למחרת

אמא שלי יושבת ליד שולחן הפורמייקה הצר במטבח וקוצצת פטרוזיליה לסלט. על קרש החיתוך כבר נערמה ערימה של שמיר קצוץ, וכעת היא קוצצת בתנועות מדודות את עלי הפטרוזיליה,
מגביהה אותם לערימה מקבילה לצד השמיר, שתי גבעות סימטריות ירוקות. הכל נראה כל כך נורמלי שאני מחייכת, מצפה שאמא תגיד לי לשטוף ידיים ולשבת ליד השולחן, ותדליק את הרדיו המכוון לרשת א' על התוכנית לאם ולילד, ומיד נשמע ביחד את הרוח דאנש בקולו של מוטי ברכאן, בכנפי אעוף לאן שרק ארצה.

איך היה הביקור אצל רבקה, החברה הכי טובה שלך, אני שואלת. בתמונות שאחותי שלחה רואים את השתיים נופלות זו על צוארה של זו, מין פגישה שכזו בין שתי חברות נפש. פניה של אמא
שלי מתכרכמות. זה היה נורא, היא לואטת. את מכירה את רבקה, היא שואלת אותי? ודאי,
אני מהנהנת, אני מכירה אותה מאז שנולדתי. החברה הכי טובה שלך, מבית הספר, זו
שמכירה אותך כל החיים, שותפה לכל המהלכים, יודעת את כל הסודות. היא לא מדברת,
אומרת אמא שלי, ומחקה את הפנים של רבקה. יש לאמא שלי מימיקה דרמטית לא רעה בכלל,
ואני לגמרי יכולה לראות את רבקה כשאמא שלי עושה פרצוף של אלצהיימר, העיניים
מזוגגות, זוויות הפה שמוטות. רבקה רוצה למות, אומרת אמא שלי. היא כבר כלום, אפילו לא
אפס, היא מתחת לאפס. היא לא בן אדם, היא. היא. אמא שלי מחפשת אחר אנלוגיה מתאימה.
עכבר, אומרת אמא שלי ואני נרעדת. פרחים לעכבר לבן. יש לה עובדת זרה, ממשיכה אמא
שלי, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב, הבעל של רבקה, אומר שהיא
בת 32. צריך להגיד לה כל דבר. אף פעם לא דברתי כל כך הרבה עם זאב, ממשיכה אמא שלי
לתאר את הביקור, רבקה ישבה בצד, לא דיברה. רציתי לסדר לה קצת את השיער, שלא יפול
לה על העיניים, אבל היא לא נתנה לי. מפעם לפעם היא אומרת מילה, אבל לא ממש מובנת.
אחר כך עזבה את החדר והלכה לחדר שלה. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב.

לרגע אמא שלי נשמעת נורמלית לגמרי. הביקור זעזע אותה. אני מנסה לנווט את הזיכרון שלה,
לבדוק אם אפשר להטיל אלומת אור גם על הצד החיובי. היא זיהתה אותך? היא שמחה שבאת, אני שואלת. כן, מאשרת אמא שלי, נראה שהיא שמחה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב אומר שהיא בת 23. אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם זאב. את מכירה את רבקה?

את שמחה שבאת לבקר אותה? אני עוצרת אותה. כן! אומרת אמא שלי, טוב שבאתי לבקר. אבל זה היה נורא. עדיף למות. זה לא חיים. היא לא בן אדם. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ.
נראית כמו ילדה קטנה אבל זאב אומר שהיא בת 27.

אמא שלי ממשיכה לקצוץ את הפטרוזיליה, למרות שהחתיכות כבר קטנות מאוד, פירוריות. אבא שלי נכנס למטבח, גורר רגליים במכנסי פיג'מה. היא לא החליפה בגדים לכבודי, נזכרת אמא,
באה בפיג'מה. יש לה עובדת זרה, לא יודעת מאיזו ארץ. נראית כמו ילדה קטנה, אבל זאב
אומר שהיא בת 26. אבא שלי מחייך חצי חיוך. שימי חצי מערימת הפטרוזיליה וחצי מערימת
השמיר בתוך הסלט, ואת השאר תשמרי בקערות זכוכית במקרר, הוא אומר לאמא שלי. מציץ
בסלט ואומר, תוסיפי עוד עגבניה אחת, ותחתכי גם חצי תפוח לתוכו, זה מוסיף טעם.

כשאני מסתכלת שנית בתמונות שאחותי שלחה, רואים בברור שזו אמא שלי שמחבקת את רבקה חברתה, זו אמא שלי שנופלת על צוארה. רבקה עומדת שם עם חיוך קפוא ומבט אטום, וידיה לצדי
גופה.

הירוק היום
ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום – עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.

(למחרת, לאה גולדברג)

כרזה לעידוד ההתנדבות לחיל הנשים הבריטי (עיצוב: האחים שמיר)