למחרת

אמא שלי יושבת ליד שולחן הפורמייקה הצר במטבח וקוצצת פטרוזיליה לסלט. על קרש החיתוך כבר נערמה ערימה של שמיר קצוץ, וכעת היא קוצצת בתנועות מדודות את עלי הפטרוזיליה,
מגביהה אותם לערימה מקבילה לצד השמיר, שתי גבעות סימטריות ירוקות. הכל נראה כל כך נורמלי שאני מחייכת, מצפה שאמא תגיד לי לשטוף ידיים ולשבת ליד השולחן, ותדליק את הרדיו המכוון לרשת א' על התוכנית לאם ולילד, ומיד נשמע ביחד את הרוח דאנש בקולו של מוטי ברכאן, בכנפי אעוף לאן שרק ארצה.

איך היה הביקור אצל רבקה, החברה הכי טובה שלך, אני שואלת. בתמונות שאחותי שלחה רואים את השתיים נופלות זו על צוארה של זו, מין פגישה שכזו בין שתי חברות נפש. פניה של אמא
שלי מתכרכמות. זה היה נורא, היא לואטת. את מכירה את רבקה, היא שואלת אותי? ודאי,
אני מהנהנת, אני מכירה אותה מאז שנולדתי. החברה הכי טובה שלך, מבית הספר, זו
שמכירה אותך כל החיים, שותפה לכל המהלכים, יודעת את כל הסודות. היא לא מדברת,
אומרת אמא שלי, ומחקה את הפנים של רבקה. יש לאמא שלי מימיקה דרמטית לא רעה בכלל,
ואני לגמרי יכולה לראות את רבקה כשאמא שלי עושה פרצוף של אלצהיימר, העיניים
מזוגגות, זוויות הפה שמוטות. רבקה רוצה למות, אומרת אמא שלי. היא כבר כלום, אפילו לא
אפס, היא מתחת לאפס. היא לא בן אדם, היא. היא. אמא שלי מחפשת אחר אנלוגיה מתאימה.
עכבר, אומרת אמא שלי ואני נרעדת. פרחים לעכבר לבן. יש לה עובדת זרה, ממשיכה אמא
שלי, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב, הבעל של רבקה, אומר שהיא
בת 32. צריך להגיד לה כל דבר. אף פעם לא דברתי כל כך הרבה עם זאב, ממשיכה אמא שלי
לתאר את הביקור, רבקה ישבה בצד, לא דיברה. רציתי לסדר לה קצת את השיער, שלא יפול
לה על העיניים, אבל היא לא נתנה לי. מפעם לפעם היא אומרת מילה, אבל לא ממש מובנת.
אחר כך עזבה את החדר והלכה לחדר שלה. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב.

לרגע אמא שלי נשמעת נורמלית לגמרי. הביקור זעזע אותה. אני מנסה לנווט את הזיכרון שלה,
לבדוק אם אפשר להטיל אלומת אור גם על הצד החיובי. היא זיהתה אותך? היא שמחה שבאת, אני שואלת. כן, מאשרת אמא שלי, נראה שהיא שמחה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב אומר שהיא בת 23. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב. את מכירה את רבקה?

את שמחה שבאת לבקר אותה? אני עוצרת אותה. כן! אומרת אמא שלי, טוב שבאתי לבקר. אבל זה היה נורא. עדיף למות. זה לא חיים. היא לא בן אדם. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ.
נראית כמו ילדה קטנה אבל זאב אומר שהיא בת 27.

אמא שלי ממשיכה לקצוץ את הפטרוזיליה, למרות שהחתיכות כבר קטנות מאוד, פירוריות. אבא שלי נכנס למטבח, גורר רגליים במכנסי פיג'מה. היא לא החליפה בגדים לכבודי, נזכרת אמא,
באה בפיג'מה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב
אומר שהיא בת 26. אבא שלי מחייך חצי חיוך. שימי חצי מערימת הפטרוזיליה וחצי מערימת
השמיר בתוך הסלט, ואת השאר תשמרי בקערות זכוכית במקרר, הוא אומר לאמא שלי. מציץ
בסלט ואומר, תוסיפי עוד עגבניה אחת, ותחתכי גם חצי תפוח לתוכו, זה מוסיף טעם.

כשאני מסתכלת שנית בתמונות שאחותי שלחה, רואים בברור שזו אמא שלי שמחבקת את רבקה חברתה, זו אמא שלי שנופלת על צוארה. רבקה עומדת שם עם חיוך קפוא ומבט אטום, וידיה לצדי
גופה.

הירוק היום
ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום – עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

(למחרת, לאה גולדברג)


כרזה לעידוד ההתנדבות לחיל הנשים הבריטי (עיצוב: האחים שמיר)

80 תגובות בנושא “למחרת

    1. מחלה ארורה ממש. צודקת אמא שלי, עדיף למות. אלא שזה לא ניתן לבחירה. ויש כמובן מיד מחשבות על עצמי, ומה אם וכאשר. האם אמצא את מי שיעזור לי בשלב הזה? כשאני אומרת את זה לשותף הוא אומר שאין ברירה, הוא יעשה מה שצריך, ורק הוא ממשיך ומביט בי במבט מהצד, הוא מתלבט אם כבר הגיע הזמן, שהרי הנה שכחתי אתמול את השם של התלמיד ההוא . 

      אהבתי

  1. כל גך עצוב שזו החוויה שלה מהביקור אצל חברת הילדות שלה. אני מקווה שהאלצהיימר יעשה איתה חסד ושתשכח את קרעי הזכרונות של הביקור.

    הכי נורא זה שלא שוכחים אתמה שראוי שישכח.

    אהבתי

    1. לפני הביקור אחותי הגדולה הזהירה. בדיעבד אולי צדקה הפעם. אולי היה עדיף שלא. נדמה לי שעוד מוקדם לסכם, למרות שהרשמים הראשונים לא חיוביים. היא חוזרת ומודה שטוב שבאה. אבל גם מזועזעת מהמצב. ומצד שני, אני לא בטוחה שהיא לגמרי מבינה את המראה שזה מציב מולה. אנחה. בסוף הכל יישכח, זה טיבה של המחלה הארורה הזו.  

      אהבתי

  2. יש איזו נחמה בכך שאמך כן מודעת ומבינה שמצבה טוב יותר משל חברתה . 

    ככל הידוע לי כשלאה גודלברג גססה היא אמרה לאחות בית -החולים :"אמא ,מה יהיה על אמא "..

    אהבתי

    1. כן, בין השתיים היא במצב הרבה יותר טוב. אלא שגם אני רואה היטב את המראה שהציבה רבקה בפניה. ואולי לא. אולי המדבקות יעשו את העבודה. אולי לא. הלוואי. 

      אהבתי

      1. המחקר על האלצהיימר מתקדם מאד. יודעים שמערכת חיזונית חזקה ומתפקדת, מצליחה להתמודד ואף להחזיר אחור את המחלה. חוקרת ישראלית (פרופ מיכל שוורץ) תגברה מ<a target=_blank href="

        ;>מש את המערכת החיסונית והצליחה לעשות פלאים ממש. ודר. (גם אישה) ב- MIT הצליחה להחזיר אחורה אצלהיימ<a target=_blank href="

        ;>ר באמצעות חשיפה לאור בתדר מסויים (זה ממש רוחני בעיני)

        אהבתי

  3. הבנתי שאמא שלך דמנטית אבל ללא אלצהיימר. האמת שאני לא יודעת בדיוק מה ההבדל או אם זה בכלל חשוב.
    מי יתן ויכולנו לסיים את חיינו בצורה מכובדת מבלי להגיע למצבים הקשים האלה.
    אני שוכחת שמות על הזמן ולאחרונה גם  מילים אבל אומרים לי שזה לא אוםמרם כלום. מה אני יודעת….

    אהבתי

    1. כל המחלות הדגנרטיביות הללו דומות זו לזו, על משקל המשפחות המאושרות של טולסטוי באנה קרנינה. אנחנו לא אומרים אלצהיימר, ובאמת אני לא יודעת מה ההבדל, חוץ מזה שדמנציה נשמע איכשהו פחות נורא. 
      אני שוכחת שמות כל הזמן. אומרת לתלמידים שלי מראש שאין מצב שאני אזכור את שמותיהם, ושיסלחו לי. נמאס לי לשאול בפעם העשירית ’מה שמך’. 

      אהבתי

  4. הסערה העצורה שבתוכך מחרישה את אוזניי. לבי לך ואיתך.
    ובצירוף מקרים מוזר אני קורא עכשיו את "הספר המשוגע" של חיים גורי, שבו ה-ATS בהחלט משחק תפקיד…

    אהבתי

      1. אני נהנה ממנו מאוד. קחי בחשבון שהוא יצא לאור ב1971 (ב"ספריה לעם" של "עם עובד")  ולדעתי לא הודפס מחדש מאז, כך שתמצאי אותו כנראה רק בחנויות לספרים משומשים או בספריות (או בבית ההורים – המקום בו אני מצאתי את העותק שאני קורא כעת).

        אהבתי

    1. לצערי זה נפוץ מאוד. די מדהים שאמא שלי והחברה הכי טובה שלה שתיהן לקו בזה. אומרים לי שיש פריצות דרך מחקריות בתחום. אני מאוד מקווה שכן, כי זה גרוע ממוות. 

      אהבתי

      1. במקרה של סבא שלי הדימנציה הקלה על המצב. סבתא נפטרה לפניו וזה הרס אותו, אז הדימנציה כמעט גרמה לו לחשוב שהוא נשוי לפיליפינית, זה דיי השכיח ממנו הרבה דברים, אבל זה גם ניוון אותו.

        זה מגיע עם הזקנה, ובעיקר כאשר מפסיקים להיות פעילים, זה לא פשוט.

        אני מקווה שיהיה רק טוב.

        אהבתי

        1. אני בונה על זה שהפעילות בתחום שלי נמשכת. הפנסיונרים באקדמיה ממשיכים לחקור, ממשיכים לבוא לכנסים, ממשיכים לפרסם, ובמקרים רבים גם ממשיכים ללמד. ההדרדרות של אבא שלי התחילה ביום שבו העיפו את הניסוי שלו מהמעבדה כי ’צריך את המקום’. לפני כן הוא היה עושה ניסויים קטנים ומוציא מאמר אחד לשנה. זה הטריף אותי שככה עשו לו, ובאמת שהמקום שהוא תפס היה שולי לגמרי, ולא ממש הפריע לאף אחד. הצעתי לו להתערב, אבל הוא כל כך נעלב מהם שהוא אסר עלי לומר דבר ולא חזר לשם יותר. מאז זו דהירה במורד. מזל שאני בתחום שבו כל שדרוש לי הוא ספריה טובה, וירטואלית ואמיתית, ומחשב. ושכל כמובן. יהיה טוב?

          אהבתי

  5. אלצהיימר זו מחלה נוראית
    למרות שאם תופסים בזמן ומקבלים תרופות זה יכול לעקב את התקדמות המחלה
    כל הזמן יש התקדמויות בחקר של המחלות האלה
    שעדיין נחשבות מחלות של "זקנה" (אבל כבר יש צעירים יותר שלוקים בהן) מחלות גריאטריות
    בטח יום אחד ימצאו פתרון גם לזה…

    אהבתי

    1. מקווה שבהקדם. יש תחושה קשה שמאריכים ימים בלי לחשוב על איכות החיים. לא מדובר רק בתפיסת מיטות והחייאה מיותרת של אנשים שהגיע זמנם, אלא גם בהחזקה בחיים של אנשים שחולים במחלות דמנטיות דגנרטיביות. שמעתי שעובדים על זה, ושכן יש לאחרונה דגש על האיכות ולא רק האורך. הלוואי. 

      אהבתי

      1. במדינה שלנו? ייקח עוד הרבה מאוד זמן עד שיאפשרו לא להחזיק בחיים אנשים שחולים במחלות מהסוג הזה
        הבעיה הכי גדולה היא שאם הם אנשים בריאים, הם יכולים לחיות ככה עוד שנים רבות
        איכות חיים…
        גם בעוד הרבה מאוד מחלות כשאנשים הופכים להיות סיעודיים, ולא מסוגלים לעשות דבר בעצמם, אין איכות חיים, לא באמת
        אף אחד לא רוצה למות, אבל אף אחד לא באמת רוצה לחיות ככה

        הבעיה העיקרית עם מחלות גריאטריות, זה שזה עניין יחסית חדש
        למה חדש? כי לפני 50-100 שנה אנשים לא הגיעו לגילאים מופלגים כמו היום
        בשנות ה50 וה60 כשאנשים נפטרו בשנות ה60 או ה70 לחייהם זה היה נחשב גיל מופלג
        היום אנשים מגיעים לגילאי 80 ואף יותר
        ולכן גם המחלות האלה, לא היו קיימות או בקושי היו קיימות

        אהבתי

        1. אני לא מסכימה עם ה’אף אחד לא רוצה למות’, כי באמת ’אף אחד לא רוצה לחיות ככה’. אני זוכרת את חמי שבפירוש הפסיק לאכול, אבל האכילו אותו בין אם רצה או לא. החברה של אמא שלי גם כן לא רוצה לחיות, אין לי ספק. בהבזקי ההכרה שלהם הם מבועתים. זה לא חיים. 
          ונכון שיש הרבה יותר אנשים שמאריכים ימים היום, ובגלל שפתרו הרבה בעיות כמו לב שפעם היה הקוטל הראשי והיום אפשר לעשות צינתור דרך הזרוע, וגם הרבה סרטנים כבר לא קטלניים נשארו המחלות המגעילות האלה. לא נותר אלא לקוות שהן בחזית המחקר, ושיימצאו הפתרונות. קנקן טוען אגב, שהדור שלנו יאריך ימים פחות מהדור הקודם, כי אכלנו הרבה אוכל מתועש עם רעלנים שמשפיעים על המחלות הללו ישירות 

          אהבתי

  6. היא קוצצת פטרוזיליה ומחט הפטיפון נתקעת – קופצת חזרה לאותם מקומות בתקליט…
    נראה שבאחרונה יוצא שאנחנו מחליפים ’רשמים’. מאוד קשה. למרות ואולי גם בגלל שיש לי נסיון קודם עם חמי – שלוש שנים עם המחלה הארורה הזו ועכשיו עם אימא שלי. 
    תחזיקו מעמד

    אהבתי

    1. הניואנסים, הם הסימפטומים המובהקים. אכן הקושי הוא לכל המעורבים: לילדים של, שחלקם מגיבים בהתרחקות בגלל חוסר יכולת להכיל את הקושי וחלקם חווה יום יום את הקושי מקרוב, לבני הזוג, לחברים, ולחולים עצמם. מחזירה חיבוק עצוב לקבוצת התמיכה הזו, שנחזיק כולנו מעמד 

      אהבתי

  7. אני מקווה שזה באמת יעזור לתקשר עם אמא שלך לגבי המראה שהוצבה לפניה. לא אותה מחלה, אבל אותו דד אנד מחורבן.

    ועדיין, כמה קשה בשבילה לחוות את זה, וכמה קשה לך לחוות את הקושי שלה, שהיא מזדעזעת אבל נופלת לאותם המקומות, חוזרת על השיחה, מאבדת את עצמה, ואת בתמורה מזדעזעת כצופה.

    אהבתי

    1. הזעזוע הנורא לי אישית קרה לי לפני כארבעה חודשים כשאמא שלי שכחה את השם שלי. אני מתעקשת שלא להשאר בזעזוע, אחרת אולי יקשה עלי לבוא לבקר. אני חייבת לצאת מאזור הנוחות שלי ולהיות שם איתם למרות הקושי. אבל אלוהים, כן. זה קשה. 
      ובכל זאת יש גם פס כסף: באופן פרדוקסלי אמא שלי, שהיתה אישה דעתנית ועקשנית והתקשיתי איתה מאוד לאורך השנים, נוחה לי יותר עכשיו. פעם לא הייתי מסוגלת לשהות איתה באותו חלל יותר מחמש דקות, עד כדי כך היא היתה מטריפה אותי. היום יש בה משהו רך, מכמיר לב, ואני נאחזת בו. כמו להתחבר לאמא שלי הילדה. לא בטוחה שזה מובן. 

      אהבתי

      1. דווקא כן מובן לי, ואולי זה מנגנון התמודדות כדי להיות מסוגלת לחזור. זה דורש אומץ, לראות את ההדרדרות. ואם יש דרך לחוש בזה מידה של הקלה, שלא לדבר על שיפור היחסים, אז טוב שכך. להיאחז בכל נקודה חיובית.

        אהבתי

        1. נדמה לי שזה קצת מנגנון אנושי כללי, שמתחבר גם לתכונת ה’הכי טוב’ שמאפיינת אותי (לפעמים למגינת לבם של אחרים) – לראות את הצד החיובי של כל עניין. לא שיש צד חיובי בדרדור המנוול של הדמנציה, רק שמבחינתי הוא באמת מאפשר דברים שלא היו אפשריים קודם. חבל שהיה צריך את הדמנציה בשביל זה, אבל זה המצב. אני גם לא כועסת עליה עכשיו שככה היא ’עושה’ לנו, תהליך שקורה לאחרים במצב הזה, גם אם זה לגמרי לא רציונלי. 

          אהבתי

          1. הייתי קוראת לזה לראות את ה-silver lining לסיטואציה שהיא באמת נוראית. 

            לדעתי זו תכונה שראויה להערצה, על פי כמה וכמה שזה מאפשר לך למצוא חמלה ואהדה כדי אמא שלך, מה שיכול לשמש לטשטש את התחושה היותר בעייתית שהייתה פעם.

            אהבתי

  8.  עצוב מאד ואין לי מילים מנחמות.
    נאמר לי שהמחלה מדלגת על דור, לא יודעת אם יש בזה נחמה אבל אולי בזמן הזה תמצא תרופה. 
    בשבוע שעבר כבר חששתי שאולי מתחילים להופיע לי סימנים של המחלה, אני מוציאה מילים מהפה שכלל לא התכוונתי אליהן.
    גם כשאני כותבת אני מגלה שגיאות כתיב שלא ברור לי איך עתכן שאני כתבתי אותן. 
    הזיכרון שלי מאז ומתמיד היה סלקטיבי מאד. 
    אלא שאם שוכחים שמות זה פחות משמעותי (כמו שעתה קנקן בפוסט שלו, בעוד שמות עצם מעידים על בעיה).

    אהבתי

    1. לא שמעתי שמדלגת דור, ונדמה לי גם שאמא של אמא שלי היתה דמנטית בסוף, אלא שאני נולדתי הרבה אחרי מותה, כך שאצלה זה היה הרבה יותר מוקדם, בשנות השישים שלה. כבר עכשיו יש דברים שלא היו לפני עשור כמו המדבקה הזו שאמא שלי שמה כל ערב. יש מצב שזה באמת שומר על המצב הקיים, או לפחות מאט את קצב ההדרדרות.
      אם את שמה לב לזה – זה מן הסתם משהו אחר. אבל באמת שכדאי לבדוק כמו שהוא אמר. אם יש דרך לעצור את זה אז כמה שיותר מוקדם. 

      אהבתי

  9. כשהתחלתי לקרוא זה נראה כאילו את חוזרת בזמן ושתתארי משהו שהיה בילדותך,

    ההמשך היה קשה , אין נורא יותר מלאבד חברה טובה ,כך חשתי כשאיבדתי חברים לאחרונה
    אם לא חושבים על המחלה זהנראה כאילו אימך לא יכולה להתמודד ולכן חוזרת על עצמה . הכי נורא בעיני כשאומרים עלאדם שטוב מותו . אף פעם לא יכולתי לסבול את המשפט
    כשסיפרת על ביקורך אצל אימך נזכרתי בספר היוצא-מן-הכלל’-ביותר "שבת" מאת מקיואן , מסופר שם על יום בחייו של מנתח מוח , ואיך הוא מתמודד עם המציאות ספר מעורר שאלות רבות , במפגש שלו עם אמו תוך כדי התקלויות שלו במציאות הוא מתאר כל כך יפה כל כך אמין וכך אנגלי את הביקור אצל אימו הדמנטית

    אהבתי

    1. אבדן חברת ילדות כזו אכן שקול לאבדן אחות, וקשה מנשוא, כי אין טקסים והכרה ושבעה לחברים. רק כאב גדול. זוכרת כשסבתא שלי, שהאריכה ימים ובבריאות יחסית עד גיל 97, איבדה את החברה האחרונה שלה. לא הבנתי אז את הצער העמוק שלה, כי משפחה, וילדים ונכדים ונינים, אבל היום אני מבינה היטב. 
      נשמע ספר כלבבי, אם כי אני לא בטוחה שאני מסוגלת כעת לקרוא ספר שהוא מראה מדויקת כל כך למה שקורה לי באמת. אולי בעוד כמה שנים. 

      אהבתי

      1. אוי לא , אל תחכי עם ’שבת’ זו יצירת מופת חד פעמית , האפיזודה עם האמא תופסת מעט נפח והיא לא העיקר , את תיהני מאד זה ספר סופר דופר. אינטליגנטי
        גם אני זוכרת שאבי אמר אין לי יותר חברים , לא ידעתי להבין מה הוא מרגיש אבל הבנתי שזה חזק , הוא היה כ כ חנוק כשאמר זאת

        אהבתי

    1. ממש כך, צובט בנימי הלב. השלמתי ככל שניתן עם המוות הצפוי של הורי וגם שלי עצמי. הבעיה שלי היא עם ההדרדרות בדרך לשם, עם אבדן היכולות הגופניות, המנטליות, האינטלקטואליות שמותירות את האדם חסר אונים, תלותי וגם כואב. על זה הייתי מוותרת, לו הבחירה ניתנה בידי כמובן.

      אהבתי

  10. פוסט יפיפיה ומכמיר לב כמו שרק את יודעת לכתוב. זה שובר לב ואפילו מפחיד, לראות את ההורים הנפילים שלנו, ברגעי המשבר האנושיים שלהם. ברגעי מחלה ובמיוחד מחלה מנוולת כזו.

    אהבתי

    1. זה אכן נורא, ואני מבינה את אלה שתופסים מרחק (גם אם לא מרשה לעצמי לנקוט בבריחה). 
      בסרטון (הקצר. עוד לא ראיתי את הסרטון של החוקרת ממכון ויצמן במלואו) שהפנית אליו בתגובות מדברים על צפי של אחד לשלושה בארה"ב מבין המבוגרים שיחלו באלצהיימר. מדובר באמת מגפה בממדים אפיים, אולי בגלל שהצלחנו לחסל את הרוצחים הקודמים, כמו מחלות לב וסוגים רבים של סרטן. המשמעות היא שזה האויב הבא בחזית המחקר. אני מקווה.

      אהבתי

      1. ואז כשכולם, או לא כולם, אפילו רק 10% או 30% יגיעו ל 120 בצלילות יחסית… מה אז? מעניין איך העולם יראה אז? 
        אני מקווה שתהיה פחות אלימות, כי לאנשים מבוגרים יש יותר מה להפסיד ממלחמה 

        אהבתי

        1. שאלה טובה. אני מניחה שכל רעיון הפרישה יתפוס מימדים אחרים (כי מי יוכל לממן 60 שנות פנסיה?), ושיהיו גם שינויים משפחתיים משמעותיים. בטוח כתבו על זה ספרים. 

          אהבתי

  11. היה לי קשה בתוך הקריאה (החדה כהרגלך) הפעם.
    יש משהו, איזה ערוץ פתוח הישר אל תוך הלב של אימך, משהו בה מרגיש כל כך רך, מלא חום ואהבה.. ממלא את ליבי בחמלה כלפיה (או שאלו דמיונות שלי, אך כך אני חווה אותה דרכך).
    עם זאת, הפוסט ממחיש כמעט פיזית את הלופ, את חוסר האונים של מי שמתבונן בו מבחוץ, בו בעת משהו על איך זה מרגיש מבפנים –  בפנים של מערכת היחסים שלך איתה. הלופ הזה… כולא, 
    והכלוא, לא ממש יודע שהוא כלוא (אולי עדיף?).
    משהו מהבפנים ומהבחוץ מוצג בצורה כל כך חדה, וצלולה, הכנסת אותנו ממש פנימה לעומק.

    אהבתי

    1. "לא אין טירה אל תביט עליה היא איננה/אין מה לרוץ ככה/אין יותר שמיים/ הגבירה כבר מתה/אין נהר בלי מים/ עברתי רק כדי לראות"

      (הם מאוד מחוברים לי שני השירים, לא יודעת למה, שעה עד שמצאתי אותו).

      "קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה, מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות"

      מחבקת.

      אהבתי

      1. הקושי שלי כנראה עבר דרך הקריאה. את צודקת לגבי הרכות, לא רק פנימית, היא רכה גם בחוץ, וזה כל כך אחר מהחוויה שלי איתה לאורך השנים. הנה הקצוות האלה, אפילו במילים, קושי ורכות. והמילים של השירים שהזכרת עם החיבוק היו בדיוק במקום 

        אהבתי

  12. אוי כמו מניפה, מה אומר ומה אגיד. קשה הסיפור של אמא שלך. קשה הסיפור של הזיקנה והתפוררות התודעה. אני מאמינה שעם השנים ידעו להקל ולשפר את המצב, אבל לתקן לגמרי קשה לי להאמין שאפשר יהיה, ואולי כן. מי יודע. 

    הייתתי בשבוע שעבר בהרצאה על הזדקנות. אלו היו מעיים של זבובים, ועדיין, הנזק שהגיל גורם מזעזע, כי התאים שלנו בדיוק כמו התאים של הזבובים.

    צר לי על אמא שלך, אבל יש לה מזל גדול על אבא שלך, על אחותך ועליך.

    אהבתי

    1. תמיד יכול להיות גרוע יותר, ועדיין כשרע זה רע לתפארת. מחר אני נוסעת לכנס, ולראשונה בחיי ההרצאה עדיין לא מוכנה. לא מצליחה לפנות את האנרגיה הדרושה לעניין. חשבתי שכתיבת הפוסט תעזור, והיא אכן עזרה, אבל כנראה שלא מספיק. 

      אהבתי

    1. תודה, שדות יקר! הכנס אכן עזר. יומיים אינטנסיביים של עיסוק אינטלקטואלי וחברתי, והרבה ניתוק מהארץ והבעיות. קרו גם דברים נוספים, אולי אקדיש להם פוסט. צריכה עוד לעכל אותם. 

      אהבתי

  13. את כותבת מדהים. אולי כבר כתבתי לך את זה מתישהו, כי זו דעתי על רוב הפוסטים שלך. ובסוף את מצרפת פנינים של ממש.
    אני לא מכירה לעומק את המצב של אמך- אבל כל עוד היא לא מודעת למצבה, לדעתי יש משהו מעט מנחם בעובדה שזה עצוב מאוד אבל רק מהצד שלנו, המודעים.
    הספר של מירה מגן "עיניים כחולות מדי" מדבר הרבה על הנושא הזה. קשישה שנמצאת על קו התפר בין להיות מודעת למצבה לבין לא להיות בטוחה האם היא עושה את עצמה או איבדה שליטה.

    אהבתי

    1. תודה . אמא שלי כן מודעת למצבה, היא קוראת לו ’החושך מתגבר’. אני לא בטוחה שיש לי אנרגיה לקרוא על הנושא, גם ככה זה תובע ממני המון, אבל על הספר הזה שמעתי מכמה כיוונים. שומרת לי אופציה לקרוא אותו בעתיד. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s