סרט תורכי במבטא צרפתי

בקטע הקצר המחובר לידיעה ברשת, הרופא שטיפל באמיר פרישר גוטמן עומד
מול המצלמות במבט חמור ומוסר הצהרה, איך הוא הגיע ללא דופק, איך הצליחו להנשים
אותו, הוא במצב קשה, 48 השעות הבאות קריטיות. אני רואה אותה. אני מסיקה שנסעה שעות
מהעיירה הדרומית שלה לחיפה, וכמו לירן חולצה אפורה היא עומדת במרכז הפריים מאחורי
הרופא, עם שיער מחומצן ומוחלק ומשקפי שמש ענקיות שמכסות בוודאי על עיניים אדומות מבכי.
כשהרופא מדבר על תקווה ועל הימים הקרובים אני רואה אותה ממלמלת דבר מה ומחווה
בידיה נשיקה כלפי מעלה. כשהיא מניעה את ידיה הציפורניים האדומות מהבהבות בלכה
מנצנצת.

לפני שישה שבועות בערך, חיכיתי לשותף שיסיים ענייניו. ענייניו היו רבים וארכו זמן רב, ואני
ישבתי על ספסל עץ מחוץ לבית קפה. היא ישבה מולי, ופנתה אלי בשאלה: גם את מחכה לו? -למי?
התבלבלתי לרגע, האם יתכן שגם היא מחכה לשותף? -לאמיר. -איזה אמיר? היא הביטה בי במבט
חצי תמה חצי מלגלג. אמיר פרישר גוטמן. הוא צריך להגיע לכאן עוד שעתיים להרצות. אני
מגיעה לכל הרצאה שלו. היא נוסעת באוטובוסים, במוניות, בטרמפים, מגיעה כמה שעות
לפני הזמן ומנסה לדבר איתו. הוא כל כך נחמד. והבעל שלו. והילד שלהם. ואיך החיים
שלו קשים, והמחלה שבסוף לא חלה בה, ואיך הוא מדבר יפה וכמה הוא למד מהניסיון, איזה
אישיות. אני מתבוננת בה. אישה בשנות הארבעים, סטוקרית של אמיר פיי גוטמן. למה?
שאלתי בכנות, לא מבינה. אני מעריצה שלו. היא מודה. אלה החיים שלי. כשאני נוסעת
באוטובוסים שעות כדי להגיע למקומות שהוא צריך להגיע, כשאני רואה אותו. אני מאושרת,
היא אומרת, ולפתע המבט שלה מתחדד ומתמקד בזוג גברים שמתקרב אלינו. אני רואה את
הנחיריים שלה מתרחבים, כשהיא קמה בזריזות, ואז מתיישבת חזרה בכיסא. אזעקת שווא. זה
לא אמיר.

בשלב הזה היא כבר עוררה בי סקרנות אמיתית. באמת ניסיתי להבין איך הראש
שלה עובד. אף פעם לא הערצת אף אחד? היא מנסה. אני אפילו לא צריכה לחשוב על השאלה
שלה. לא, אני עונה קצרות. אני הערצתי, היא אומרת. מאז שהייתי ילדה. הערצתי שחקנים
וזמרים מפורסמים. כל הקיר שלי בחדר היה מלא בפוסטרים שלהם. הייתי אוספת חתימות
ואחר כך מצטלמת איתם. יש נחמדים יותר, מדברים איתך, שמחים להצטלם. יש סנובים, היא
מעקמת את האף תוך שהיא מונה שמות של מפורסמים סנובים שלא נעתרו לה. את לא מאמינה,
היא אומרת לי, כאלה נחמדים בטלוויזיה, ומגעילים כשמנסים לדבר איתם. אין לי משפחה
או ילדים. כאן היא סוטה מהנושא ומתארת לי רומן ארוך שנים שהיה לה עם גבר יפה תואר אחרי
שזכתה בתחרות מלכת היופי בעיירה דרומית, שהסתיים בגניבת הכסף שלה, בעולם תחתון שרדף
אחריה בגלל חובות שהוא השאיר, בבריחה מבן הזוג שהיה שב ומגיע באופן קבוע בכל פעם
שהיה לה קצת כסף ובהרבה צער ודמעות. את כל הכסף שהיא מרוויחה עכשיו בניקיון היא
חוסכת פרוטה לפרוטה, עושה מחקר באינטרנט, מנסה לשלוח מיילים לדמויות שהיא מעריצה,
ונוסעת אחריהם לערים אירופאיות שבהן הם חיים או שאליהם הם מגיעים במסע הופעות. מי
הפרוייקט הבא, אני תוהה. אלאן דלון, השם מתגלגל לה בפה במבטא צרפתי לא רע בכלל
ובלי שום סרקזם. היא יודעת מה כתובת ביתו, היכן הוא נופש ומתי, ורק קיימת עוד בעיה
קטנה אחת, שהוא עצמו לא הגיב למיילים שלה. עדיין.

השותף סיים את ענייניו ואני עוזבת, מאחלת לה פגישה מוצלחת ומרגשת עם
אמיר. כשאני מבטאת את השם שלו חיוך רחב מאיר את הפנים שלה.


Vered Gersztenkorn, Find Me

68 תגובות בנושא “סרט תורכי במבטא צרפתי

  1. עצוב עצוב.
    מאוד קל ללגלג על אנשים כאלה אבל זה לא ממש חוכמה לעשות זאת ויפה עשית שהקשבת לה,למרות שאני ,אני מניח הייתי חותך ממנה אחרי המשפט השלישי
    אולי בגלל שהייתי שם בעולם הזה והכרתי סלב כמה מפתיע הם לא ממש שונים מאיתנו כידוע
    יש חביבים ויש שלא. 

    אהבתי

    1. אולי אנחנו זקוקים למחשבה שיש אנשים אחרים, נעלים יותר. פעם זה היה המנהיגים – המלך היה ממש בן אל, או חצי אלוהי בעצמו. היום, כשהמנהיגים חשופים בפנינו על כל מגרעותיהם (ויש הרבה) הזרקור מופנה לאחרים מתחום הבידור והיופי. בראש ברור לגמרי שהם בדיוק ככל האדם. אבל כשרואים אותם זוהרים ונוצצים ובשיאם יש כנראה צורך לחשוב שככה הם כל הזמן, וגם מבפנים. יש בזה אמירה על האופי האנושי, ועוד לא ברור לי אם הוא טוב או רע, או סתם ילדי. 

      אהבתי

  2. עצוב אבל לפחות ההערצה הזאת מכניסה משמעות לחיים. 
    כשאני חושבת על זה, המעריצות של היי פייב אמורות להיות בנות 35+- היום, אז זה לא מופרך לגמרי.. (רק מוזר שהיא המשיכה בקו הזה כ"כ הרבה שנים. אבל זה יותר קשור אליה מאליהם.)

    יוםי יצאתי מתנשאת ושיפוטית :-/
    גם אני לא הערצתי ככה זמריםשחקניםוכאלה, אבל בגיל 11 היתה לי אובססיית דיג’ימון שנמשכה כמה שנים וכל זה, אז זה בטח מתקזז.
    יש את טיורינג וריצ’רד סטולמן… לא יודעת מה אני מרגישה לסטולמן. הוא גאון מטורף כזה. מדמחניקים יכולים להיות מוזרים מאוד. הלוואי שיצא לי לדבר איתו בחיי, למרות שהגיוני יותר שאני אתעלף ברגע שאראה אותו.
    אה והיתה הפעם ההיא שבכיתי וקרסתי לרצפה כשניל גיימן עבר לידי באייקון.
    אני אעצור פה כדי לא לצאת עוד יותר פטתית.

    אהבתי

    1. ניל גיימן! איכשהו הערצה לסופרים נחשבת אחרת, לגיטימית, למרות שאין לי ספק שגם הם ככל האדם, כלומר, יש ביניהם נחמדים יותר, ונחמדים פחות (ועכשיו אני נזכרת בסרט as good as it gets על סופר מיזנתרופ – ג’ק ניקולסון). גם אני שיניתי קצת את דעתי תוך כדי השיחה איתה, כשראיתי איך כל הנושא ממלא לה את החיים. זה הרי כל הקטע של תחביב, לא? הוא לא בהכרח צריך להיות עם משמעות עמוקה לחיים. אני הרבה פחות מזלזלת בזה עכשיו.  

      אהבתי

  3. גם אני לא הערצתי אף פעם אף אחד. מעולם לא הבנתי את מושג ההערצה ואת הרעיון שעומד מאחוריו.
    עד היום לא ברור לי הרעיון של להפגש עם מושא ההערצה לקפה/ארוחה/וואטאבר, מה בדיוק חושבים המעריצים שיצא להם מזה, ממה הם נהנים בדיוק? אני מודה שגם הפוסט שלך לא הצליח להבהיר לי את הנקודה.
     
    ובשולי הדברים, די נגעלתי מפסטיבל המוות (ששוב) התעורר סביב אופן מותו וההירואיות של אלו שטיפלו בו וניסו להציל אות, או שהיו עדים, או ש… אז לא צפיתי באף אחת מהעדויות והכתבות הכתובות והמצולמות.
     

    אהבתי

    1. אני לא מבינה את התופעה, אבל אחרי השיחה איתה כן שיניתי את דעתי על המעריצים: בתנאי החיים הלא פשוטים שלה היא מצאה את קרן האור שמחממת אותה. זה יפה בעיני. ולגבי אמיר פיי גוטמן: אני חושבת שזה דיבר לאנשים ברובד המיתי: סיפור שאם מישהו היה כותב תסריט כזה היו זורקים אותו מכל המדרגות. מה, גם זמר מצליח בלהקת בנים, גם הומוסקסואל שנלחם על זכויות הגאים, גם מחלה, גם מסתבר שטעות של רופאים וגם מוות בטביעה בשבת כשהוא חוגג את בריאותו? תודי שאפילו בטלנובלות המטורפות ביותר זה לא היה עובר.  

      אהבתי

      1. אין ספק שסיפור חיוו ומותו של אמיר פרישר גוטמן הוא סיפור קיצוני ביותר, לכל הכיוונים, לא על זה אני מדברת… לי יש בעיה עם הרוכבים על הגל, תרתי משמע. המספרים על עצמם ועל החוויה הקשה שעברו במסגרת סיפור מותו.
        הספיקו לי הפרומואים של התוכניות שבהם מתארים המחלצים כיצד זינקו למים, וראו אותו טובע ומה אמרו לו ואיך עשו הכל כדי להציל אותו, ומצד שני את כל חבריו הרבים שכולם מספרים את סיפור חברותם המיוחדת איתו ומה הוא אמר להם ומה הם אמרו לו.
        אני מבינה שזה צורך של אנשים, אבל קשה לי עם הפומביות של משהו שהוא מאד פרטי בעיני. גם פסטיבל המוות של אריק איינשטיין זצ"ל לא היה לי קל בכלל ומאותה סיבה. 

        אהבתי

        1. החיים על המת. כן, עם זה גם אני מסכימה, למרות ששוב, זו תופעה מאוד אנושית: איפה אני הייתי כשזה קרה, איך אני הרגשתי. אבל לא צריך לתת לזה כל כך הרבה במה, אני מסכימה. 

          אהבתי

  4. כמה שהציור מתאים!!!
    חיים עצובים, חיים ליד החיים, באשליות המנצנצות ובאכזבות.
    אני מנסה לתאר איזה עצב עובר עליה.
    הלוואי שתנוחם באלאן דלון, אבל הוא זקן כבר, לא?

    אהבתי

    1. אני לא חושבת שהגיל משחק כאן תפקיד. הרי היא מעריצה את אמיר פיי גוטמן הגאה, זה לא שהיא חושבת שיצא לה מזה משהו. היא רוצה ל’געת’ בכוכבים, והם הכוכבים מבחינתה. מהפגישה החטופה שהיתה לנו בזמנו, לפני כשישה שבועות ברור לי שהיא מתאבלת עליו ממש. היא ’מכירה’ אותו. מבחינתה הוא קרוב משפחה. 

      אהבתי

  5.  אלאן דילון (אלאן דילון?!)מניפה, למעריצה שלך יש טעם טוב  ויכולת התמדה (בהחלט ראוי להערצה ..)

    אהבתי

    1. אולי זה יחמיא לאלאן דלון, אם רק יענה למייל שלה? לא יודעת. הסיפור האישי שלה עצוב, אבל היא לא היתה אישה עצובה. היא מצאה את הדרך שלה ל’מלא’ את החורים שנפערו בחייה. 

      אהבתי

  6. הייתי רוצה להגיד שכולנו חיים באשליות כאלה ואחרות, עושים מעשים לא בדיוק רציונליים… אבל לא יודעת, גם לי מוזר האקט הזה של הערצה. 
    בעצם לא. יצא לי להעריץ או או להעריך מאוד אנשים שפגשתי פה ושם. אני חושבת שגם הערצתי קצת כוכבים. כאילו, בקטע של להתפעל מהם. מה שאני לא מסוגלת להבין לגבי הגברת הוא מאיפה הבטחון שהיא מעניינת אותם או שהם חייבים לה איזה שלום או חיוך כלשהו? 

    אהבתי

    1. זה באמת הצד השני של המטבע. יש ביניהם כביכול חוזה בלתי כתוב שהיא מעריצה, שהם צריכים מעריצים, ולכן הם צריכים להתייחס אליהם יפה. לא יודעת. אותי זה באמת היה מחרפן אם אנשים שאני לא מכירה בכלל היו רודפים אחרי לכל מקום ומבקשים להצטלם איתי. קריפי. אבל בגלל זה (ועוד כמה דברים. המממ) אני לא שם. 

      אהבתי

    1. טוב, זה לא העולם התרבותי שלך. אבל אתה גם כן מעריך מאוד נניח את ישעיהו לייבוביץ. מעריץ ברמה של לתלות פוסטרים ולרדוף אחריו בכל הארץ? לא. אבל אם היו נותנים לך כעת לשבת איתו חצי שעה (אני זוכרת שלמדת קורס שלו) – לא היית עושה הכל כדי לבוא ולשמוע מדבריו? אולי זו אותה תופעה, רק בלבוש אחר?

      אהבתי

      1. זו דווקא דוגמה לא טובה. עם ישעיהו ליבוביץ היו לי מפגשים סדורים במשרדו לאחר הקורס, בשל רצון הדדי. אבל אף פעם לא רדפתי אחריו, לא הופעתי בהרצאות אחרות שלו וכדומה. אך אם הוא היה חוזר לחיים לחצי שעה, אני מניח שהייתי שמח להפגש איתו ולשמוע על העולם הבא 🙂

        אהבתי

        1. גם אני חושבת שיש הבדל מהותי בין הערצה להערכה, והוא קשור בסוג של נקודת מבט – מלמטה או מאותו מישור. אולי זה גם קשור לראיית עולם בוגרת יותר. אמא’לא פה למטה מדברת על הילדיות והאסקפיזם שבהערצה. אני נוטה להסכים. 

          אהבתי

  7. גם אני מעולם לא תליתי פוסטרים של זמרים או שחקנים
    בזמנו היתה אולי העדפה של קליף  ריצ’רד לעומת אלוויס שברור שהיה לו כשרון ! או פול ניומן השחקן האגדי יפה התואר ( וכעת כולם יוכלו לגלות את הגיל שלי 😉 )   אצל אחת מבנותי היתה הערצה לזמר מסויים אבל שום דבר לא בהגזמה ולא זוכרת פוסטרים על הקיר  .הסיפור של אמיר ז"ל עצוב ללא קשר להערצה וכולם קיוו שישרוד …
    והאשה הזאת לא יוצאת דופן , מסתבר יש מעריצים/מעריצות של הרבה זמרים גם לאחר מותם שזוכרים את יום הולדתם וכד’ ( למשל : מייק ברנט)

    אהבתי

    1. אולי הדוגמה האולטימטיבים להערצה שרק גדלה אחרי מות הוא באמת אלוויס. הוא ממש הפך לבן אלמוות, וכל מיני אנשים רואים אותו פה ושם, שלא לדבר על כנסיות אלוויס ועל מתחזי אלוויס, ואפילו פונדק אלוויס כאן בארץ, ליד מעלה החמישה. והסיפור של אמיר בהחלט היה קשה ובלתי יאומן, ולכן גם נגע בכולם. טרגי מאוד. 

      אהבתי

  8. מעולם לא הערצתי אף אחד וכשאני רואה בנות מייבבות בפגישה עם מושא הערצתן, אני פשוט מרחמת עליהן.
    כשהייתי ילדה שכנתי העריצה את קליף ריצ’ארד, קנתה את כל תקליטיו ואני כאות לחברות טובה, הסכמתי "להצטרף" למחנה שלה כנגד מחנה מעריצותיו של אלביס. אבל לא באמת היה אכפת לי. 

    אהבתי

    1. הו, הבנות המייבבות וההיסטריות! זה החלק הקיצוני ביותר של התופעה, ממש אקסטזה דתית. ובכלל, יש בהערצה הזו של כוכבי הרוק משהו מן הדת, ואולי חוקרי דת יוכלו להשוות בינה ובין הערצת האל. ודאי החלק ההיסטרי ההמוני מוכר מטקסים דתיים. 
      קליף ריצ’רד! אחותי הקליטה את שיריו מהטלויזיה כשהיינו שנה באנגליה. אני זוכרת אותה משביעה אותנו האחים הצעירים יותר (היא גדולה ממני בארבע שנים) שלא נשמיע קול, כדי שהטייפ יהיה מוצלח. לא הבנתי את זה אז, אבל אני זוכרת את הכעס שלה כשעשינו בכל זאת קולות רקע לקליף ’שלה’. 🙂

      אהבתי

  9. דבר אחר לא הבנתי: תוך כדי שבחדשות מספרים שקצו התקוות לחייו של אמיר פ גוטמן, המעריצה הזאת יושבת ומצפה להרצאה שלו? או שעשיתי סמטוכה עם לוחות הזמנים? 
    בכל מקרה כל עניין ההערצה של מפורסמים עד כדי הצורך במפגש איתם פנים מול פנים נשגב מבינתי. כשהייתי ילדה ראיתי את ההצגה (לא סרט) "קזבלן" עם יהורם גאון והתאהבתי. זה גרם לי לקנות תקליטים שלו, להתמוגג מהשירים שלו, לתלות על הקיר של החדר שלי פוסטר שלו שקיבלתי מ"מעריב לנוער". אחר כך זה דייויד קאסידי (מהסידרה על משפחת פרטרידג’ המזמרת). בלי הפוסטר, רק עם התקליטים. אני חושבת שזה המקסימום שאי פעם ניתן לומר שהערצתי סלב…וזה הסתיים בגיל 13……

    אהבתי

    1. הפגישה שלי איתה כשהיא חיכתה לאמיר התרחשה לפני ששה שבועות בערך. זה באמת לא היה ברור מהפוסט. כשזיהיתי אותה בסרטון אחרי הטביעה נזכרתי בכל העניין. 
      בעיני כל העניין הוא להעמיד את מושאי ההערצה על כן, להפוך אותם למשהו בלתי רגיל, כמעט אלוהי. אז למה לנסות להתקרב ואפילו להתאכזב? או שיש כאן מחשבה מאגית – אם ניגע בהם ידבוק בנו משהו מאבק הכוכבים?

      אהבתי

  10. איתי בלימודי התואר למדה דמות מאוד מפורסמת, ביום הראשון של הלימודים כולם קרקרו סביבה ואני רק תהייתי לעצמי מי זו ועל מה ולמה המהומה.. בעיקר גיחכתי למראה ההתנהגות של האנשים מולה שהייתה משעשעת מאוד. 
    הערצה של אנשים אחרים זה משהו שאף פעם לא הבנתי, תמיד ראיתי את זה כמילוי חללים עצמיים דרך אנשים אחרים.. 

    אהבתי

    1. מסכימה איתך שיש בזה משהו מאוד ילדי ואפילו מתבטל. וכן, זה כנראה נועד למלא חסר מסוים, ודאי בסיפור של המעריצה של אמיר. אני קצת מרחמת על הסלב שלמדה איתך – איך היא יכולה לדעת מי מתחבר איתה בגלל ההטבות (חיכוך בסלב) ומי בגלל מי שהיא. זה יכול להיות מאוד בודד במקום הזה.  

      אהבתי

      1. מאמינה שהיא עברה את זה הרבה בחיים וכבר יודעת איך להתמודד ועל מי לסמוך. אבל בעיקר מאמינה שחברות אמיתית, לא יכולה להחזיק הרבה זמן בגלל "מעמד" של אחד הצדדים ומהר מאוד תוך שבוע שבועיים, מתגלה מי הבנאדם (גם מצד הסלב וגם מצד הסביבה) 

        אהבתי

        1. אכן, בטווח הארוך נושרים החברים למען ההטבות, אבל כמה אנרגיה וזמן מתבזבזים בדרך ובחיפוש. ואולי גם הרבה מהאנשים מתרחקים מראש כי היא מוקפת בעדת המעריצים, ושוב היא יוצאת ניזוקה. במילים אחרות, למרות שזה נשמע קצת ’אוי אוי אוי’ ומי ישמע איזו מסכנה, אני באמת חושבת שהמקום הזה של פירסום יוצר יותר בעיות ויש לו יותר חסרונות מיתרונות. מדהים אותי שלמרות הכל יש אנשים שהיו נותנים הכל כדי להיות מפורסמים. אולי גם הם ממלאים חור שחור שאי אפשר באמת למלא אותו (ב’אהבה’ כביכול).  

          אהבתי

  11. לא בטוחה מה פירוש המילה "הערצה".
    ישנם כמה אנשים שאני מקנאה בהם על ההצלחה שלהם בתחום מסוים, חלקם נותנים לי מוטיבציה בסגנון "הנה, אם הם עשו את זה אז גם אני יכולה". כי אלה אנשים שאני מכירה פחות או יותר את הרקע שלהם ואני יודעת שהם "רגילים" לגמרי ורק התמדה ועבודה קשה הביאו אותם לאיפה שהם נמצאים היום.

    אהבתי

    1. אולי זו הערכה. אני בעד הערכה, בעד השראה, בעד התחקות אחר סיפורי הצלחה – על זה בנוי ז’אנר שלם של ספרות, ביוגרפיה. וכן מאמינה שיש אנשים שהם מעבר ל’רגילים לגמרי’ – כאלה בעלי יכולות אינטלקטואליות או חברתיות או רגשיות או גופניות יוצאות דופן. העניין הוא שהרבה אנשים ניחנו ביכולות מיוחדות. השאלה היא מי הצליח להוציא אותם גם לפועל, וזה כבר סיפור אחר, שבאמת ראוי שיסופר ויילמד. הערצה זה עניין אחר לדעתי, יותר בראש של המעריץ מאשר ביכולות של המוערץ. 

      אהבתי

  12. השארתי תגובה מושקעת והיא עלום נעלמה
     משהו בסיגנון סינדרלה שקופצת לה לעולמות נוצצים ותמיד חוזרת לדלעת
    והסוג של הנשים שרואות טלנובלות כדי לחיות חיים של אחרים
    עצוב סיפור החיים שלה

    אהבתי

  13. אני מפריד בין הערצה לסלב כי הם כאלו לבין מישהו כמו אמיר פ. גוטמן שגם תרם משהו לקהילה הגאה והרצה בפני אנשים ואל רק זכה לכמה רגעי תהילה על המסך.
    הדברים קשים כי נראה כאילו שגזר הדין הוטכרז מזמן והוא קיבל עוד ניסיון אחד לחיות, רק אלוהים יודע למה הוא נשאר בחיים אולי להציל את האחיינית שלו? הרי כל דבר קורה כי הוא צריך לקרות אין כאן כאוס.
    שמעתי כמה הרצאות שלו ביוטיוב ואני יכול להגיד שהוא הרשים אותי בצורת הדיבור הנעימה שלו. לא תמיד התכנים עוברים לכל אדם אבל היכולת שלו הייתה להעלות על פני השטח מה שאחרים מנסים להסתיר מבושה.

    אהבתי

    1. הוא באמת אדם טוב, וסיפור החיים שלו (וכעת גם המוות) מדהים, ברמה של תסריט בלתי סביר בעליל. אז כשפגשתי אותה לא ממש הכרתי את הסיפור שלו, מעבר לעובדות שכולם ידעו: זמר, סרטן – בדיוק כשתכננו איחוד של היי פייב. לא הרבה. ועם כל זה עדיין קשה לי להבין את עצם התופעה, למרות שהיא לא מזיקה לאף אחד (בהנחה שהמוערצים לא באמת מוטרדים). 

      אהבתי

  14. פעם, ממזמן בארה"ב, דיברתי עם הפסיכולוגית המדהימה שעזרה לי להתמודד עם המוות של אבא שלי ועם בעיות אחרות. אני לא זוכרת את המילים המדוייקות, אבל אמרתי משהו כמו "עכשיו רק נשאר למלא את החלל שבפנים" והיא ענתה – "זאת הבעיה האמיתית של כולנו".

    אני חושבת שיש חלל פנימי שכולנו ממלאים בכל מיני דברים. באהבה, בחום, בקריירה. לפעמים הוא מתמלא ולפעמים שום דבר לא ממלא אותו. אמיר היה הממלא שלה. אני לא בטוחה שזה פחות טוב ממילויים אחרים שאנשים מוצאים. לפחות זה לא פגע באף אחד.

    אהבתי

    1. כן. אם כי מבין המילויים הקיימים הוא אולי אחד הכי פחות מובנים לי, אם לא ה. אבל מה אני יודעת, יש עולם שלם של עיסוקים שם בחוץ שאני לא מבינה בהם כלום, ובאמת לפחות זה נותן לה סוג של משמעות לקיום, והיא מסמנת מטרות ונעה אל עברן. מישהו כאן הזכיר טלנובלות, ולפחות התחביב שלה מוציא אותה מהבית. זה גם משהו, לא?

      אהבתי

      1. אני חושבת שזה כמו התאהבות, זה ממלא באויר נעים. זה להסתכל על מישהו ולהרגיש שהוא מושלם והקירבה אליו ממלאת אותנו באושר. זה לא לראות את הדברים הקטנים שעושים אותו אנושי וטועה בדיוק כמונו. זה כמו להאמין בפיה טובה, אבל אמיתית. זה אולי להאמין שגם אנחנו יכולים להיות כאלו אם ננסה מספיק ונתקרב מספיק. זה להשאר ילדה שמאמינה באגדות.

        החלופה שמציעה המציאות הרבה יותר אפורה.

        אהבתי

        1. יפה ההשוואה להתאהבות. זה שלב של ראייה אידאליסטית של מושא האהבה, וכן, זה באמת ילדי ואסקפיסטי. המציאות הרבה יותר מורכבת והרבה פחות ורודה. לא תמיד כיף לבלוע את הגלולה הכחולה ולראות את המציאות כהוותה (אם יש דבר כזה בכלל). 

          אהבתי

          1. שאלה מעניינת את מעלה – האם יש מציאות כהוותה? כשאני מדברת עם אנשים ועל אנשים אני רואה שכל אחד תופס את השני אחרת. הרבה פעמים זאת שאלה של במה אנחנו מתמקדים – בחצי הטוב או בחצי הרע של האנשים שמולנו. במעלות או בחסרונות? זה תלוי באדם השני אבל לא פחות במצב שלנו באותו רגע. אין מציאות כהוותה אני חושבת. יש מה שאנשים עושים, המניעים שלהם שלפעמים מורכבים ונסתרים אפילו מעינהם, מה שאנחנו רואים שהם עושים ואיך אנחנו מפרשים את המניעים שלהם. אני חושבת שככל שאנחנו רואים אנשים באור מיטיב כך זה מיטיב איתנו ומשרה עליהם טוב, אבל זה יכול לגרום לאכזבה. 

            אהבתי

            1. זה בדיוק הפילטר האישי שדרכו אנחנו מסתכלים על הסביבה, על אחרים, שגורם לנו להרגיש את מה שאנחנו קוראים לו ’מציאות’, והיא למעשה המציאות כפי שאנחנו מספרים אותה לעצמנו. וגם אני בדרך כלל מנסה לא לשפוט אנשים בכלל, או לא לחומרה לפחות, אבל לא תמיד זה עובד. ובעיקר זה לא עובד כשאנחנו שופטים את עצמנו. שם אנחנו אכזריים למדי.

              אהבתי

  15. ההסתכלות המכילה והאוהבת שלך שרואה אותה ונותנת לה מקום רחב משלה במרחב היא החלק הכי מעניין בעיני בכל הסיפור הזה. את מופלאה!

    אהבתי

  16. אני חושב שההערצה של "כוכבים" היא מנגנון שנותן לאנשים תוכן מסוים, משהו למלא בו את זמנם ומחשבותיהם.
    לא שונה מאוד מצפיה בסדרה ארוכה.

    בסופו של דבר, זה קשר שקיים "הרבה בדמיון, מעט בחיים"… אבל לאותם מי שמעריצים, זה ללא ספק משהו מחמם ו/או מנחם.

    יפה, בעיני, שבתוך ההמולה סביב מותו המצאה של אמיר, בחרת להתמקד דווקא בסיפור הזה, ה- "צידי" כביכול.

    אהבתי

    1. בסופו של דבר אנחנו חוזרים לעצמנו, ולאיך שהסיפורים שקורים ’שם’ נוגעים בנו. אלמלא המפגש המזדמן שלי עם המעריצה שלו, והשיחה הארוכה מאוד שניהלתי איתה מתוך סקרנות ופליאה הולכת וגוברת – לא יודעת עד כמה המוות שלו היה מותיר בי רושם, מעבר למחשבה חולפת על אודות הגורל וההפתעות שהוא מכין לאנשים. האם באמת ההערצה והרדיפה אחרי מושאי ההערצה הם כמו צפייה בסדרות? מכיוון שאני צופה בסדרות אבל מעולם לא הערצתי אני מנסה לחדד את הדמיון והשוני. סדרות יכולות להיות אסקפיזם טהור, וחלקן גם פונה לחלק הילדי שלנו. אבל נדמה לי שהערצה – המבט הסמי-עיוור הזה מלמטה שרואה רק את מה שהוא רוצה לראות במושא ההערצה – היא תמיד ילדית. בהגדרה כמעט. וגם אסקפיסטית תמיד. וכן, יש בזה בוודאי משהו מנחם וממלא – זה היה לי מאוד ברור במפגש איתה. 

      אהבתי

      1. כוונתי היתה, שהדברים שמקבלים מהזדהות עם דמות בסדרה, או סרט, או אפילו ספר (אישית הרבה פעמים, בעיקר כילד, מצאתי את עצמי מזדהה עמוקות עם דמויות מספרים..), דומה, לדעתי, למה שמקבלים בהערצה הזו לאנשים.

        אני מבין שתיארת את החוויה שלך ואיך הסיפור נגע בך. פשוט כל כך הרבה אנשים סוג של "רוכבים" על הסיפור (זה ואחרים), לכן יפה, בעיני לשמוע את הסיפור הפרטי.

        אהבתי

        1. וגם כאן אנחנו חוזרים לחוויה הילדית, כדבריך: "בעיקר כילד". אלא שאני עדיין חושבת שיש כאן הבדל משמעותי: ההזדהות עם הדמות הספרותית או מהסרט כמעט הכרחית כדי שהסיפור ’יעבוד’ ברובד הרגשי. אולם דווקא בהערצה משתמר הריחוק המתבקש. מושא ההערצה הוא בדיוק ההיפך – הוא הזוהר, המושלם, זה שחי את החיים ההפוכים לחיי המעריץ/צה, כמעט על תקן של אדם-על סמי אלוהי. ההערצה לא באה ממקום של הזדהות, אלא של סגידה. 

          אהבתי

  17. בכל האנשים שהערצתי היה משהו שחסר בי ורציתי נואשות. למשל – רציתי נואשות להרגיש יפה, רציתי נואשות להיות נראית, רציתי להיות קולית ולא המוזרה וכדומה. רציתי להיות כמוהם. אני חושב שכל אחד ואחת צריכים להבין שאי אפשר להיות מישהו אחר ועדיף לשאוף להיות הגירסה ההכי טובה שיש של עצמנו. 

    אהבתי

    1. אהבתי את ה’מסע’ שתיארת – מהילדה חסרת הביטחון שחיפשה באחרים את אותו משהו שהיה נדמה לה שחסר לה, למי שמבינה שעדיף להשלים עם עצמנו ולהשקיע בניסיון להיות עצמנו בגירסה טובה יותר. אחלה 

      אהבתי

        1. כן, אם כי השאלה כמובן היא פרופורציות: האם זו מחשבה חולפת או זמנית, או עיסוק שלם שמכתיב לך לאן לנסוע ומה לעשות כמו במקרה של האישה שעליה סיפרתי. 

          אהבתי

    1. בעיני זה הסרט היפה ביותר של וודי אלן. אני יודעת שרבים אחרים חולקים עלי, אבל הוא השילוב האולטימטיבי בין פנטזיה לרומן, ונעשה כשוודי ומיה פארו עוד היו בני זוג וחברים טובים. המכנה המשותף כמובן הוא המציאות העגומה בחיים האמיתיים שמובילה לפנטזיה. 

      אהבתי

  18. היי פייב פעלו כשאני הייתי בתיכון
    הבנות שהעריצו אותו, זו הייתה הערצה היסטרית
    ברמה שלא נראתה לפני כן בישראל
    כשהם התפרקו זה היה גם "טראגי" בעיניהן

    ראיתי בשישי האחרון את הראיון שעשו עם אח של אמיר
    והוא אומר שכנראה אמיר קיבל התקף לב או דום לב כשהוא היה במים
    הוא היה היחיד שלא יצא מזה למרות שילדה ואישה באותו גיל כמוהו יצאו עם נזקים קלים ביותר
    כימו זה רעל, זה עושה נזקים לגוף (לא סתם אסור לחולי סרטן לשעבר לתרום איברים ודם)
    אני חושבת שהחלק הכי נורא היה לשמוע על בי"ח איכילוב, שהסתיר מהם מידע במשך כמה זמן שבעצם האבחון שלהם היה מוטעה ואין לו סרטן והם המשיכו עם הכימו ותיכננו לעשות לו השתלת מח עצם
    כשבעצם הייתה לו בכלל מחלה אחרת והם ידעו ושתקו
    הם גם התרעמו מאוד כשהם בחרו לעבור לבי"ח אחר (שיבא)

    אהבתי

    1. הטרגדיה של אבחנות מוטעות וטיפולים שגורמים סבל רב ושמתגלים כמיותרים לגמרי איומה, ודאי אם זה נגמר במוות כמו במקרה הזה. אני מקווה שעשו לו ניתוח אחרי המוות לגלות אם זה נכון, כי ממילא שמעתי שהם תובעים את בית החולים. זה נראה כמו אמריקניזציה של המערכת, אבל אם זה מה שיגרום להם להזהר אז זו הדרך כנראה. 

      אהבתי

  19. כשאני הייתי ילדה מאוד אהבתי לשמוע את מייקל ג’קסון
    היו לי פוסטרים שלו בחדר שינה
    קלטות שהוחלפו אח"כ בדיסקים
    והייתה אפילו תקופה מסויימת שהסכמתי ללמוד לנגן רק את השירים שלו
    ואה, כן  הייתי בהופעה שלו בארץ עם עוד כמה חברות
    לא יודעת אם לקרוא לזה הערצה יותר הערכה לאמן ויוצר
    זו הייתה תקופה, מאוד התחברתי למוזיקה שלו, ללחנים וגם למילים
    לחומרים שהוא הוציא בשנות ה2000 פחות התחברתי, היה שם המון עצב וכאב דבר שלא איפיין את המוזיקה שלו לפני כן

    ידוענים בישראל
    יש כאלה נחמדים ויש כאלה שלא
    הם בני אדם בדיוק כמוך וכמוני, רק שלכל אחד יש רמת סבלנות אחרת לדברים שנעשים סביבם
    הם יכולים להיות סופר מקצועיים בעבודתם, אבל לפעמים כשהם מורידים את ה"מדים" האלה כל מה שהם רוצים זה קצת שקט

    אהבתי

    1. אני בהחלט יכולה להבין ידוענים שלא משתפים פעולה עם כל זב חוטם שמתנפל עליהם ומחפש צומי. מצד שני, צומי זה ההתמחות שלהם, אז אולי הם צריכים להבין שזה חלק מהמחיר שמשלמים כדי להיות בסטטוס הזה. לא מתאים לכל אחד. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s