הרכבת כבר עברה

האחיין שלי ילד מופנם ושתקן, יש שיאמרו בתוך הספקטרום. לא משהו
מאובחן, ועבר מערכת חינוך רגילה וצבא, גם אם סרב בדרך להרוג חרקים או להתחבר לכל
השטויות שילדים אחרים עושים. אני לא מצליחה לדובב אותו, אבל בסדר עם זה. הוא מגיע
לאירועים המשפחתיים אבל תמיד מחוץ לפריים של התמונה הזו שבה כולם מצטופפים סביב
ההורים הקשישים היושבים על כסאות בלב עם רב: ילדיהם המבוגרים ובני/ות הזוג עומדים חבוקים מאחוריהם, הנכדים הבוגרים בדבוקה, חלקם אוחזים בתינוקות שנולדו השנה (היבול השנתי – 5 נינים חדשים להורים שלי), הילדים יושבים על הרצפה, ותמיד אחד עושה קרני וי לאחר, על פניו מרוחה הבעת גיחוך מטופשת. הכלב הזקן שרוע לפני כולם על השטיח, עם גבה אחת מורמת. האחיין הזה לא שם.

אחותי אומרת שהוא חריף כמו פלפל מקסיקני, ויש לו כינוי קולע לכל בן משפחה. מכיון שהוא מעולם לא מדבר בנוכחותי, אני חושדת שאת הכינויים המבריקים הללו הוא כותב על פתקאות קטנות שאותן הוא שותל בתוך מלפפונים שטרם צמחו. לך, למשל, היא עונה על שאלה שלא נשאלה, הוא קורא המנצחת, כי את תחרותית כל כך. אני מרגישה את גל המחאה
עולה בי, נותנת לו לגאות בי, אבל בולעת את המילים שעולות בי. אני לא אוהבת שכך הוא
מאפיין אותי, אבל האם הוא באמת כל כך טועה.

לקראת יום ההולדת של אבא שלי תכננו לנסוע ברכבת העמק המחודשת. בנשמתו
עדיין ילד, אבא שלי אוהב דגמי רכבות, והוא עוד זוכר את רכבת העמק שחדלה בשנת 1951.
תכננו נסיעה ברכבת מבית שאן. תכננו פעילות במרכז מבקרים בכפר יהושע עם הדרכה
וסרטון ותצוגת רכבות. מנהל יחידת שירות רכבת ישראל התרגש והציע לאחותי הגדולה
שתפרה את כל החגיגה טקס רשמי של הרכבת. כל קבוצת הווטסאפ נחרדה בשם אבא שלי – הוא שונא להיות במרכז העניינים. השנה התחלפו אצלו 3 מלווים מבוגרים שונים שנשלחו כדי
לעזור לו ללכת מהבית לגינה הציבורית הסמוכה. אני לא טיפוס חברותי, הוא מסביר לי
מדוע 'פיטר' את כולם זה אחר זה. רצוי אילם, אחותי הסבירה חצי בצחוק למשבצת ההמומה של
המלווים אחרי שהשלישי פוטר, שלא יבלבל לו במוח. לא, לא טקס, אנחנו מוחים בווטסאפ
המשפחתי בשמו.

אחרי שנסגרו הפרטים וחולקו המשימות, אבא שלי הטיל וטו על כל העניין. שעתיים
נסיעה לכל כיוון, ופעילות של 5 שעות בערך. אין לו סבלנות, וזה רחוק, וחם והלחות
מזכירה לו את החדר החם בפיטוטרון. ירדנו מתוכנית אורנים הגדולה. התכנסנו כולנו
כרגיל, כל אחד מביא מאכל לארוחת 'סיר המזל'. כל אחד קיבל כובע עם איור שציירה בתי,
וחדי העין יכלו להבחין באיור במספר השנים שאנו חוגגים. התכנסנו מול המסך ושיחקנו
חידון Kahoot שיצרה אחותי הגדולה. ניצחתי.

עד כמה אני תחרותית? השבוע התפרסמו דירוגי הקורסים שלימדתי השנה. אני
פותחת את הדו"ח. הקורס שלך דורג שני בין 28 הקורסים של החוג, מודיעה לי
המערכת. אני מקמטת את המצח. מי קיבל מקום ראשון. אחר כך אני גוללת את הדו"ח מטה,
ומוצאת את הדיווח על משובי הקורס השני שלי. הקורס שלך הגיע ראשון בין 28 הקורסים
של החוג, מודיעה לי המערכת.


Clare Elsaesser,Flower Girl

מודעות פרסומת

108 תגובות בנושא “הרכבת כבר עברה

  1. מצויין ,מה רע בזה? את תחרותית והשגית ואת מצליחה לעמוד ברתגרים שאת מציבה לעצמך ואנינךא רואה בזה בעיה.
    אני בטוח שחלק מהקוגות שלך היו שמחים להתחלף איתך אבל אין להם בלי לפגוע את מה שיש בך,הדרייב הזה נו…
    שיהיה בריא אבא,לא קל לתכנן תוכניות כדי שירגיש במרכז ואז התוכנית מתמוססת בגלל שחם וזה קצת רחוק. אבלזו הפריבילגיה שלהם.מזל טוב והרבה בריאות

    אהבתי

    1. איכשהו אני מרגישה שזה מאיר אותי באור לא כל כך מחמיא. ודאי שאני אוהבת לנצח, מי לא. אבל יש בתחרותיות הזו משהו שאומר שאני משקיעה בזה, למרות שברור לי שזה לא העיקר. בעינים עצומות אני יכולה לנסח לעצמי את המניפסט שמדבר על למה ציונים ומקומות בסולם-שקר-כלשהו לא מעידים באמת על האדם. אבל עדיין אני תחרותית. משהו מילדות כנראה. 

      אהבתי

  2. לא הבחנתי בביטויים של תחרותיות עודפת בסיפורים שלך. אולי יש עוד סיפורים. כל אחד רוצה לפעמים שהדברים יקרו בדרכו. כל אחד רוצה שהעבודה שלו תצליח והוא יקבל הכרה על כך.
    האחיין הזה, מרוב שהוא מסתורי ובלתי ניתן לדיבוב, יחד עם האינפורמציה על כך שהוא חד, יכול לעבור בתור חכם זן. לפחות אני הייתי נופלת למלכודת הזו, להניח שמי שמדבר מעט יודע הרבה. מצד שני, הנה, התעצבנת. תגובה ששווה להתבונן בה. אני הייתי מוחמאת אם היו קוראים לי תחרותית.

    אהבתי

    1. האחיין השתקן בהחלט הוציא ממני תגובה ששווה התבוננות. וזה בדיוק מה שאני עושה כאן: מתבוננת בה. בעזרתכם. אז את חושבת שזו בעצם מחמאה. 
      אני אנסה ברשותך עוד תובנה עצמית: הסביבה הביתית שלי לא תחרותית בכלל. כלומר, אנחנו מאד אוהבים השגים, אבל מעריכים את החריגים, את אלה שיצאו מתוך המערכת ועשו את זה ’בדרך שלהם’. אני כנראה חריגה בין החריגים בתוך המערכת הביתית שלי עצמי, ומכאן גם הביקורת העצמית. בקני המידה המשפחתיים שלי עצמי שלפיהם עד היום הבן שלי לא מספר לי שקיבל מצטיין דיקן כי זה לא חשוב, אלא אני צריכה לשמוע על כך לגמרי במקרה ובעקיפין, המבחנים החברתיים הרגילים לא רלוונטיים. ומסתבר שאני מזייפת: לי הם כנראה כן חשובים, וכך אני משדרת את זה, והאחיין-זן קלט את זה בלי שום בעיה. 

      אהבתי

  3. אנשים מהספקטרום חסרי מעצורים ורגישות ואומרים את אשר על ליבם ללא סינון. באספקט הזה, אי אפשר לכעוס כי הם נטולי אינטרסים וזו אבחנתם, לתפיסתם את המציאות. אפשר להתבונן בשיקוף שלהם ולתהות למה את מצטיירת כתחרותית. כמו רוב התכונות, יש מנעד לה שלם של יתרונות וחסרונות ברורים. ועצם זה שעצרת וחשבת מעידה על השליטה בתחרותיות, וזה נפלא.

    אהבתי

  4. הוא קרא לך המנצחת ולא התחרותית,
    כך שאני חושבת שזו מחמאה 🙂
    חוץ מזה שמי שמנצח לא בהכרח תחרותי.
     דירוגי הקורסים לדוגמא לא מעידים בעיני על תחרותיות, אלא על השקעה, אני מניחה שחשוב לך שהקורסים שלך יהיו מדורגים גבוה ברשימה כי איכות ההוראה חשובה לך, והשקעת בקורסים האלה ולא רק כי רצית להיות מדורגת ראשונה.

    אהבתי

    1. הכל נכון (במיוחד החלק עם הקורסים), ועדיין כשחשבתי שאני ’רק’ מס’ 2 ברשימה תהיתי מה לא עשיתי נכון . מחמאה… מהכינויים האחרים שהוא קורא לבני המשפחה אני חושבת שזה סוג של מחמאה עם קצת פלפל חריף. כמו שהיא אמרה, הוא חד למרות שהוא שתקן ומופנם. 

      אהבתי

  5. אני מנסה להבין מה גורם לאדם לרצות לנצח, לרצות להיות הכי טוב.
    לבעל שלי מאד חשוב לקבל את הציונים הכי טובים ומה שהוא עושה צריך להיות הכי טוב. ברור שהוא באמת כשרוני ומצטיין במה שהוא לומד ועושה אבל הוא מקדיש המון זמן ורצון ואם הוא מקבל ציון קצת יותר נמוך ממה שציפה הוא ממש מתבאס. לי כל זה לא חשוב. תמיד למדתי כדי לעבור. הציון לא היה אף פעם חשוב לי. מה ההבדל בינינו, למה זה קורה?
    האם הסיבה בצורך שלו להיות פרפקציוניסט? האם יש לו צורך לקבל מחמאות כי לא קבל מספיק בילדות? אני לא יודעת לענות על השאלות האלה. אולי יש סיבות אחרות.
    ומה הסיבה אצלך? כנראה שהדבר נובע ממשהו מאד עמוק.
    ומעניין שלא הגדרת את עצמך כמנצחת, וקשה לך עם ההגדרה הזו. מנין הקושי י הזה?

    אהבתי

    1. זו ה-שאלה בעיני. כשאנחנו במסגרת של לימודים, מה אומרים הציונים; האם אנחנו לומדים כדי ללמוד או כדי להצטיין. זוכרת כשרק התחלתי את הלימודים האקדמאיים, למדתי יחד עם השותף. היה לנו חוג אחד משותף, וכמה קורסים שישבנו בהם יחד. הוא למד רק מה שמעניין אותו. אם היה תרגיל שעניין אותו הוא עשה פי כמה ממה שצריך. קיבל מאה. אם לא – פשוט לא עשה. ברור שבמסגרת מסודרת זה לא עובד. הוא פרש אחרי חצי שנה. אני עשיתי הכל. גיליתי מהר מאוד שציונים טובים שווים מלגות ופרסים, כלומר כסף. מגישה של ’מה חשובים הציונים’ עברתי מהר למדי לגישה של ’כיף לקבל פרסי הצטיינות’. מן הסתם זה התחיל עוד קודם, אבל באקדמיה לציונים יש בפירוש תגמול מוחשי לגמרי, ואת לומדת לפעול בהתאם. 
      אולי הייתי רוצה לחשוב על עצמי כעל מנצחת בלי ה’זיעה’ והתחרות. ככה, בקלות. 

      אהבתי

        1. אני חושבת על זה. את הלימודים עברתי ככה, בלי יותר מדי מאמץ. הציונים תמיד היו טובים. אם הייתי עושה בעיות זה היה יותר בתחום ההתנהגות (היו לי ’עקרונות’), כך שלא זכור לי שהיו עניינים סביב הציונים, לכאן או לכאן. 
          התגמול האקדמי הוא לא רק כספי (למרות שבהחלט גם). יש התייחסות מיוחדת לתלמידים עם ציונים טובים. אני מכירה את זה עכשיו גם מהצד השני של המערכת. כל חוג מעוניין לקדם את המצטיינים שלו, והציונים זו הדרך היחידה כמעט שמאפשר להשוות בין סטודנטים שונים. זה לא תמיד נכון, כי הציונים משטחים יכולות שונות. אבל זה הכלי היחיד. 

          אהבתי

            1. זה מה שאני מנסה להבין. אולי כי משתמע מזה שזה הכי חשוב לי; שאהיה מוכנה לעשות דברים רבים כדי להשיג את ההצלחה. קצת על חשבון הרגש, אולי? לא בטוחה למה, אבל יש למילה הזו אצלי לא רק קונוטציות חיוביות.   

              אהבתי

            2. אולי כל עוד הנצחון מאפשר לך תגמול זה יופי, אבל כל נצחון בעצם גורר איתו גם בלי שתרצי הפסד למישהו אחר. אולי קשה לך עם התחושה הזאת כי אינך אוהבת לגרום לאחרים הפסד. מקווה שזה בסדר שאני חופרת…

              אהבתי

            3. לא חופרת. עוזרת 🙂
              משחק סכום אפס, המממ. וזה באמת הנארטיב ההפוך מזה שאני ניסיתי כל חיי להנחיל לילדים, שהחיים הם לא משחק סכום אפס. המערכות האלה עם הדירוג והציונים. הרי תיאורטית יש מצב ששני מרצים נניח מעולים. כל אחד ואחת בדרכה ודרכו. המערכת תשטיח את הכל. בין 28 הקורסים יהיה ראשון ושני ושלישי וכו’. 

              אהבתי

  6. יפה מאד שיצרת את הקשר בין ה"ספקטרום" של האחיין לזה של האב. ללמדך שלפני שנכנס הספקטרום המקושקש הזה לשיח, האחיין היה מתפקד היטב כמו אביך וחי חיים מלאים ללא שמישהו היה מאבחן אותו על הספקטרום. אני מניח שגם אותי היו מאבחנים על הספקטרום. מלבד מקרים של חוסר תפקוד איני מבין בשביל מה ממהרים היום לתייג אנשים כך

    אהבתי

    1. האחיין לא מאובחן; האמירה שלי נובעת מההכרות שלי אותו ומכך שהוא סולד מסיטואציות חברתיות של יותר משני אנשים, ולפעמים גם של יותר מאדם אחד. אני לגמרי מקווה שאכן גם הוא יחיה חיים מלאים וימצא את המקום הכי נכון לו. אבא שלי הלך לאקדמיה, כי שם הוא מצא את הפינה שהכי התאימה לו, עם הניסויים והכתיבה האקדמית. באמת בהוראה הוא היה קצת פחות מוצלח. 
      לא מדובר בחוסר תפקוד. רק בחריגות חברתית, ככה, בשוליים. אתה צודק שהתיוג עושה לפעמים יותר נזק מתועלת.  

      אהבתי

  7. אני לא באמת מכירה אותך, אבל מודה שלא הזדעזעתי מהתווית שהאחיין הדביק לך.  כנראה שיש משהו במה שהוא רואה בך (ואגב,  אין סיבה לראות בזה משהו שלילי). נראה לי שבתחום העבודה,  שעליו את מרבה לספר,  ובעצם גם בתחום הבלוגוספירה,  שבתוכו התוודעתי אלייך, את דורשת מעצמך הרבה ואכן מגיעה לראש הרשימה. והפסקה האחרונה של הפוסט מאשרת זאת 🙂

    אהבתי

    1. לא הזדעזעת. אני מנסה באמת להבין למה זה עצבן אותי. כאילו הוא חשף תכונה שבעיני משנית לחלוטין (בראש שלי) והאיר אותה בזרקור גדול. הפיסקה האחרונה באמת מדגימה את זה, וכשזה קרה קצת צחקתי על עצמי. 

      אהבתי

  8. הממממ אני דווקא רואה בזה מחמאה. מנצחת, מילה חזקה אני ישר מדמיינת אותך עם כתר על הראש וחיוך גדול 🙂
    אני חוזרת על מה שכבר רשמו בגדול, הוא לא אמר תחרותית את זה אמרת את, השאלה היא איך הוא מגדיר מישהו מנצח. אני למשל חושבת שמנצחת זו אישיות חזקה ודומיננטית, השגית (בקטע טוב, מישהי שמאתגרת את עצמה ומצליחה) לא רואה בזה שום דבר שלילי, להיפך זאת דמות שהיא השראה ואפשר ללמוד ממנה. 
    לא כל כך הבנתי אם רק אתך הוא לא מתקשר (אולי בגלל זה את חושבת שהוא התכוון למשהו שלילי? אולי הוא רואה בך אדם שהוא לא מרגיש בנוח להתקרב אליו כי הוא לא יודע איך? או שאולי לידך הוא מרגיש פחות מוצלח? או שהוא חושב שיש לך סטנדרטים מסוימים שהוא לא עומד בהם ולכן מתרחק?) בכל מקרה, התוית שאנשים נותנים זה משהו שלהם ואי אפשר לקחת את זה בתור עובדה, ככה הוא רואה אותך, זאת רק נק’ הראות שלו והיא סובייקטיבית לחלוטין.

    אהבתי

    1. עם כתר וחיוך . די דומה לאיך שהרגשתי כשגיליתי שהקורסים שלי הגיעו למקום הראשון והשני בין קורסי החוג. האחיין לא מתקשר לא רק איתי. מאוד מופנם. אחד על אחד לפעמים אפשר להוציא ממנו יותר ממילים חד הברתיות, אבל מודה שאתי זה לא קרה, אולי כי אנחנו נפגשים במסגרת של המשפחה כולה, ושם הוא ממש נאלם דום. 
      נקודת הראות שלו היא של ’צופה’. הוא מעין ’אורח לרגע רואה כל פגע’, והכינויים שהוא הדביק לבני המשפחה האחרים היו קולעים לגמרי. יש לו כנראה יכולת לראות מבעד לחזות החיצונית. כך שאני לא חושבת שזה לגמרי עניין שלו. אני רק באמת צריכה להבין למה זה מפריע לי כשהוא שולף את התכונה הזו שלי ומציב אותה בחזית. 

      אהבתי

      1. מזכיר לי את שיעורי אנתרופולוגיה, זבוב על הקיר… רואה ואינו נראה.
        אחחח כמה אני מתגעגעת לקורסים האלו! כנראה שעם הכתר על הראש את אחת המרצות שנזכרים בהן גם שנים אחרי.. יש לי כמה כאלו שעד היום אני נפעמת מהן ונזכרת לא פעם בקורסים איתן! עכשיו תחרותית או לא, זה נצחון אמיתי 😉

        אהבתי

        1. ככה אני מקווה שזוכרים אותי, וחשוב יותר, את השיעורים, את מה שקרה בהם. זוכרת שיעורים כאלה בעצמי: שיעורים שהייתי יוצאת מהם בתחושה שהאופקים שלי התרחבו. כזו אני רוצה להיות. 

          אהבתי

  9. הדמיון בין האחיין לאבא, הרצון שלך לנצח כדי לרצות, והאמביוולנטיות שלך כלפי כל זה, והרמזים הקטנים לפקולטה לחקלאות – פשוט ללקק את האצבעות. תודה לך!

    אהבתי

  10. מחנכים נשים שתחרותיות זה רע להן. שהן צריכות להיות קטנות וחמודות ולעשות דברים קטנים וחמודים. את לגמרי משוחררת מזה, בהתנהגות, אבל אולי בפנים עמוק עמוק את קצת זוכרת את מה שהטביעו בך?
    קשה לי לדמיין גבר שהיה רואה בכינוי כזה איזו בעיה, או שהלב היה נצבט לא לרגע. להיפך.

    ולמרות שאנחנו לא מכירות במציאות, היה ברור לי שקורס הראשון גם שלך. אלא מה, בעיני את אלופת העולם.

    אהבתי

    1. היה לך ברור .
      אני מקווה שהיום לא מלמדים אותן להיות קטנות וחמודות. אני עזבתי את ’חמודה’ בערך בכיתה ב’. אולי קצת לפני. אולי כי לא הרגשתי באמת חמודה, אולי אפילו לא הייתי באמת חמודה. הלכתי על ’חכמה’ מגיל צעיר מאוד, וזה נתן לי הרבה כוח. הצביטה כנראה על רקע התרבות המשפחתית שלנו. על רקע העובדה שזו תכונה שמסווה אולי כוחנות, אולי וכחנות. זה לא רק בדימיון שלי. 

      אהבתי

    1. אם יש מישהו שמבין אותי בהקשר האקדמי, קנקן, זה אתה. האקדמיה בנויה על תחרותיות ועל הצטיינות, ולכן בהקשר שלה ’המנצחת’ זו באמת לא תכונה רעה בכלל. אלא שבמערכת כזו בהכרח יש משחק סכום אפס. בהגדרה, אם מישהו זוכה בקרן – מישהו אחר לא. המתמודדים על תקן יכולים להיות טובים כל אחד בדרכו, אבל בסוף רק אחד יקבל. ודאי, עדיף להיות זה שמקבל. אבל לא בטוחה שאפשר לומר שזו לא מערכת דורסנית. 

      אהבתי

  11. אני מבינה מאוד מה צרם לך באמירה של האחיין (שאגב התיאור שלו הזכיר לי מאוד את אחי), כשאנחנו חושבים על מנצח משומה קופצת דמות, של מי שלא יודע להפסיד. לא מכירה אותך אישית אבל מהקריאה כאן, אני חושבת שאת יודעת לכבד מאוד מנצחים אחרים כשזו לא את. את כן שואפת גם להגיע למקום טוב ויש לך דרישות גבוהות מעצמך במקביל. ככה שזה לא רע בעיני להיות מנצחת שכזו כלצעוד את יודעת להפסיד גם
    שתהיה שבת שלום 🙂 🙂

    אהבתי

    1. אין לי ספק שאת מבינה, כי מהכרות איתך דרך הבלוג נדמה לי שאת באה מבית מאוד לא בורגני, בוהמי קצת, לא מעריך את המערכת הסטנדרטית ולהיפך, מאוד מעריך יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. מוכר לי היטב. שם התואר ’מצליחה’ (וה’תחרותית’ המסתתר מאחוריה) בהחלט יכול להשמע צורם. אני גם חושבת שבאמת חשוב יותר ללמוד להתמודד עם הפסד. אולי אפילו ללמד את זה. מהפסד אפשר לצמוח. מהצלחה, שהיא בהחלט תחושה נעימה מאוד – הרבה פחות. 

      אהבתי

  12. איזה יופי קישרת בין האופי של האחיין לבין זה של אביך……..וטוב שחגגתם בחוג המשפחה, משהו שהיה לו נוח איתו. אני חושבת שאני מבינה למה הגבת כפי שהגבת לכינוי של האחיין (שאגב – הרמתי גבה שאחותך מצאה לנכון לספר לך אותו, היא לא היתה חייבת….מה זה אומר עליה, שחשה צורך לומר לך את זה?).
    אבל הוא באמת אמר "מנצחת". לא "תחרותית", ואפילו לו "אוהבת לנצח". ולכן כן הייתי מתייחסת לזה כמשהו חיובי. אפילו מחמאה. וכמו שאחרים כתבו כאן: מה לא בסדר עם זה? למה להיות כזאת שלא מספרת (כמו בן) שהיא יצאה מצטיינת דיקן? או מקום ראשון (ושני) בחוג? מי הכתיב את הענווה (המעושה?) הזאת? כל הכבוד לך שאת מנצחת!

    אהבתי

    1. הרבה עבודה הושקעה בהכנת יום ההולדת ברכבת העמק, ואחותי (הגדולה) השקיעה אותה בהמון אנרגיה ורצון. וכשזה ירד מעל הפרק היא מאוד התאכזבה, וחזרה ושאלה אם זה רק עניין של מצב רוח ואולי בכל זאת יעבור לו. אבל באמת שהוא עייף מאוד, וסובל בחום, והיה ברור שמכיוון שכל האירוע בשבילו אין טעם לעשות משהו שהוא לא יהנה בו. מה זה אומר על אחותי? המממ. אני חושבת שחלק מזה היה רצון להראות פן שלו שאף אחד מאיתנו לא מכיר, כי הוא כל כך מופנם. חלק מן הסתם היה ניסיון לראות איך אני אגיב. אולי קצת לעקוץ. לא מייחסת לה רוע, אבל אולי קצת ניסיון לטלטל את הביטחון העצמי שלי. 
      אפילו לרגע לא חשבתי לספר בחוג המשפחה על כך שהקורסים שלי הגיעו למקומות הראשונים. איכשהו זה לא חלק מהתרבות המשפחתית שלנו. איך נובה אמרה כאן למעלה? אני הכבשה הבורגנית במשפחה בוהמית ואמנותית שמעריכה דברים אחרים לגמרי  (למרות שאין לי ספק שהם כן שמחים בהצלחה שלי).

      אהבתי

  13. מניפה אין שום דבר רע בלהגיע למקום הראשון בכמה תחומים ולאורך זמן ! אם זה לא עושה לך טוב ש"נתפסת כמנצחת" תמיד תוכלי להגיד פוס- משחק וסתם להיות הפר פרדיננד – לשבת ולהריח פרחים . 

    אם האחיין היה מגדיר אותך כ"לוזרית"זה היה כואב הרבה יותר.. 

    שבת שלום

    אהבתי

  14. מנצחת זה טוב לא?
    אם כי יש לזה מחיר, כמו לכל דבר.
    חבל שאביך ויתר על הנסיעה ברכבת העמק, חוויה נחמדה מאוד אבל אם סוג כזה של מסיבה היא לא לטעמו אז לא כדאי להתעקש.
    האחיין שלך נשמע מסתורי ומעורר סקרנות. 

    אהבתי

    1. כן, יש מחיר. לכל דבר יש מחיר. ואולי במשפחה לא אוהבים את המחיר הזה. 
      אנחנו עוד חושבים לעשות איתו משהו בקטנה עם רכבת העמק, לא עם כל המשפחה, אלא משהו מצומצם ועם הרבה פחות טררם. ואולי גם לא בעונה הבלתי אפשרית הזו.
      מסתורי ומעורר סקרנות נשמע הרבה יותר טוב ממופנם ובלתי תקשורתי בעליל 

      אהבתי

  15. פרופסור אלמותי אחד אמר לי פעם לאנשים בלי אגו אין מקום באקדמיה (וזה אחרי שהכריח אותי לכתוב במקומו את מכתב ההמלצה עבורי)/ אני לא מכירה אדם אחד בעסק הזה שאני יכולה להגדיר כלא תחרותי
    מצד שני…הוא קרא לך מנצחת ואת שמעת תחרותית, ואז תירגמת לציונים או דירוגים שבהם את לא רואה ערך. יש לפחות שני קשיים לוגיים בהסקה הזו ;ׂׂ)

    אהבתי

    1. גם אני מצאתי את עצמי כותבת מכתב המלצה לעצמי בהוראת הפרופסור שפניתי אליו . האמת היא שכיום מהצד השני של המטבע אני אפילו יכולה להבין את זה: לפעמים הם צריכים את המכתב בדדליין מאוד לחוץ, ואני חושבת לעצמי שאני לא יכולה להספיק בשום פנים ואופן. עדיין לא ביקשתי, אבל כבר היה לי תלמיד אחד שהציע. 
      את שתי הקפיצות הלוגיות עשיתי בגלל שאני מכירה את הנפשות ואת הקונטקסט. אני חושבת שאני צודקת . 

      אהבתי

  16. גדול! ניצחת את עצמך 🙂 
    מכירה את התכונה הזו מעצמי. תחרותיות נדמית לנו כמו משהן דורסני שצריכות להתנצל עליו כשבעצם זו תכונה הבריאה ומקדמת. כותבת אגב בלשון נקבה ולא במקרה – אצל גברים קוראים לאותה התכונה ממש שאפתנות, והם מתגאים בה.

    האחיין שלך מזכיר לי את אחי, אחד לאחד. להיות מבריק ועל הספקטרום לא סותר. להפך, זה ממש מתבקש.

    ורק אבא שלך והרכבות לא התאימו לי בפאזל,  עד שקראתי על נצחונך בקאהוט. ברכות! 😉 אגב, אני משתמשת בזה המון באולפן, וגם פעמיים בתרגול באוניברסיטה וזה היה להיט. מאפשר "לבדוק" בקצרה וזריזות מי קרא את קריאת החובה לשיעורים ומי לא, והמנצח זוכה לתהילה שגורמת למי שלא קרא לעשות מאמץ לשיעור הבא. רק לתחרותיים שבהם בכל אופן.

    אהבתי

    1. קיוויתי שמישהי/ו יהנה מהסוף 🙂 
      אני שוקלת להוסיף קאהוט לשיעור המבוא. יקח לי קצת זמן להכין את זה, אבל אני מקווה שלא הרבה. זה נראה לי סיכום טוב לשיעור, וגם כמו שציינת יתן פידבק חיובי נחמד למי שקרא את המאמרים. 
      אני נוטה להסכים איתך לגבי העניין המגדרי, אבל שוב, לא בתרבות המשפחתית שלנו. אצלנו יש מין הנחה מוקדמת שכולם מוכשרים מאוד (וזה נכון), ולא כל כך מובנים על ידי ה’מערכות’. אולי זה מתבקש במשפחה שבה שני ילדים עפו מבית הספר בכיתה יוד ובכיתה חית, וכולם השלימו בגרויות רק כשהיו ממש צריכים, ורק בציון שאפשר להם להתקבל למה שרצו. 

      אהבתי

  17. ברור שאת תחרותית ומנצחת וברור שזה קצת מערער לשמוע מישהו שמסתכל עליך מהצד, לא אומר לך מילה, וקולע למקום שכנראה יש לך רגשות מעורבים כלפיו.

    זה נשמע קצת שבמשפחה שלך זה בסדר לנצח כל עוד את לא מתאמצת בשביל זה ולא אכפת לך מהתוצאה, אבל זה לא עובד ככה בחיים. כדי לנצח צריך להתאמץ וצריך שיהיה אכפת ושני אלו לא חולשה. וזה כיף לנצח! וזה בסדר לנצח, כל עוד את זוכרת כל הזמן שהעשייה עצמה, החקירה הבלתי נלאית, החיפוש אחרי האמת הם הדברים האמיתיים שעליהן לא תתפשרי בשביל ניצחון זה או אחר. החולשה היחידה שאולי מגיעה עם התואר "מנצחת" היא כי נצחון זה אישור שבא מבחוץ ומי שצריך לנצח צריך את האישור הזה. זה כל כך נורא?

    אהבתי

    1. כן, יש בזה משהו. את אמורה לנצח, אבל זה צריך להיות ניצחון בלי ’זיעה’. קצת כמו אידיאל היופי הנשי – את אמורה לאכול במסעדה מנה הגונה וודאי שאסור לך להצהיר על דיאטה, ועדיין להיות רזה עד שדופה. כמו שאמרת, זה לא באמת עובד ככה בעולם האמיתי, על אחת כמה וכמה באקדמיה. העניין עם האישור החיצוני הוא באמת הנקודה הכואבת. לא סתם השתמשתי במשל הדיאטה. אני חיה במשפחה רזה טבעית, ורק אני נאבקת בציפורניים – הם לא ממש מבינים את זה. וכך גם מבחינת האישור החיצוני – השותף בעל מנוע בעירה פנימי. אין לו צורך בחיזוקים חיובים חיצוניים בכלל. זה מדהים אותי כל פעם מחדש. והילדים כמוהו בצורות שונות. אני מלאת קנאה בהם, אבל באמת שזה לא משנה. אני אחרת מהם, וכן. אני זקוקה לחותמת ההצלחה החיצונית. האם זה כל כך נורא? בהקשר המשפחתי שלנו זה במקום נמוך למדי (בין לא חשוב לנלעג). ועם כל זה, הם שמחים בשמחתי ובהצלחתי מאוד. 

      אהבתי

      1. הפוסט שלך לא עזב אותי היום. כמובן שהוא נוגע גם בי בנקודות רגישות. לא מפתיע, נכון? 🙂

        חשבתי על זה שהוא הגדיר אותך במילה אחת ואין אדם שהוא מילה אחת, את הרבה מאוד דברים, מנצחת הוא רק חלק ממה שאת. אני חושבת שמה שכואב בזה, כמו שאמרת, זה ההדגשה של הצורך באישור של אחרים.זה כמו שמישהי שעיקר עשייתה הוא עזרה לאחרים היתה מוגדרת לפי הצורך שלה לעזור ולא לפי התרומה שלה לאחרים. אין לי מילה לזה, אולי האחיין שלך היה מוצא. 

        בדוגמא שנתת, את הרי מלמדת כך כדי להטמיע את האהבה לנושא בתלמידים, כדי להאיר להם, כדי להדביק אותם באהבה שלך לדבר, לחנך ולמד אותם. אחרי כל זה את גם רוצה הכרה בזה שהם רואים את זה, שהם אוהבים אותך. מאוד מבינה אותך. מהצד ההפוך – מאוד נפגעתי מהביקורת של הסטודנטים על הקורס שלי – היה להם קשה מדי והם לא קיבלו מספיק, הם אומרים. מקום לשיפור, אבל זה לא נעים. עדיף לקבל ביקורת טובה. 🙂

        אהבתי

        1. ברור שאני מלמדת כדי ללמד: לתת כלים, להוריד להם את ’סכי העיניים’ ולהראות להם שהאופק רחב הרבה יותר, להעביר אותם את המסלול הזה מלומד פאסיבי לאקטיבי, לאדם שואל וחוקר. ועם כל זה, ברור שאני גם רוצה להרגיש הכרה, לשמוע שזה עובד, שאני לא משעממת, שאני אכן עושה את מה שאני רוצה לעשות. אני צריכה את התגובות, כמו כל אחד אחר (כן, אצל השותף זה לא קיים. וגם הילדים כמוהו. אבל אני רגילה לגמרי בעניין הזה). הביקורת של הסטודנטים שלך היא אכן מקום ללמידה, אבל מאוד מזדהה עם הקושי שלך. אבל לא תמיד זה את לפעמים הם באמת צריכים להשתתף, לעלות מדרגה, ולא כולם מסוגלים. לפעמים הכיתה מכילה פערים גדולים מדי, ופשוט אי אפשר להתאים את החומר לכולם, ואז בהכרח לחלק יהיה קל מדי או קשה מדי. היו לי כאלה לאורך השנים (לא קפצתי ישר לראש הטבלה, מן הסתם). לדעתי כל זמן שאת שלמה עם מה שאת עושה, זה יעבוד. יהיו כיוונונים, אדפטציות, וגם את תרגישי אחרת עם החומר, אבל בסופו של דבר זה יעבוד לא על 30 אחוז, אלא 90 אחוז. 

          אהבתי

          1. תודה על מה שאמרת. אני בהחלט רוצה להשתפר, זאת היתה שנה לא קלה  לימודית…. 

            יכול להיות שהעבודה שהם בוחרים בה פחות מול קהל? אני חושבת שעבודה מול קהל מביאה איתה רצון בהכרה, או אולי מי שמגיע לעבוד מול קהל הרצון בהכרה הוא צורך שיש לו. 🙂

            אהבתי

            1. המצב שלך אחר, כי לך יש מעבדה, וצוות, וניהול, וקרנות. ושם את במיטבך, כבר עכשיו. האתגר בהוראה השנה היה, אם הבנתי נכון, כי הוציאו אותך מתחום הנוחות שלך. וכשעושים את זה יש קשיים, אבל בסופו של דבר אולי גם מקום לצמיחה מסוג שלא חושבים עליו מראש. 
              אני צריכה לחשוב על העניין של העבודה מול קהל. אני קצת מכלילה כאן, וכל אחד סיפור אחר. אבל עדיין אני מרגישה כמו הכבשה הבורגנית וה, ובכן, זקוקה. 

              אהבתי

            2. כן, אני מרגישה הכי טוב במעבדה שלי, עם הצוות שלי והמחקר שלי…. אין ספק בכלל. היו שני סמסטרים, בראשון הייתי מחוץ לתחום הנוחות שלי בשני הם היו מחוץ לתחום הנוחות שלהם (סמינרים על מאמרים מתקדמים שהם מציגים…). לא היה לי קל. קשה לי גם להשקיע המון זמן ואנרגיה בהוראה כי היא רק חלק מהעבודה שלי ומרגיש לי כמו הקרבה של הזמן הדחוק שלי.

              איך היית רוצה להרגיש בקשר להרצאותהישגים שלך? מה היה גורם לך להרגיש לא כבשה בורגנית אלא חלוצה אמיצה (שאני חושבת שאת גם) או לחילופין, להרגיש נוח להיות כבשה בורגנית חלוצית ואמיצה?

              אהבתי

            3. כבשה בורגנית חלוצית ואמיצה . ישר אני חושבת על שון הכבש מוואלאס וגרומיט. 
              ונגעת בנקודה הכי רגישה בחיים האקדמיים: זמן. זה המשאב היקר ביותר והיחיד שאי אפשר לקנות. לא באמת. כל פעם אני מופתעת מחדש שכל משימה לוקחת לי פי 4 זמן ממה שחשבתי. 

              אהבתי

      2. ועוד משהו – אין אדם שלא צריך חיזוק חיצוני. אין אדם שחיזוק חיצוני לא עושה לו טוב ומשמח אותו, במיוחד אם החיזוק מדוייק וקולע. זה פשוט ספקטרום, מאלו שעושים דברים רק בשל החיזוק שבסוף לאלו שעושים דברים כנגד כל מה שמחזקים אותם לעשות, כי הם מאמינים בדבר. אני מאמינה שאת מספיק קרובה לצד הכנגד כדי שמותר לך להיות מנצחת במילה אחת, ולוחמת ומנצחת בשתי מילים ועוד הרבה דברים אחרים בעוד מילים. 🙂

        אהבתי

  18. יווו KAHOOT זה כיף!
    מה מפריע לך בכך שהוא אפיין אותך כמנצחת? 
    כתבת בתגובות שהיית רוצה להחשיב את עצמך כמנצחת בלי מאמץ רב. שמתי לב שבסרטים, הרבה אנשים דווקא מזדהים ומעודדים את ה"אנדרדוג" – ההוא שהתאמץ כדי להגיע לאן שהוא עכשיו. אם היית רואה את עצמך מהצד, אבל באמת מהצד, לא היית מתגאה בעצמך?

    אהבתי

    1. מתכננת להשתמש בקאהוט בשיעורים, אם אצליח. 
      סולם הערכים שאת מדברת עליו, הוליוודי, כללי – מקבל גוון אחר בכל תרבות מקומית. אני גאה בהישגים שלי, ללא ספק. אני גאה במה שאני עושה כחלק מן המאמץ האנושי להרחיב את תחום הידע האנושי (סליחה אם זה נשמע יומרני על גבול הפלצני). אני אישית אהפוך בסופו של דבר להערת שוליים במקרה הטוב, כי המדע יתקדם הלאה, כשם שהדורות הקודמים הפכו להערת שוליים, או בכלל נשכחו ונזנחו. לכן ’מנצחת’ פחות רלוונטי לאקדמיה. אני שואלת את עצמי איזה תארים הייתי רוצה לעצמי. הם בטח בתחום האינטלקטואלי ופחות באינטראקציה עם אחרים ובתחרות איתם. אבל זה כבר נושא אחר. 

      אהבתי

      1. אחד המרצים אצלנו השתמש בזה באיזשהו קורס קבוע וזה הוסיף נופך (לא בטוחה איך לכתוב את המילה) ממש כייפי וטיפה תחרותי לשיעור. נהננו לסיים את השיעור ככה. אני לא יודעת מה את מעבירה אבל באופן כללי כסטודנטית, אני ממש ממליצה.

        את יודעת, אני חושבת שלא תמיד אומרים את מה שמתכוונים. ליתר דיוק, לא תמיד יודעים להגיד את מה שמתכוונים ורוצים להגיד. אולי לא הייתה לו את המילה המתאימה… אם טעיתי וזאת באמת הייתה כוונת המשורר, אפשר לנסות לקחת את זה כשיעור לחיים. לא רוצה שתעשי לעצמך DOXXING בגללי, מקווה שאני לא מנסה לחדור עמוק מדי, אבל את מתכוונת שהיית רוצה לשמוע משהו שקשור יותר לתחום שלך? שאת חוקרת טובה או משהו בסגנון? כי אם כן, אולי זה היה יותר קולע ויותר נעים אבל אני לא יודעת אם זה משהו שמישהו שהוא לא מהתחום הזה יכול להעיד עליו. לטוב ולרע.

        אהבתי

        1. טוב לשמוע שקאהוט אשכרה עובד. בהחלט אנסה (מדובר באחד השיעורים שלי, שיעור מבוא גדול למדי. לא הייתי משתמשת בזה בסמינרים קטנים או תרגילים שבהם העיקר הוא האיך ולא המה). לא הכרתי את המילה doxxing – אז תודה. והאחיין ודאי לא התייחס רק לפן המקצועי שלי, אלא למכלול שהוא קלט ממני. מסכימה שיכול להיות גרוע הרבה יותר, ורק מנסה פה באמת לברר לעצמי למה זה עורר בי התנגדות (המילה המדויקת היא irritating, אם במילים עסקינן).  

          אהבתי

  19. טוב נו… אצלי מזמן קבלת מקום ראשון .
    כבר בתחילת הקריאה כשקראתי את התכנון חשבתי ומה עם החום? מה עם החום? טוב שאביך שמע את הזדעקותי, אחרת הייתי מרגישה בלתי נסבלת, כי הראשונה שיוצאת כנגד תכנונים מסוג זה, היא אני וכשמוצאת שיש עוד כמוני, זה מנחם.
    ובעניין הכינוי, דווקא אהבתי. 

    אהבתי

    1. כן, החום. בעמק, אחרי הצהריים כשהאוויר עומד ולא זז. אבל במרכז המבקרים, שם היינו אמורים להיות רוב הזמן, ממוזג. וכך גם ברכבת עצמה. אבל עובדה שאבא שלי נרתע מכל העניין, והטיל וטו. מודה שגם אני קמלה בחום. מרגישה שהקצוות שלי מתפוררים, ומוכנה לעשות הכל כדי להגיע למקום מבטחים ממוזג. 
      אולי אם אחשוב על זה עוד קצת, ובעקבות השיח כאן בתגובות, גם אני אוהב את הכינוי 

      אהבתי

  20.  רגע…יש מישהו שלא רוצה להיות  מנצח ?
     דוגמא: שחקתי עם נכדתי דומינו וכשהיא נצחה אורו פניה  🙂
    ואת עובדת קשה , מאמינה שגם פרפקציוניסטית
    מגיע  לך ! ברכותי
    מעניין איך האחיין ידע למצוא לך (ואני מבינה שלכל בני המשפחה) תאור מתאים  ( כנראה במילה אחת)
    ברכות מזל טוב לאבא שלך והוא צודק, חם ולח לטייל כעת…

    אהבתי

    1. אלה שלא משתתפים בתחרות. שעושים את זה בדרך שלהם, כמו שפרנק סינטרה שר. המשחקים האלה שאנחנו משחקים שבהם תמיד יש מנצח ויש מפסיד/ים מעוותים לנו את תפיסת המציאות. כי בחיים ברוב המקרים לא צריך ’משחק סכום אפס’. רוב המצבים הם של ’טוב לי, טוב גם לך’. שיתוף פעולה תמיד עדיף על פני תחרות, או כך סיפרתי לילדים שלי. 
      ותודה על הברכות. גם לי, גם לאבא שלי. והוא באמת צדק. ננסה למצוא הזדמנות אחרת, כשמזג האוויר נוח יותר, לבקר ברכבת העמק המחודשת. 

      אהבתי

      1.  בקשר משחקי תחרות אנחנו תמיד מלמדים ( או מנסים ללמד ) את הילדים ואת עצמנו שיש גם הפסד
        ואף פעם לא אמרתי לבנותי שרק 100 במבחן מתקבל בביתנו , בד"כ זה אופי של הילד/האדם שהוא פרפקציוניסט ועליו להתמודד עם מציאות לא קלה …אני רואה זאת אצל נכדי הבכור ( בחלק מהמקרים)
        לך מגיע "הכתר" כמו שמישהי כתבה ולמה לא לספר למשפחה ( לפחות לחלק ממנה..אחות, בת …)

        אהבתי

        1. זהו, שעצם הקונספט של הפסד לא מחנך כלום על החיים האמיתיים. האם ב’תחרות’ הסמויה בין הילדים יש מישהו שמפסיד? 
          פרקפציוניזם יכול להיות מכה קשה מאוד. במיוחד כשפרפקציוניזם משתק, או גורם לאנשים לא ’להשתתף’ מלכתחילה. 
          לא סיפרתי. רק לשותף, וגם כן בתור בדיחה (כמו שניסחתי אותה בפיסקה האחרונה בפוסט). אולי זה יעלה בהמשך, אולי לא. לא מרגישה בנוח לנפנף בזה (למרות שכאן כן עשיתי זאת). 

          אהבתי

  21. לפני כמה זמן הייתי ביומולדת של אחת האחייניות (דרגה שניה), שהסתיים במשחק קהוט עם שאלות כמו "מה ____ רוצה לעשות כשתהיה גדולה?"

    מודה ומתוודה, לא ניהלתי ולו שיחה אחת עם חתנת השמחה. גם עם האחייניות דרגה ראשונה אני בקושי מחליף מילה. אבל מה, לקהוט יש חוקים משלו, והייתי קרוב מאוד למקום הראשון מספר פעמים (אנשים התחילו לתהות "מי זה ’ג’ו הרעב?’"). בשתי שאלות האחרונות, כשהבנתי שיש סיכוי שאזכה, מיהרתי להפסיד בכוונה.

    באשר לאחיין, אולי אחותך לא ירדה לסוף דעתו, והוא כינה אותך המנצחת מכיוון שיש לך חוש ארגוני מפותח ואת אומרת לכולם מה לעשות (כמו בתזמורת). בכל מקרה, עשית לי חשק לקרוא את רומן רוסי.

    אהבתי

    1. אתה חכם ונחמד, ג’ו הרעב (אל תטרח להכחיש. הראיות הולכות ומצטברות). וגם הניסיון שלך לתת פרשנות מקלה לכינוי של האחיין חמוד נורא, אבל כמובן שגוי. והייתי צריכה לסמוך עליך שתדע לקלוט את ההרמז הספרותי. 

      אהבתי

  22. וואוו, מרשים! הלוואי ולי היו מרצים ברמת הוראה שאפילו נמצאת בין ה-10 הראשונים (לרוב במדעים מדוייקים זה כמעט לא קורה. המרצים הטובים הולכים ללמד תואר ושני ושלישי)
    ולגבי האחיין, יש להורים שלי חברים שיש להם בן בגילי והם תמיד חשבו (וחושבים) שהילד שלהם קצת על הספקטרום. מדובר על בחור סופר מוכשר אבל קצת מופנם. פעם אחת באתי אליהם הביתה והתחלתי לדבר עם אותו בחור (מודה, אני תמיד שמחה לשמוע סיפורים של אנשים). האמת שהוא סיפר לי המון – על התפקיד שלו בצבא ועל החיים שלו עכשיו. ההורים שלו היו בהלם ואמרו שזו הפעם הראשונה שהם רואים אותו מדבר יותר ממשפט אחד ועוד עם בחורה.

    לפעמים פשוט האנשים הסובבים מייצרים קונספציה או כבר מראש באים עם תחושה שאי אפשר לדבר. מה גם שלא תמיד חייבים לומר כל כך הרבה מילים. אני בטוחה שעם דודה כזו, בטח גם האחיין הוא גאון ויצליח את דרכו בעולם 🙂

    אהבתי

    1. לא בטוחה שיש קשר בין מרצים טובים ובין הוראת תארים מתקדמים. אולי במדעים המדויקים. אצלנו מחלקים את מעמסת ההוראה בין כולם, ודווקא בשיעורי מבוא של התואר הראשון משבצים מרצים טובים, כי זה כמו חלון הראווה של החוג. ואשר לסיפור שלך על הבחור המופנם – אני חושבת שצריך באמת לדעת איך לדובב אותו. אני שמעתי פעם מאחד הילדים שלי שהצליחו להוציא ממנו יותר מחד הברות, אבל כאמור, אני פוגשת אותו בנסיבות משפחתיות המוניות, ושם הוא פשוט נחבא אל הכלים, ממש כך. אין לי ספק שבנסיבות הנכונות הוא יכול לפרוח. 

      אהבתי

      1. העניין של לנצח?
        אני רואה בזה יותר עניין של להצליח
        אנחנו בני אדם ויש לנו שאיפות אישיות לגבינו להיות טובים ככל האפשר
        אני לא רואה בדברים כאלה כנצחון, אני רואה בזה כהצלחה!

        אהבתי

  23. אז את ווינרית! איזה אלופה. אני חושבת שהתבוננות של ״אאוטסיידר״ מופנם ולא מחובר היא כמו של הנביא העיוור הרואה כל בטרגדיות. סגי נהור אבל הפוך. 
    עדיין סקרנית לקורסים שלך. תעשי לי שקופית מניפה! (גם אם זה קאהוט) 

    אהבתי

    1. בהרבה תרבויות חשבו שאנשים חריגים (משוגעים, או אפילפטיים למשל, וגם גמדים) הם בעלי יכולות לראות נסתרות. כמובן, זה לא בהכרח ככה. 
      עוד אומרים היום שיקופית?

      אהבתי

  24. פרח קיר! ואולי גם אבא שלך פרח קיר, והוא כמוהו? את מכירה את אבא שלך יותר מקרוב, כמו שאחותך מכירה את האחיין שלך ויודעת על הכינויים. מה רע בלהיות מנצחת? הלואי שהייתי קצת יותר שאפתנית…

    אהבתי

    1. אבא שלי בהחלט פרח קיר. עם השנים הוא בסדר עם המשפחה שלו, הילדים, הנכדים ועכשיו הנינים, אבל עם ’חוצנים’ הוא ממש לא מסתדר, והם מלחיצים אותו נורא. מה רע בלהיות מנצחת? ודאי עדיף על מפסידנית. אלא שכשזו התכונה המעידה עליך יותר מכל זה מסמן כוחניות, תחרותיות, אולי אפילו דורסנות. לא אהבתי. 

      אהבתי

  25. מהכרותי אנשים על הספקטרום דווקא לא אלופי ההבחנות הדקות של נפש האדם. נשמע שהוא פשוט מסתגר.  
    ביתך אמרה תחרותית וזו פרשנות שלה שלו, שאני מסכימה עם אחרים פה שאינה בהכרח שלו.

    והצחקת אותי מאד עם דירוג הקורסים. 

    אהבתי

    1. חלקית נכון. אני מאמין שאנשים על הספקטרום עשויים לקלוט דברים שנוירוטיפיקלים לא בהכרח שמים לב אליהם. אני מאמין בזה מניסיון. אבל זה תלוי ברמת הרגישות.

      אהבתי

    2. אם מסתגר זו ההגדרה או לא זה לא עקרוני. אם זה לא משהו שדורש טיפול (וזה לא במקרה שלו) אז אין משמעות לשאלה איך בדיוק מגדירים אותו. פעם היינו אומרים ’בישן’, או ’שובב’, או אפילו ’מופרע’, היום זה מקבל תווית טיפולית כמו ’חרדתי’ או ’עם הפרעת קשב וריכוז’. אולי זה נובע מרצון להוציא את כל מנעד ההתנהגויות מהשליטה שלנו לאיזה כוח עלום שטבוע בנו, בגנים שלנו. זה מרגיע, כי זה לא אשמתנו, ואולי יש כדור קסם שבולעים ועושה שיהיה כמו כולם. 
      גם אותי דירוג הקורסים הצחיק, ובעיקר התגובה שלי. 

      אהבתי

      1. כשצעירים (ולעיתים גם הרבה אחרי) כולנו (רובנו?) רוצים לחשוב שאנחנו יחידים ומיוחדים (אבל לא חריגים). המתח הזה בין להיות "נורמלי" ל"מיוחד". 

        אהבתי

  26. לקחו לי את המונח…פרח קיר.
    יש כאלו דווקא פרח קיר אבל עם עיניים בולשות ומחפשות כל אחד. לא תמיד בדרך הרעה אלא מבחינים בכל פיפס שהאחר עושה וזה לפעמים מעניין, לפעמים מטריד ולעיתים מציק.
    מה שחשוב זה לקיים יום הולדת לאנשים קרובים בצורה שהם אוהבים. למרות הרצון הטוב אם זה לא משהו שיעשה להם טוב אז חבל לטרוח לא?
    בשבוע שעבר הייתי ליד בית שאן והיה לוהט, 42° בצל. זה פשוט היה סיוט, אפשר להבין את אביך שלא מוכן לנסוע לשם.

    אהבתי

    1. בתקופת מלחמת העולם הראשונה חיל בריטי ששרת בבקעה כתב במכתב לאהובתו באנגליה: לחינם המציא אלוהים את הגיהנום, כשכבר היתה לו הבקעה מן המוכן. גם אני לא מבינה אנשים שנוסעים למקומות עם ארבעים מעלות פלוס בצל באוגוסט (מישהו אמר אילת?), גם אם כל היום שורצים בבריכה או בים. כן, בדיעבד הוא צדק לגמרי. 

      אהבתי

  27. מי שמתבונן מאבחן.
    עדיין סקרן לדעת החוג שבו את מרצה.
    האם עלתה בך המחשבה שאחד הסטודנטים או הקולגות שלך יעיין בבלוגך ויזהה אותך?

    אהבתי

    1. האפשרות כמובן עלתה. גרמה לי לסגור את הבלוג, ולשוב לפתוח מחדש אחרי שמחקתי פוסטים מהעבר. מצד אחד אני מבועתת, כי מרוב חרדת  פרטיות אני לא פותחת פייסבוק, ומצד שני די השלמתי עם זה שפה ושם יש כאן אנשים שיודעים מי אני ושאין לי שליטה על זה. גם תדירות הכתיבה ירדה, כי הרבה נושאים יורדים מהפרק. עדיין אני כאן, וזה כי אני מקווה שישראבלוג (ובכלל עולם הבלוגים) כיום שולי מספיק (כמה אנשים מסתובבים כאן? אולי כמה מאות בודדות פעילים של ממש) כדי שלא יקרה מצב שמישהו מהחיים האמיתיים שלי יתקל בבלוג במקרה. הפוך ודאי קיים: שמישהו שקורא אותי פה יזהה אותי. זה קרה, ומן הסתם עוד יקרה. במקרים כאלה אני רק יכולה להתפלל שאדם שמכיר את כללי הבלוגיה ידע כמה זה רגיש, ויזהר לא לחשוף ולא לגרום נזק. 

      אהבתי

  28. האחיין שלך לא נראה לי בדיוק טועה , זה הוא שרואה בך מנצחת , ובעיני רוחו כנראה שאינו מכיר בכשרון. שאינו נותן בעצמו אמון שיש בו ולכן רואה בזה מאבק ,
    כבוד על הזכיה , יש שכר לעמלך
    כן , ההורים משנה שלנה , קשה להם להתרחק ממחוז מבטחם

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s