כנסו, כנסו* (*שיבוש מכוון)

כנסו רגע איתי ללב הסערה. בכוונה איני אומרת 'עין הסערה' כי שם שקט, ושקט
לא היה בסערה הזו כלל. נדלג על המבט החיצוני המנתח, ועל ההיסטוריה שבלעדיה שום דבר
אינו מובן, על התובנות שעוד יעלו בהמשך וההשלכות שעוד אין לשערן.😎

יודעים איך זה כשאייטם שאתם מבינים בו דבר או שניים עולה לחדשות וכולם
דנים בו? מכיוון שאת מבינה בו את רואה את הפערים, את ההטיות, את השקרים. כשמדברים
על משהו שאתם לא מבינים בו קיימת נטייה לקבל את הדברים כלשונם. הפעם את יודעת
בדיוק במה מדובר, ואת מנידה את הראש באי אמון: זה לא נכון! וגם זה לא! וזה נכון רק
חלקית, וחצי אמת גרועה משקר שלם. ובכלל, בתגובות הנזעמות, הנזעקות, המאשימות
והמכפישות כל מה שאמרת קיבל טוויסט אחר, ובתחילה יש תחושה של הרמת גבות משועשעת:
איך אתם כותבים בפסקנות כזו על דבר שאתם לא יודעים עליו דבר? זה כל כך מופלא
ומדהים ומצמרר, הכוח הזה של תקשורת ההמונים, מחריד ומזעזע. ויש בזה גם קצת שעשוע מהסוג של קפיצת באנג'י, כי את מרגישה שטלטלת את כלוב הנמר, וכעת הוא מסתובב חסר שקט במבט עצבני בין הסורגים, ואת פתאום מרגישה חשופה ורעודה.

התקשורת לועסת אותך, מוצצת את לשדך, ויורקת אותך הצידה כמו גוש טבק
רטוב. את מתמסרת כי יש לך מטרות משלך שאת רוצה לקדם, ואולי עוד תצליחי בהמשך, אבל
בינתיים את מגלה שאת לא באמת יודעת איך זה מתחיל, ודאי שלא לאן זה ממשיך, כמו
סוסים דוהרים שאת נותנת מכה באחוריהם ומיד מאבדת עליהם את השליטה. אנשים שלא
מכירים אותך יכולים לכתוב עליך הכל. הסיפור כבר כתוב אצלם בראש על פסקאותיו ותגיו,
המגרות נפתחו, ואת משתבצת להם בתמונת העולם שלהם בדיוק במקום שבו הם חושבים לשים אותך.

ברשתות החברתיות את לא קיימת, למזלך. את לא רואה את קיתונות הרפש
והעיוותים ששופכים אנשים שאת לא מכירה עליך, על החברים שלך, על הוריך. הבת שלך
קוראת ונחרדת, אחותך הגדולה שולחת ווטסאפ תוהה, מבקשת ממך שהיא תגיב בשמך. את
מסרבת. ברור לך שזה לא יזיז שום דבר לאף אחד ממילא, הם כבר בטוחים שהם יודעים הכל.
את רואה אותם אוספים עצים, האש כבר בוערת, מבחינתם כל מה שנותר זה לתפוס את המכשפה ולהעלות אותה למוקד, ואף אחד לא ישכנע אותם אחרת.

בתוך כל נחשול הרפש את נשארת יחסית יבשה. הודעות התמיכה מגיעות מסטודנטים
שמבטיחים לך שהם נלחמים עבורך במלחמה שאת מסרבת להשתתף בה. הן מחממות את הלב, ואת רושמת 'נוט טו סלף' כמה זה חשוב להגיד גם את מה שנראה מובן מאליו. אנשים שלא פגשת
זמן רב פתאום מתקשרים, עם מילה טובה, ואולי גם עם ניסיון לברר מה עומד מאחורי הדברים.

בכל זאת את לא לגמרי אוטיסטית או חיה בבועה, ואת כן קוראת את התגובות
שנכתבו במדיה הרגילה, ולא ברשתות. זה שטויות, הרי, ואת יודעת למה לצפות, וכן, זה
עדיין משעשע. ואז זה מגיע. באתר כלשהו עם תגובות צפויות הזויות כל כך שאני מרגישה
שהיה ראוי לכתוב כאן פרק עם תובנות על תקשורת המונים, עולה תגובה שפוגעת באמת. כבר
לא חצים חסרי כיוון שעפים לכל עבר, אלא חץ מורעל מונחה מטרה שמכוון אלי ישירות.
הפעם אני בהלם. אני קוראת את התגובה, את התגובה לתגובה ואת התגובה של המגיב הראשון
שוב. אני מנענעת בראש באי אמון. זה לא נראה כמו הטרלה רגילה. זה מישהו עם טינה
עמוקה ואישית כלפי, פגוע ביותר, שכותב דברים לא נכונים שנראים כמו אמת, מצטט דברים
שמעולם לא אמרתי, מלכלך ומפחית ומפחיד בו זמנית. אני המטרה, גלויה, בשמי, בתפקידי,
בכל המידע שניתן לדלות עלי. הוא עם כינוי פיקטיבי כמובן, שמאחוריו הוא יורה בי את
חציו הרעילים, מתיימר לחשוף פרטים של 'אחד שיודע', ואיש אינו יכול לדעת שכל מה
שהוא כותב שקרי. יש בזה כל כך הרבה רוע, ולא רוע גנרי רגיל, שאני מרגישה חסרת
אוויר ומתקשה לנשום.

למרות שאני מנסה לנער את העניין מעלי, מים על פני נוצות, קשה לי. בלילה אני מהפכת בראשי ופתאום מתחברות לי הנקודות: ראשי התיבות של השם הפיקטיבי מסתדרות לי עם שם כלשהו, עם פנים מסוימים, של מי שהיה עשוי לכתוב את הדברים הרעילים וההזויים הללו. אני קמה בבוקר ודנה בדברים עם השותף. מזכירה את האיש, מתארת איך הדברים קרו. קוראת מחדש את התגובה, כן הוא, לא הוא. זה טיבו של רעל, שהוא מתפשט ומזהם את סביבתו. איך להכיל אותו. איך אוכל לראות את פני האיש הזה עכשיו אם זה הוא, ומה אם זה לא באמת הוא.

אני יודעת שלא אוכל להמשיך הלאה אם לא אדע בוודאות אם זה הוא או לא. אז
אני מגיבה לתגובה בשם בדוי. בתוך התגובה אני מחדירה רמזים, ומהם רק האיש הזה בלבד,
החשוד שלי, רק הוא ידע שעליתי עליו. והבוקר אני בודקת את התגובות, ומוצאת שהמכפיש
הגיב לדברים שלי. מהתגובה הקלולסית שלו ברור לי כעת שהחשד שלי היה שגוי. זה כנראה
באמת טרול מתוחכם, למרות שזה אוקסימורון. מים על פני הנוצות. אני מגלה פתאום שאני
שוב נושמת.

Adolph Gottlieb, Blues, 1962