שדה עזים

אחרי שגיליתי שאבד לי, נכנסתי לבהלה קלה. הוא יודע דברים שאני כבר שכחתי, ושכחתי ששכחתי. את רובם אני מכירה, גם אם לפעמים בגירסה שונה מעט, אבל הוא הכי מעודכן. איך אסתדר בלעדיו. דבר קטן כל כך, חצי אצבע אדומה ושחורה שעשויה להבלע בכיס בין מטבעות ומפתחות, משמעותי כל כך לחיי. אני מנסה לשחזר היכן אבד. זה היה במהלך הכנס לפני הפסח, אולי הפלתי אותו בחדר שבו ניהלנו את הדיונים, אולי במסעדה במהלך ארוחת הערב החגיגית. אני ממתינה בסבלנות למנקה שתסיים את שיחת הטלפון האינסופית שהיא תמיד מנהלת, ומקבלת ניע ראש שלילי; מתקשרת למסעדה, מתארת אותו, שואלת אם מישהו ראה דיסקונקי קטן אדום שחור, אולי התגלגל לשירותים לפינה מאחורי סלסלת המגבות? הבחורה נשמעת אמפתית במידה, היא תשאל, אבל אני לא שומעת ממנה לאחר מכן דבר.

עם החמסין הראשון קמלו שדות הפרגים, הצהיבו גבעולי החיטה והברקנים בשדות, ורוח רעה נשבה במדינת ההורים. היצור ההיברידי המורכב מהראש והתכנון של האב וממעשיה
של האם מקרטע, ונפערים בו סדקים, כמו בגד שקטן ושוב אינו מתאים, ותפריו מתפקעים. תפקוד
קוראים לזה, והוא מורכב מדברים שאנחנו עושים מבלי לחשוב, כולל תכנון מראש והוצאה
לפועל של התכנון. דברים טריוויאלים כשהכל תקין, כמו לקום מהמיטה ולהחליף בגדים,
ולהתרחץ ולאכול ולשתות ולעשות את הצרכים. כשהיום נגמר ואמא שלי לא שכחה לאכול ולקחת
את התרופות שלה, ואבא שלי לא נפל אנחנו נושמים לרווחה. עד הבוקר הבא. וכבר עולה על
הפרק השלב הבא, והוא כולל כיסא גלגלים, ועובד זר, אולי אפילו שניים, ומעבר מהדירה
הכוכית שלהם העולה על גדותיה בשקיות ניילון וניירות שאמא שלי מסרבת לזרוק, ומבית
הדירות שהמעלית שבו צרה מכדי להכיל כיסא גלגלים, לדירה צמודה לבית אחותי.

המחשבה על שינוי כלשהו שיכריח אותה לעזוב את הבית או להכניס אליו אדם זר
מבעיתה אותה. אני אברח מהבית, אומרת אמא שלי, הו האירוניה. אני מלווה אותם לגינה
הציבורית, תומכת בצעידה הרועדת של אבי. זו שעת אחר הצהרים והגינה מלאה בילדים,
הורים עגלות וכלבים. הספסלים מלאים, מעיר אבי ביובש כשאנחנו מתקרבים, ואני אומרת
לו אל תדאג. ואכן הספסל הראשון שאנו מתקרבים אליו מיד מתפנה. אמא שלי ממלמלת 'אונבֶּרופֶן' כשאני מדברת על המעבר ההכרחי כשאבא שוב לא יוכל ללכת בכלל. טוי טוי טוי היא מוסיפה, אלה דברים שאין להעלות על דל שפתיים. היא נזכרת באבא שלה. הוא עמד לעבור מביתו אבל לא הספיק. מת לפני. כך יהיה גם איתי, היא מבטיחה, אני אמות ולא אעבור.

בין הצרכים שלו לצרכים שלה אין החלטה טובה. הוא זקוק לבית נגיש. אפשר
עקרונית להנגיש את הבית שלהם, אבל זה אומר שיפוץ מסיבי, שבירת קירות, בניית אגף
לעובד זר. ממילא יצטרכו לעקור מן הבית לחודש או חודשיים. היא מתבצרת בעמדתה. לא
רוצה היא אומרת, כמעט רוקעת ברגליים בכעס. לא עוברת מן הבית. לא רוצה גם שאדם זר יסתובב לי כאן. הזיכרון לטווח קצר אבד לה לגמרי. כרגע היא מתנהלת בבית שהיא מכירה עשרות שנים. אם נעביר אותה היא תקום כל בוקר מחדש למקום בלתי מוכר. אבל כך יהיה גם אם נשפץ את הדירה הנוכחית שלהם. אחותי ואני מדברות על זה, הולכות סחור סחור. לא רוצות
בכוח. אבל לא רוצות גם לחכות לנפילה הבאה של אבא, זו שתשבור לו עצם, שלאחריה כבר
אין תקומה. שני האחים האחרים מדברים "אידיאלית", לא מבינים שהמציאות מזמן השתנתה.

היום אחותי מתקשרת אלי צוהלת ושמחה. אמא לא זוכרת תוכן של שיחה, אבל
היא זוכרת מה הרגישה. אחותי לקחה אותה לבית הפוטנציאלי, הראתה לה את הרחוב, את
הגינה הסמוכה, את המרכז עם הפעילויות במרחק הליכה. אמא דימיינה שהבית נמצא על גבעה
בחולות. שתהייה מבודדת לגמרי, ולכן התנגדה. עכשיו יש שם התלהבות. הסכמה. את קוסמת,
אני אומרת לה, ומרגישה איך המועקה מתחילה להתמוסס. אני מקבלת מייל מקריסטיאן. חזרתי
מהכנס לגרמניה, הוא אומר, וגיליתי שבין החפצים שלי מצוי דיסקונקי קטן, אדום שחור. שלך?

Clifford Coffin, 1949

75 תגובות בנושא “שדה עזים

  1. כמה קשים שינויים, הלב נכמר. יש בזקנה משהו ילדותי עד שהוא כמעט מוכר מהחוויה האישית, הראשונית. כאילו היינו בעצמנו פעם במקום הזה של "לא רוצים". הנה תזכורת איך להפוך שינויים למוכרים, לאט לאט. בהחלט גאונה, האחות. גם טובת לב ומבינת לב. לא יודעת אם היא עושה כל זאת (=הטיפול בהורים) כי היא יודעת לעשות זאת כלכך טוב, או שהיא יודעת לעשות זאת כלכך טוב כיוון שהיא זו שעושה זאת. בכל מקרה – אין טוב ממראה עיניים לטשטוש פחדים. נכון בהרבה מצבים, כשחושבים על זה.
    והדיסק – האפי-אנד קלאסי. סוף טוב הכל טוב. יש להם נטייה, אלה, ללכת לאיבוד, להישכח במחשבים זרים או גרוע מכך – בכיסים של ג’ינס ולהתכבס. מבחינתי הם אינדיקציה לכך שהטכנולוגיה סופה להיות גולם שקם על יוצרו, מחכה שנהיה תלויים בה לגמרי (בלי לגבות בשום מקום) ואז שובתת או שובקת והופכת אותנו לעבדים נרצעים.
    כל חיי בערך נמצאים על גוגל דרייב’ס שונים ומשונים, מלבד התזה אותה אני לא מגבה בשום מקום. גוגל דרייב אומנם לא יכול ללכת לאיבוד, אבל אני מניחה שיש מגוון דרכים אחרות בהן נשימתי יכולה להיעצר בבהלה בהקשרו.

    אהבתי

    1. הזיקנה ילדותית במובנים הכי בסיסיים של החוויה: תלות באחרים, שינה לא רצופה, תחושת איבוד שיווי משקל. האיום שלה ’אני אברח מהבית’ היה מכמיר לב כשם שהיה מפתיע עד גיחוך. הרי גם ילד שמאיים ככה לא באמת יכול לברוח מהבית. 

      אהבתי

  2. את מאמינה לי שדמעות חונקות לי את הגרון כשאני קוראת את הפוסט הזה?
    והחיבור הזה – בין ה"זיכרון החיצוני" הקטנטן שאבד לך לבין מה שקורה לאמך….
    אמרתי לך כבר איזה כיף שאת בכל זאת כותבת?????
    ההורים המזדקנים מתקשים ומהווים אתגר לא פשוט לילדיהם, וכמו אצלכם הרבה משפחות גם מתקשות למצוא את הפתרון האידיאלי, והרבה פעמים חלק מהאחים חיים באיזו לה לה לנד בהקשר הזה. מברכת (כמוך) על אחותך. 
    מאחלת מעבר חלק יחסית……ותמיד הרבה בריאות

    אהבתי

    1. ודרך אגב – אני מאז שהגאדג’ט הזה יצא לשוק – לקחתי את שמו מילולית ואני תמיד משחילה אותו על מחזיק המפתחות שלי. ככה לא יילך לאיבוד כל כך בקלות………

      אהבתי

      1. היה לי דיסקאונקי שאכן הושחל על צרור מפתחות, אלא שהצרור התולה משך את הדיסק ובסופו של דבר החלק שסביב החור של הדיסקונקי נשבר. אולי צרור המפתחות שלי כבד מדי 

        אהבתי

    2. אמא שלי קוראת למה שקורה לה ’חושך’. היא מודעת לתהליך, ואומרת, החושך הולך וגובר. זה מבהיל אותה מאוד. 
      ותודה על הדמעות. מן הסתם הן מהדהדות תהליך שלך, כמו תמיד, אבל ההזדהות הזו עושה לי משהו. טוב לדעת שאת מובנת ולא לבד.  

      אהבתי

  3. צרות בצרורות,  ואז בשורות טובות בצרורות.  האיזון ביקום נשמר 🙂

    מה שאת מתארת מוכר להבהיל.  

    וגם האונברופן מוכר. אני מניחה שזה בגרמנית,  אבל אמי הייתה משלבת את זה בהונגרית שלה.  אני לא יודעת מה זה,  אבל היא תמיד שילבה את זה בהקשרים של ’בלי עין הרע’.  

    רק טוב שיהיה.  אחיות קוסמות הן מציאה,  זכית.

    אהבתי

    1. לא יכולתי לכתוב על זה לפני האיזון, למרות שהחיים לא בהכרח מאוזנים תמיד. אולי כי בסיפור הזה שאנחנו מספרים לעצמנו צריך סוף טוב, גם אם הוא רק סוף הפרק ולא סוף פסוק. 
      אונברופן בגרמנית אכן, ולא שאלתי אף פעם, אבל נדמה לי שאמא שלי שהיא צברית מלידה, מצטטת כאן את אמא שלה, כמו ביתר הפתגמים והמשפטים שמלווים אותה. נדמה לי שבתרגום לאנגלית זה יהיה משהו כמו unmentionable – וזה אכן בא עם הטוי טוי טוי נגד עין הרע.
      זכיתי לגמרי באחות קוסמת. אין לי שום ספק בעניין. 

      אהבתי

      1. בדקתי עכשיו במילון של יעקב לביא,  ששם כתוב,  שחור על גבי לבן:
        בלי עין רעה! = unberufen
        (כולל סימן הקריאה).

        הפועל berufen פירושו שם ’לקרוא, לזַמן’,  מן הסתם גם את המזל הרע,  והביטוי 
        berufe es nicht (=אל תזמן את זה) מתורגם שם כ-"אל תפתח פה לשטן’.

        אמא שלי הגתה את זה עם m ולא n,  כנראה כמו שהוגים impossible במקום מה שהיה צריך להיות, in+possible.  והיא השתמשה בזה דווקא כשהביעה התפעלות ממשהו. 

        סליחה על ההצפה,  סתם הסתקרנתי 🙂

        אהבתי

  4. התמודדות לא פשוטה עם כל העיזים האלה .. 

    בנאלי לציין שהחוזק של המשפחה ניכר בתקופות כאלה ,אז גם מבינים מי מתגייס עוזר ועושה ומי על תקן של  "נותן  העצות ". 

    מעניין שהפוסט עוסק בזיכרון וכל השבוע הוא הרי שבוע של זכרונות -פרטיים ולאומיים . 

    הרבה כוח ושבת שלום 

    אהבתי

    1. המשפט על הזכרון הלאומי והאישי. לא חשבתי על זה, אני כל כך עמוק בתוך הסערה המטלטלת הזו. ואת צודקת – זיכרון הוא הרי העניין של המהות. גם האישית, גם המקצועית, גם הלאומית. בלי זיכרון היינו צבר של תאים, שגם הם מתחלפים תדירות. 

      אהבתי

  5. הלב נחמץ והסימפטומים כל כך מוכרים שהייתי חייב להקריא ליהל את הפוסט,חולי האלצהיימר נאבקים בשארית זכרונם בדברים מוכרים ובטוחים ואני ודאי לא מחדש לך דבר. יהל הוציאה אחרי חודשיים בדיור המוגן את אבא שלה לטיול בפארק והוא חזר מעורער לגמרי עם נסיגה במצבו וזה אחרי שהעו"סית שם המליצה להוציא אותו.
    הלב נחמץ לקרוא את הנסיונות של הורייך היקרים לשמור על שפיותם גם כשהם חולים במחלה מחורבנת וודאי מבינים שדרוש שינוי.
    זה לא קל ואני כל כך מבין את זה רק ממליץ לשבת לשיחה עם שאר האחים ולנסות לגייס אותם כפי יכולתם לעזרה ואולי גם נכדים גדולים. זה ילך ויעשה קשה יותר ויותר.

    אהבתי

    1. אנשי המקצוע חוזרים ואומרים לנו שלמרות הסימפטומים המשותפים כל מקרה לגופו. אותה רופאה אמרה לנו לא להוציא את אמא מהבית אפילו לליל הסדר, ומאידך גיסא להוציא אותה אפילו בכוח, כלומר להוציא צו אפוטרופוס עליה כדי להעביר אותה לבית החדש. מזל שאחותי הצליחה לשכנע אותה בדרכי נועם. 
      אבא שלי צלול לחלוטין, והגוף שלו בוגד בו בכל כך הרבה דרכים. הוא אומר לי בקבלה מלאה שזו דרך העולם, ואני רק רוצה לחבק אותו. 
      אשר לשיחה עם שאר האחים, זה מורכב. הם גרים רחוק מאוד, וגם, כפי שהבנתי השבוע, הם עוד לא הבינו את ההדרדרות הנוכחית במצב. אחד הקשים אם לא  ה- ויש לזה קשר לדעתי גם לתפיסה העצמית. זה מאוד מאיים כשהורה הופך תלותי וסיעודי. איפה זה שם אותנו, הילדים של. מי יחבק אותנו ויגיד לנו שהכל יהיה בסדר?

      אהבתי

  6. זכור לי כנס לפני מספר שנים כשאני בקהל ואת על הפודיום, קופצת מה’מקפצה’ לתוך המים ומתחילה לסחוף אותנו בסגנון הייחודי שלך ועם הרמת המבט הראשונה לקהל ולמסך הלבן מסתבר ש…כן. הדיסק און קי נעדר ממקומו 🙂
    אם באותה ח’תכת פלסטיק עסקינן – כל הכבוד לה על ההתמדה, היא הגיעה ממש רחוק !
    (בריאות להורים ואורך רוח לך ולאחותך)

    אהבתי

    1. אני מניחה שאותה הרצאה עדיין שוכנת אחר כבוד בדיסקונקי הזה. לא מוחקת ממנו דבר, רק מוסיפה. איזה מזל שעוד שלושה שבועות אני בכנס בגרמניה באותה אוניברסיטה ממש של קריסטיאן – שיתוף פעולה בנושא אחר לגמרי.  

      אהבתי

  7. למה למה מחכה לכולנו מצב כל כך חסר כבוד לקראת סוף חיינו. למה. למה אנחנו לא נגמרים בבת אחת. למה. אני חושבת איך אני אתנהג בזקנתי. כבר עכשיו הזכרון לטווח קצר מקרטע…
    פוסט מרגש וסיום שעושה טוב על הלב למרות הקשיים שבעצם לא הסתלקו.
    והתמונות שאת בוחרת זה כיף אמיתי!

    אהבתי

    1. השבוע נתתי הרצאה ובקהל ישבה אישה שהכרתי היטב: היא כיום בת 97, עדיין נוהגת, לומדת. מדהימה. יש גם כאלה. אני בונה על זה שאם ממשיכים לעבוד או להעסיק את המוח (סרטים, יקירתי), זה מאט את התהליך. אבל להגיד לך שאני לא חרדה מהתהליך? לא יכולה.  

      אהבתי

  8. כאילו התמונה מרמזת שכל מה שצריך לעשות זה לחכות לפתק בבקבוק
    הלואי וזה היה ככה . לך זההצליח הפעם
    הדיסק און קי קטן וממזרי צריך לשמור עליו כמו ששומרים על טבעת יהלום אבל לא עם הטבעת שלא ישרט חלילה או כמו על צרור המפתחות אבל לא איתן שלא ישרט חלילה , בקיצור יקר מציאות , כמעט כמו תינוק 

    אהבתי

    1. מעניין שזה מה שהתמונה אמרה לך. אני אהבתי את השנה שלה, 1949, שבה אמא שלי היתה בת 18, בערך בגיל של הנשים הללו שבתמונה. גבעת החול שעליה הן יושבות וממתינות (למה?) היא הגבעה שאמא שלי ראתה בדמיונה כששמעה על הצורך במעבר דירה. אסוציאציות פרועות למדי כמו תמיד, ואיכשהו הפתק בבקבוק אצלי הוא תמיד שד, וכמו כל שד, לגמרי לא צפוי. 
      דיסקונקי תינוק! השם כבר מתחבר לי: תינוקונקי 

      אהבתי

  9. קודם כל עצה מעשית: תגבי את התוכן שיש על הדיסק און קי למקום נוסף שלא יאבד לנצח אם יאבד שוב.

    ולגבי ההורים, אני מאד מתחברת למאבק הסיזיפי של ההתמודדות עם הקשיים. שוב ושוב ושוב אותו קושי ואותו חשש מהיום שיבוא מחר ואין מושג מה יביא איתו. חשש מאד מציאותי למי שמתמודד יום יום.
    לא כתבת מה הם הפתרונות האידאליים הלא מציאותיים של אחייך, אבל אפשר להניח שהם פחות מעורבים ולכן זה מרגיז בעיקר. (אותי כמובן).
    אין על אחותך המופלאה, היא מדהימה.

    אהבתי

    1. רוב החומר על הדיסקונקי מגובה, אלא שאני יודעת ששם תמיד תהיה הגירסה העדכנית ביותר, גם אם השינויים אינם גדולים. 
      אין לאחים ה’רחוקים’ (הם רחוקים פיזית. גרים בקצות הארץ) שלי פתרון של ממש. זו הנקודה שאליה אנחנו שבים בכל פעם שהדיון יורד מהפסים. הם סבורים שהמצב הקיים יכול להמשך גם עוד שנים, לא מבינים אותו לאשורו וגם לא את המחיר שזה גובה מאחותי הצעירה שנמצאת שם יום יום כמה פעמים ביום. אני חוזרת ואומרת לאחותי הצעירה שהם פשוט עוד לא עברו את התהליך הלא קל של הפנמת ההדרדרות של ההורים. כשהם באים לביקור של כמה שעות פעם בשבוע הם רואים תמונה מסויימת, ולא מבינים מה המצב האמיתי היומיומי ואיך חייבים להערך לבאות, אחרת הבאות יתפסו אותנו לא מוכנים בכלל במצב חרום נוראי. 

      אהבתי

  10. סוף טוב, הכל טוב. לפחות עד לסיפור הבא. ומה שאזכור במיוחד מהפוסט את התאור "האחים שמדברים אידיאלית".
    יצא הפעם לקרוא את התגובות. האם זה רק נדמה לי שמישהו כאן זיהה מי היא כמו מניפה?

    אהבתי

    1. ’אידאלית’, מסתבר, זה לבישת משקפיים ורודים במובן הכי בעייתי של המילה.
      אתה חושב שהוא זיהה? אני חושבת שזה מה שהוא חושב. פעם הייתי סוגרת את הבלוג בגלל רמז שכזה. היום אני רק מחייכת. 

      אהבתי

      1. לא רוצה להלחיץ, אבל אם הייתי תלמיד שלך או קולגה שלך, הייתי מזהה את סגנון הביטוי והמאפיינים הלשוניים הספציפים לך. כפי שזיהיתי על פי רוב סוקרים אנונימיים על פי מטבעות לשון ו’טיקים לשוניים’ אופייניים להם.
        יאללה, תמיד אפשר ליהנות מהספק!!! 

        אהבתי

          1. נקודת המוצא שלי היא שדרוש מאמץ כדי לחשוף אותי, ומוטיבציה. אני מניחה שיש אנשים שקוראים את הבלוג שיודעים את זהותי. לא. לא מניחה. יודעת. מצד שני, הסיכוי שסטודנט/ית שלי יעלו על הבלוג באקראי זעיר ביותר, ותודה לאיזוטריות של האתר. דווקא צבעי הדיסקונקי?

            אהבתי

            1. לי יש שלושה דיסקאונקיז. אחד לבן ושניים שחורים 
              לא צריך כל מאמץ. כשהחלפת בלוג עם כינוי חדש – זיהיתי אותך ברגע ללא צל של ספק. אם זכור לי, גם לא מעט אחרים זיהו אותך.
              לידיעה, הייתה מישהי מילדות שזיהתה אותי והיא בכלל לא בלוגרית או ממבחר המגיבים אצלי. היא הייתה חברה של אחותי. וכמה בכלל כתבתי עליה פרטים מזהים? אפס. אבל היא הייתה מספיק חכמה לפנות אלי בשמי במייל. היו עוד כמה שפנו אלי במייל והם אנשים שמעולם לא נתקלתי בהם בבלוג – חלקם היו קרובים, אבל לא.
              אז נכון, השקעת מאמץ בלשי בהחלט לא שווה. אבל צריך לקחת בחשבון זיהוי מיקרי ממקורות אקראיים בלתי צפויים.

              סיכון מקצועי 

              אהבתי

            2. רציתי להדחף ולומר שתמיד קיים הסיכוי שתחשף, במיוחד בפלטפורמה פתוחה. לאחרונה דיברתי עם חבר ואמרתי לו- כן, אני באמת מרגישה x והוא ענה לי, כן, אני יודע 
              זה הרגיש לי מוזר כי לא ממש סיפרתי לו על כך לפני כן ויש לי חשד שהוא קורא בבלוג שלי אבל…אני לא באמת רוצה לסגור אותו רק בגלל חבר אחד. הבלוג עבורי הוא מקום פתוח ואפשרי לפרוק קצת מעול החיים ולשתף בדברים טובים ועצובים בלי שאקבל ביקורתיות (ואם כן אז תמיד אפשר לחסום אותה 😉 )

              אהבתי

            3. על פניו הייתי רוצה להרגיע אותך ולומר שביטוי כמו ’כן, אני יודע’, לא בהכרח מעיד על כך שחשף את הבלוג שלך. נשמע לי כמו ביטוי אמפתי, מהסוג המאשר ’כן, אני שומע אותך’. אבל אי אפשר לשלול לגמרי את האפשרות על הסף. כמו שאמרת, בלוג הוא מקום לפריקה, ותמיד צריך לקחת בחשבון שגם פה יש גבולות, כי אין לנו ממש שליטה על מי קורא, או מי מגיב. 

              אהבתי

            4. אני חושדת שכן, אם באופן מקרי מישהו ממכרי ’יפול’ על הבלוג, הוא יוכל לזהות אותי די מהר, למרות שמחקתי חלקים גדולים מעברו (ואני יודעת שעקרונית הכל עוד שם איפשהו, אבל מאוד קשה לשחזור וכאמור דורש יכולות בלשות שאינן מקריות). 
              זיהית "אותי" כשהחלפתי בלוג משמע ידעת לקשור בין שני הבלוגים. זה עדיין לא אומר שזיהית אותי הריאלית. מכיון שהכתיבה שלי כאן שונה לחלוטין בתכניה מהכתיבה הפורמלית שלי באקדמיה, אני תוהה אם הכתיבה לבד בלי התכנים תספיק לזיהוי. כל שנותר לי הוא לקוות שגם אם בטעות מישהו נתקל בבלוג ומזהה אותי, שלא יכתוב על כך בפייסבוק שלו/ה, וישמור על רצוני באנונימיות (יחסית). קרה לי השבוע שהייתי בחתונה של בת של חברה טובה, והיו בין המוזמנים תלמידים שלי. בשלב כלשהו בריקודים פתאום חלפה במוחי המחשבה שמחר אני מוצאת את עצמי בפייסבוק שלהם, עם תמונה שלי רוקדת בלי חשבון, סוג של שבירת דיסטנס מלחיצה. לא קרה, לרווחתי. 
              אגב, שאלה. האם אתה מעדיף שמי שמזהה אותך יפנה אליך בפרטי, או עדיף שלא יאמר מילה ופשוט ימשיך וסודך שמור עמו?

              אהבתי

            5. כמובן שזיהיתי רק את הכתיבה שלך, אבל אם הייתי מכיר אותך היטב מהחיים – הייתי מזהה אותך לפי הכתיבה.
              את הכתיבה המדעית שלי אי אפשר בכלל לקשר לכתיבה בבלוגים, כי היא בכלל רק באנגלית. ואני רוצה לשמר את ההפרדה הזו ביניהן גם במנועי החיפוש. 
              ועכשיו אציין את החשוב מכל. הסיכון הטכני הגדול ביותר עבורך לחשיפה היא הכתיבה בפלטפורמה זו. מהניסיון. כמובן שלא אפרט כאן. אולי פעם בפרטי.

              אהבתי

            6. אני חוששת יותר מהזיהוי לפי התכנים, ולא הכתיבה. אבל ניחא, השלמתי עם הגילוי המקרי יותר או פחות של מי שיקרא כאן ויעשה עבודת מחקר. מקווה שלמקרה ההפוך – מישהו מחיי הפיזיים שיתקל בבלוג במקרה – יש סיכוי מזערי. אשר לניסיון המר שלך כאן, הרי הייתי עדה לו בזמן אמת. בינתיים, ותמיד זה בינתיים, אני כאן, השכנים נאים בעיני. 

              אהבתי

  11. משמעויות חדשות לאיבוד הזכרון (ומציאתו מחדש בגרמניה).
    וזה (הזיקנה הזאת) כזה שיט, שיט שיט.
    ורעיון שהעלת במוחי – 
    אם בתים היו קצת יותר גמישים, אפשר לעבור לבית חדש שהוא רפליקה של הקודם. מקום חדש, כמה שיפורים בנגישות, עוד אגף – אבל הגרעין העתק כמעט מדויק, וכמעט לא מרגישים ביום יום.

    אהבתי

    1. וכדי להוסיף לרעיון המבריק שלך, גם השינויים ייערכו בלי שנצטרך לעזוב את הבית כלל. הרבה דירות עברתי בימי חיי, אבל חלק מן ה’כיף’ הוא דוקא בהתרעננות, באפשרות לגור במקום אחר לגמרי ובהתאם אליו גם תוך הבית משתנה. אלא שמודה ומתוודה שעם הזמן קשה יותר ויותר לזרוק דברים שנסחבים איתנו ממעבר למעבר. מבינה לגמרי את החששות של אמא שלי, שמתקשה גם בסתם יום לזרוק כל דבר.  

      אהבתי

  12. התמונה הזו הזכירה לי את ילדותי, בביקורי אצל דודתי בראשל"צ כשהמשחק המועדף בביקורי אצלה, היה לגלוש על דיונות החול שהיו במרחק מטרים ספורים מהבית אך בתחתית הדיונה ההרגשה היתה שאני בעולם אחר, השקט והניתוק היו מוחלטים והיה בזה משהו מפחיד וקסום כאחד.
    אמנם אמך הביעה את שמחתה לשינוי אך נשאלת השאלה האם תזכור זאת? כל כך מעציב לגלות את ההורים שהיו הסלע האיתן עליהם נסמכת, מאבדים את היכולות שלהם ונבגדים ע"י הגוף שהיה המקדש אותו טיפחו.
    בא לי לחבק את אחותך, על יכולות הנפש, על הנתינה והכח להתמודד עם הקושי המורכב שבטיפול בהורים אהובים בישורת האחרונה של חייהם. היא מלאך ואתם התברכתם.

    אהבתי

    1. יש משהו בתמונה שעורר בי שקט וכמיהה וגם בדידות גדולה מאוד. הדיונות של ראשל"צ כיום מן הסתם עוטות שמלת בטון ומלט, ובכלל איפה עוד אפשר למצוא דיונות יפות כאלה. 
      אני לא יודעת אם תזכור, אבל אחותי הצליחה לקשר לה את המעבר ברגשות חיוביים במקום בחרדות וחששות והתבצרות עקשנית בשלילה טוטאלית. קוסמת כבר אמרתי. ומעניין שקראת לה מלאך. כך ההורים שלי מכנים אותה. כשהייתי לאחרונה בעיר ההורים שבה גם היא גרה, נפגשנו בערב בבית קפה ברחוב הראשי. אחותי מרפאת בשיטות אלטרנטיביות, דוקרת במחטים, נוגעת פה ושם. לשבת איתה שם היה כמו לשבת עם ראש העיר: כל כך הרבה אנשים שחלפו על פנינו באו לברך אותה, והמילה ’מלאך’ וכינוי קניין ’שלי’ חזרו כמה פעמים. יש לה את זה 🙂

      אהבתי

  13. את מיטיבה כל כך לתאר ובחלק הגדול מהדברים אני חשה הזדהות מלאה!
    לפני מספר ימים אמרתי לבנותי : אינני יודעת לְמה צריך יותר סבלנות ( וכוח) לתינוקות, לילדים, לגיל ההתבגרות או להורים קשישים…
    לאחר ששבתי מייעוץ רפואי עם אבא שלי הקשיש מאוד שיהיה בריא ( שכבר נעזר בעובד זר וגר בדיור מוגן , שם יש כבר למעלה מ-70% של האנשים  עם עובדים זרים ויש לי הרבה מה לומר בקשר לדיור המוגן( מוגן? מגן?) ) ולמזלנו זוכר ויודע מה קורה איתו אבל נמאס לו…
    לעבור למקום אחר לדעתי קשה בכל גיל ובגיל הזקנה פי כמה וכמה !
    ובעניין הדיסק און קי , ראשית שמחה שמצאת אותו . לי אבד כנראה בבית וכאילו האדמה בלעה אותו אבל אני משערת שאצלך היו דברים חשובים מהעבודה .
    ודברים קטנים כנראה מטבעם הולכים לאיבוד .
    מאחלת להורייך הסתגלות קלה ככל האפשר ולאחותך ולך כוח !

    אהבתי

    1. דיור מוגן זה צירוף הקסם שכל כך הרבה אנשים שולפים כששומעים על המצב של ההורים. מעניין מה יש לך לספר על זה, מן הסתם זה לא אידילי, אבל בגיל הזה ובמצב הזה מה כן. את צודקת: הטיפול בזקנים דומה מאוד לטיפול בילדים, ויש סגירת מעגל אכזרית משהו שכרוכה בלקיחת היכולות הפיזיות שהשתלטנו עליהם כשעברנו מינקות לילדות ומילדות לבגרות. זה משפיל ומדכא, ואני לגמרי מבינה את אבא שלך. 
      קפיצת האושר של הלב שלי כשקיבלתי את ההודעה של קריסטיאן היתה מוצדקת לגמרי. יש דברים שאובדים וממש אין להם תחליף, למרות, שכמו שכבר אמרתי, יש לי גירסאות מוקדמות של מרבית החומר, אבל לא ככה, הכל ביחד והכי מעודכן. 
      ותודה על האיחולים. העיניים פקוחות ואנחנו מפוכחים, אבל יש תקווה. מה היינו עושים בלעדיה.

      אהבתי

      1. ראשית אני רוצה לציין שאבא שלי החליט על דעת עצמו שהוא רוצה לעבור לדיור מוגן ( לצערי לא בעירי אבל בעיר סמוכה) לאחר פטירתה של אמי ז"ל ולאחר שהיתה מטפלת כשלוש שנים בביתו ( המטפלת התגלתה כרמאית ושקרנית ועוד !). דיור מוגן טוב לאנשים  עצמאיים לחלוטין , במשך השנים כשמזדקנים עוד ועוד רוב האנשים זקוקים לעזרה ולכן נמצא הפתרון של סיוע בעובדים זרים .בהנהלת הדיור המוגן אני משערת שהם שמחים על כך, כמובן שיש לשלם על השהיה של אדם נוסף . אחת הבעיות שמציקות לי במיוחד שהמקום בו אבא שלי מתגורר שייך למעונות מכב"י , וכיון שהוא ( ועוד רבים מאוד כמוהו !) משתייכים לקופ"ח כללית עליהם ללכת ( לנסוע!) למרפאה של הכללית( ולרוב אני גם נוסעת לשם כדי לסייע לו ) ( עלי לציין שאת התרופות מביא שליח למקום בסכום מסויים) יש כמובן רופא במקום למקרים דחופים ולמי שכבר נמצא במחלקה הסיעודית. הנושא  קשור להנהלת קופת חולים ולתקציבים ומציאת רופא שיבוא לעבוד במשרה חלקית  . ההגעה למרפאה כרוכה  בקשיים ועד היום לא נעשה דבר בנידון.( סליחה שהארכתי בתשובתי)

        אהבתי

        1. אלה הדברים הבירוקרטיים שמנהלים אותנו, ובמקום לסייע רק מקשים. הקשיים האובייקטיביים יותר ממספיקים, וכשלאלה מצטרפים הקשיים הנוספים סתם, זה מתסכל נורא. טוב לשמוע שהוא זה שהחליט לעבור לדיור מוגן, כי כשההחלטה שלך אפשר גם להתמודד עם הקשיים בצורה אחרת. אני חושבת שכמו שאמרו כאן אחרים (אמאל’א) הבדידות של מי שנותר מאחור אחרי מות בן או בת הזוג היא קושי נורא בפני עצמו, ודיור מוגן מספק לפחות סביבה חברתית. 

          אהבתי

  14. כל כך מזכיר לי את חמותי, הגוף מתפורר ונחלש ועכשיו גם הזיכרון מתחיל להתרופף… לפחות היא מבינה שעדיף לה לעבור לגור אצלנו, תודה לאל על זה.

    נהדר שהדיסק או קי נמצא, אולי כדאי לעשות לכל אחד כזה גיבוי ולשמור בכספת.

    אהבתי

    1. לא מובן מאליו בכלל ההסכמה שלה לעבור אליכם. מכירה כל כך הרבה מקרים של מבוגרים שמתעקשים שלא, שנאחזים בקרנות המזבח. 
      הדיסקונקי עצמו הוא גיבוי. אלא שהוא באמת הכי מעודכן. כמה עדכונים שלא נעשה, תמיד יש את האחרון, וזה הוא. 

      אהבתי

  15. איזו סגירה נעימה לפוסט. 
    את יודעת, הסיפורים שלך על הורייך מחזירים אותי לפרופורציה. אני בגיל אחר, והורי בגיל אחר, וזו תקופה שעדיין יש מאבקי כוחות כי אני שלשום סיימתי כיתה א’ והם עוד חזקים ובריאים, וכולנו מגלגלים את הדרמה הרגילה שלנו. אני קוראת ומבינה שתבוא העת שגם הם יהיו זקנים ולגמרי תלויים בי, והדרמה הזאת תהיה כמו חלום רחוק…

    כשתיארת את הטיול לגינה עם הוריך, אני דמיינתי את הגינה הקבועה שאני יוצאת אליה עם הילדה, ואת הזקנים שיושבים על הספספלים – מי עם קרוב משפחה, אבל הרוב עם עובדים זרים. יש להם את הבראנז’ה שלהם והעניינים שלהם, אבל רוב הזמן הם יושבים ומסתכלים על המתרחש בגינת המשחקים. לפעמים הבת שלי עוצרת לבהות בהם והם מחזירים לה חיוך. 
    לא יודעת בעצם למה כתבתי את זה, כנראה כי דמיינתי את הפוסט בצורה מאוד מוחשית…

    אהבתי

    1. אני תמיד אומרת שלהיות הורים זה כמו לחוות גלגול מחדש בעודנו בחיים, וכעת אני מבינה שכך גם בשלישית, כשאני סבתא. וכל זה לומר שכן, אותה סצינה עצמה נחווית אחרת לגמרי בכל שלב של החיים, שחוזרים כל פעם אל ’זירת הפשע’ מנקודת מבט אחרת. הלוואי והייתי קצת יותר מוכנה לשלב הזה של החיים, שבו ההורים שלך הופכים תלותיים. אני לא. אולי אי אפשר להתכונן לזה בכלל ורק צריך להתמודד עם מה שבא. 

      אהבתי

  16. אתחיל בקל: יש לי דיסקאונקי זעיר בנפח 50GB שפשוט צמוד כל הזמן ללפטופ שלי. כך אני לא שוכחת אותו אף פעם בשום מקום. אני כל כך קשורה אליו שאני אפילו מצליחה לזכור לשלוף אותו ממחשבים זרים אם אני מעבירה את ההרצאות שלי אליהם.

    שמחה שהם מוכנים לעבור. גם זה יהיה לא קל, אבל זה צעד שיקל. אמא שלי העבירה את עצמה לדיור מוגן אחרי שאבי נפטר וכל הזמן משבחת את ההחלטה הזאת, למרות שההתחלה לא היתה קלה. הפעילויות, הנגישות של רופאים, חדר אוכל, מנקה, הופכים את החיים שלה להרבה יותר קלים. אבל אצלה, הרבה זאת פשוט הבדידות שאחריו, שהמקום קצת משכיח.

    אהבתי

    1. אמא שלי חזרה שוב ושוב על הדוגמה של אביה, שלא שרד את המעבר, שמת לפני. עד שאחותי אמרה לה: אבל הוא היה במצב אחר משלך, נכון. אשתו נפטרה. הוא היה אמור לעבור לעיר אחרת. ואמא שלי הנהנה. נדמה לי שזה היה תחילת המהפך. פתאום היא שואלת איזה מספר הבית החדש, וזה מזכיר לה את הבית שלה בילדותה. החיים הם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, ותלוי על מה אנחנו בוחרים לכוון את אלומת האור. 
      הבדידות איומה לאנשים חברותיים. לאחרים היא ידיד. אבא שלי אוהב אותה. הוא נכנס ללחץ מאנשים אחרים, אפילו מבני משפחה שבאים לבקר ומכריחים אותו להיות חברותי. הכל תלוי סיפור שאנחנו מספרים. נשמע שעבור אמא שלך זה פתרון טוב. יש מקומות עם דינמיקה טובה, ומוצאים שם גם חברויות חדשות. 

      אהבתי

    1. את נהדרת שקראת והגבת. בדרך כלל כשפוסט נוגע בעניינים רחוקים מאיתנו אנשים שלא שם נוטים לדלג הלאה, ומעדיפים לשמוע על האנשים שנמצאים במצבים שלהם, שם הם הכי מתחברים. 

      אהבתי

  17. בתור מאבדת סדרתית של דברים, אני פשוט מנסה כמה שיותר להמנע מדברים קטנים שיכולים ללכת לאיבוד או מסגלת לי הרגלים לשים את אותם הדברים מיד במקום מוכר אחרי השימוש (למשל את המפתחות שלי אני שמה מיד בכיס מיוחד בתיק כי אחרת אבוד עליהם…)
    חוץ מזה שאני ממליצה בחום לעבור לענן 🙂 זה חינמי (עד מקום מסויים ואז פשוט הולכים לאתר אחסון אחר) והיופי הוא שאפשר לפתוח את זה מכל מחשב (וזה מאובטח)

    לגבי אמא שלך – אני כל כך מבינה. שבוע שעבר קבעתי עם סבתא שלי לא. צהריים והיא אפילו רשמה את זה אבל בסוף היא לא זכרה אפילו להסתכל ביומן ובגלל שהייתי לחוצה בזמן פשוט לא יצא לנו להפגש. דווקא בשנה האחרונה שהתפוררות הזכרון שלה מתקדמת כמו ברכבת הרים כל דקה שעוד אפשר לשבת איתה כל כך משמעותית עבורי..
    אני פשוט מעריצה אותך שלמרות הקושי לראות את ההורים שלך נמוגים ומזדקנים, את עדיין מקדישה לזה כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים

    אהבתי

    1. מי שבעיקר משקיעה אנרגיה ומשאבים זו אחותי הקטנה, שיש לה כבר כנפי מלאך רשמיות מבחינתי. אני רק הקו השני, זה שאליו פונים כשצריך גיבוי. כך היה היום, כשלקחה את אבי לרופא, ואני באתי להיות עם אמי. 

      אהבתי

    1. לגמרי. כעת ננסה לארגן את המעבר בצורה הנכונה ביותר. הולכת לראות את הבית עוד מעט עם ההורים. הנארטיב החדש של אמא שלי הוא שזו ’שכונה אריסטוקרטית’, ומספר הבית מזכיר לה את מס’ הבית שבו גרה בילדותה. איזו הקלה. 

      אהבתי

  18. זקנה היא אף פעם לא דבר יפה
    ואנשים בגיל הזה לא אוהבים שינויים
    גם לא תמיד מומלץ לעשות להם שינויים (במיוחד לאלה מביניהם שיש להם בעיות זיכרון)
    לפעמים פשוט אין ברירה

    אנשים רגילים לנהל את הבית שלהם ביד רמה
    לעשות מה שהם רוצים, לבד בלי עזרה של אף אחד
    קשה להם לקבל את המצב החדש בו הם הופכים מעצמאיים לכאלה שלא

    שמחתי לקרוא בסוף שהדיסק און קיי חזר אלייך

    אהבתי

    1. שינויים קשים מאוד לזקנים, אבל לשינויים טובים קל להתרגל. אני מאוד מקווה שהמעבר המתוכנן יצא לפועל ויעבור בשלום. ממילא זה יקרה בעוד 6 חודשים, ובגיל שלהם ב6 חודשים כל מיני דברים יכולים לקרות. קשה לחשוב על זה, ודאי בתור בת. 
      חזרתו של הדיסקונקי היא בהחלט אירוע משמח. מצחיק איך הדברים הקטנים האלה תופסים מקום חשוב בחיינו. 

      אהבתי

  19. גם דיסקונקיים רוצים לפעמים לראות עולם, לנשום אויר אחר וללמוד דברים שהם בעצמם עוד לא יודעים. חופש! חופש מלהזכיר (את בינתיים יכולה לחשוב על עונש הולם עבורו לכשישוב ארצה).
    יש משהו מבריא בלזכור, ויש משהו מבריא בלשכוח ואנחנו צריכים את שניהם אחרת היינו מתפוצצים מידיעות לא רלוונטיות או מחשבות שמפעילות רגשות כל הזמן. שניהם קשורים קשר הדוק לרגשות כאמור, וזה המקום להרגיע. אולי לחשוב על איזה שינוי שאמא שלך דווקא אהבה, משהו שהיא זוכרת, ולהזכיר לה שפעם היה כך וכך, ואז הרגש נסוג ולא יעמוד בדרך. היא תוכל להרגע, כי זה בהחלט מובן וברור החרדה שעולה כשכל המוכר פתאום נעלם ויש משהו אחר, במיוחד אם הלטווח קצר לא זוכר טוב. ההרגלים חזקים מאוד ואפשר להסתייע בהם.
    לא קל בכלל מה שאת עוברת שם. אולי הקשה מכל… 

    אהבתי

    1. הדיסקונקי הזה ראה עולם, אבל אולי הלך לחפש לו אמא אחרת . שום עונש. רק חיבוק גדול ותחושת הקלה עצומה לכשישוב הביתה. 
      ואמא שלי. אנחה. כבר אמרתי כאן שדווקא המחלה שלה ריככה אותה, וכעת אני מסוגלת להכיל אותה בדרכים שפעם היו בלתי אפשריות עבורי. מוזר איך מחלות משנות אנשים, מהותית. הדרך שלה להתמודד עם דברים זה לחזור ולספר עליהם, שוב ושוב ושוב. כל פעם עם אותן אינטונציות, והתעכבות על אותם פרטים. כמו שחקנית בתיאטרון שנתקעה על אותה סצינה. לפעמים אנחנו מנסים ל’הזכיר’ לה פרטים אחרים, שמחים יותר, אבל כדי שזה יצליח להכנס ל’תסריט’, זה צריך לבוא ממנה. 

      אהבתי

      1. הלופ זה הדבר המוכר והבטוח כי הוא לעולם לא ישתנה, הוא בזיכרון בדיוק כפי שנחרת/ט. מחלה=חמלה ? אולי.
        הרבה מאוד דברים עלולים לשנות אותנו מהותית כל הזמן, לא רק מחלות.
        גרמת לי להרהר בזיכרון ושיכחה, בקבוע ובמשתנה, במוכר ובזר. מעין פאזל כזה שאני עוד לא מצליחה להרכיב, הייתי בטוחה שברור לי, אבל פתאום זה לא ברור בכלל.

        אהבתי

        1. אולי המחלה שלה זה הזדמנות לתיקון, וכן, במקרה הספציפי הזה מבחינתי (וגם אחותי מודה בכך) מחלה = חמלה. קצת כמו להכיר את הגירסה הרכה יותר שלה, ילדית יותר, להכיר אותה בלי הקליפה הקשה והעקשנית שדרכה תיקשרה איתנו לאורך השנים. יש בזה אפילו יופי בשלב זה. לא רוצה לחשוב כרגע על השלב הבא. 

          אהבתי

  20. הורדתי אובונטו לדיסק און קי כזה, התקנתי אותו למחשב שלי והבאתי לחברה שתתקין על שלה. דרכינו נפרדו לפני שהיא הספיקה להחזיר… אבל זה העיק עליה. בסוף היא החזירה, לא זוכרת איך או מתי, אולי אפילו בחתונה שלי? בטקס סיום התואר? מתי?

    אם המטפל יהיה סימפטי והיא תתרגל אליו ולא תראה בו זר גם זה יעבור חלק… אבל זה מאוד תלוי במטפל ובהורים שלך. יש אנשים קשים שלא יכניסו את המטפל הביתה, אפילו, ויש כאלה שתוך זמן קצר ירגישו שהוא חלק מהמשפחה.

    אהבתי

    1. מתנה מעניינת לחתונה, להחזיר לך דיסקונקי בחזרה 🙂
      אשר לעובד זר ולהתרגלות, ככה זה ברוב המקרים. אחרי שזה עובד כולם חשים הקלה גדולה ולא מבינים למה התנגדו כל כך לפני כן. אלא שבמקרה הזה היא תאבד את מעט התרומה שלה ל’עסק’ המשפחתי הזה, שבו היא הגוף והוא הראש. צריך לקחת בחשבון שאם נוטלים ממנה את התפקיד הזה שלה, של מי שעוזר לאבא שלי להתלבש ולהתרחץ ולהכין אוכל ולשטוף כלים, מה זה יעשה לה. לא פשוט בכלל. לכן עובד זר ייכנס למערכת רק במצב של אין ברירה, כשהוא כבר לא יוכל לקום והיא לא תוכל להרים אותו. 

      אהבתי

  21. אני מניח שאני מבוגר ממך, קרוב יותר לגילם של הורייך.
    מתחיל לסבול מאותם הסימפטומים וחושש מאוד מהנפילה הבאה.
    מקווה שלא יבוא היום בוא אצטרך לצאת מהבית.
    שלא אאזין בחשאי לשיחות אשתי ובניי.
    כן, פוסט כואב…  מצב בלתי אפשרי של שיכחה של שני הצדדים, משני צידי המתרס!

    אהבתי

    1. שלחה אותי קצת לספירלה, התגובה שלך. אני בעיקר מנסה לתרגל הסתגלות לשינויים האלה, לחילופי התפקידים. נדמה לי שכל זמן שהראש שלך בסדר (והוא בסדר, אני בטוחה) אף אחד לא ידבר עליך מאחורי הגב. את השינויים אנחנו מנסים לארגן בשיתוף פעולה מלא של אבי. הבעיה היא כשהחושך גבר, כמו שאמא שלי מתארת את זה. 

      אהבתי

      1. איך הוא מתמודד עם היומיום שהוא הכי מודע אליו, בעצם? עם השינוי במידת ההסתמכות והגילוי שהוא יכול להרשות לעצמו איתה? הוא מדבר איתכן על זה?

        אהבתי

        1. אבא שלי מדבר מעט מאוד. הוא אדם מאוד מופנם, עם חוש הומור ציני חריף, שמחבב אותו מאוד על הנכדים והנינים. הוא חוזר ואומר שהוא לא בן אדם חברותי ושטוב לו לבד, ולכן העזרה שמגיעה לו מביטוח לאומי (שעות עם מלווה) נוספת כרגע לשעות שמגיעות לאמא שלי. אחותי, שיש לה הכי הרבה שעות איתו סוגרת איתו את כל השינויים האלה. הוא בעיקר רוצה שקט במערכת, אבל במצב הנוכחי שקט לא יהיה. 

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s