתי מאד עם התחושות שהעברת באופן כל כך עדין ונעים. לא רק המשפטים כמובן, אלא גם הרגעים, המחשבות, התחושות והאירועים שיצרו את אותם המשפטים. 
    הזכיר לי קטע משיר שכתבתי. אם תרצי, אשלח את השורות המתאימות.

    אהבתי

  8. השיר: ליקוטי מלאכים.

    לא להמשיך עוד בנדודים המייגעים אחר רמזים להבטחות…
    להיות רגוע כמו סיזיפוס המעפיל עם סלעו, ממוקד בדבר אחד ופשוט, כל הוויתו באגל זיעה יחיד התלוי בין מצחו לאפו

    אהבתי

  9. יצא לך לצפות בקליפ ל-Dreamers של רדיוהאד? הרגשתי בדיוק כמו שם, כאילו הובלת אותי מדלת לדלת בין חדרי חייך, אל בית החולים, שם הכל מתחיל ונגמר. אבל טוב שהפעם הכל בסדר. בכיתי וחייכתי, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה למצב הרוח המלנכולי שלי עכשיו. 
    אוף איתך, אני מרגישה שזה כל כך נדוש פשוט להגיד לך שוב כמה טוב את כותבת.

    אהבתי

    1. מחמאה אדירה, נובה, ותודה על ההפניה (שלא לדבר על ההשוואה) לדיידרימינג של רדיוהד. הקליפ והשיר באמת מהדהדים לי תחושה קלאוסטופובית משהו, לבירינת של דלתות מסתובבות של חיים שלמים.  

      אהבתי

  10. כל כך מזדהה. כל מה שסיפרת בכישרון ספרותי נוגע מהדהד את הקורות איתי לאחרונה.
    חמותי שוב הייתה מאושפזת ואנחנו צריכים לטפל גם בה, גם במטפלת שלה וגם במשפחה המוזרה ששכרה את הבית שלה.
    כל הזמן סיבוכים ובעיות.
    מציעה לך בחום להכניס בכל זאת עובדת זרה לבית ההורים. נכון שזה בירוקרטיה ועוד בן אדם שצריך להתחשב בו אבל העובדה שיש בבית מישהו בריא ומקדיש את כל זמנו לטיפול בהורים מקלה מאוד, פתאום יש פחות לחץ ויותר זמן פנוי לפתור בעיות.

    אהבתי

    1. זה בתוכנית. ההורים אמורים לעבור לגור עם אחותי ביחידת דיור צמודה לבית. היא עוברת ביום שני הקרוב, והם יצטרפו אליה אחרי חודש שבמהלכו היא דואגת לשיפוץ של יחידת הדיור. בתוך הסידור החדש יהיה מקום גם לעובד זר, ואולי לשנים, כי שניהם צריכים, וכרגע הם נשענים זה על זו לצרכים הפיזיים היומיומיים, ועל אחותי לכל היתר. כל עוד הם יכולים זה בסדר, אבל הנה אחת הצלעות קורסת והכל משתבש. בבית הנוכחי שלהם אי אפשר להכניס עובד זר. 

      אהבתי

    1. אני לא בטוחה שזה בלעדי לקשישים בלבד. חדר מיון עובד בתת תקינה, ואחרי שעתיים שחיכינו לבדיקת סי.טי. הלכנו לברר מה קורה. הם אמרו שאם נוכל לקחת בעצמנו זה יקל על המצב מאוד. כששיחררו הועלה עניין הרופא הפנימי והבדיקות הנוספות, ואנחנו החלטנו לוותר. חדר מיון זה תחום מחוץ לתחום. הכללים שם אחרים. עדיף לא להגיע בכלל. 

      אהבתי

  11. היה לי קשה לקרוא, עשיתי את זה בחלקים…החזרתי אותי לזמן של לפני שנה וחצי כשהבאתי אנשים לראות את הבית שלי אימי שלא יכולתי להגיע לשם יותר כי הרגשתי כאב פיסי שהיא איננה ומצאתי את עצמי אומר הנה החדר של אמא שלי, או כאן היא עבדה במחשב כשכל פעם תפסתי את עצמי אומר סליחה על כך שאני כאילו מדריך בבית של אדם קיים…
    אנשים זקנים רוצים, ובצדק, להראות שכוחם עוד במתניהם. יש כאלו שאומנם רוצים שידאגו ויטפלו אבל יש גם את אלו שלא מוותרים לעצמם כי ברגע שיוותרו, לא יקומו יותר.
    בריאות ואריכות ימים והרבה סבלנות כי זה מה שצריך לא פחות מכל השאר.

    אהבתי

    1. מאוד קשה להשכיר את הבית שהכרת והיית קשור אליו. אבא שלי אומר מפורשות כמה זה חשוב לו להמשיך לעשות כל מה שהוא יכול, אפילו אם זה רק פעולות בנאליות של לאכול, להתלבש, להתרחץ. גם ככה הוא זקוק לעזרה כי יד אחת שלו לא מתפקדת. אבל עם זה למד לחיות- נעליים עם סקוצ’ים ולא שרוכים, ועזרה מאמא שלי ברכיסת כפתורים. פתאום גם שתי הרגליים לא נשמעות לו, וזה נורא. 

      אהבתי

  12. נדמה שהייתי בסרט הזה. 
    כנראה אהיה גם בסרט ההמשך.

    ורק שאלה אחת מטרידה אותי : הידית של האמקור היא בצורת מוט שיושב בתוך נישה ממתכת או דווקא הסוג של מעוין מתכתי שהמהדרין גם שמרו את הכיסוי פלסטיק שלא הפסיק להחליק עם כל פתיחה ?

    בריאות לכולנו, אמן

    אהבתי

  13. מניפה, אני רואה שיש לך כבר כ״כ הרבה נסיון בכתיבת ושכתוב מאמרים, שאת יודעת כבר לקרוא ביקורות ומה מסתתר בין השורות. גם אהבתי שאת יודעת לחלק את ההערות לקבוצות ולעשות תוכנית עבודה מהן (למדי אותי איך!)

    לגבי ההורים שלך- שקלת לפנות לביטוח לאומי ולבקש עוזר/ת שיהיה איתם בבית אפילו לכמה שעות? אני מבינה שכנראה יש רתיעה מעוד גורם זר בבית ויכולה לומר שאצל סבא וסבתא שלי גם הייתה רתיעה המון זמן אבל אחרי חודש הם ראו כי טוב והבינו שהתועלת עולה על החסרונות. מה גם שבהמשך הזרות מתפוגגת לה לאיטה ופחות מרגישים אותה. ממליצה לך אפילו לדבר על זה עם חברות ולשאול איך זה בבית של ההורים שלהן כי חבל כל הזמן לדאוג על מה יקרה אם מישהו נופל בדירה ואין אף אחד שיכול לעזור שם במקרה כזה

    אהבתי

    1. הייתי עורכת של כתב עת בעצמי די הרבה שנים . אלא שאני לא מסתירה את כוונתי תחת ערימת מסיחים, כמו שהוא עשה לי כאן. 
      לגבי ההורים, את צודקת כמובן. וזה בתוכנית. ראי תגובתי ל’צופה מהצד’ כאן. 

      אהבתי

  14. את הדירה של סבא וסבתא שלי רוקנו פעמיים. פעם את דירתם, ופעם את דירתם בבית האבות. 

    אני חושב שזה שונה עבור הדור שלי, אני גדלתי מגיל צעיר מאד עם זקנה אשר קיימת ומתפתחת סביבי, כל המשפחה המורחבת הייתה מלאה דור שלם של זקנים וראיתי כל אחד מהם מזדקן הולך לעולמו. עבור הדור של הוריי זה הרבה יותר קשה, הייתה יחסית מעט מאד זיקנה סביבם, במיוחד עבור אבי, הישראלי. הוא ראה זיקנה כמעט לראשונה על הדור של הוריו; זה מצב הרבה יותר טראומטי.

    ווי מ’זאגט: א וועלט בלייבט א וועלט. האט נישט קיין מורא, אלץ וועט זיין גוט 🙂

    אהבתי

    1. אני לא בטוחה מי מכם גרם לי יותר לבכות, אבל שניכם.
      כנראה שכולנו בסירה הזו קרוב או יותר אל החוף ושובר הגלים או מעבר אליו.

      אהבתי

    2. דווקא לי היו סבא וסבתא, אבל למזלי הם נפטרו בשיבה טובה ממש, סבתא שלי האריכה ימים עד גיל 97, ועד השנתיים האחרונות תיפקדה נהדר. הזכרת לי את הסיפורים של רואלד דאל ממשפחתי וחיות אחרות, על הכפרים היוונים בהם הילדים נוכחים במוות מזה, ובלידה מזה. בהחלט יכול להיות שאנחנו מפספסים משהו כשאנחנו מרחיקים את התהליכים האלה ומוציאים אותם מן הבית לבית החולים. 
      וכבוד על היידיש. כמו שאומרים: ביידיש זה נשמע יותר טוב. 

      אהבתי

  15. זיקנה כזו – כמו שאת מתארת, היא עצובה אבל בה בעת גם מרגיעה ואפילו מנחמת. הם יחד, הם מתאמצים לעשות מה שהם יכולים. הם משלימים ’קדנציה’ ארוכה ומלאה בעולם, ככה זה אמור להיות, לא?

    אהבתי

    1. לא יודעת, אמבטיה. בחיי שלא. אמא שלי עדיין מבכה את האהוב הראשון שלה שמת בתאונת אופנוע בדרך לרב לקבוע תאריך לחתונה. ובו זמנית היא מסורה מאוד לאבא שלי. לא יודעת מה אמור להיות. 

      אהבתי

        1. אבל תמיד יש בחירה, ולכל בחירה יש מחיר. אחרי תהליך הדרדרות הבחירה כעת היא שהם יעברו לגור יחד עם אחותי, ביחידת דיור, ואז לעבור גם את המשוכה של עובד זר. לפני שנה לעבור דירה מבחינתם היה יהרג ובל יעבור. אבל זה בלתי נמנע, והאלטרנטיבות גרועות יותר. נכון שיש משהו מאוזן בסימביוזה המשונה ביניהם, שני אנשים שאין להם נושא אחד משותף, אבל חיים יחד כבר שישים שנה. הם כמו משלימים משפטים, רק במעשים, ולא במילים. 

          אהבתי

          1. אני מבינה עכשיו שמכיוון שאני ניזונה פה משברי מידע – השלמתי את התמונה
            לפי איזה חיזיון אידילי שלא ממש דומה למציאות…
            ספרי לנו פעם, אם יתאים לך, על הסימביוזה המשונה ועל הדודה הלן…

            אהבתי

  16. עברת מנושא אחד לנושא שני בכשרו רב
    בעניין המאמר כל הכבוד שידעת בדיוק למצוא את הנקודה החסרה !

    ובעניין אבא שלך ובעיקר נפילתו מזדהה איתך הזדהות מלאה (יש לי גם סיפור על כך )  ולצערי ולצערו הוא כבר נזקק לכסא גלגלים בגלל חולשת רגליו ( וגם לעובד זר למרות שהוא בבית אבות בחלק הנקרא דיור מוגן ( כמו רוב הקשישים שם)
    גם אני מראה את הדירה של הורי  לאנשים ולאחרונה קשה מאוד להשכיר, יש בעיר שלנו דירות רבות להשכרה   ו’מכשולים’ שונים עומדים בפנינו כמו גובה הארנונה למשל .בפעם הראשונה שהשכרנו לא יכלתי להכנס לבית הורי , לאחר שאמי ז"ל נפטרה  וכל פינה ועיצוב הבית הזכיר אותה…

    אהבתי

    1. לא כל כך ידעתי מראש, אבל כשמצאתי את הנקודה ידעתי לזהות אותה.
      אבא שלך גם הוא בסדר בראש אבל עם גוף חלש שמכזיב. וגם הראש מושפע מזה, כמובן. זה אומר שצריך לעכל את שינוי הסטטוס לנכה, אדם לא שלם. אנחנו בשלב הזה בחיים שבו אנחנו צריכים להכיל את כל השינויים האלה מסביבנו של האנשים היקרים לנו. אני כל הזמן רואה דמיון בין אבא שלי לנכד הקטן, כולל העקשנות לעשות כל מה שהוא יכול גם אם בדרך האוכל נופל או צריך קצת לעזור. 

      אהבתי

  17. אני זוכרת כשראיתי את סבא שלי הולך ומצטמק ממחלת הסרטן
    ובכלל אנשים מבוגרים איך כוחם הולך ואוזל מהם לאט לאט
    זה לא פשווט, במיוחד לא עם אנשים גאים, שרגילים לעשות הכל לבד ופתאום הם צריכים עזרה
    אמא שלי סיפרה לי שסבא שלי היה נופל בבית שלהם 5 שנים לפני שגילו לו את הסרטן והוא וסבתא שלי הסתירו את זה מאמא שלי ואחותה

    היום אחי גר בבית של סבתא שלי ז"ל, אמא של אבא
    וזה תמיד הבית של סבתא שלי, אפילו שאחי גר שם עם אשתו (גיסתי)
    גם הבית שלהם לא ממש מרגיש כמו בית, מכירה את ההרגשה הבייתית הזאת שיש איך שנכנסים לבית
    הספות בסלון, הטלוויזיה, תמונות הרגשת חמימות של בית, זה לא שם
    אולי כשיהיו להם ילדים זה יגיע, אולי

    אני לא חושבת שהייתי יכולה לגור שם
    יותר מדיי זכרונות

    אהבתי

    1. כן, חפצים סופגים משהו מהמהות של האנשים שחיו איתם ושנגעו בהם. מכירה בגלל זה אנשים שמסרבים ללבוש בגדים יד שניה. ומצד שני יש בזה אולי גם משהו מנחם, מזכיר. 

      אהבתי

  18. נראה שאני אתרום לחלק הראשון בתור בעל נסיון. כשמתקבל מאמר על תנאי וצורך לתיקונים – אנחנו הופכים לעורכי דין. פוי.
    ואת צריכה להודות על כך  שהתיקונים אינם דורשים בקשות לניסויי מעבדה נוספים, שכדי לבצעם דרושות עוד שנתיים עבודה…
    ולמדתי שתמיד כדאי לצטט את כל מי שבתחום – כי לפי חוק מרפי – המאמר שלך יסקר על ידי מי שלא ציטטת אותו.
    גם לי הייתה דודה הלן כזו בדיוק רק עם שם אחר וממש לא אהבתי אותה. אללה ירחמה.
    ולגבי צער גידול הורים – מה אומר ומה אדבר? וכל מה שאנחנו צריכים לאחל שהצרות לא תגענה בצרורות. נורא קשה להם ולנו. ומפחיד שיום אחד גם אנחנו נהייה כמוהם. אלא אם נזכה למתת אל בצורת מות נשיקה.

    אהבתי

    1. תאמין לי שמודה על כך שנחסכו ממני ניסויים במעבדה. האמת היא שחשבתי שהתיקונים יקחו לי הרבה יותר זמן ממה שהם לקחו בפועל – הופתעתי לטובה. וזה כמעט בלתי אפשרי לצטט את כל מי שבתחום: זה יעמיס על המאמר ואז יגיעו הערות מסוג – זה לא דוקטורט. 
      מעניין כמה עוד ’דודה הלן’ כזו הסתובבו בארץ באותן השנים. מדובר בטיפוס, אפוא. אני באמת צריכה לכתוב עליה פעם. 

      אהבתי

  19. זה מעניין לראות את עניין השכרת הדירה מעינייך. אני מחפשת דירה להשכיר כבר המון זמן וברור לי שגם לצד השני יש קשיים (טוב, אולי לא לבעלי דירות בתל אביב שיכולים להשכיר כל כוך בהון תועפות), אבל איכשהו הם תמיד נראו לי קטנים יחדסית לסבל הכרוך במסע הצלב שבדרך לכמה קירות.

    כמובן שגם קשיי מציאת השוכרים הבאים הם כאין וכאפס לעומת הקושי של טיפול בהורים שבריאותם מדרדרת. נשמע שאתם ממש נהדרים עם ההורים שלכם וזה לא מובן מאליו, אני מכירה יותר מדי כאלה המתייחסים בזלזול ובחוסר סבלנות נוראי להוריהם המזדקנים. 

    אני מאחלת לאביך שיחלים במהרה מהנפילה. 

    אהבתי

    1. כן, אני עוקבת אחרי הדיווחים שלך על החיפושים (חלקם הזויים) אחר דירה או חדר נורמליים בשוק מטורף. אני עצמי שוכרת דירות כל חיי, ולכן גם היה לי קשה לעשות את הסוויץ’ הזה ל’משכירה’. מניסיוני, כל החוזים למשל בסופו של דבר לא רלוונטיים: אם תהיינה בעיות בית משפט לא ממש יכול לפתור אותם. ולכן הדבר הכי חשוב לי בדירה זה קודם כל שהבעלים (וכעת – השוכרים) יהיו בני אדם. כל היתר משני. אם בעל הבית מניאק זה לא ילך. מניסיון. 
      אני לא מכירה זלזול בהורים, אבל כן ראיתי ’ילדים’ שכל מה שמעניין אותם זה הירושה. כואב להם למשל כשהאבא מתחתן מחדש כי ה’ירושה’. כסף יכול להיות גורם מסכסך נוראי בין אחים ובין ילדים והורים. ותודה על איחולי הבריאות. הוא יוצא מזה לאט לאט, וחוזר למצב הנורמלי שלו, שגם הוא לא ממש אידיאלי. אבל זה מה שיש בגילו המתקדם. 

      אהבתי

  20. ראשית רציתי לברך אותך על המאמר! שמעתי לא מזמן שאצל המדענים השמחה קצרה מאוד ומיד לאחר מכן חוזרים לעבודה במלוא המרץ.

    כשהייתי ילדה שאלתי את אמא שלי פעם "אמא, אתם תמותו מתישהו?" והיא השיבה שכן, ואני זוכרת שמאוד כעסתי עליה, מדוע לא יכלה לשקר לי הפעם?
    אני חושבת שלא משנה מה גילך, לראות את ההורים קמלים זה ממלא את הלב בצער, ולמרות שזה ידוע שזוהי הדרך של כולם בסופו של דבר.

    שולחת חיבוקים ומאחלת רפואה שלמה.

    אהבתי

    1. זה אף פעם לא מאמר אחד בלבד, אלא בו זמנית כמה בצנרת. אבל כשהוא מתקבל זו שמחה גדולה, וכשרואים אותו בדפוס (או בגירסה אלקטרונית) זה קצת כמו לראות את הילד שלך הולך. מכאן הוא יוצא לעולם ומי יודע על מי ישפיע 🙂
      ומסכימה עם הסוף: קשה לראות את ההורים קמלים, למרות שזו דרך העולם. אולי כי זה אומר שאנחנו הבאים בתור?

      אהבתי

  21. כל עניין השכרת דירת ההורים מוכר לי מקרוב. בתחילה סרבנו להשכיר ורק לאחר מכן כשהבנו שנצטרך לשלם מיסים לעירייה, נאלצנו להשכיר אותה.
     עד היום קשה לי ללכת ברחוב של הבית שלהם, שזה שני רחובות מקבילים לרחוב שאני מתגוררת. 
    כשהחלטנו שצריך למכור, גילינו שבעצם אנחנו לא ממש רוצים להיפטר מהבית, כי ברור שהוא ייהרס ויבנו בית חדש במקומו.
    אחד מהמתעניינים בנכס אף אמר שלהרגשתו אנחנו לא רוצים למכור אותו, לאור חוסר הגמישות שלנו ואני מודה שיש משהו בדבריו.
    לראות את ההורים קמלים לנגד העיניים זה מצב עצוב ועוד בהיותי ילדה, בחנתי כל שינוי קל שחל אצל סבי והורי ורחמתי על עצמי שאהיה יתומה, עוד בעודם בחיים.
    השינוי גם אם ההדרגתי, היה קשה מנשוא. ההליכה הזקופה שהופכת לשפופה הצעדים המהוססים, העיניים השוקעות שלא נאמר השמיעה והראיה הנחלשות. עכשיו אני יודעת שילדי בוחנים אותי בדיוק באותו אופן וצר לי עליהם.  

    אהבתי

    1. הבית הזה גם כן מיועד ל’פינוי בינוי’, ולכן הכל בו קפוא בזמן. הצצתי קצת לדירות אחרות בבניין, ופה שברו קירות, ושם יצרו כניסה מכיוון אחר. רק הבית הזה נראה כמו שהיה כשהייתי קטנה, אותן מרצפות אפורות ושבורות, אותה מרפסת עם מעקה סורגים. 
      לפעמים אני מסתכלת במראה, ולשניה אחת אמא שלי מסתכלת עלי בחזרה.

      אהבתי

  22. בהצלחה עם השכרת הדירה. יכולה לעבוד בשביל אנשים שעובדים בשעות היום, אבל כנראה למשפחות צעירות זה פחות יתאים. 

    מאחלת שיקום יעיל ומהיר ככל שניתן לאביך, פשרות בתוך איזור שהוא גם ככה איזור פשרה זה מסובך מאד, ויכול להיות שהוא יהיה יותר מתוסכל מהרגיל בתקופה הזאת, זה קשה לעשות את כל העבודה של להשאר שפוי כשדברים מתחרפנים ככה בתפקודים שלך. לבי אתכם. 

    הנכדים שלך בקשר איתם? 

    אהבתי

    1. סוף סוף היום הסאגה נגמרה, והשכרתי את הדירה. כמעט שכן למשפחה עם ילדים, אבל מצאנו את השוכרים שלא יהיו שם במשך היום ולא אכפת להם שיש רעש. וגם הורדנו במחיר. מודה שחשבתי שנאבד גם את ספטמבר. 
      כשכל מיני דברים משתבשים באותו זמן אחותי קוראת לזה ירח שחור. או מרקורי בנסיגה. לא משנה, כאילו זה שיט הפנס, בבת אחת, והרבה. 
      הילדים בקשר איתם, אבל בשלב הזה הattention span שלהם לכל מה שלא הם וההשרדות קצר במיוחד. 

      אהבתי

  23. מאחלת לך המון כח ולמשפחתך המון בריאות.

    מהפוסטים הקודמים, נראה שאבא שלך לאו דווקא מבקש להיות גיבור בשביל להוכיח שהוא עצמאי, אלא שהוא מחויב לדאוג לאימך.

    ברכות על המאמר.

    אהבתי

    1. רעיון מעניין, ולא חשבתי על כך. יש ביניהם סימביוזיה מושלמת בשנים האחרונות, וזה די מדהים לאור העובדה שהם שני אנשים שונים כל כך, הפכים טוטאליים. אני יודעת שאומרים שהפכים נמשכים זה לזה, אבל במהלך השנים היית מצפה שיווצרו תחומי עניין משותפים, והרבה זוגות נשואים נעשים דומים פיזית זה לזה. 

      אהבתי

  24. מודה שהקריאה ריגשה אותי מאוד
    הרגשתי שאני בתוך המילים שלך. שזורה בהן
    אולי בגלל שהזדהתי גם עם חלק
    מאחלת למשפחתך בריאות איתנה ומקווה שהמאמר יצלח את מבחן הזמן והשינויים. מאוד מעניין אותי לקרוא אותו. באיזה נושא המאמר?
    ומה שלום אבא?

    שולחת חיבוק גדול

    אהבתי

    1. אף מאמר לא צולח את מבחן הזמן והשינויים, אבל כמו כל דבר יש לו את הדרך שלו. הוא נולד, משפיע כך או אחרת, והופך להערת שוליים בטרם ידחק ממרכז הבמה לטובת אחרים, חדשים ממנו. פעם היתה לי על כך שיחה ארוכה עם הכוהנת הגדולה שביכתה את התהליך. אני דווקא מקבלת אותו בהבנה רבה. ואבא שלי עוף החול. הוא לא בדיוק נולד מחדש, אבל כן קם כל פעם מחדש מהאפר, כשכבר היה נדמה שהפעם הוא לא יוכל לקום. הוא בבית, פחות או יותר מאושש. שמחתי ל’ראות’ אותך כאן 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s