אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר

אחרי יום עבודה מלא, מקלחת והחלפת בגדים, לפני שאני יוצאת מן הבית אני בוחרת כרטיס ברכה יפה במיוחד, עם יצירה שמשקפת את השמחה שלנו להשתתף בחיבור הפנטסטי הזה בין שני אנשים. הצ'ק נרשם בחופזה, אבל על הברכה אני מתעכבת. ביני ובין השותף זו אני שאחראית על המתנות לחתונה. מה מתנות; צ'ק מן הסתם, אבל אני תמיד מתעקשת להכניס אותו לפחות בין דפיו של כרטיס ברכה מושקע, ולחבר ברכה אישית, כי פעם היינו חושבים הרבה על המתנה, ומעולם לא הבאנו מתנות גנריות 'סיפולוקסיות', והיום זה מה שנשאר. בן אהוב ויקר של חברים טובים מתחתן, החתונה מתחילה עוד רבע שעה במושב אי שם בלב הארץ, בני המשפחה האחרים יגיעו לשם בכוחות עצמם, זה רק אני ווייז יוצאים לדרך. נאחר, והרבה, אבל נגיע. אלה החברים הכי קרובים לנו, הילדים שלנו חברים של הילדים שלהם, חשוב לי להגיע.

בחוץ כבר לילה מלא. אני בתוך פקק מהגיהנום, רואה את הבטריה הקטנה והירוקה שבמסך הפלאפון אוזלת נוזלת כאילו היא מסננת מלאת חורים, והנה גם נורת הדלק מאירה, לא שמתי לב מתי היא נדלקה. תחנת הדלק הקרובה דורשת סטייה הגונה מהדרך, אבל אין ברירה אלא אם אני רוצה למצוא את עצמי בצד הדרך עם מיכל ריק לגמרי. מתעלמת מהוראות האישה מווייז ששבה ומפצירה בי לפנות שמאלה ושוב שמאלה ולחזור למוטב אני נוסעת לתחנה. נימת ההיסטריה הברורה המתלווה לדבריה מדומיינת לגמרי, אבל בכניסה לתחנה כשבחוץ כבר לילה מלא, אני ממש מרגישה את מימד הזמן מתכווץ מסביבי, איזו יד אימתנית גדולה ועיקשת נושפת בעורפי, ואני ממהרת להכניס את פיית התדלוק לפתח.

וויז לוקחת אותי למחלף בעל אלף זרועות, והנה הכניסה למושב. אני מגיעה לחניון של גן האירועים ושומעת מרחוק את ברכות החופה 'קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה'. אני מחייכת. שלוש שעות מאוחר יותר מהשעה שצויינה בהזמנה ורק עכשיו החופה. אני רצה לכניסה. חולפת על פני שולחן קבלת הפנים, לא רוצה לפספס את מה שנשאר מהטקס. הנה הקופה, נראית כמו תיבת דואר אדומה, ואני מתלבטת אם קודם לפגוש את השותף, מחליטה שלא, אין טעם לשוב אחר כך לכניסה ואין סיכוי שהוא רשם צ'ק בעצמו. שולפת את המעטפה, ומשלשלת אותה בחריץ, שומעת את החבטה הרכה כשהיא פוגעת בערימת המעטפות שכבר מצטופפות בפנים. אני מתקרבת לאזור החופה. מוזר. בינתיים עוד לא פגשתי אף אחד שאני מכירה, כולם מהצד של הכלה? על הבימה המוגבהת עומדים החתן והכלה והרב עדיין מדבר על הערב המיוחד הזה. רב? הורי החתן ספרו לנו שהזוג בחר בחתונה שוויונית, לא סטנדרטית. אני קולטת: זה לא החתן הנכון, לא הכלה הנכונה, לא החתונה הנכונה.

רצה לקבלה, תוך שיחה מהירה עם השותף על האחוזים האחרונים של הבטריה. החתונה באותו מושב, אבל לא בגן אירועים מתוקתק שכל מנה בו עולה כמו נופש הכל כלול בקפריסין, אלא בשדה בין פרדסים שדרך עפר מאובקת מובילה אליו. לא שמת לב שבהזמנה אמרו לבוא עם נעלי הליכה נוחות? בשלב זה אני עדיין מנסה להשיב מלחמה. אני פונה בנימוס לאנשי הגן, מבקשת להשיב לי את מעטפתי, מתלוצצת איתם, כן, אני ההיא ששלשלה מעטפה בחתונה הלא נכונה. יש מצב לפתוח עבורי את התיבה, שאוכל להמשיך הלאה? אבל המפתח לתיבה אצל המשפחה החוגגת, וצריך לחכות עד תום החופה. אני ממתינה. הסבלנות ממני והלאה, אבל גם החופה המרובעת בעולם בסוף נגמרת, והחוגגים חולפים על פני בדרך לשולחנות. פה כולם עם נעליים חגיגיות, עקבים לנשים, נעליים מצוחצחות ומבריקות לגברים. בעל הבית ניגש אלי עם האבא של החתן. אי אפשר לפתוח את התיבה, מתעקש האבא של החתן, הוא החליט וקבע שצריך לחכות עד שהכל יגמר ולפתוח בנוכחות קצין ביטחון. שמע, אני אומרת לאבא, איש בגילי, קרח, חליפה מהוגנת, אם הייתי צריכה להמר – בנקאי, או עורך דין – הנואשות כבר מטפסת לי בגרון. אני לא רוצה לקלקל לך את הערב, אבל אני מתחננת. תעמוד לידי, תראה שאני שולפת את המעטפה שלי בלבד, מבטיחה לא לקחת אף מעטפה אחרת. הוא לא צוחק ולא מוותר, סמור כולו הוא נועץ ציפורניו בעץ שעליו הוא טיפס בעצמו.

בשלב הזה אני חווה פתאום הארה. אני רואה את התמונה מבחוץ, את האבא של החתן הלא נכון, את התיבה הנעולה ואותי, עם החימה העולה בי כמו חלב רותח שעומד לגלוש. אני מזהה את התחושה היטב. אני בחלום חוזר שבו אני צריכה להיות במקום מסוים – הרצאה, פגישה, שיעור ראשון, ולא מספיקה. לא מגיעה. תקועה על אוטובוס שלא מתקדם, נחלצת מהאוטובוס ורצה רצה רצה והאוויר סביבי ס-מ-י-ך וכבד ובלתי עביר, לא משנה כמה אנסה למהר, כמה מאמץ אדירים אשקיע לא אתקדם ולא אגיע. כשאני כבר מגיעה כולם כבר מזמן הלכו, ורק החתולים מאכלסים את המסדרונות הריקים.

בנקודה הזו אני פשוט מסתובבת וסוערת אל מחוץ לגן האירועים הלא נכון, בלי להשחית עוד מילה אחת מיותרת על האבא הבוק והעקשן ומנהל האתר עם ההבעה הזו של
'רק-אל-תעשי-לנו-סצינה'. אני נושמת נשימות עמוקות בניסיון לבלוע את הדמעות. הבטריה
בפלאפון שלי מרימה ידיים וגוועת בקול זמזום אחרון. אני עומדת לבד בחושך על כביש
הגישה לגן האירועים, ממתינה לשותף שיבוא לאסוף אותי. על ענף של עץ פיקוס ענק עומדת
תנשמת בהירה, מישירה אלי מבט, קורצת לי ועפה הלאה. מכונית שטח נעצרת לידי. השותף
וחבר הגיעו. הם פורצים בצחוק בכל פעם שהם מזכירים את המעטפה האבודה ומעירים שאם
שילמתי לפחות הייתי צריכה לאכול שם, כי האוכל 'אצלנו' כבר נגמר. אני מביטה בהם
ומסיקה שלפחות האלכוהול בחתונה בשדה השלף הקצור בין הפרדסים על רמה גבוהה. כשאנחנו מתקרבים לאירוע האמיתי של החברים בערך ארבע שעות אחרי שהתחיל אני רואה מזווית העין חיה חוצה את הכביש במהירות לאור הפנסים. לרגע חשבתי שזה ארנב לבן נושא מעטפה, אבל זה היה בבירור שועל.

While you were sleeping, Su Blackwell