הצב-לא-צב, או mock turtle soup

אני מקבלת תזכורת במייל גוער מהספריה: הספר הזה שאצלך מוזמן. אנא
השיבי אותו. כל איחור יגרור קנס ושאר איומים שספרנים הכתיבו למחבר התוכנה. בדרך
כלל הספרים שאצלי מתארכים אוטומטית, ויכולים להישאר אצלי חודש/ים, אפילו שנים, עד
שמגיעה הודעה שכזו, בבחינת נעיצת מרפק בצלע. אני יודעת ששאלתי את הספר, והשתמשתי
בו למאמר שכבר מסרתי מזמן. אני עושה חיפוש בחדרי שבאוניברסיטה, על השולחן, במדפים.
אני עושה חיפוש בבית, ליד המיטה, על המדפים, על השולחנות. אפילו בחדר הילדים
חיפשתי, בין 'איה פלוטו' לספר המומינים. אין.

באחת הפינות המאובקות של זכרוני אני יודעת שהחזרתי את הספר. זו איננה
ודאות מוחלטת, אני לא בטוחה ברמה של הצהרה בשבועה, אבל הנוירונים מסמנים לי שאני
לא מוצאת את הספר כי החזרתי אותו. הבעיה היא שאין לי שום הוכחה לכך. כשמחזירים ספר
לספריה מניחים אותו בארגז של ספרים מוחזרים, ואין קבלה או הוכחה שהוא הוחזר. כבר
קרה לי בעבר שהיה ספר שדרשו ממני להחזיר, אבל זכרתי שכבר החזרתי. ואחרי ויכוח ארוך
שלחו לי הודעה שהספריה איתרה ספר דומה יד שניה במחיר מציאה, ושעלי לשלם כך וכך
שקלים, ושאגיד תודה שלא קונסים אותי. מכיוון שהסכום לא היה גבוה, העדפתי לשלם
ולגמור את העניין.

הפעם אני עושה חיפוש במייל הנכנס ומוצאת את הודעת הדרישה של אותו ספר
עצמו שכעת הם מבקשים אותו. מלפני שנה וחצי. זהו האקדח המעשן שאותו אני מחפשת. ביום
חם במיוחד אני מדפיסה את שתי הדרישות, הישנה והחדשה, ושמה פעמי אל עבר הספריה.
כשאני מרגישה שהמערכת דפקה אותי עולה בי כמו לבה רותחת מכפות הרגליים, ממלאת את
חלל הבטן והחזה, מבעבעת בי בועות שחורות ורעות, הקיטור ממלא לי את הראש ברעש, מחפש
מוצא. לא, אני אומרת לסטודנט הצעיר שמרוויח שכר סטודנטים מינימאלי בקבלה. אתה לא
יכול לעזור לי. אני צריכה את האחראית. אני מלאה בחרון אף והצדקה עצמית, ולשום
סטודנט לא מגיע לשמוע אותי במצב הזה. מהחדרים הפנימיים יוצאות אלי שתי נשים, ואני
מבררת מה תפקידן ושהוא מספיק בכיר: איך אני יכולה להוכיח שהחזרתי ספר! ואיזה מזל
ששמרתי לגמרי במקרה את המייל ההוא (מנפנפת בדפים שבידי ודוחפת אותם לעברן)! וכבר
שילמתי פעם אחת על ספר שהחזרתי! אני לא ארגע עד שתודיעו לאנשים בכל פעם כשספר
מוחזר, אפילו אם זו הודעה אלקטרונית בלבד!

אחרי נפנוף הדפים ושחרור הקיטור, אחרי שהן טוענות בשפה רפה שיבדקו איך
זה קרה, ובעוד שבועיים נכנסת מערכת אוטומטית חדשה, ואולי באמת צריך לשלוח 'קבלות'
וירטואליות, אני יוצאת מהספריה, נותנת לכל הזעם הקדוש הזה קצת להרגע. יש בזה גם כיף.

כשהייתי מדריכה בבית ספר שדה, רינה היתה המדריכה של המדריכות. אישה
מבוגרת, בגיל של ההורים שלי, שעבדה איתנו על שיטות הדרכה ומה עושים עם ילדים שלא
מבינים למה צריך ללכת בחום הזה בחוץ, בין קוצים ואבנים. היו לה עיניים כחולות
עמוקות נטועות בפנים שזופות ומבט של צב זקן וחכם. בקיץ, כשלא היו קייטנות, הציבו
אותנו לעבוד באכסניה, להגיש אוכל, לשטוף כלים, לנקות שירותים. אני כמו גרוזיני, לא
מנקה שירותים. נמלאתי חרון אף. כתבתי מכתב מנומק: לא בשביל זה הצבא נותן מורות
חיילות לבית ספר שדה. תנו לי להדריך. ובימים שאין הדרכה תנו לי להכין הדרכה. תנו
לי לעבוד בחדר אוספים או בספריה של בית ספר שדה. אבל לנקות שירותים אני מסרבת.

הזעיקו את רינה במיוחד בשבילי. בואי, תלכי איתי, היא הציעה לי. פסענו
ביחד, הצב הזקן ואני, לכיוון השער. היא שמעה את כל הזעם הצדקני ואולי המוצדק שלי,
נתנה לי להוציא קיטור. ואז אמרה: אם כך את מרגישה, אז תעזבי. אני זוכרת את הרעש
הזה 'פסססססססס' של כל האוויר שיוצא לי מהבלון. כמו כשפותחים את המכסה של סיר לחץ,
וכל האדים הסוערים עוזבים את הסיר בבת אחת. ברור שלא עזבתי. ניקיתי שירותים. אלא מה.


The Wimp, Abbey Mccullough, 2012

68 תגובות בנושא “הצב-לא-צב, או mock turtle soup

  1. מניפה יקרה 🙂 הרבה רוגז על מה שהוא כנראה טעות אנוש תמימה, קרוב לוודאי של אותו סטודנט או שכמוהו, שקיבלו את הספר להחזרה, ביצעו החזרה, כנראה פספסו הודעה על המסך ושלחו את הספר לקומות מבלי שנרשם כ"הוחזר" במחשב.
    אומנם טרטור מעיק, אבל אם מבקשים יפה – אותם סטודנטים גם עולים לקומות, מחפשים את הספר הסורר ומחזירים אותו למטה לעבור החזרה מחדש כאילו לא קרה דבר, למרות שבעבור רבים מהם לעלות לקומות שווה ערך ללנקות שירותים 😉

    אהבתי

    1. כשזה קורה פעם אחת, זו טעות אנוש. כשזה קורה פעם שניה זה כבר משהו אחר. יש ספריות עם החזרה אוטומטית, ואז את מקבלת קבלה פיזית. יש פה שאלה משפטית ממש, איך אני יכולה להוכיח שהחזרתי את הספר? נניח שבינתיים היו מצטברים קנסות של מאות, אולי אלפי שקלים. נניח שהם תובעים אותי (או סתם, אם זה סטודנט, מעכבים לו את סגירת התואר). בקיצור, יש כאן שיטות של מאפיה. הספריה תמיד צודקת, ואין לך שום דרך להוכיח אחרת. 
      (ולהוציא טופס חיפוש ספר גם כבר עשיתי. בדרך כלל לשווא. סטודנטים יודעים ל’החביא’ ספרים במדפים מרוחקים ואז לכי תמצאי אותם).  

      אהבתי

      1. רק פעמיים מתוך מה שאני מניחה שהן מאות (אולי אפילו כבר אלפי? ) השאלות שהוחזרו באופן תקין? מאוד מרגיז, מסכימה, אבל עדיין נראה לי בסך הכל משהו שהגיוני, סטטיסטית, שיקרה.
        לגבי השאלה המשפטית – את צודקת. פעמים רבות, כשעבדתי בספריה, היה מגיע סטודנט לסגור תואר ומגלה שספר שהחזיר לא נרשם במחשב ככזה שהוחזר. במקרה כזה הייתי קופצת לקומה, לרוב מוצאת את הספר על המדף, מזכה את הקורא גם על הספר וגם מהקנסות שהצטברו עליו ומוסיפה הערה בכרטיס על כך שמלכתחילה היו הקנסות לא מוצדקים. זה הנוהל המקובל במקרים כאלה.
        במידה והספר לא נמצא על המדף הכל באמת היה מסובך יותר, אבל עדיין יש מודעות והודאה לכך ובכך שהעובדים טועים בהחזרה לא מעט.
        טפסי חיפוש הם עסק מייאש ביותר 😦 מקווה שהספר הנעדר יימצא במהרה.

        אהבתי

        1. בכל מקרה הן הבטיחו לי שמערכת מחשוב חדשה תיכנס לספריה לפעולה בסוף החודש. לא יודעת אם היא תאפשר שליחת הודעה כשספר מוחזר, ובטח יהיו לה את הפשלות שלה, במיוחד בתקופה הראשונה. מאז הסיפור עם הספר בפעם הקודמת אני מחזירה ספר רק לידיים של הסטודנטים, ומתעקשת לראות שהם מעבירים אותו על הפס המגנטי. הם לא מבינים למה אני מתעקשת, ואני מוצאת את עצמי חוזרת ומסבירה להם שפעם כבר שילמתי על ספר שהחזרתי. מרגישה כמו תמהונית קצת, אבל בין המרצים אני מניחה שיש תמהונים יותר. 

          אהבתי

  2. המרק המדומה הוא מאליסה בארץ הפלאות…..
    והתמונה כנראה מייצגת את הכעס שלך, אבל אולי דווקא את הצבה?

    וגם אני ניקיתי שרותים בצבא. נשאר לי פתק ששמרתי לזכרון:
    "המפקד! שרותי הבנות מוכנים ונקיים לפקודתך, המפקד!"
    פעם אותו המפקד מצא מכסה של משחת שיניים אחרי הדלת של המקלחת וריתק אותי ואת חברתי לשבת. 

    אהבתי

    1. אליסה, נכון  ועוד פרח על ששמרת פתק לזיכרון מהצבא. וואוו. אני לא שומרת כלום. אולי לכן הבלוג, פה הרי לא צריך ארגזים ומקום בארון או על המדף. 
      והתמונה התחברה לי. משהו בצבעים, במגדל השיער, בטשטוש הגבול בין המצח לשיער. 

      אהבתי

  3. מעניין איך חוסר צדק בצד ה"מערכת" תמיד מתבטא במכתב מאיים שמנוסח באלימות וחד צדדיות. איפה נעלמה היכולת לתקשר? טלפונית, מייל ששואל "שמא הספר ברשותכם", או אפילו דיון וסיעור מוחות נינוח.
    מן הסתם אוכלוסית המבקרים בספריות אינה נמנית עם עילית הפשע בארץ…

    אהבתי

    1. דווקא לא אכפת לי לקבל תזכורת במייל על הספר שצריך להחזיר. זה בסדר. כן אכפת לי שאין לי שום דרך להוכיח להם שכבר הוחזר. חוסר אונים שכזה. אני חושבת שחוסר האונים הוא שמטרגר אצלי את ה’זעם הקדוש’. הוא מתעורר במיוחד כשמישהו מנצל חוסר אונים. לא רק אצלי, מן הסתם, אבל בעיקר. 

      אהבתי

  4. לפעמים הפוסטים שלך כאילו מתפרצים לדלת פתוחה,אצלי.
    היום יז בתמוז וזה יום צום וכנראה בגלל זה הספריה ביישוב שלנו סגורה,ממש לא ברור לי אגב ,כי אנחנו יישוב חילוני  לגמרי אבל נעזוב את זה,לפני 4 חודשים שלחו לי סמס מהספריה הציבורית שאני מחזיק ב2 ספרים שלא החזרתי ,שמם לא משנה כרגע,אצתי רצתי לספריה והתברר שבני לפני שנסע לאפריקה השאיל 2 ספרים,אמרתי תראו ,בני בחו"ל ,אין לי מושג אם לקח את הספרים האלה,אברר ואעדכן,באחת השיחות שאלתי ,יש לך את הספרים האלה?אמר לי לא,חזרתי לספריה אמרתי לספרנית הילד אומר שאין לו את הספרים האלה ואני חיפשתי בבית ולא מצאתי
    הספרנית הרגיעה אותי,אמרה תחפש שוב ,אם לא תמצא,לא נורא(אצלנו אין קנסות על ספרים אבודים או עיכוב בהחזרה)
    אמרתי טוב אחפש שוב
    כשהילד חזר מחו"ל שאלתי שוב ואז הוא נזכר שלקח והשאיל לחבר.
    תחזיר מהר הספרייה דורשת אותם אמרתי,אתמול הוא הביאאותם ומחר נחזיר אותם בטקס רב רושם.
    יש לי פרוטקציה בספריה,הספרנית היא בת דודה של זוגתי ועדיין מתלהבת מזה שאני קורא ועוד יותר שבני קורא !

    אהבתי

    1. כשהספרנית בת דודה של אשתך, לא צריך פרוטקציה . וזה באמת לא פשוט היום שאנשים אשכרה קוראים, ועוד שואלים ספרים מספריות. רוב האנשים שאני מכירה מעדיפים לקנות, אבל זה כמובן כי הספריות לא יעילות. בדרך כלל אין את הספרים השווים, ואם יש יש להם תור של שבועות. לכן טוב לשמוע שהספריה אצלכם ’חיה’ ונושמת, ושהמסורת ממשיכה הלאה. 
      לעניין יז בתמוז: נדמה לי שזה יום בחירה לעובדים. 

      אהבתי

  5.  ראשית, מתפעלת ששמרת ומצאת מייל ישן מלפני שנה וחצי
     לא בטוחה שאצלנו בספריה יש תקשורת במייל, כנראה עדיין במסרונים .
    אוהבת את ההקשרים בין ההווה לעבר בפוסטים שלך .
    הוצאת קיטור חשובה , משחררת !
    התמונה נפלאה !!
    ( ממה שזכור לי מהטירונות בשרות הצבאי   בחלקי לא נפל הכבוד לנקות שרותים, למזלי …)

    אהבתי

    1. גם אני התפלאתי ששמרתי. אני בדרך כלל מוחקת הודעות כאלה אחרי שהחזרתי. שמחתי שמצאתי, כי זו באמת עדות של ממש לכך שהספר לא אצלי, כי אחרת היו מצטברים קנסות. החיבור בין הסיפורים נוצר במציאות, כי פגשתי אתמול את רינה, לגמרי במקרה. היא לא זכרה את המקרה, אבל כך זה קורה פעמים רבות, שארוע שקורה בין שני אנשים השפיע עמוקות על אחת מהן, והיא זוכרת אותו היטב, בעוד שלאחרת זה חסר משמעות ונשכח. הוצאת קיטור חשובה, מזככת, ועדיין אני קצת מתביישת בזה. אולי כי זה סוג של איבוד שליטה, אמנם מוכל, אבל עדיין. והתמונה נהדרת גם בעיני 🙂

      אהבתי

  6. אבל אני מקווה שהספרניות לא אמרו לך לעזוב  🙂

    כבר קרה לי כמה פעמים שהתברר לי שזעמי הקדוש לא היה מוצדק במאת האחוזים.  אבל הלקח הזה אף פעם לא עוזר לי בהזדמנות הבאה שהוא מתעורר…

    אהבתי

    1. חלילה, לעזוב. הן היו בעיקר נבוכות וקצת אפולוגוטיות, וקצת לא היה לי נעים כלפיהן, ובו זמנית גם היה כיף לשחרר קיטור. וממש הכרחי. אני תמיד זוכרת שיש אפשרות קטנטנה שאני לא צודקת, אבל כמו שאמרת, זה לא ממש משנה.  

      אהבתי

  7. את לא נשמעת שלמה עם הכעס שלך, למרות שהוא מובן ומוצדק. את מתגעגעת לדמות אמהית חזקה שתרגיע אותך, תעמיד אותך במקום ותכניס אותך לפרופורציות כמו הגברת צב. שוב אמא.

    אהבתי

    1. ברגע שהחזקתי את ההוכחה ביד ממש תזמנתי את ההליכה לספריה לזמן שבו אני צריכה לשחרר קיטור. כעס הוא רגש מעוור ומעוות גם את הצד הרציונאלי, ואולי לכן היחס האמביוולנטי שלי כלפיו. ולגבי הדמות האימהית, כשאתה צודק, אתה צודק.   

      אהבתי

  8. אין כמו תחושת זעם שבאה מהיותך צודקת עד העצם ועד כלות ו"הם" טועים.
    לפעמים זה שווה בפני עצמו, ובלי קשר לתוצאות הזעם.
    ולפעמים אין שום דרך אחרת לעבור משוכות בלתי עבירות. 

    איך מתחברת לך תחושת יציאת האויר מסיפור השירותים לתחשה העכשוית?

    אהבתי

    1. נכון! חזרתי מהספריה לחדר שלי ממש עם תחושת קטרזיס. אפשר לחשוב איזה סיפור זה, ביקשו ממני ספר שכבר החזרתי, אבל הרגשתי כאילו הרגתי איזה דרקון קטן 🙂
      החיבור כפול: גם כי אתמול פגשתי את הצב (שלא זכרה את הסיפור), וגם כי זו היתה אותה תחושת צדק זועם. שם אני יודעת בדיעבד שהיא ראתה דברים שלא ראיתי בחמת זעמי. לפעמים אני תוהה אם זה ככה גם כיום, כמו שג’יין מנסה לומר לי. 

      אהבתי

      1. בדיוק אתמול נצרכתי לזעם שכזה על מנת להזיז משהו שלא זז בשום דרך אחרת. כולל איומים לפנות לתלונות הציבור, כולל שימוש בשפה קצת גבוהה ומאד חדה.
        עבד כמו קסם 
        היום קיבלתי את מבוקשי והמזכירה שהתקשרה לוודא שאכן קיבלתי היתה בשוק עד כדי חוסר מילים כשהודיתי לה מכל הלב.
        טוב, אמרתי להם שכל רצוני זה לקבל את השירות שהם אמורים לתת. וברגע שקיבלתי, כל האויר יצא ולא היתה לי בעיה לשים את זה מאחורי בשניה אחת ולהודות על המאמץ המיוחד שעשו על מנת לקדם את בקשתי.
        חייבים לדעת לתת גם חיזוקים חיוביים, לא?

        אהבתי

        1. לפעמים זה לא נגמר עד שהאישה השמנה שרה (חיפשתי את המקור לביטוי ומצאתי סידרה של תשובות משעשעות <a target=_blank href="כאןhttps://www.theguardian.com/notesandqueries/query/0,5753,-20449,00.html">כאן</a>), ולפעמים האישה (ולא משנה מה הממדים שלה) צריכה להתפוצץ. חבל, אבל זה ככה. וכשזה קורה ודאי שצריך לתת חיזוקים חיובים  

          אהבתי

          1. באמת משעשע
            גם אני הנחתי שזה קשור לאופרה איכשהו, כי איפה עוד יש אישה גדולה/שמנה/ענקית ששרה?
             
             

            אהבתי

  9. א  אין כמו לשחרר קיטור מוצדק (מה עוד שהכעס התפזר על יותר מאדם אחד, כך שלא נורא ) וחוץ מזה חם אז מה הפלא ..

    ב. הצבה כחולת העיניים שהוציאה לך את התיון מהתה ועשתה לך תרגיל שש  יפה עכשיו תתארי לעצמך שאת מבוגרת יותר ומקטרת והממונה אומרת לך "אז תעזבי"-לדעתי במקרה הזה קמים ועוזבים ,חד וחלק כלומר תלוי מי אומר ובאיזה גיל השומע  

    ג. נזכרתי שבסיינפילד היה פרק שלם על ספר שלא חזר לספרייה הציבורית ..או שזה היה בחברים?!  
     
    כל מה שקשור לאליס בארץ הפלאות מקובל עלי ולא משנה ההקשר 

     

    אהבתי

    1. אז זהו, שבדיעבד כל כך צדקתי שלא עזבתי. החווייה שלי מהשירות היתה עשרים מתוך עשר, והיא עיצבה אותי. מילולית. שם גיליתי את הכיוון שאיתו אני ממשיכה עד עצם היום הזה; שם פגשתי את שתי החברות הטובות ביותר שלי, השלישיה שממשיכה לצמוח יחד עד היום הזה. 
      אני חושבת שסוג כזה של מבחן כמו שהצבה כחולת העיניים הציבה מולי הוא כמו ’גלאי אמת’. אם באמת היה לי רע שם, בהחלט זה היה פתח ליציאה. היתה איתנו מדריכה שקיבלה זימון לקצינות ועזבה את ההדרכה. היא עשתה בחכמה כי היא לא הסתדרה עם הקבוצות ולא איתנו, המדריכות האחרות. אבל אם טוב לי שם, יתרה מכך, אם אני יודעת שזה ה-מקום הכי נכון עבורי ואני נהנית מהכל, אפילו מהלחץ, ורק התחושה הזו שהצבא לא נתן אותנו לבית ספר שדה כדי שננקה שירותים – זו לא סיבה לשבור כלים. אני חושבת כך גם לגבי המציאות שאת שרטטת: שזה קש. או שהוא שובר את גב הגמל, או שהוא בתוך השיערות. לא נוח, אבל לא נורא. 

      אהבתי

  10. אני לא ניקיתי מעולם שירותים צבאיים, רוב הזמן זה היה בתנאי שדה כך שלא היה צריך את זה, לפחות אצלי.
    הטענה שלך מוצדקת ויש בה היגיון אבל זה צבא ושם…אין כניסה להיגיון. כנראה שאני הייתי עוזב את הקורס ולא מנקה שירותים.

    אהבתי

    1. לא בטירונות (שם גם ניקיתי שירותים, אבל כל הטירונות היתה בדיחה של שלושה שבועות, כך שהרגשתי שאני משחקת בסרט ועוד מעט יבוא הבמאי ויקרא ’קאט’). זה היה עמוק בתוך השירות, במסגרת אזרחית למעשה. בית ספר שדה לא שייך לצבא, אבל מקבל בנות מהצבא. מורות חיילות. ולי היתה תחושה מאוד ברורה בשביל מה הצבא נתן אותנו לבית ספר שדה, והיה לי ברור לגמרי שלא כדי שננקה שירותים. וכמו שכתבתי לדוכיפת מעליך, כמה טוב שלא נתתי לקיטור לערפל לי את הראייה למרחוק, כי זה היה שירות מדהים. מכל הבחינות. עד היום, אני סבורה שאלה היו השנתיים המדהימות של חיי. 

      אהבתי

  11. קרה לי לא אחת עם הספריה בהר הצופים. יש לי עצה מעשית בשבילך: לכי למדף בו הספר אמור להימצא, לכי יחד עם הספרנית ואז תחושת הניצחון תהיה מלאה. קרה לי בעבר. הסטודנט שמקבל את הספרים חזרה לא מעביר בבר קוד והספר מונח לסידור מחדש ומונח מחדש במקום. אגב, פעם התבוננה עלי ספרנית ותיקה במבט חשדני יען החזרתי את הספר בעצמי כדי להמנע מתשלום הקנס. לקחתי אותה עם הספר לכניסה והספר צפצף – משמע הוא הוחזר והועבר במכונה אבל לא דרך הברקוד. מאז הספרנית הזו התנהגה אלי כקדוש.

    אהבתי

    1. ג’יין שהגיבה לי ראשונה עבדה בספרייה, ולדעתה זה נדיר. גם אני סבורה שזה נפוץ למדי, אולי אחוז אחד, אבל אחוז אחד זה הרבה למערכת שמטפלת כל יום במאות ואולי אלפי ספרים. כמה מוכר לי המבט החשדני הזה… לא נפטרים ממנו אפילו כשאת מרצה. ואכן זה הכי מספק כשאתה יוצא צודק ואפילו צדיק. 

      אהבתי

  12. גם אני יכול להתעצבן מדברים כאלה. אני זוכר את הימים כסטודנט. את ארגזי החזרת הספרים ליד דלפק ההשאלות וההחזרות. ובגלל הסיפורים, הייתי תמיד מתעקש להחזיר ידנית לספרנ/ית ולקבל חותמת החזרה בכרטיס הקורא שלי.
    בספריה העירונית שילמתי פעם קנס על איחור לכאורה של החזרה. את הכעס הוצאתי על ידי ביטול המנוי השנתי ויותר לא חזרתי לשם.
    אבל אצלנו כבר מזמן הכול אוטומטי והספריות כמעט ריקות מאדם ומספרנים שפוטרו. הכול אלקטרוני ואפילו כבר לא צריך להשאיל את מה שמצהיב ומעלה אבק. 99.99% זמין כעותק דיגיטלי במחשב למנויים (סגל וסטודנטים). הספריות כבר לא רוכשות ספרים וכתבי עת מנויירים בכלל. והישנים סרוקים או זמינים בבסיסי נתונים.
    אכן הגיע הזמן גם בספריה שלך. כי דברים כאלה מעצבנים במיוחד במאה העשרים ואחת.

    אהבתי

    1. בתחומים שלנו הכל איטי יותר, ולמרות שיש הרבה חומר דיגיטלי, בוודאי בכתבי עת, יש עדיין הרבה מאוד ספרים וקבצי מאמרים שצריך להגיע אליהם פיזית. מקווה שבעתיד כל הספריה תהיה דיגיטלית, הכל בהישג מקלדת. כבר עכשיו כשיש לי ספרים דיגיטליים, העבודה אחרת לגמרי, כי אפשר לעשות חיפוש דיגיטלי בתוך הספר והחיים אחרים. 
      אין אצלנו החתמה וכרטיס קורא. זו בדיוק הנקודה שמרתיחה אותי בכל התהליך, שאין לי שום דרך להוכיח שהחזרתי. מאז הסיפור הקודם אני מתעקשת לראות לפחות שהספר הועבר דרך המכונה המגנטית, אבל גם אז בעצם אין לי שום דרך להוכיח שהמכונה עבדה או שזה באמת הוחזר. מרגיז. 

      אהבתי

  13. רק שתדעי לך שהציור המפחיד בסוף הפוסט קצת הפחיד אותי אתמול בלילה (אבל רק קצת! התגברתי די מהר!)

    את דווקא נשמעת מאוד בשליטה כשאת רותחת ומשחררת קיטור. חוץ מזה שנחמד מצידך לא להתנפל על הסטודנט. 
    קיבלתי מייל כזה על איחור בחודש בהחזרת ספרים ועניתי שלא אוכל להחזיר בהקדם כי אני בשמירת הריון. אין לי מושג אם התשובה שלי הגיעה בכלל… בכל מקרה, את שני אלה קראתי מזמן ולא היתה לי הזגמנות להחזיר. אבל לפני שנה-שנתיים החזקתי בבית ספרים של טרי פראצ’ט במשך כמעט שנה. אהבתי אותו מאוד והתעקשתי לנסות להצליח לקרוא אותם וזה לא הלך לי. מאז הלידה הצלחתי לקרוא רק את going postal שלו… והאבסורד שקניתי את הספר הזה באייקון לפני יותר מעשור וקראתי אותו רק בשנתיים האחרונות. אולי אני אנסה לחזור לקרוא אותו עכשיו.

    אהבתי

    1. די! ממש מצטערת אם הפחיד אותך אפילו קצת. כל הציורים שלה עם סגנון מאוד מובהק, העיניים הרחוקות, הצבעים החזקים. התלבטתי בין כמה, וזה הכי דיבר אלי. לא אשלח אותך לאתר שלה, כי מפחיד אותך. אולי אחרי הלידה .
      את טרי פראצ’ט הכרתי דרך הילד הראשון שלי, שקרא את כולם. יש בזה משהו מאוד נחמד, להכיר ספרים דרך הילדים שלך, חכי ותראי. קראתי את going postal די מזמן. וחוסר הריכוז שלך לגמרי מובן בהריון. אין סבלנות לכלום. אולי לסריגה :/

      אהבתי

  14. אוי. דווקא הייתי שמחה להגיד לכמה וכמה אנשים בחיי בדיוק ככה. ולראות אם הם היו עוזבים, או מתיישרים. מבינים. אבל לפעמים, או כמעט תמיד ממש מפחיד לשים אולטימטום כזה. מי יודע מה יקרה אם יעזבו. להם. או לי. הלוואי שאפשר היה.

    אהבתי

      1. טוב. אני בגיל הנכון….אבל לי אין האומץ שהיה לה. אם כי זה לא באותה חומרה וחשיבות של נושאים. עדיין, לתת את הבחירה לאחרים, ושיבינו גם מה התוצאות לכל בחירה, זו שיטה מעולה אם בוחרים כפי שאני רוצה….

        אהבתי

        1. כן, אם כי הרבה אנשים היו מפרשים את זה כמאבק כוחות, וחלקם בוחרים לעזוב. אני בהחלט יכולה לראות מצב שבו הייתי חשה אז כל כך פגועה וחדורת תחושת צדק, שהייתי מארגנת מרד כללי. עשיתי דברים כאלה בעבר, בבית ספר למשל. כלומר, יש מצב שזה היה מדרדר לעימות כולל, כדרכם של עימותים, ומזה אפשר רק להפסיד, שני הצדדים. 

          אהבתי

  15. יש לך חוש צדק מאד מפותח ולכן אני מזדהה איתך. לך תוכיח שאין לך אחות.
    לפחות אם היו מעדנים את הדרישה בתוספת המסייגת: אם בינתיים השבת את הספר… או טל"מ, ניחא.
    היה מעניין לראות את התגובה שלהם אם היית מחזירה את "איה פלוטו" לרמז על המחדל.
    סתם בשביל הקריצה, שמרי על האנרגיות האלה בשביל ביטוח לאומי, האטימות שלהם גובלת בשערוריה וחוסר האונים הזה מולם הוציא ממני לבה רותחת עד שצעקתי שם כמו רוכלת בשוק.

     

    אהבתי

    1. זו לא קריצה בכלל: השילוב של חוסר צדק והתעמרות בחלשים הוא באמת מתכון להרתחת הלבה הפנימית בכל פעם מחדש. גיבורים על חלשים, ועוד על חלשים שמגיע להם. רעיון גדול להחזיר את ’איה פלוטו. הגירסה עם הנייר, או הקרטון שעכשיו משמש להוצאת ספרים לילדים?

      אהבתי

  16. ואי ואי מסוג הדברים שיכולים "להעיף לי ת’סכך" חחחח הייתי עושה בול את אותו הדבר! ואיזה כייף זה כשזה מאחורייך ואת יוצאת מנצחת? 
    ועוד יותר כייף שבזכותך וכאלו כמוך התהליך הפך למשופר ויותר יעיל! כל הכבוד!

    אהבתי

    1. מודה באשמה, נהניתי מכל רגע. ובו זמנית גם הרגשתי קצת אשמה, כאילו עצם העובדה שהתעצבנתי מעידה עלי משהו לא טוב. אבל אם זה יגרום לשינוי, אפילו קטן, אני אסמן קו קטן ליד השם שלי. או אוסיף נוצה לכובע הוירטואלי 

      אהבתי

  17. ציפיתי לפסקת סיום שבה מצאת את הספר במשרד ונשארתי נורא מבולבלת, מה היה הסאבטקסט? להלחם בחרון אף, או לשחרר?
    בכל אופן, מזדהה מאוד עם הנרטיב, כבר יצאתי לכמה מאבקים צודקים מאוד אך פעוטים. על חלקם הייתי חוזרת שוב, רובם הפסיקו להיות שווים את האנרגיה הכרוכה בהם אחרי שעברתי את גיל שלושים

    אהבתי

    1. היחס האמביוולנטי הוא בילט אין בתוך הזעם הזה. לפעמים אין ברירה, צריך לשחרר, ואז זה גם כיף גדול, כי צודקים והכל. אבל מתחת לפני השטח תמיד נשאר הקול הספקני הזה שאולי נמצא את הספר במשרד, כי מי באמת בטוחה במאה אחוז? והחלק האחרון הוא בדיוק זה. עם הגיל באות תובנות חדשות לגבי צדק ואי צדק, וחרון אף. לא שחור לבן. נו, זה נקרא להתבגר. 

      אהבתי

  18. התיאור של הבחורה כצב זקן וחכם, הזכירה לי את הסרט קונג פו פנדה. שם הצב הוא "המנהיג הרוחני" שמשכנע את הפנדה שהוא יכול להיות הלוחם החזק ביותר. דמינתי את שתיכן הולכות בשבילים ואותך מבינה, שלמרות היותך מורה בנפש, מתגלה בך גם הצד המנקה שיגלה לך את המשך דרכך 😉 

    אהבתי

    1. אולי גם צבי הנינג’ה? לא, שם ספלינטר המנהיג הוא עכברוש. פעם אמרו לי שכל הפנים של בני האדם מתחלקים לשני סוגים: צב או עכברוש. בהתחלה התחלחלתי, אבל אחר כך כשניסיתי ליישם ראיתי שזה נכון. משהו במבנה של האף והסנטר. 
      השיחה ההיא נחרתה בי. אז לא הבנתי אותה אבל ירדתי מהעץ. היום אני גם מבינה. 

       

      אהבתי

  19. אני מכירה היטב את תחושת התסכול הזאת – שמאשימים אותי במשהו שעשיתי (או לא עשיתי) ואין לי הוכחות (גם לא עבור עצמי, לא כל שכן עבור המאשים) שאני בסדר….ובמיוחד במקרה הזה כשזו כבר הפעם השנייה שזה קורה, וכן יש לך הרגשה שהחזרת, מזמן אפילו…..וטוב שהתעקשת. ובאמת חשוב שיתנו לך אישור בכל פעם שאת מחזירה. ואם לא, לפחות שלא יפנו מייד בהאשמות ואיומים, אלא בעדינות ובהיסוס: אולי הספר עדיין אצלך? 
    ועכשיו בנושא ניקוי השירותים – אני מאלה שחושבים שזה דווקא חשוב גם לדאוג לניקיון המקום בו אני גרה או עובדת, ולא לבחול בשום עבודה, ולא להרגיש שבגלל המקצוע שלי, ניקוי השירותים או שטיפת הכלים הם למטה מכבודי. אגב אחד הדברים שאני תמיד מקפידה עליהם כשאני נכנסת לשירותים כלשהם (בבית של מישהו או ציבוריים) הוא לא רק להשאיר אותם נקיים אלא אפילו לשפר במעט את מצבם. זה משהו שלימדה אותי המורה לאימון, וזה נשאר איתי.

    אהבתי

    1. אהבתי את הגישה של המורה לאימון, לשפר במעט את המצב של השירותים אחריך. זו גירסה אקוטית ומוחשית לתפיסת ’תיקון עולם’ – והיא נכונה לא רק לגבי שירותים, אלא לגבי כל דבר שבו עוסקים בחיים בעיני: להשאיר אחריך משהו קצת יותר טוב מכפי שקיבל את פניך. אם כולנו היינו נוהגים כך העולם באמת היה הולך ומשתפר. 

      אהבתי

    2. זה מאד מעניין! אצלי אני נתקלת בזה בשירותים של האנשים שאני אוהבת, שאינם במצב טוב כל כך :/ לפעמים אני אפילו מביאה איתי סבון כדי להיות (כמעט) בטוחה שיהיה לפעם הבאה.

      אהבתי

      1. וואו נכון, כאשר אני נתקלת במצב לא טוב בשירותים בבתים של אנשים שאני אוהבת….לא נעים. זוכרת במיוחד זוג אחד (בן של בת דודה) שכל פעם שהייתי מבקרת אצלם בשירותים הייתי מנגבת את הברזים והכיור מטיפות האבנית שהיו תמיד מצטברות להם …זו פעולה כל כך קטנה וטריוויאלית אבל משנה את כל המראה של חדר השירותים….

        אהבתי

  20. זה הצבא שלנו , אין מה לעשות
    בקשר לספריה זה כ כ מעצבן שאין לי מילים
    והזכרת לי משהו מוזר , שאני חולמת חלום חוזר עצמו , על ספר שלקחתי מספרית האוניברסיטה בב ש , שקיבלתי לפנים משורת הדין כי הצלחתי לשכנע , והספר אבד . באמת מוזר , כי זו הפעם הראשונה שאני נזכרת בזה בערות , אבל בחלום זה תמיד מעיק , אולי עכשיו נפטרתי מזה ?

    אהבתי

    1. מעניין הזיכרון ש’טירגרתי’ אצלך, של החלום המעיק על הספר שקיבלת לפנים משורת הדין, ואבד. אני חושבת שיש ז’אנר שלם של חלומות כאלה של ’לא מספיק טוב’, ושכרוכה בהם תחושת אשם ולעתים גם בושה. בדיוק הרגשות שאנחנו מדחיקים ביומיום, וכנראה מפלסים להם דרך בשעות הלילה לחלומות שלנו.  

      אהבתי

  21. המשפט הזה mock turtle soup
    מזכיר לי אוטומטית פרק בסדרה שאני מאוד אוהבת שנקראת בנות גילמור

    מודה ששנים אני לא מנויה באף ספריה
    אולי מתישהו בהמשך התואר אצטרך להשאיל משהו מהספרייה של האוניברסיטה
    בשביל זה גם מכריחים לעשות איזה מבחן של הספריה, שאף אחד לא זוכר אחר כך איך מחפשים ספר במאגרים שיש שם
    אבל עד אז… יש עוד זמן

    אם יש משהו גאוני זה לדעת להוציא למישהו את כל האוויר מהמפרשים

    אהבתי

    1. ספריות בארץ לא עושות חשק להיות מנוי. ספריה אקדמית זה סיפור אחר, כי אין שום אפשרות לרכוש את הספרים שאני צריכה, גם מבחינת היקף וגם מחיר, ואפילו מקום איכסון שלהם על המדפים העמוסים. אז שואלים, משתמשים ואחר כך מחזירים. ואז הם דורשים את הספר בחזרה :/ מעניין מה שאת מספרת על המבחן. אבל אם זה ממילא נשכח מה הטעם. 

      אהבתי

      1. שאלה טובה
        אם תשאלי אותי היום איך מחפשים מאמר או ספר במאגרים של האוניברסיטה, אין לי מושג איך עושים את זה, אני יכולה לנחש, אבל פה זה נגמר
        לכן נשאלת השאלה מה הטעם
        באו"פ מחייבים את זה כדי שאפשר יהיה לגשת לקורסים מתקדמים

        אהבתי

        1. כל הלימודים האלה של ’איך עושים מה’ לא שווים כלום אם הם לא מיושמים, ומייד. הכל נשכח. וממילא כשתצטרכי, תמצאי דרך לגלות, על ידי אחרים או עזרה כתובה. בקיצור, מיותר. 

          אהבתי

  22. זעם מוצדק זה כיף, במיוחד למנומסים מבינינו שתמיד שומרים על סבלנות ופאסון.
    גם אם הזעם שלך היה צדקני וגם אם מן הסתם היה ברור למדי מראש שהוא לא יוביל אותך למבוקשך, כפי שרינה ווידאה היטב, הוא בכל זאת היה מוצדק – הצבא לא צריך לספסר את חיילי החובה שלו ככוח אדם למשימות נקיון.
    גם הזעם שלך על הספרניות במקומו – גם אצלנו פשוט מחזירים את הספרים בלי לקבל אישור על כך.
    ואם כפי שנדמה לי את אכן קושרת בין מידת הצדק של השניים, אני ממש לא מבין למה 🙂

    אהבתי

    1. הקשר נע דרך התחושות הגופניות מאוד שלי כשהזעם הזה גואה בי כמו נחשול עכור. אתה צודק שזה כיף, ממש. סוג של קתרזיס ששמור לפעמים נדירות שבנדירות. הייתי משווה את זה לפעילויות כיפיות אחרות שמשאירות אותך מפומפם באדרנלין ועם תחושת הישג דומה, אבל אולי זה מוגזם. 

      אהבתי

  23. אני מאוד רגישה והיסטרית סביב החזרת ספרים לסיפריה. ממש יוצאת מאיפוס כשאנחנו לא מוצאים ספרים שצריך להחזיר. לכן מאוד מבינה את זעמך הצודק. 
    חייכתי כשקראתי עליך ועל הצבה הזקנה והחכמה. לפעמים לפתוח דלת יציאה, גורם לנו להבין שאנחנו רוצות להשאר למרות המחיר.
    🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s