אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר

אחרי יום עבודה מלא, מקלחת והחלפת בגדים, לפני שאני יוצאת מן הבית אני בוחרת כרטיס ברכה יפה במיוחד, עם יצירה שמשקפת את השמחה שלנו להשתתף בחיבור הפנטסטי הזה בין שני אנשים. הצ'ק נרשם בחופזה, אבל על הברכה אני מתעכבת. ביני ובין השותף זו אני שאחראית על המתנות לחתונה. מה מתנות; צ'ק מן הסתם, אבל אני תמיד מתעקשת להכניס אותו לפחות בין דפיו של כרטיס ברכה מושקע, ולחבר ברכה אישית, כי פעם היינו חושבים הרבה על המתנה, ומעולם לא הבאנו מתנות גנריות 'סיפולוקסיות', והיום זה מה שנשאר. בן אהוב ויקר של חברים טובים מתחתן, החתונה מתחילה עוד רבע שעה במושב אי שם בלב הארץ, בני המשפחה האחרים יגיעו לשם בכוחות עצמם, זה רק אני ווייז יוצאים לדרך. נאחר, והרבה, אבל נגיע. אלה החברים הכי קרובים לנו, הילדים שלנו חברים של הילדים שלהם, חשוב לי להגיע.

בחוץ כבר לילה מלא. אני בתוך פקק מהגיהנום, רואה את הבטריה הקטנה והירוקה שבמסך הפלאפון אוזלת נוזלת כאילו היא מסננת מלאת חורים, והנה גם נורת הדלק מאירה, לא שמתי לב מתי היא נדלקה. תחנת הדלק הקרובה דורשת סטייה הגונה מהדרך, אבל אין ברירה אלא אם אני רוצה למצוא את עצמי בצד הדרך עם מיכל ריק לגמרי. מתעלמת מהוראות האישה מווייז ששבה ומפצירה בי לפנות שמאלה ושוב שמאלה ולחזור למוטב אני נוסעת לתחנה. נימת ההיסטריה הברורה המתלווה לדבריה מדומיינת לגמרי, אבל בכניסה לתחנה כשבחוץ כבר לילה מלא, אני ממש מרגישה את מימד הזמן מתכווץ מסביבי, איזו יד אימתנית גדולה ועיקשת נושפת בעורפי, ואני ממהרת להכניס את פיית התדלוק לפתח.

וויז לוקחת אותי למחלף בעל אלף זרועות, והנה הכניסה למושב. אני מגיעה לחניון של גן האירועים ושומעת מרחוק את ברכות החופה 'קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה'. אני מחייכת. שלוש שעות מאוחר יותר מהשעה שצויינה בהזמנה ורק עכשיו החופה. אני רצה לכניסה. חולפת על פני שולחן קבלת הפנים, לא רוצה לפספס את מה שנשאר מהטקס. הנה הקופה, נראית כמו תיבת דואר אדומה, ואני מתלבטת אם קודם לפגוש את השותף, מחליטה שלא, אין טעם לשוב אחר כך לכניסה ואין סיכוי שהוא רשם צ'ק בעצמו. שולפת את המעטפה, ומשלשלת אותה בחריץ, שומעת את החבטה הרכה כשהיא פוגעת בערימת המעטפות שכבר מצטופפות בפנים. אני מתקרבת לאזור החופה. מוזר. בינתיים עוד לא פגשתי אף אחד שאני מכירה, כולם מהצד של הכלה? על הבימה המוגבהת עומדים החתן והכלה והרב עדיין מדבר על הערב המיוחד הזה. רב? הורי החתן ספרו לנו שהזוג בחר בחתונה שוויונית, לא סטנדרטית. אני קולטת: זה לא החתן הנכון, לא הכלה הנכונה, לא החתונה הנכונה.

רצה לקבלה, תוך שיחה מהירה עם השותף על האחוזים האחרונים של הבטריה. החתונה באותו מושב, אבל לא בגן אירועים מתוקתק שכל מנה בו עולה כמו נופש הכל כלול בקפריסין, אלא בשדה בין פרדסים שדרך עפר מאובקת מובילה אליו. לא שמת לב שבהזמנה אמרו לבוא עם נעלי הליכה נוחות? בשלב זה אני עדיין מנסה להשיב מלחמה. אני פונה בנימוס לאנשי הגן, מבקשת להשיב לי את מעטפתי, מתלוצצת איתם, כן, אני ההיא ששלשלה מעטפה בחתונה הלא נכונה. יש מצב לפתוח עבורי את התיבה, שאוכל להמשיך הלאה? אבל המפתח לתיבה אצל המשפחה החוגגת, וצריך לחכות עד תום החופה. אני ממתינה. הסבלנות ממני והלאה, אבל גם החופה המרובעת בעולם בסוף נגמרת, והחוגגים חולפים על פני בדרך לשולחנות. פה כולם עם נעליים חגיגיות, עקבים לנשים, נעליים מצוחצחות ומבריקות לגברים. בעל הבית ניגש אלי עם האבא של החתן. אי אפשר לפתוח את התיבה, מתעקש האבא של החתן, הוא החליט וקבע שצריך לחכות עד שהכל יגמר ולפתוח בנוכחות קצין ביטחון. שמע, אני אומרת לאבא, איש בגילי, קרח, חליפה מהוגנת, אם הייתי צריכה להמר – בנקאי, או עורך דין – הנואשות כבר מטפסת לי בגרון. אני לא רוצה לקלקל לך את הערב, אבל אני מתחננת. תעמוד לידי, תראה שאני שולפת את המעטפה שלי בלבד, מבטיחה לא לקחת אף מעטפה אחרת. הוא לא צוחק ולא מוותר, סמור כולו הוא נועץ ציפורניו בעץ שעליו הוא טיפס בעצמו.

בשלב הזה אני חווה פתאום הארה. אני רואה את התמונה מבחוץ, את האבא של החתן הלא נכון, את התיבה הנעולה ואותי, עם החימה העולה בי כמו חלב רותח שעומד לגלוש. אני מזהה את התחושה היטב. אני בחלום חוזר שבו אני צריכה להיות במקום מסוים – הרצאה, פגישה, שיעור ראשון, ולא מספיקה. לא מגיעה. תקועה על אוטובוס שלא מתקדם, נחלצת מהאוטובוס ורצה רצה רצה והאוויר סביבי ס-מ-י-ך וכבד ובלתי עביר, לא משנה כמה אנסה למהר, כמה מאמץ אדירים אשקיע לא אתקדם ולא אגיע. כשאני כבר מגיעה כולם כבר מזמן הלכו, ורק החתולים מאכלסים את המסדרונות הריקים.

בנקודה הזו אני פשוט מסתובבת וסוערת אל מחוץ לגן האירועים הלא נכון, בלי להשחית עוד מילה אחת מיותרת על האבא הבוק והעקשן ומנהל האתר עם ההבעה הזו של
'רק-אל-תעשי-לנו-סצינה'. אני נושמת נשימות עמוקות בניסיון לבלוע את הדמעות. הבטריה
בפלאפון שלי מרימה ידיים וגוועת בקול זמזום אחרון. אני עומדת לבד בחושך על כביש
הגישה לגן האירועים, ממתינה לשותף שיבוא לאסוף אותי. על ענף של עץ פיקוס ענק עומדת
תנשמת בהירה, מישירה אלי מבט, קורצת לי ועפה הלאה. מכונית שטח נעצרת לידי. השותף
וחבר הגיעו. הם פורצים בצחוק בכל פעם שהם מזכירים את המעטפה האבודה ומעירים שאם
שילמתי לפחות הייתי צריכה לאכול שם, כי האוכל 'אצלנו' כבר נגמר. אני מביטה בהם
ומסיקה שלפחות האלכוהול בחתונה בשדה השלף הקצור בין הפרדסים על רמה גבוהה. כשאנחנו מתקרבים לאירוע האמיתי של החברים בערך ארבע שעות אחרי שהתחיל אני רואה מזווית העין חיה חוצה את הכביש במהירות לאור הפנסים. לרגע חשבתי שזה ארנב לבן נושא מעטפה, אבל זה היה בבירור שועל.

While you were sleeping, Su Blackwell

מודעות פרסומת

93 תגובות בנושא “אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר

  1. מקסים אותי הרגע של ה-MINDFULNESS שהצלחת להגיע אליו דווקא ברגע המלחיץ ההוא. לראות הכל מהצד ולקבל פרופורציה ולראות גם את האחר.

    אהבתי

    1. מודה שזה היה רגע של אימה טהורה משולבת ברגיעה עמוקה. באמת זיהיתי את החלום/סיוט, והבנתי שזה פשוט כבר לא תלוי בי. מכיוון שכך אין טעם להלחץ או להתווכח. יש בזה באמת משהו מאוד משחרר. 

      אהבתי

  2. לו אני במקומך אין ספק שהייתי מבלגן את הארוע,אנשים עקשניםמעצבנים אותי ברמות על,אנשים טועים,זה יכול לקרות,מה הבעיה להיות בן אדם ולסייע?
    אהבתי את תאור הלחץ שהיית בו,אני כנראה לא אבין לעולם  איך זה קורה. בהנחה שזה ארוע חשוב מהמעלה הראשונה אני אפנה זמן כדי להגיע בזמן אבל אולי לא תמיד זה מתאפשר

    אהבתי

    1. חברה טובה ששמעה על התקרית אמרה לי שלו היא היתה שם היתה עושה להם שחור shchoor שיבינו שזו קארמה לא טובה להתחיל חתונה עם גרימת צער למישהי שבסך הכל טעתה בתום לב. אבל אני כנראה לא מהעדה הנכונה . באמת שלא הבנתי מה הבעיה. נניח אתה האבא, אין לך ראש להתעסק בזה עכשיו, אבל בקש מאיזה מקורב שאתה סומך עליו, מה הקטע הזה.
      וכאן הייתי בין הפטיש (שיעור שאני מלמדת באוניברסיטה שאי אפשר לבטל) ובין הסדן – החתונה. לכן גם נסעתי לבד, כדי שאחרים לפחות יהיו שם בזמן. זה החיים, אכן. לא הכל מתאפשר. 

      אהבתי

    1. הו, הדמעות היו שם גם היו כבר כמעט על פני השטח, מתובלות בלא מעט רחמים עצמיים ותסכול, והמון זעם. כשאלה עלו בי, היה שם שבריר של שניה שבו עמדתי ובחרתי מה לעשות: התפרקות היתה אופציה אמיתית. אבל נשמתי עמוק, הסתובבתי ויצאתי החוצה. יש מחיר גם להתפרקות וממש לא התחשק לי לשלם אותו. 

      אהבתי

  3. אני חושב שאני מבין, ולכן, בניגוד להרגלי, לא אפרש. מזלך שאת אוהבת- אדם אמיתית מטבעך. אין תרופה טובה מזו לאירועים מעין אלה.

    אהבתי

    1. מעניין שקראת כאן שאני אוהבת אדם אמיתית: המחשבות שעלו בי ברגע ההוא היו רחוקות מאוד מאהבת אדם, אבל אכן התאפקתי. בעיקר בשבילי, כי האופציה היתה קטרטית, אבל גם סוחטת נפשית. 

      אהבתי

  4. מקווה שביטלת את הצק (פרגמטית עד הסוף) הסיוט של  "כולם כבר הלכו.. נשארתי לבד ..חתולים במסדרונות " נשמע  הרבה יותר נורא מהתרגום  שארע בחתונה  

    לספר את זה אחר כך כחוויה קלולסית זה לא כמו להרגיש את זה תוך כדי (בקיצור זה אירוע שבהחלט יכול להופיע בבלוג שלי תחת הכותרת :"אופס, עשיתי את זה שוב "ואצלך זה בכך זאת יוצר דופן..)  

    הוויז מבין אותנו רק עד גבול מסוים ובכל זאת הוא די אנושי לעומת הקופסתיות של האב העקשן  שצריך בעצמו וויז  עם הוראות התנהגות במקרים יוצאי דופן.. 

    חתונות או לא להיות ..מה לבשת ?

    אהבתי

    1. הצ’ק רשום על שם החתן האמיתי והוא עם קרוס. הדבר היחיד שהם יכולים לעשות איתו זה לקרוע לגזרים או למסגר למזכרת. חבל לי על כרטיס הברכה והברכה, אבל כפרות. נכין חדש, מעודכן. 
      כשאת אומרת ’אופס עשיתי את זה שוב’ – כמעט האמנתי לך. 
      לקחתי ברצינות את ההוראות לגבי הנעליים (וזה הרי הכי חשוב) ונעלתי נעליים חדשות שקניתי בחו"ל, שן שבורה או לא. הן עם דוגמה בשחור לבן של פרפרים ומיועדות להיות ה-נעליים של העונה הבאה. 

      אהבתי

  5. אוי , אוי ועוד פעם אוי ,
    זה כ כ מזכיר לי את הפוסט שלי , התיבה הזו שאי אפשר להגיע לתחתיתה בלי להתלכלך
    איזו סיטואציה להתבלבל בחתונות , רק בישראל פקקים לאירועים , אולמות קרובים
    למה כל חתונה צריכה להוות סיוט למוזמנים
    זה כביכול מצחיק אבל לא 
    דרושה חוויה מתקנת
    הם ממילא לא יכולים להשתמש בצ’ק , אפשר היה להשאיר מס טלפון ולהמשיך הלאה
    ועוד להישאר רעב אחרי זה – יש גבול לכל תעלול

    אהבתי

    1. בדיעבד אני שמחה שהיה לי שכל לאכול משהו לפני שיצאתי לדרך. אני חושבת שכל האירוע היה נגמר אחרת אם הייתי מורעבת אחרי יום עבודה מלא – אני בטוחה שהאורחים בחתונה ההיא היו זוכרים את המפגש איתי הרבה מאוד זמן. אני כן צריכה לדווח שאפשר בהחלט לאכול רק קינוחים בחתונה. לגמרי עבד. 
      ואת צודקת שיש משהו דומה בפוסטים של שתינו: משהו משתבש ומוציא אותך מתחום הנוחות. וסוף טוב למרות המפגש עם רפש פיזי או אנושי. 

      אהבתי

  6. ממש הרגשתי את הלחץ, התסכול וחוסר האונים! והאמת – נדהמתי כשפתאום ירדה עלייך צלילות שכזו, רוגע שהתחיל מבפנים והתפשט החוצה….לראות את הסצנה מהצד ולהבין שאין עם מי לדבר ולשחרר. מדהים! מעריצה אותך. מקווה שבכל זאת היה שם משהו לאכול………מזל טוב!
    נ.ב. בחתונה שהיתה לנו השבוע גם כן אחרנו, אבל הצלחנו להגיע לקראת סוף החופה. מרוב חיפזון דילגנו לגמרי על הכספת של הצ’קים, ושלשלנו את המעטפה רק כשכבר היינו בדרך החוצה…..גם שיטה!

    אהבתי

    1. אני חושבת שהצלילות הזו היתה עין הסערה: כי מסביב הכל עוד רתח לי, והבנתי שזה או לאכול להם את הראש או לסגת בבת אחת ולוותר, כי כל גווני הביניים זה סתם בזבוז זמן. והיו קינוחים. כמו שכתבתי לאוגניה פה למעלה, מסתבר שזה מספיק. והשיטה שלכם נראית לי מתאימה ביותר. נראה לי שאני אאמץ 🙂

      אהבתי

  7. איזו סיטואציה מלחיצה ומרגיזה.
    גם ככה קשה לאחר לחתונה חשובה, אז עוד האבא העקשן הזה! בסוף קיבלת חזרה את הצ’ק או ביטלת אותו?
    מקווה שקיבלת, כי הברכה הכתובה חשובה יותר מהכסף, בעיני.

    תקני מטען לטלפון הנייד לרכב. יחסוך לך לפחות חלק מהצרות

    אהבתי

    1. לא קיבלתי, ולא ביטלתי. הם לא יכולים להפקיד אותו, כי רשום על שם החתן ה’אמיתי’, ועם קרוס. מצדי שיגזרו אותו לגזרים. חבל לי באמת על הברכה, אבל ממילא אצטרך לעדכן אותה עכשיו. מטען נייד לרכב זה באמת בראש רשימת ה’צריך’ שלי. 

      אהבתי

      1. פתאום חשבתי על כל הפעמים שבהם לא הייתי סגורה על השמות של המתחתנים וכתבתי רק שם פרטי שישלימו לבד את החסר (בעיקר כשבאתי מהצד של הכלה, מהצד הרחוק שאין לו מושג) במקרה כזה בטח לא הייתי יכולה להשאיר את הצק בלי ביטול…
         
         

        אהבתי

        1. איכשהו קשה לי לדמיין אותך משלשלת צ’ק בחתונה הלא נכונה. מצד שני, גם את עצמי מעולם לא דמיינתי במצב כזה, והנה. יש הרבה מסקנות להסיק מהסיפור, ואני אשמח אם הוא יחסוך מאחרים את המבוכה והכעס. תמיד עדיף ללמוד מנסיונם של אחרים 

          אהבתי

          1. קרה לי פעם שנכנסתי לאולם חתונה לא נכון. זה היה באיזה אולם חתונות בקריות, ולהגנתי יאמר ש
            א. לא הכרתי את החתן-כלה (הם היו חברים של הגרוש) .
            ב. שני האולמות היו ממוקמים באותה קומה, בדלתות נפרדות והיה קל מאד להתבלבל.
            אבל למזלי לא נתתי את המעטפה עם הכסף (המזומן) אלא חששתי שיכול להיות סיכוי שאטעה והחלטתי לא לשים כסף לפני שאני בטוחה שאני במקום הנכון. לא הייתי לבד, הייתי עם הגרוש, אבל הוא מעולם לא היה מישהו שאפשר לסמוך עליו בעניני התמצאות ולכן אני הייתי זו שעלתה על הטעות.

            אהבתי

          1. בדיוק בגלל שאני לא יודעת אני כותבת רק שם פרטי במקרה שאני לא מכירה באמת. ואני לא כותבת שם משפחה כי לכי תדעי אם היא מחליפה, מוסיפה או שומרת.

            אהבתי

            1. זו באמת התלבטות: לכתוב על הצ’ק את השם שלה? לפני החתונה? ומי אמר שתשנה אחרי החתונה? את השם שלו? של שניהם? במקרה של הבן הגדול שלי למשל אחרי החתונה שינו שניהם את שם המשפחה וכעת הוא כפול: שלה – שלו. זה בעייתי כמובן בדור הבא: הבן שלהם יתחתן עם מישהי שגם אצלה שם המשפחה כפול. אז מה? יהיה שם עם ארבעה שמות? בספרד זה פעמים רבות ככה, ומציגים בפניך מישהו עם שם משפחה ארוך ומלא במקפים. 
              במקרה הזה היה קל, כתבתי את השם שלו על הצ’ק, ואת הברכה כמובן (המושקעת, שירדה לטמיון ) הפניתי קודם אליה ורק אחר כך אליו.  

              אהבתי

            2. אז סתם לשם העניין – 
              כשאנחנו התחתנו קיבלנו קבוצה קטנה של צ’קים, מניחה שהגיעו מחברים של ההורים, עם שמות מופרכים עליהם. חלק מהאנשים לא זכרו בדיוק את השם של אלון והחליפו אותו בשמותיהם של עצים אחרים, וכך גם עם שמי שלי. שמות המשפחה היו גם הם אילתורים ועיוותים משונים במיוחד – תמוה לחלוטין בעיניי, כי הייתה הזמנה ועליה מאויתים כל השמות נכונה, אבל ניחא.
              כשבאנו להפקיד אותם בבנק בחיל ורעדה, הכספרית התבוננה בהם עת הצגנו אותם כבעייתיים ופטרה במחי יד: "נו, זה קורה בכל חתונה. כל עוד זה דומה מספיק, אפשר להפקיד זאת."

              אהבתי

            3. יש אנשים (אני) שלא לוקחים איתם את ההזמנה לחתונה עצמה מטעמים של שכחה ואז אין להם מושג איך קוראים לההוא שאיתו ההיא מתחתנת ובטח שאין מושג מה שם המשפחה שלו ואם היא תאמץ אותו…

              אהבתי

            4. עכשיו קצת נלחצתי שלא ביטלתי את הצ’ק. בכל זאת אני מקווה שהם לא יוכלו להפקיד את הצ’ק שנרשם על שם החתן האחר (ואין קשר כלשהו בין השמות). לא חושדת ב’בנקאי’ המרובע שיעשה את זה בכוונה, אבל מצד שני הוא חשד בי ולא רצה לפתוח את התיבה בטרם עת ושלא בנוכחות קצין ביטחון. 

              אהבתי

            5. רוצה להאמין שמרבית בני האדם הגונים, ושהזוג לא יפקיד צ’ק שברור שלא יועד להם, עם ברכה חמה שברור שלא נכתבה להם, חתומה על ידי מישהי שהם לא מכירים מרשימת המוזמנים ועוד במיוחד אם הם יודעים שהייתה אורחת שטענה בכניסה שהכניסה לתיבה מעטפה בטעות. 

              אהבתי

            6. כן. גם אני מאמינה בהגינות הבסיסית של בני האדם. מה גם שכאן קל מאוד לדעת מי הם אם בטעות יפקידו את הצ’ק והבנק יכבד אותו. 

              אהבתי

  8. אם כבר התפצלתם והיה ייצוג משפחתי בחתונה הנכונה, היה כדאי כבר להישאר בחתונה הזו וליהנות ממה שהציעו.
    לאור הגניבות של צ’קים בחתונות, הנהיגו את הבטחת "האוצר" ולכן אני גם מבינה את ההתנגדות שלהם לפתוח את התיבה.
    אחרי הנפילה שלך בשדה התעופה גם הייתי נזהרת שבעתיים עם כל הריצות הללו 🙂 

    אהבתי

    1. 🙂 לגמרי נזהרתי ולא רצתי. רק בחלום-סיוט הזה אני עדיין רצה, ולא מגיעה. השן עדיין כואבת לי ומזכירה לי שכנראה צודק רופא השיניים שמדובר בשבר בשורש, והוא לא אופטימי, גם אם יכול היה להיות גרוע הרבה יותר (מתה על האמירות האלה). אני מבינה את ההתנגדות ברמת העיקרון, אבל החיים, והמציאות, וקצת גמישות. מה הוא חשב, שבצללים אורבת להקת שודדים שרק ממתינה שמפתח התיבה יינעץ והם ישדדו את המעטפות כולן? לא יודעת, אבל אני בעד קצת הפעלת שיקול דעת. 

      אהבתי

        1. הו, בראש שלי פלאן בי היה ברור מאוד, וכרוך באמירה בוטה על קארמה במין גירסה שחורה של האמירה של הלל הזקן: ’מה ששנוא עליך’. חברה שלי אמרה לי שהייתי צריכה לעשות לו שְׁחוּר, אבל אני מהעדה הלא נכונה. אני אגיד עכשיו משהו הזוי: אני נזהרת שלא לקלל אנשים, כי אני מאמינה גדולה מאוד במילים ובכוח שלהן. לטוב אבל גם לרע. יש בזה משהו מגלומני ולא רק הזוי, אני יודעת. ועדיין.  

          אהבתי

    1. תודה מתילדתי 🙂 החוויות הן כמו נקודות בשטח, ואת הקו המחבר אנחנו מספקים. התנשמת לגמרי ניחמה אותי, כך בחושך לבד, נלחמת בגל הכעס והדמעות. 

      אהבתי

  9. הו,  זה פוסט רלוונטי מאין כמוהו (אחרי שתקראי בבלוג שלי תראי למה).
    גם אצלנו היה מקרה כזה,  והסבתא (חמותי),  שהיא אורחת חשובה,  הגיעה בטעות לחתונה הלא נכונה.  לקח זמן ולחץ לאתר אותה ושלוף אותה ולהביא אותה בשלום למחוז חפצה. אבל היא לא סומכת על שום איש ושום תיבה,  את המעטפה הפקידה רק בידי,  ושאני אעביר הלאה 🙂

    אני מקווה שבסוף בכל זאת הספקת ליהנות קצת. במבט לאחור זה באמת מצחיק,  אבל בזמן אמת…  מבינה לליבך.

    פשוט תבטלו את הצ’ק,  ולחברים תשלחו בדואר צ’ק אחר,  ותבחרי עוד ברכה יפה,  אני סומכת עלייך.  

    אהבתי

    1. כן, יש קווי דמיון רבים באופי החתונה שלכם ושל החברים שלנו. וצודקת חמותך, בדיעבד. אולי באמת צריך להפקיד/ר את המעטפה רק בידי האנשים ממש, או לפחות רק אחרי שמברכים אותם אישית ומוודאים שזו החתונה הנכונה. 
      וגם תוך כדי האירוע הייתי מודעת לפוטנציאל הסיפורי שלו, ובוודאי לאפשרות שייכנס לפנתאון הסיפורים שעוד יסופרו בעתיד ויתוספו להם מן הסתם קישוטים ואימרות משונצות, אבל עדיין בזמן אמת, כמו שאמרת. 

      אהבתי

  10. מצד אחד, מבינה את האבא שאין לו ראש להתעסק עם זה פתאום מצד שני זה מתסכל כשזה קורה. 
    כמו שאמרו מעלי את הצ’ק אפשר לבטל ואני שמחה לשמוע שלמרות הלבד והלילה הכל נגמר בשלום.

    אהבתי

    1. עם קצת גמישות מחשבתית אפשר לפתור הכל. הכי קל להתבצר ב’לא’ וזהו. אני לא יודעת כמה ראש היה לו להתעסק אם הייתי מפעילה את פלאן בי ועושה לו אכן סצינה מביכה שם. הייתי די קרובה לזה.  
      הלילה נגמר בשלום, והסיפור ייכנס למיתולוגיה בין ה’חברים’. זה מסוג הדברים שאת שומעת שקורים לאחרים, בדרגת קירבה של ’הבת של הרב’ המטאפורית. כשזה קורה באמת, לך, זה מופרך כל כך. 

      אהבתי

      1. למרות הרצון להזדהות איתך כקורא קבוע, לדעתי האבא שם צדק. ה אמצע חתונה שהיא יום יחיד במינו שבכל הכבוד הוא לא צריך בכלל להתעסק בענין הזה אלא להנות. יש טעם רב בחשש מפני שוד לאור מקרים בעבר ובכל הכבוד הראוי הרבה הרבה יותר קל מהכיוון שלך פשוט לבטל את השיק מאשר לגרום באמצע חתונה לאב החתן להתחיל ולהתעסק בלפתוח כספת. אני בהחלט אמפטי למצוקה שלך אבל יש לי תחושה שאם המצב היה הפוך, היה פה פוסט על האורחת החצופה (בטוח עורכת דינים או רואת חשבונות) שלא רק טעתה בחתונה אלא גם דרשה ישר אחרי החופה- שאני רק רוצה להנות מרגע שלך יחזור- שכולם ילכו ויחפשו את המפתח לכספת.

        אהבתי

        1. לא מקבלת. בהחלט לקחתי בחשבון שיש לאבא דברים אחרים לעשות ברגע השיא הזה של חייו אחרי שהחופה נסתיימה חוץ מלפתוח עבורי את הכספת. היה שם אורח מהצד שלו (אח של האבא, אם הבנתי נכון) שנכח שם והיה מוכן להיות נציג המשפחה בטקס הפתיחה הזמני, כמה זמן זה כבר דורש? ולא היה צריך לחפש את המפתח, הוא כבר היה נוכח שם, אצל האבא. יש בחיים רגעים שבהם צריך להפעיל שיקול דעת ולפעול לפי הנסיבות. עם קצת רצון טוב, אתה יודע. נכון, בסופו של דבר הצ’ק יבוטל, אני אכתוב כרטיס ברכה חדש ואביא אותו ידנית להורים של החתן ’שלי’, החברים הטובים ולא ייגרם נזק כספי. רק עוגמת הנפש שם ואז שהייתה מאוד ברורה. לו אני בצד השני של המתרס אין לי שום ספק מה הייתי עושה. יודע מה, לא יכולה לחשוב אפילו על מכר אחד שלי שהיה מתנהג בנוקשות דוגמטית כזו. מצד שני אין לי חברים בנקאים וגם עורכי הדין נדירים מאוד בקרבם .

          אהבתי

        2. מתנצלת על ההתערבות אבל נורא בא לי להגיב 🙂
          אני ממש לא מסכימה, אני חושבת שהאבא באמצע אירוע כל כך חיובי ומרגש היה אמור לפתוח את הכספת ואת הלב להיות אמפתי, זה יכול לקרות לכל אחד לאור כמות החתונות ואפילו לו או לאורח בחתונה שלו, אז לשים שניה את עצמו במקום גיבורת הסיפור, לפתוח לבד או לבקש מקרוב המשפחה, אם יש את עניין הפחד משוד לשאול על שם מי הצ’ק וממי ולפתוח לוודא אם זה כלללל כך קריטי ולגמור את הסאגה הזאת תוך שניה ככה שכולם יוצאים מרוצים ולבביים. לזכור שיצא לך לעשות טוב לאדם אחר זה הרבה יותר מספק מלהצטער אחר כך שעשית למישהו עוול ועוד ביום מיוחד שכזה… 
          רק מחשבה…

          אהבתי

          1. בדיוק. כל מילה. החיים מציבים בפנינו בלתמים, והשאלה היא איך מגיבים. אצלי ברירת המחדל היא לסמוך על האנשים, עד שהם מאכזבים. מרחמת על אנשים שחיים בהנחה שכולם רק רוצים לגנוב ולפגוע בהם, ומתבצרים בעמדות עם חרכי ירי מטאפוריים. לא כיף לחיות ככה. 

            אהבתי

  11. לא נעים להגיד אבל צחקתי בקול. אם כבר לאבד צ’ק, אז שלפחות יהיה בכזה סטייל. בדיוק הייתה לנו שיחה כאן בחג, על אנשים שמטפסים על עץ ולא יודעים איך לרדת וכמה צריך ללמוד לא להגיע למקומות האלה. 
    ובלי קשר וסתם סיפור משעשע- בחג חלמתי שאני יושבת איתך ונדמה לי עם הבת שלך במסעדה וכיאה למישהי אנונימית, גם בחלום נשארת כזו ולא משנה כמה דיברו אלייך לא הצלחתי לשמוע את השם 🙂 :). 

    אהבתי

    1. אני בהחלט רואה את הפוטנציאל המצחיק של הסיפור, וכך גם היתה התגובה של כל מי ששמע על זה בחתונה כשסוף סוף חברתי אליה. ואפילו בזמן אמת הייתי מודעת לגיחוך שבעניין, אבל זה קיים שם מתחת לפני השטח, כשעל השטח מבעבעים רגשות אחרים לגמרי, כעס וחוסר אונים ויאוש, גם אם כו-לה מה קרה. עוד קצת וגם אני רק אצחק מכל הסיפור, עכשיו אחרי שכתבתי אותו
      והחלום שלך הותיר אותי פעורת פה! בדיוק קראתי אצל ’קנקן התה’ על כך שבחלומות אי אפשר לקרוא. שאם קוראים זה לא חלום, אלא משהו אחר. אז אני מניחה שגם אם הייתי כותבת לך את השם האמיתי שלי, בחלום לא היית יכולה לקרוא. לפחות האוכל היה טעים אני מקווה 🙂 מעניין מה אני והבת שלי מסמלות עבורך בחלום.

      אהבתי

      1. חחח קטע, רק עכשיו כשקיבלתי את התגובה שלך במייל, ראיתי את כותרת הקטע…. משעשע משהו. בכלל זה היה חלום מעניין. אולי אם היית כותבת לא הייתי יכולה לקרוא אבל אם היית אומרת הייתי שומעת. בסוף החלום שאלתי את הבת שלך איך קוראים לך כדי להגיד שלום, אבל היא ענתה לי תשובה מצחיקה שאני בטוחה שלא קוראים לך ככה. היא חייכה ואמרה "לאמא שלי כולם קוראים ג’וני טיצ’ר" חחחחח. קיצור חלום משעשע ומעניין. 

        אהבתי

        1. ג’וני טיצ’ר ! כשהילדים שלי היו קטנים (וגם את) – בימי טרום המחשב, היה משחק אלקטרוני כזה שנקרא טומי טיצ’ר, כמו מבחן פסיכומטרי לילדים. איכשהו אולי אני נקשרת אצלך לאקדמיה ולמבחנים? באמת חלום משעשע.  

          אהבתי

  12. אני לא יכול להבין אנשים אטומים כאלו. במקום לעזור רק מכבידים. היה יכול לסדר את זה בשניה, אבל אם אפשר להקשות אז למה לא?
    וזה מבאס מאוד שנכנסים לחתונה שלא התכוונת להגיע אליה…אבל כמו שאמרו לך, לפחות היית אוכלת משהו 
    שיהיו רק שמחות.

    אהבתי

    1. מסתבר שזה קטע כזה, שלא פותחים את ה’תיבה’ עד סוף החתונה. אבל אני איתך, מה קרה, אפשר לחשוב חבורת שודדים ממתינה בצללים רק לרגע שהוד מעלתו יעשה את השגיאה הפטלית ויפתח את התיבה בתירוץ כלשהו (אני והמעטפה מהחתונה הלא נכונה) כדי לגזול את המעטפות כולן. נו, באמת. 
      בסוף הגעתי לקינוחים. מסתבר שאפשר לשבוע משני קאפקייקס שוקולד עם גנאש חם באמצע . רק שמחות, indeed!

      אהבתי

      1. עכשיו כשקצת נרגעתי (אם כי לא לגמרי, ממש חוויתי את זה איתך בקריאה וכל הלחץ עלה לי אני ממש פיסית על סף דמעות, אחלה כתיבה חחחח) אני חושבת שאפשר היה להשאיר להם טלפון ובסוף האירוע לקפוץ לקחת את המעטפה או לבקש שישלחו אותה אם יצאו כאלו בוקים ולא פתחו. אנשים אטומים עושים לי פשוט רע בלב ועצוב בנשמה 😦

        אהבתי

        1. בסוף האירוע שלנו התלבטתי אם לקפוץ לבקר אותם, והחלטתי שלא. לא התחשק לי בכלל לראות את האיש שוב, או להתחיל להתווכח אם נניח הוא יחליט לפתוח את התיבה רק בשלוש לפנות בוקר . 
          אין לי ספק שהם לא יכולים לממש את הצ’ק. מה שכן, על הצ’ק רשומה הכתובת שלי באוניברסיטה. אם הם נורא רוצים להתאמץ הם יכולים לשלוח אותו אלי עם המעטפה והברכה, במקום סתם לקרוע אותו ולזרוק לפח. ממילא זה יגיע מאוחר מדי, בטח עוד שבועיים לפחות, אבל זה יתן להם אצלי כמה נקודות. 

          אהבתי

  13. הקיבה שלי התכווצה רק מלקרא את זה. כל כך מבינה אותך.
    אני לא יודעת, יש אנשים מהזן שיכול לקחת דברים כאלה בקלות ולזרום. אצלי האוטומט הוא כמו אצלך – זיעה קרה והנה מגיע סוף עולם.

    אהבתי

    1. ואז את אוכלת את הלב פעמיים, : גם מהחווייה עצמה, וגם מהתגובה שלך, שאותה כמובן צריך לבלוע, כי מי רוצה להגיע כולה רגוזה ובוכיה בארבע שעות איחור ובלי צ’ק לחתונה?

      אהבתי

  14. חשבתי שגודש אירועים כזה מתרחש רק בסיוטי לילה ’מהמובחרים ביותר’.
    ואני מפנטז שלו הייתי נתקל באטימות כזו של בעלי השמחה – הייתי מתיישב ליד אחד השולחנות ומתחיל לאכול מול פרצופו של האידיוט, בבחינת שילמתי.
    לקח אחד בוודאי אפשר ללמוד – שלא לשלשל המעטפה לפני בדיקה שמגיעים לשמחה הנכונה. והשני – כאימרה הידועה "המהירות מן השטן היא". לפחות הפעם לא שברת שן .

    אהבתי

    1. בהחלט לא רצה יותר, את הלקח הזה כבר למדתי, וממש לא מזמן. אני מקבלת בשבועות האחרונים כמה שיעורים כואבים מסוגים שונים, וכן. רשימת הלקחים מתארכת והולכת. מצחיק שגם אתה כתבת על חלומות. אלא שאצלי זה היה באמת סיוט, לגמרי חייתי את הסיוט החוזר שלי מהז’אנר של ’אני לא אספיק להגיע בזמן לא משנה מה אעשה’. 

      אהבתי

  15. לי קרה שהתבלבלתי ביום של החתונה שהגעתי אליה. למזלי לא שלשלתי שום דבר… אבל פספסתי את החתונה הנכונה וזה היה מבאס. :-/

    את יכולה לבטל את הצ’ק…

    אהבתי

    1. קרה לי פעם בהופעה של מישהו שהכרתי ושהוזמנתי אליה. המזל היה שהגעתי יום קודם, ולכן יכולתי לתקן את המצב ולהגיע גם ביום הנכון. אבל אם הגעת אחרי, באמת מבאס. 
      אני יכולה אבל לא חייבת. ממילא הצ’ק עם קרוס, ואני מניחה שאפילו בן של בנקאי לא יכול לפדות צ’ק עם קרוס שרשום על שם אדם אחר. 

      אהבתי

  16. אמלההההה איזה לחץ!!! כבר מהקטע של הוויז שמדברת בקול מלחיץ! כל כך מכירה את זה שאני מאחרת והיא מתעקשת איתי שמאלה, תפני שמאלה!!! ואני ממש שומעת בקול שלה את ההיסטריה!
    לגבי הבטריה יכולה להמליץ לך על אפליקציה שהיא גם סופר מדהימה וגם סופר מעצבנת, היא מאריכה את חיי הוללה, מנקה את תוכן הטלפון משטויות (ופינתה לי 5G של זבל!) וגם מצננת את הטלפון כשהוא מתחמם מדי וגורמת לטלפון להטען יותר מהר. החיסרון שזה מופיע כל הזמן ואני בתור מי שצריכה כל הזמן לסגור דברים משתגעת מזה אבל זה שווה את זה, נקרא clean master עם ציור של מטאטא.
    בנוגע לכל שאר הפיאסקו, איזה כל הכבוד לך שככה הגבת! אני חושבת שמעבר לזה שהייתי בוכה מתסכול וגורמת להם לפתוח את התיבה כי הייתי נראית הכי קלולס ומסכנה בעולם גם לא הייתי עוזבת עד שהייתי מקבלת אותה כי אין מצב שהייתי יכולה להרפות! ממש מדהים איך הצלחת להתאפס, לאסוף את עצמך ולהתקדם מעורר השראה, אני שואפת לשם 🙂

    אהבתי

    1. קלין מסטר, עם המטאטא. רשמתי. אחפש. אני חושבת שהתגובה שלי נבעה בעיקר מהמחשבה שאני לא יכולה להתפרק ככה, כי אחרי בכי כזה אני לא בטוחה שהייתי מצליחה ללכת לחתונה ’שלי’. ומכיוון שזו לא היתה אופציה (הם חברים ברמה של יותר ממשפחה. איתנו מאז בית הספר ולאורך כל הדרך, בחופשות משותפות ובשמחות ובמחלות ובכל מכל כל), חתכתי. בדיעבד זה היה המעשה הנכון לעשות, אבל מודה שחלק קטן בי תוהה מה היה קורה אם הייתי אכן עושה שם סצינה, בכניסה לגן המפונפן הזה. 

      אהבתי

      1. קלין מאסטר  זוהאפליקציה מעצבנת ברמות על . היא כל הזמן דורשת שתעבדי את הסמרטפון שלך,כל הזמן מאיימת שהנה אוטוטו אם לא תעשי ככה יקרה ככה,כל הזמן מנקה וירוסים ועוד כל מיני מטלות ולא חוסכת בכלל !! זה סתם כלום ושום דבר,הסרתי אותה לאלף עזזאל ויש לי שקט. פשוט צריך למלא את הבטריה וולהצטייד במטען חלופי זה הכל

        אהבתי

        1. הורדתי אותה, ואני אנסה כמה ימים. נראה אם זה באמת עוזר לבטריה. רוב הסיכויים שאני פשוט צריכה בטריה חדשה: זו שלי התנהגה יפה בהתחלה, אבל עברו מאז שלוש שנים, וכולם אומרים לי שצריך להחליף. 

          אהבתי

  17. איזה תיאור מלבב. זה מסוג האירועים שאני ממש יכולה לדמיין את עצמי בהם.
    כל כך מעריכה את היכולת שלך לתפוס מרחק מהסיטואציה ולבחור לא לעשות סצינה בחתונה של מישהו אחר למרות ההתנהגות הבאמת מעצבנת של אב החתן. יכול להיות שיש פה עניין של אגו מול המשפחה והוא טיפס על עץ גבוה מכדי לרדת מול כולם. אולי זו אפילו אמונה טפלה.
    אבל יצא מזה סיפור מצחיק.

    אהבתי

    1. לא חושבת שזה עניין של אמונה טפלה, יותר כמו להיות הכי בטוח שיש עם שוליים עבים במיוחד כי בטח קרא היכנשהו על גנבי קופות באירועים ושככה צריך. הוא בעיקר עשה עלי רושם של איש סופר מרובע וגם אטום, אבל אני מן הסתם ראיתי את הסיטואציה כולה בעיקר מהזוית שלי, למרות שאפילו אמרתי לו שאני מתנצלת ושבטח הוא לא בראש הזה עכשיו, אבל אולי אפשר למנות מישהו מהימן מהמשפחה (אח שלו היה שם, והיה מוכן) שישאר איתי את חצי הדקה עד שאוציא את המעטפה שלי מבין כולן. אז כן, מודה. זה מצחיק. את שומעת סיפורים כאלה על אחרים, ולא מבינה איך זה קרה להם. עכשיו אני יודעת . 

      אהבתי

  18. מצטרפת למתפעלים מהיכולת לשחרר ולא לעשות סצנה. מאחה"צ שקול ורגוע אני יכולה לראות גם את הצד השני, אבל שם, שם ודאי הייתי נוהגת אחרת.

    הזכרת לי את הפעם שכמעט (למזלי הגדול לא) החזרתי מפתח של רכב שכור לתיבה נעולה (בלי איש האופק להתחנן לדוג לי אותם) בנמל התעופה הלא נכון ברומא. למזלי הגדול אני, עם המפתח כבר בתוך הפתח, חשדתי שמוזר שהם סגורים בנמל תעופה גדול ובינלאומי והחלטתי לא לשחרר את האצבעות. זה הציל לא רק את הרכב שהוחזר למקום הנכון, אלא גם את הטיסה הביתה שהיינו מפספסים אחרת. 

    ילדים הזהרו מעצי באובב ומבוגרים הזהרו מלשלשל דברים לתיבות נעולות 🙂

    אהבתי

    1. משפט של הנסיכה הקטנה: הזהרו מלשלשל דברים לתיבות נעולות, ובכלל לעשות דברים בלתי הפיכים 🙂
      הסיוט של שדה התעופה גם ככה קיים מתחת לפני השטח, לא יעזרו כל ריחות הדיוטי פרי וחנויות הספרים והעיתונים. תמיד יש את הלחץ הזה שתגיעי לגייט הלא נכון, שבכלל הזיזו את הטיסה שלך לישראל לטרמינל נידח שדורש נסיעה ברכבת ושאטל ושהכניסה אליו דורשת חיפוש גופני מדוקדק ומבטים חשדניים של אנשים ביטחון עם כלבי זאב.  

      אהבתי

      1. אני משתדלת לא להיות גבולית, להגיע עם ספר ולחכות בסבלנות, בדיוק למען טעויות שכאילו (שאני ממש אלופה בהן). הציל אותי כבר יותר מפעם אחת.

        אהבתי

  19. סיפור עוצר נשימה (באמת נעצרה נשימתי). את אישה מדהימה. אפילו לתקלות מעצבנות ומייאשות את מוצאת תוכן אמיתי. ללמוד ממך.

    אהבתי

    1. אני כולי מוסמקת, ולא בטוחה שמגיע לי. אבל כן מאמינה שגם (ולפעמים דווקא) הרגעים הקשים האלה שלוקחים אותנו למחוזות שבוחנים את כושר הסבולת שלנו הם ההזדמנות הגדולה ביותר ללמוד משהו. אם רק מצליחים לבלוע את הדמעות, או לתת להם מוצא כשאפשר. 

      אהבתי

  20. אם אי אפשר להלחם, אז לשחרר. זה כמו דון קיחוטה נלחם בתחנות רוח.
    כל החוויה הזו הזויה 🙂 ומצחיקה בו זמנית (ורצינית מאוד תוך כדי קריאה).
    כל המהות מתפרפרת (הופכת לפרפרים).
    מרוב פרדסים לא רואים את היער. נהנית בסוף כשהגעת לפרדס הנכון ? 🙂

    אהבתי

    1. הגעתי לשלב של הדיבורים (על אודות הזוג, כל אחד בנפרד ושניהם ביחד. סרט, שיר של חברים וכאלה) והריקודים, והקינוחים. הם אירגנו את השטח בבוקר של אותו יום, בשדה קצור בין עצי אשכוליות. לגמרי הפרדס הנכון, בניגוד לגן הנעלם המתעתע שנקלעתי אליו בדרך.  

      אהבתי

  21. לא נעים להודות שבעצם נהניתי נורא מהסיפור כולו, וגם צחקקתי קצת תוך כדי הקריאה. אולי סובלימציה של המתח והחרדה שהורגשו היטב, כמו מוזיקת רקע בסרט שהופכת דרמטית ומותחת יותר ויותר, והראש מנסה לנחש בינתיים מה הולך להשתבש.
    בסופו של דבר, קיבלת סיפור. עסקה די משתלמת ואפילו אולי שווה את כל הרגשות הקשים שעתידים להתפוגג עם הזמן, כי עם הזמן גם הסיפור ישתבח ויהפוך לקאלט מהסוג של "את/ה זוכר/ת איך…?" 
    הרגע הזה של להחליט לבחור בעצמך הוא בהחלט רגע מכונן. לא בטוחה מה זה בדיוק (סוג של הדחקה זמנית? התעלות? תיעדוף?) אבל זה בדיוק מה שמאפשר לך לאסוף את עצמך ולהבין שאת אחראית לאופן בו סוף הסיפור ייכתב. 

    אהבתי

    1. פוטנציאל הסיפור ליווה אותי לאורך כל הדרך, והייתי מודעת/לא מודעת אליו. באמת מצחיק, וכבר עכשיו אני במצב של 60 אחוז מצחיק 40 אחוז מעצבן ביחס לסיפור. מניחה שעוד יומיים, כשאפגוש את החתן כלה ואפקיד בידיהם מעטפה ב’ זה יהיה 98 אחוז מצחיק. אין לי ספק שמבחוץ זה 100 אחוז מצחיק מלכתחילה, וטוב שכך.
      אני חושבת שההבנה שאת בוחרת בעצמך נבעה מהידיעה שכמו בסיוט שלי איבדתי שליטה ולכן אין טעם להתעקש ולריב, ובו זמנית ומיידית גם איפשרה לי להשיג את השליטה על הקורה לי בחזרה. אם זה בכלל הגיוני (או איגיוני, בדרך קרול לואיסית מסוימת). 

      אהבתי

  22. פעם, לפני שנים רבות כשהיינו זוג צעיר ותפרן נתנו צ’ק שחזר. זו הייתה כזו טראומה עד שמאז אנחנו תמיד נותנים כסף מזומן וליתר ביטחון גם כמעט ולא הולכים לחתונות 
    תקני מטען לרכב או לפחות בטריה נוספת לנייד. שלא תתקעי ככה.

    אהבתי

    1. צ’ק שחזר לחתונה זה באמת טראומה. כמה לא נעים. אם הייתי משלשלת את המעטפה עם מזומן יש מצב שהייתי באמת עוברת לפלאן בי, ועושה להם סצינה בלתי נשכחת. 
      וכן, מטען לרכב ממש בהקדם 

      אהבתי

  23. הכתיבה שלך מרתקת ונקראת בנשימה אחת
    ולמרות הנושא   שהוא מתסכל, מביך ( גם אני הייתי בוכה, כפי שצויין באחת התגובות) הוא נשמע אצלך כסיפור הרפתקאות מעניין …
    אני הייתי מבקשת -אולי- מהאבא שסרב לפתוח את התבה שישלח   בדואר את המעטפה. הייתי משלשלת לכיסו פתק עם הכתובת שלי .
    קראתי באחת התגובות שלך את תאור הנעליים , נשמע שהן מיוחדות במיוחד !
    והעיקר שהגעת לחתונה הנכונה ( אני כל כך שונאת לאחר )

    אהבתי

    1. על הצ’ק רשומה הכתובת ומספר הטלפון שלי. אם הוא רוצה הוא יכול לשלוח. 
      הנעליים . לגמרי מיוחדות, ואפילו נוחות. 
      היום העברתי לזוג צ’ק חדש, עם כרטיס ברכה חדש, וכבר כולם מספרים את הסיפור עם הרבה צחוקים. אפילו אני יכולה כבר לצחוק על זה עכשיו. 

      אהבתי

      1. לבתי היו פעם גרביים ( מה שנקרא גרביון/גרביות) בצבע שחור  עם פרפרים לבנים . אם הם עדיין קיימים אוכל לשלוח לך כסט תואם לנעליים 🙂
        והעיקר שכעת כולם צוחקים !

        אהבתי

          1. ( הערה שולית ) כשאני  קוראת כעת את תגובתי בקשר לבתי רוצה רק לציין שבתי  אשה בוגרת ואם לילדים, לא התכוונתי חס וחלילה לילדונת עם גרבי פרפרים  
            ואגב; גם היא אוהבת נעלים מיוחדות !

            אהבתי

            1. לפעמים גם גרבי ילדות עם פרפרים יכולים להראות טוב על גדולות (אבל ידעתי שבתך – אם נכדייך – בעצמה ילדה גדולה ). הבת שלך ואני לא לבד: אימלדה מרכוס הידועה לשמצה אהבה מאוד נעליים. בכלל שמעתי פעם שנשים אוהבות לקנות נעליים ותיקים כי גם אם הן מתבגרות, משמינות, מרזות, צובעות שיער או משנות צורה בכל מיני דרכים אחרות – נעליים ותיקים יישארו מתאימים.  

              אהבתי

  24. באמת שהתעצבנתי תוך כדי קריאה
    לא יודעת מאיפה הבאת את הכוחות לא לעשות להם סצינה
    אגב, דברים מהסוג הזה קורים לא אחת, במיוחד בגני אירועים שיש בהם כמה מקומות לעשות אירוע ויש כמה אירועים באותו הערב

    מזל שבסוף הגעת לחתונה הנכונה (על אדי הסוללה שנשארו לך)

    ומסקרן אותי, אין לך מטען לסמארטפון ברכב?
    (הרי ידוע שWAZE הוא זללן סוללה)

    אהבתי

    1. האירוע ’שלי’ היה במקום שהכשירו אותו באופן חד פעמי לחתונה: שדה שקצרו אותו בבוקר, בין פרדסים. באותו מושב שבו היה גן אירועים מפונפן. טעות שלי, אבל מובנת. אני הולכת לקנות היום מטען לרכב. באמת הגיע הזמן.

      אהבתי

  25. יקירתי, אני חושבת שאת זקוקה לאויר. נשימה אמיתית. מכירה את המכבש שבו את נמצאת, או לפחות מכבש דומה וגם אני רואה כמה אורות אזהרה. השן והחתונה הלא נכונה. את יכולה טיפה להוריד הילוך בתקופה הקרובה? עוד מעט נגמר הסמסטר, אני מקווה שהעומס קצת ירד. 

    (הפוסט כתוב נפלא, כמובן והשמלה יפיפיה. )

    אהבתי

    1. אתמול מסרתי מאמר, ויום שלם חיפשתי מקום לנופש לכל המשפחה. לא סגרתי כלום (כל המשפחה זה 17 נפשות כעת, כולל 3 תינוקות בני פחות משנה), אבל נתתי למוח שלי להפוך לחמאה. רגע לפני שאני צוללת למאמר הבא, שחזר אלי מביקורת בכתב עת וצריך להכניס בו תיקונים, ולהרצאה לכנס הבא שכבר מדפק על הדלת. תודה שאת מבינה 

      אהבתי

      1. אני שרועה בספה שלנו אחרי סוף שבוע שפוכה לחלוטין. אתמול בישלנו להיום ולקחתי את הילדים לסרט שומרי הגלקסיה ליום ההולדת של שגיא. נראה לי שנהניתי יותר מהם. היום אירחנו את החברים שלי וילדיהם וחברה שלי אמרה "את עובדת כל כך קשה וכל כך עסוקה שאת לא מספיקה להנות מהאירוע" אמרתי לה – איזה תאור מדוייק של החיים שלי.

        לא כל כך יודעת איך לשנות את זה.

        אהבתי

        1. לא אשת בשורות אני היום, רק שעצם המודעות לעניין אומר שאת עשית את הצעד הראשון במסע (לא אלף מילין, הרבה פחות) לשינוי המצב. אירוח ויומולדת אלה עוד דברים נחמדים. אוכלי הזמן העיקריים שלי כעת הם בלתמים מסוג ’אבא (שוב) נפל’ והפלאפון שלי קרס (טרו סטורי). 

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s