הצב-לא-צב, או mock turtle soup

אני מקבלת תזכורת במייל גוער מהספריה: הספר הזה שאצלך מוזמן. אנא
השיבי אותו. כל איחור יגרור קנס ושאר איומים שספרנים הכתיבו למחבר התוכנה. בדרך
כלל הספרים שאצלי מתארכים אוטומטית, ויכולים להישאר אצלי חודש/ים, אפילו שנים, עד
שמגיעה הודעה שכזו, בבחינת נעיצת מרפק בצלע. אני יודעת ששאלתי את הספר, והשתמשתי
בו למאמר שכבר מסרתי מזמן. אני עושה חיפוש בחדרי שבאוניברסיטה, על השולחן, במדפים.
אני עושה חיפוש בבית, ליד המיטה, על המדפים, על השולחנות. אפילו בחדר הילדים
חיפשתי, בין 'איה פלוטו' לספר המומינים. אין.

באחת הפינות המאובקות של זכרוני אני יודעת שהחזרתי את הספר. זו איננה
ודאות מוחלטת, אני לא בטוחה ברמה של הצהרה בשבועה, אבל הנוירונים מסמנים לי שאני
לא מוצאת את הספר כי החזרתי אותו. הבעיה היא שאין לי שום הוכחה לכך. כשמחזירים ספר
לספריה מניחים אותו בארגז של ספרים מוחזרים, ואין קבלה או הוכחה שהוא הוחזר. כבר
קרה לי בעבר שהיה ספר שדרשו ממני להחזיר, אבל זכרתי שכבר החזרתי. ואחרי ויכוח ארוך
שלחו לי הודעה שהספריה איתרה ספר דומה יד שניה במחיר מציאה, ושעלי לשלם כך וכך
שקלים, ושאגיד תודה שלא קונסים אותי. מכיוון שהסכום לא היה גבוה, העדפתי לשלם
ולגמור את העניין.

הפעם אני עושה חיפוש במייל הנכנס ומוצאת את הודעת הדרישה של אותו ספר
עצמו שכעת הם מבקשים אותו. מלפני שנה וחצי. זהו האקדח המעשן שאותו אני מחפשת. ביום
חם במיוחד אני מדפיסה את שתי הדרישות, הישנה והחדשה, ושמה פעמי אל עבר הספריה.
כשאני מרגישה שהמערכת דפקה אותי עולה בי כמו לבה רותחת מכפות הרגליים, ממלאת את
חלל הבטן והחזה, מבעבעת בי בועות שחורות ורעות, הקיטור ממלא לי את הראש ברעש, מחפש
מוצא. לא, אני אומרת לסטודנט הצעיר שמרוויח שכר סטודנטים מינימאלי בקבלה. אתה לא
יכול לעזור לי. אני צריכה את האחראית. אני מלאה בחרון אף והצדקה עצמית, ולשום
סטודנט לא מגיע לשמוע אותי במצב הזה. מהחדרים הפנימיים יוצאות אלי שתי נשים, ואני
מבררת מה תפקידן ושהוא מספיק בכיר: איך אני יכולה להוכיח שהחזרתי ספר! ואיזה מזל
ששמרתי לגמרי במקרה את המייל ההוא (מנפנפת בדפים שבידי ודוחפת אותם לעברן)! וכבר
שילמתי פעם אחת על ספר שהחזרתי! אני לא ארגע עד שתודיעו לאנשים בכל פעם כשספר
מוחזר, אפילו אם זו הודעה אלקטרונית בלבד!

אחרי נפנוף הדפים ושחרור הקיטור, אחרי שהן טוענות בשפה רפה שיבדקו איך
זה קרה, ובעוד שבועיים נכנסת מערכת אוטומטית חדשה, ואולי באמת צריך לשלוח 'קבלות'
וירטואליות, אני יוצאת מהספריה, נותנת לכל הזעם הקדוש הזה קצת להרגע. יש בזה גם כיף.

כשהייתי מדריכה בבית ספר שדה, רינה היתה המדריכה של המדריכות. אישה
מבוגרת, בגיל של ההורים שלי, שעבדה איתנו על שיטות הדרכה ומה עושים עם ילדים שלא
מבינים למה צריך ללכת בחום הזה בחוץ, בין קוצים ואבנים. היו לה עיניים כחולות
עמוקות נטועות בפנים שזופות ומבט של צב זקן וחכם. בקיץ, כשלא היו קייטנות, הציבו
אותנו לעבוד באכסניה, להגיש אוכל, לשטוף כלים, לנקות שירותים. אני כמו גרוזיני, לא
מנקה שירותים. נמלאתי חרון אף. כתבתי מכתב מנומק: לא בשביל זה הצבא נותן מורות
חיילות לבית ספר שדה. תנו לי להדריך. ובימים שאין הדרכה תנו לי להכין הדרכה. תנו
לי לעבוד בחדר אוספים או בספריה של בית ספר שדה. אבל לנקות שירותים אני מסרבת.

הזעיקו את רינה במיוחד בשבילי. בואי, תלכי איתי, היא הציעה לי. פסענו
ביחד, הצב הזקן ואני, לכיוון השער. היא שמעה את כל הזעם הצדקני ואולי המוצדק שלי,
נתנה לי להוציא קיטור. ואז אמרה: אם כך את מרגישה, אז תעזבי. אני זוכרת את הרעש
הזה 'פסססססססס' של כל האוויר שיוצא לי מהבלון. כמו כשפותחים את המכסה של סיר לחץ,
וכל האדים הסוערים עוזבים את הסיר בבת אחת. ברור שלא עזבתי. ניקיתי שירותים. אלא מה.

The Wimp, Abbey Mccullough, 2012