There is a crack in everything

יומיים לפני הנסיעה לכנס אני מבינה שהפעם באמת הגזמתי. ההרצאה עוד לא מוכנה, עוד אין מצגת, ואני גם עסוקה בדברים אחרים עד הרגע האחרון. לא מצליחה להרגיש את גלי האדרנלין
שבדרך כלל נושאים אותי אל חוף מבטחים, אולי כי הפעם זהו כנס שמשלב חוקרים משתי
ארצות ומתחומי עניין אחדים, ובמקום המייל הצפוי שבו יישלף מלמד הבקר, יצלוף בי ויזכיר
ציפייה לשמוע חידושים ונפלאות, שלח מארגן הכנס הישראלי מייל פרווה שבו הוא מזכיר לנו
שזהו כנס בין תחומי, שבשלב הזה רק נציג רעיונות, כל אחד מהתחום שלו על הנושא,
ותזכרו, הוא ממשיך, שהאחרים לא מתמצאים בתחום שלכם ולהיפך. מלכתחילה נעניתי לאתגר משום שהיה נדמה לי שהוא יוציא אותי מתחום הנוחות שלי. היציאה הזו טובה בעיני, כמו נניח לצאת מכיסא הנהג במכונית המשפחתית האפורה ולמצוא את עצמי דחוסה בכיסא האחורי בין צעירים תוססים במכונית ספורט פתוחה שמזגזגת בין המסלולים, עם כל ההייפ העכשווי של צעירים חסרי מנוח: לא נוח אבל מאתגר ומסעיר ולא פחות חשוב, מלמד.
כל כך מעט הזדמנויות יש לנו במהלך הסמסטר ללמוד בעצמנו. אבל כעת אני חושבת מה
הטעם. השילוב של הצגת חידוש עם הצורך לדבר לאנשים שאינם מתמצאים בניואנסים של
התחום מייגע. כשאין חשק ואין זמן מה הפלא.

בכל זאת אני נוסעת, מאוחר מדי לבטל, וכל הדרך בטיסה הלוך אני רכונה על המחשב, עובדת על ההרצאה. אני מוציאה את דפי הוראות הנסיעה לפני הנחיתה: צריכה לתפוס קונקשן, ואין כל כך הרבה זמן, זה די גבולי, אבל המטוס יצא מהארץ רק באיחור קטן של רבע שעה, ונראה שינחת בזמן ויהיה בסדר. המושב שלי ליד החלון, ואני רואה את ריבועי השדות הירוקים והחומים הולכים ומתקרבים, והנה אנחנו יורדים למסלול הנחיתה, מתקרבים אליו במהירות גבוהה, גלגלי המטוס נושקים לו, ומיד הוא מרים חרטום ועולה שוב השמיימה. אני מביטה באי אמון במסלול ההולך ומתרחק מתחתינו. הרמקול מתעורר, והטייס משמיע הסבר מבולבל משהו על thermo-something (ממש כך אמר. ת'רמו-סמט'ינג באנגלית עם מבטא כבד), ושהמטוס יעשה סיבוב של רבע שעה וננחת שנית. אני מביטה בשעון. הקונקשן, מה יהא עליו, אבל קודם צריך לנחות, ובראש רץ לי סרט עצבני של מטוס שלכוד בלופ, מפספס את הזווית הנכונה או נלכד בת'רמו סמט'ינג שוב ושוב. בסיבוב הבא המטוס ניגש למסלול בזוית הנכונה או משהו, והפעם נוחת נחיתה נורמלית
לגמרי. אף אחד לא מוחא לטייס כפיים, למרות שזהו מטוס שמגיע מישראל ויש עליו רוב
מוחלט של ישראלים.

אני מורידה את המזוודה מהתא העליון, וממהרת לשדה. הטיסה היוצאת נמצאת כמובן
בצד השני שלו, וצריך קודם לעבור בביקורת גבולות ולהחתים דרכון. אני ממהרת. המזוודה
מתגלגלת לידי, תיק צד על כתף ובידי אני מחזיקה את הדרכון פתוח. חייבת להגיע
לקונקשן בזמן. אני לוקחת את הסיבוב במסלול המפותל המוביל לביקורת בכמעט ריצה. תוך
חלקיק שניה אני מאבדת את שיווי המשקל ומוצאת את עצמי מרוחה על הרצפה, על הפנים.
אבל באמת על הפנים. התגובה הראשונה היא בושה ומבוכה ענקיים, וכל שאני רוצה זה לקום
ולהתנער ולהגיד לא קרה כלום, פשוט תחתום לי על הדרכון ואני אמשיך הלאה לקונקשן.
אבל שני דברים מבהירים לי שקרה גם קרה. האנשים שנזעקים לעזרתי שואלים אם אני צריכה
רופא והמבט שלהם מביע דאגה אמיתית, והפה שלי מתמלא ברסיסים קטנים וקשים, וטעם מלוח
וחם של דם. הרסיסים הם שברי שן, אני מבינה, והיד שנשלחת לשפה חוזרת אדומה מדם. גל
צונאמי של אדרנלין שוטף אותי. אחרי ביקור בשירותים של השדה, יריקת הדם וחלקי השן. אני חושפת שיניים למראה, לראות מה הנזק, מצפה שערפד יחייך אלי בחזרה. מגלה שקצות שתי השיניים הקדמיות נשברו, ושאת עיקר המכה חטפה השן השמאלית: היא ממש זזה קצת פנימה. והיא כואבת, מאוד. על השפה החיצונית מתנפחת לה חבורה ראויה, גם אחרי שהדימום החיצוני נפסק.

הלשון רצה על השיניים הקדמיות, משוננות כעת כמו להב של סכין לחם, ועל המדרגה
החדשה שנפערה ביניהן, כשהשן השמאלית נדחפה פנימה. היא גם לא ממש יציבה, ואני ממש
מקווה שלא אזדקק לשירותי פיית השיניים הלילה.

אני מתעוררת בחדר בית המלון בבוקר ובוחנת את המצב. מצב השן מתנדנד.
עוד נשאר לראות מה יהיה מצבה לכשיתייצב. החניכיים עם שטף דם, והחבורה על השפה
נראית כמו הרפס. מילא, גם זה יעבור. ההרצאה עוד תגזול ממני גם את הערב הבא, אצטרך
לדחות את הישיבה על ספל בירה עכורה מקציפה עם החברים, אבל נדמה לי שיהיה בסדר. אני
אוספת את עצמי ואת המחשב, ושמה פעמי אל הכנס באוניברסיטה. ואז מצלצל הטלפון. מזל טוב, צוהל השותף. נולדה לנו נכדה חדשה הלילה.

ring the bells that still can ring

 forget your perfect offering

 there is a crack in everything

 that's how the light gets in

מתוך: Leonard Cohen, Anthem

Veritate et Virtute (With Truth and Courage) Sarah Walsh