הסאגה של התלמיד המאוכזב

בהתחלה הם תיקים ברשת, שמות מועמדים לתוכנית האקדמית שאני עומדת בראשה. מראש אני מסננת את הלא מתאימים, אלה שהציונים שלהם לא מגיעים לרף הנדרש לתוכנית מתקדמת למצטיינים. אני לומדת לסרוק מהר את החומרים, גליונות הציונים ממוסדות האם, ובעיקר אני קוראת את ההמלצות ואת הצהרת הכוונות שלהם. מבין התיקים שהציונים שלהם בסדר ושהרקע פחות או יותר מתאים אני לומדת לקרוא בין השורות: מה שלא נכתב פעמים רבות משמעותי יותר ממה שכן. מהר מאוד אני לומדת לזהות את הבעיות, יודעת מראש לזהות סימנים מדאיגים. במקרים האלה אני מסרבת לקבל אותם לתוכנית והמזכירה כותבת מכתב דחייה מנומס, בסגנון 'זה לא את/ה, זה אנחנו', תמיד בשם ועדת קבלה אקדמית, ועדה נשמעת טוב יותר. הספק מתעורר במקרים שבהם המועמדים באים מתחום אחר וחסר להם רקע אקדמי ספציפי, אבל ההישגים שלהם בתחום שלמדו מראים שיש להם פוטנציאל. במקרים שבהם יש ספק אני נוטה לצד הרחום, מקבלת אותם על תנאי, הם מגיעים ומתבקשים להראות מה הם מסוגלים לעשות במשך שנה אחת. אם הם מצליחים תוך כדי יריקת דם ומאמץ עילאי להשלים את החסר הם בפנים, חברים מלאים בתוכנית, וכל מה שלמדו קודם על תנאי נחשב להם. היו לי כמה הצלחות גדולות מאוד דווקא מכאלה שבאו מלאי מוטיבציה מתחום אחר, השלימו והמשיכו הלאה. הכי אני אוהבת את התלמידים שלא מגיעים 'שלמים' ו'מושלמים', אלא מתפתחים ומתקדמים.

במקרה שלו היה ספק. גדול אפילו. ובכל זאת, נטיתי לו חסד, סברתי שהוא יוכל להשתלב, אולי לא להצטיין, אבל לעבור את התהליך, לצאת בצד השני עם התואר הנכסף, גם אם הוא לא יהפוך לחוקר. ואולי כן? בכל מקרה, חשבתי, מה כבר יכול לקרות.

כשהוא קיבל ממני את העבודה עם ההערות, הוא התאכזב מאוד מהציון. הוא לא נכשל, אבל סבר שמגיע לו יותר. זכותו. כאן מתחילה הסאגה של התלמיד המאוכזב:

פרק א, ובו הוא שולח לי מייל ובקשה, ואני מגיבה בהבנה ואמפתיה

תודה על הערותיך, אולם אני מוצא שחלקן מפתיעות (כאן בא פרוט של מה שהפתיע אותו). אנא, חשבי מחדש על הציון. בעיני הוא נמוך מדי יחסית למאמץ הרב שהשקעתי בעבודה.

מודה שהתלבטתי אם להגיב. ההערות המקוריות שצורפו לעבודה היו ברורות מאוד. השאלות שלו במייל חשפו חוסר הבנה בסיסי במתודולוגיה של התחום. בסוף החלטתי להשיב לו, מקווה שתשובה מפורטת מספיק תניח את דעתו, תוך שבראשי מהדהדת אזהרתו של המפיק של כתב העת שערכתי: יש אנשים שתמיד יתווכחו איתך, הוא הזהיר אותי, ואין טעם לשלוח להם דחייה מנומקת. עדיף לא לנמק ודי. גם אז לא הסכמתי איתו, ושלחתי דחיות מנומקות היטב. וכן, היו שקיבלו את הדחייה בחן מסויים, ככל שניתן לקבל דחייה של מאמר שלך בחן, והיו שהתווכחו.

כתבתי לו דברים מפורטים. התייחסתי לשאלות שלו, הסברתי, הראיתי מה היו השגיאות הבסיסיות, היכן סטה מהנדרש וכתב דברים לא רלוונטיים על חשבון הדברים שהיו צריכים להכתב. הכרתי בעבודה הרבה שהשקיע וציינתי אותה לטובה, לצד ההבהרה שהציון ניתן לתוצאה ולא למאמץ. סיימתי בתקווה שכעת כשהבהרתי את עצמי הוא יוכל להפיק לקחים
להמשך הדרך. ושלחתי.

פרק ב', ובו הוא שולח לי עוד מייל, ואני מגיבה בהצבת גבול

לא עברו מספר ימים ואני מקבלת ממנו מייל נוסף: ניסיתי להפנים את הציון, אבל עדיין יש לי ספקות לגבי ההערכה שלך. אנא קחי בחשבון את הנקודות הבאות (וכאן הוא חוזר לעניין שבו הוא שגה עובדתית, ושהערתי לו עליו. הוא מתעקש שקרא עניין זה במאמר כלשהו ולכן ה'דעה' – כך הוא קורא לה למרות שהיא איננה דעה כלל וכלל. היא שגיאה שנובעת מחוסר הבנה – תקפה בדיוק כמו דעה אחרת, ושאי אפשר לפסול אותה. שוב אני מקבלת תחושה שהבחור לא מבין טיבה של עבודה אקדמית בסיסית. לא כל דבר שאתה קורא תקף כמו כל דבר אחר. הנייר – או, במקרים רבים, הרשת – סובלים הכל. התפקיד שלך לבדוק. והוא לא בדק, אבל מתעקש שזה תקף, פשוט כי קרא את זה. לא עזר כל מה שכתבתי לו עד עכשיו, גם בהערות המצורפות לעבודה, וגם בתגובה למייל הקודם. אני לא רוצה להטריד אותך בעניין זה, הוא ממשיך, אבל אנא שקלי מחדש את העניין, והעריכי מחדש את הציון שלי. בתודה מראש.

אני נאנחת ומטלטלת את הראש, מתאכזבת לגלות בכל פעם מחדש כמה צדק המפיק ההוא. אני כותבת לו מייל ברור: לצערי לא אוכל להמשיך ולדון בכך. אם אתה סבור שנגרם לך עוול מסיבות
שאינן אקדמיות וברצונך להגיש ערעור רשמי על הציון ישנה דרך לעשות זאת. (ואני מפנה
אותו לרשויות המתאימות).

פרק ג', ובו הוא שולח לי מייל קצר ואגרסיבי, ואני לא מגיבה

אני מניחה שמה שהקפיץ אותו היתה ההערה על הסיבות שאינן אקדמיות. וכך הוא כותב:

האם הנקודות שהעליתי אינן אקדמיות? אנא, הוכיחי את הטענה שלך (כך כתב, בחיי) כי הדעה שלי תקפה.

בשלב הזה הבנתי, יוסטון, ווי הב א פרובלם. לא הגבתי.

פרק ד', שקורה שתי דקות אחרי פרק ג'

המייל הבא הוא שהטריד אותי במיוחד. הוא מבקש פגישה. וכותב: 'הטיעון שלך שכנע אותי'.

עכשיו, יש לי בעיה. ודאי שהוא יכול להיפגש איתי. כל תלמיד יכול. אני גם האחראית האקדמית של התוכנית שלו, וגם המורה שלו בקורס הזה, הוא יכול להיפגש איתי כך או כך. אלא שאני מוצאת את עצמי בולעת רוק. אני נותנת שם לרגש הלא רגיל הזה שעולה לי בגרון: פחד. יש משהו אלים ואובססיבי במיילים האלה, שמעורר בי אי נוחות רבה. אני מוצאת את עצמי חושבת במונחים של איום פיזי ממש. אני קוראת מחדש את כל ההודעות שלו, וברור לי, גם מהמייל האחרון, שהוא לא מבין מה לא בסדר בעבודה שלו, למרות ההסברים החוזרים ונשנים. משהו בסיסי חסר. ודווקא ההודאה האחרונה, שגם היא 'אוף' לגמרי, על ה'טיעון' שלי ששכנע אותו, הכי מלחיצה אותי. כי זה לא טיעון. אלה עובדות שהוא לא לקח אותן בחשבון. אין כאן בכלל עניין של שכנוע, אלא הבנה – וגם אחרי כל ההסברים כולם הוא לא מבין. אני חושדת שה'שכנוע' המוצהר שלו הוא סוג של
מלכודת שהוא מנסה לטמון לי כדי להפגש איתי וכדי להראות לי את ה"אור" שבאמת שלו, בדרך
זו או אחרת.

אני שולחת את כל שרשרת המיילים לראש התוכנית, ולתלמיד אני כותבת שתמיד ניתן לפגוש אותי  בשעת הקבלה. אלא שאני לא רוצה להיות איתו לבד בחדר, ומבקשת מראש התוכנית שמישהו יצטרף אלי לשעה הזו. תחושת הפחד עוד שם, ואני לא אוהבת אותה, אבל מבינה שכדאי לי להקשיב לה.

ממש ברגע זה המסננת של הבקשות להתקבל לתוכנית עברה שידרוג, והחורים ברשת החדשה קטנים ומהודקים הרבה יותר.

 עריכה post-eventum:

 הוא הגיע עשר דקות מוקדם יותר, וביקשתי ממנו לחכות מחוץ למשרד עד השעה שנקבעה. בו זמנית הצעתי לו ספל תה, שהוא קיבל בברכה (לימונית ולואיזה, כפית אחת סוכר). בשיחה הוא חזר לשאלות ששאל. הסברתי, נתתי לו לשאול שאלות כשלא לגמרי הבין, אני מקווה שעכשיו זה ברור לו, אם כי עד כמה יפנים זו כבר שאלה אחרת. היתה שם מצוקה גדולה, במיוחד על רקע העובדה שכל תלמיד יכול לראות איפה הוא עומד יחסית לאחרים בקורס (הוא שלישי מלמטה). האכזבה היתה ברורה מלכתחילה, אלא שהפעם היה ברור לי שעיקר הכעס שלו מופנה כלפי עצמו. הכתפיים השמוטות וכל שפת הגוף שלו שיקפו מצוקה גדולה, ולא יכולתי שלא לתהות האם הכתמים החשודים על הזרוע הימנית שלו הם סימנים של כוויות סיגריה. ראש התוכנית הציעה לו להעזר בשירותים הפסיכולוגיים, ללמוד להתמודד עם אכזבה מהישגים נמוכים לעומת הציפיות וההשקעה. אני כל כך שמחה שהיא היתה שם, ודווקא לא כי הרגשתי מאויימת, כי היה די ברור שזה ממש לא הכיוון, אלא כי היא ידעה לכוון אותו לתמיכה הנכונה. טעיתי לגמרי בפירוש האובססיביות והאינטנסיביות במיילים. אם הבחור הזה מסוכן למישהו זה בעיקר לעצמו. זה מפחיד כשלעצמו ודורש תשומת לב, אבל בצורה אחרת לגמרי מהפחד שעוררו בי המיילים.


Peter Kogler. Vertigo

103 תגובות בנושא “הסאגה של התלמיד המאוכזב

    1. המילה ’הטרדה’ עלתה אצלי כמה וכמה פעמים, גם במשך החוויה עצמה, וגם בכתיבה. זה זוחל על עמוד השדרה שלי, וגורם לי לרצות להביט מעבר לכתף. והאמת שיש קטע כזה, שאם אתה מערער על ציון אתה צריך לקחת בחשבון שיש מצב שגם יורידו לך אותו. 

      אהבתי

  1. "מה שלא נכתב פעמים רבות משמעותי יותר ממה שכן." כל כך חשוב ומדויק, אבל עושה את הקריאה הרבה יותר קשה.

    ובעניין הפחד, מובן לגמרי. כנראה שבכל סיטואציה אנושית יש צורך בסוג של תוקפנות (גם הגנתית) בארגז הכלים (אבל לא תמיד היא שם).

    אהבתי

    1. מה גורם לבןאדם לחצות את הגבול? זו שאלה שנכתבו עליה רומאנים גדולים ונעשו עליה סרטים חשובים. אני מניחה שכל אחד יכול להדחף אל מעבר לקצה בנסיבות מסוימות, רק חבל לי שאני הכנסתי אותו במו חתימתי לתוך התוכנית. 

      אהבתי

  2. יפה שאת נוטה לחסד. ווכחנות זה לפעמים נטיה ולעיתים אופי. אנשים שיתווכחו בכל נושא ודעתם (גם הלא מלומדת) דיי קובעת, לפחות בעיניהם. והמטרה אצלם מקדשת את האמצעים. במקרה הזה : הציון – כל השאר גיבובי מילים ומשפטים שאני מניח מנוסחים להפליא ומשחקים על הרגש. שלך! 
    הצבת הגבול שלך מכובדת ונדרשת. זכותו כמובן לדבר איתך בשעות הקבלה אך הייתי מגדיר מראש שכל נושא שיחה לגיטימי מלבד דיון בציון (שזו מטרתו היחידה). את מוכנה להסביר לו מדעית הכל, לדון איתו ולהתפלפל. אבל הציון סופי! נראה אם יגיעו…

    אהבתי

    1. רעיון מצוין אורון. עכשיו קיבלתי ממנו מייל נוסף, שמבקש להקדים את הפגישה, שעת הקבלה שלי נראית לו רחוקה מדי. הוא באמת כנראה ’אוכל’ את עצמו בעניין הציון, ויש אנשים שחושבים שזה תלוי רק בהם, ואם הם יתאמצו מספיק שום דבר לא יעמוד בפניהם. אני חושבת שאולי זה חלק מהמסר של מערכת החינוך ולא רק כאן – הבחור תוצרת חוץ. אני אכן אקבע פגישה ואגדיר מראש שלא מדובר בשום מקרה בשינוי ציון. אני מניחה שהוא עדיין יחשוב שהוא יצליח לדחוק אותי בצורה כזו או אחרת (בכוח השכנוע, או בשכנוע בכוח) לשנות את הציון. בכל זאת אקבל את הצעתך ואציב בפניו את הגבול הברור הזה. 

      אהבתי

      1. ממש תגובות אלימות מילולית. אולי תוסיפי ותרתמי אתה"מערכת" כמגבילה. הגשת את הציון ולא ניתן לשנות… לכן הדיון עקר….

        אהבתי

  3. ואו באמת בחור שנשמע כמו איזה סטוקר טוב שאת נזהרת ועירבת עוד אנשים. זה נראה לי כבר לא מסוג האנשים שסתם לא מרוצים מהציון ורצו לקבל הסבר אלא משהו הרבה יותר עמוק ולא קשור לקורס אלא לעולם הפנימי המעורער שלהם..
    מקווה שהנושא יפתר בהקדם, ממש מתחברת להרגשת הפחד שתלמיד/אדם כזה יכול לעורר ומאחלת שזה יעבור מעצמו 🙂
    אולי שווה שכן להפגש אתו ולראות איך אולי אפשר לגשת אליו בצורה מאוד עדינה ולא ביקורתית כי נראה לי שהוא "שומע" את התשובות שרשמת לו במייל בטון מאוד שונה משהתכוונת אליו ואולי אחרי שיחה הוא יבין שהוא מתבלבל..

    אהבתי

    1. יש מצב שאכן הוא קורא נימה אחרת בהערות שלי, כי בין היתר הוא התמקד בגישה כללית שלו שלדעתו עמדה במוקד הביקורת שלי, ולא היא. בין היתר הערתי גם עליה, כי היא היתה חיצונית לגמרי לנושא העבודה ולדרישות שלה והסיטה אותו מנושא העבודה. מציק לי שזה מציק לי, אם זה בכלל הגיוני, אבל תחושת אי הנוחות והפחד כל כך נדירה אצלי שאני עוצרת ואומרת לעצמי שיש לי כנראה סיבה טובה להרגיש כמו שאני מרגישה, ולא להתעלם.  

      אהבתי

  4. מעורר תחושות אי נוחות גדולות מאד הסיפור הזה.
    אולי היה עדיף לקבוע איתו פגישה בשעה ברורה, על מנת שלא תבלי את שעת הקבלה בהמתנה מוטרדת להגיעו.

    טוב שיהיה עוד מישהו איתך, באמת מפחידה מאד התחושה הזו של האיום.
    שמרי על עצמך.

    אהבתי

    1. צודקת. אני באמת אקבע איתו זמן מפגש מדויק ולא רק אתן מסגרת. וכבר סגרתי עם האחראית על התוכנית כולה שתהיה נוכחת. היא מבקשת לבדוק גם אם יש מרצים נוספים שחוו חוויות כאלה ממנו, וכעת אני נזכרת לפחות באחד נוסף שנתן לו ציון שלא מצא חן בעיניו ושאמר לי שמעולם לא נתקל בתגובה כזו. אלא שההוא פרופסור בפנסיה, בעל שם עולמי וכנראה שההטרדה היתה מוגבלת יחסית. אני באמת צריכה לבדוק איתו מחדש מה היה שם בדיוק. 

      אהבתי

  5. מטריד, ואף מפחיד, את צודקת. היום אין לדעת מה אפשר לצפות מתגובה של מישהו כועס מתוסכל ולא מרוצה. 

    ספרי בהמשך איך עברה הפגישה, ואם היה בסיס לחשש?

    אהבתי

  6. כלומר,  עד כדי כך שאת ממש חושבת שמדובר באיום פיזי?  הבנתי נכון? כי אז באמת כדאי שמישהו נוסף יהיה נוכח.

    לפעמים נדמה לי שהכול בחיים הוא סיפור של גבולות.  ויש אנשים שפשוט אין להם שום תחושה של גבול.  כנראה נדמה להם שאם יוסיפו את המילה ’אנא’,  זה יכפר על העובדה שהם מערערים על המקצועיות והניסיון של מי שעומד מולם.  ולפעמים אפילו לא כותבים ’אנא’…

    אהבתי

    1. לגמרי עניין של גבולות, וגם אני חושבת שהם נושא חשוב בחיים . 
      התחושה שלי היא שיש שם איום של ממש מתחת למילים המנומסות. הנימוס הוא קליפה דקה ביותר ומן הסתם נובע מהתרבות שממנה הוא בא. ואת לגמרי שמת את האצבע על התחושה שעלתה לי מהמיילים שלו, של ערעור על המקצועיות שלי, אפילו הייתי מקצינה ואומרת זלזול. תודה על התובנה הזו. 

      אהבתי

  7. יש כאן ערעור על מה שאת ומי שאת  -אבל את יודעת מי את, נכון ?! טוב שביקשת לא להיות איתו לבד . 

    ואת לא צריכה לפחד מהערעור שלו -עליך -את חזקה  הרבה יותר מזה  -עד הפגישה הוא יתקפל לגמרי ,גם הוא בטח מרגיש שעבר את הגבול. 
     
    רוצה מופלטה  ?

     
     

    אהבתי

    1. בדיוק עכשיו אנחנו מסיימים אירוח מימונאי של משפחה וחברים כך שעלה לי חיוך גדול למקרא המשפט האחרון שלך. לא חסידה גדולה של מופלטות, אבל כן אוהבת את הטררם הזה מסביב. 
      לא בונה על זה שיתקפל, נדמה לי שהוא לא מספיק חכם להתקפל. אבל אני ודאי יודעת מי אני ומה אני. חבל לי שזה מערער אותי ככה, אבל אני מקשיבה לעצמי ואומרת ’אם יש ספק אין ספק’ ולכן באמת קבעתי שבפגישה תהיה נוכחות של אדם נוסף. 

      אהבתי

    1. אני חושבת שבחברה של היום זה מוגדר הרבה פעמים כתכונה חיובית – יזמה מסוג זה או אחר. אלא שכאן זה נובע מערעור על המקצועיות שלי, המילה שעולה לי באנגלית היא intimidate, להקטין, בערך. 

      אהבתי

  8. מניסיוני, אלו שאינם מכבדים גבולות הם אנשים שלא עברו סוציאליזציה כראוי, הם קיימים בכל העולם והם בדרך-כלל נרקיסיסטים. אנשים מסוג זה "מכבדים" (כלומר מכירים ב-) גבול רק כאשר מציבים אותו מולם באופן ברור, נחרץ, ובלתי מתפשר. הם כמובן לא אוהבים את זה והופכים רושפים מאד, אך במהרה הם לומדים לקבל את זה (והם ינטרו לך טינה). אך מניסיוני, אין ברירה.

    שאלה, האם הבהרת מראש את תנאי ההתקשרות והרובריקה של מתן הציונים? (כלומר, פיזור הציון ובעבור מה ניתן כל אחוזון), אני שואל כי גם עבודה עם תלמידים צריכה לקבל אופי חוזי ברור (עם "תנאי שרות") כי אחרת, זה משאיר פתח לאותם הנלוזים.

    אהבתי

    1. נרקיסיסט בהחלט מתאים לו. ושוב אני מלקה את עצמי כי אני קיבלתי אותו לתוכנית, ואין לי על מי להלין אלא על עצמי. הייתי צריכה להיות זהירה יותר במקרה שלו. אני אכן אציב בפניו גבול ברור, כפי שהציע לי אורון כאן למעלה: שידע שגם בפגישה לא נעסוק בציון. אם הוא מאוד רוצה אני אחזור בשלישית על הבעיות שבעבודה שבעטיים הציון שניתן לו היה כפי שהיה. ואתה עלית כאן על נקודה חשובה: לא היתה חלוקת נקודות בתוך העבודה. אבל אני תוהה אם זה בכלל אפשרי בעבודה לתואר מתקדם בתחום שלנו. כנראה שלא. והנה ה’פתח’. מקווה שלא יהיו עוד ’נלוזים’ שינסו להדחק דרכו. 

      אהבתי

  9. קודם כל – איזה כיף שאת פה. את מביאה נקודת מבט כל כך ייחודית ומתנסחת כל כך מדויק – אני מרגיש שהרווחתי משהו  אחרי קריאה של כל פוסט שלך. לבחור יש כנראה נקודה עיוורת ( או כמה כאלה), אבל בניגוד אלייך אני לא מזהה כאן סכנה לתוקפנות, פיזית או אפילו מילולית. הוא מצטייר כלא חכם וכנודניק, אבל בסך הכל מקפיד להישאר מנומס. למה את כל כך מפחדת? (וזו אינה שאלה רטורית בנימה של ביקורת אלא ניסיון להבין). אולי הבחור, הסגנון או הסיטואציה כולה מהדהדת אצלך איזו התנסות לא נעימה מהעבר? בכל מקרה טוב שאת מקשיבה לעצמך ודואגת לנוכחות של אדם נוסף.

    אהבתי

    1. אני שמחה בתגובה שלך פעמיים. קודם על המחמאות (איך לא), בעיקר על הניסוח. דיוק זה חבר. וגם על כך שלדעתך אין כאן סכנה של ממש מצידו. אני לא בטוחה, ובכל מקרה מעדיפה לנהוג לפי הפתגם better safe than sorry. ניסיתי לחשוב על הדהוד של מקרה לא נעים מהעבר, והיה אחד כזה. מעניין. פעם אחת הרגשתי מאויימת פיזית על ידי תלמיד שצעק עלי בחדר שלי. הנסיבות היו שונות מן הסתם, אבל אני זוכרת כמה שמחתי ששולחן מפריד בינינו ואת תחושת האיום. בכל זאת אני עדיין לא הגעתי למצב שחלק מן הקולגות שלי מקפידים עליו – להשאיר תמיד דלת פתוחה במפגש עם תלמידים, ובעיקר עם תלמידות. אני חושבת שחלק מן התפקיד שלי זה לאפשר לתלמידים את המפגש הפרטי, כולל חבילת הטישיוז שעומדת מוכנה לדמעות שזולגות לא פעם. מקווה שלא אצטרך לחשב מסלול מחדש.

      אהבתי

  10. טוב שקבעת פגישה בשעה מוגדרת, זו הדרך הנכונה גם בקשר של הצבת גבולות וגם כדי שיהיה מישהו נוכח. איני חושב שזה הולך לכיוון של אלימות למרות שהמייל לפני אחרון שלו חצוף מאין כמוהו. טוב מאד שאת מנמקת. דוקא אם לא היית עונה לאי מייל יתכן שהתיסכול היה יוצא בצורה אלימה. איני חושב שזה הולך לכיוון הזה משום שיש לו זמן להתקרר והוא יבוא עם "תכנית" בראש שודאי שלא תכלול אלימות. אין סטודנט לתארים מתקדמים שמתכנן לתקוף פרופסור על ציון. אחרי הכל, יותר מכל הם רוצים את התואר. אם לא היית עונה, דוקא אז אני רואה סיטואציה שבעת שאת מסבירה לו בשעת הקבלה הוא מתרתח, לא חושב ועושה מעשה שטות. כך שאני חושב שנהגת נכונה שנימקת.

    אהבתי

    1. אני מסכימה איתך ברציונאל על הכל, שסטודנט לתארים מתקדמים לא יתקוף כי זה לא משרת את מטרתו, התואר. הקטע הוא שאלימות לא ממוסדת (מלחמה או שיטור למשל) לעיתים רחוקות רציונאלית או מתוכננת, וכמעט תמיד היא נובעת מאיבוד שליטה. בקיצור, הווייב שאני מקבלת ממנו הוא בלתי יציב, אובססיבי ומאוד כועס – ומכאן גם נובעת תחושת האיום. אני אשתדל להסביר לו – שוב – מה לא בסדר בעבודה שלו, אם כי אני תוהה מה אני יכולה לומר בפעם השלישית שלא אמרתי בראשונה ובשניה. 

      אהבתי

  11. אני חושב ש"הטרדה" זה מוגזם, מין הסתם זה לגיטימי לחלוטין שהוא מדבר עם המנחה שלו, גם אם הוא חושבשאת טועה וגם אם הוא עושה את זה לא בטוב טעם.

    אהבתי

    1. לגיטימי לדבר (הזכרתי שלפני כתיבת העבודה הוא גם שלח לי מיילים רבים וגם נפגש איתי פעמיים? ותמיד נענה בחיוב ולא הרגשתי אז מאוימת כלל), אפילו זכותו. לכן אני גם לא אמנע מפגישה איתו עכשיו. העניין כאן הוא אולי בניואנסים, והם קשורים גם למיילים התכופים והדחופים, וגם משהו בסגנון האישי שמאוד חריג על רקע התוכנית. בכל מקרה, אני לא אתעלם מהתחושה שלי, אבל שמחה לשמוע קולות הרגעה כאלה. 

      אהבתי

  12. יתכן שאני בדעת מיעוט, אבל יכול להיות שמדובר בהבדלי תרבות? עד כה נשמע לי כמו תלמיד אמריקאי ממוצע. הבנזוג מתמודד עם בערך שלושה כאלה מידי יום (בעיקר כי הוא מלמד תלמידי שנה א’, אני לשמחתי מלמדת בעיקר את השנים המאוחרות ותלמידי מחקר). האופן שבו קולגות שלי למדו להתמודד עם שכאלה היא בכתיבת סילבוס מפורט להחריד המתאר כל סיטואציה אפשרית (כולל איך הציון מתקבל ומה קורה אם הוא לא מוצא חן בעיני התלמיד) ותשובות קצרות וענייניות במקרה של תלונות – משהו בסגנון: צר לי שצר לך, ההערות מפורטות בעבודה, הציון סופי, שלום ותודה. רק תוהה אם גם הוא מפספס את הבדלי התרבות ומפרש את התגובה האמפטית שלך כהזמנה לדיון בציון. ויש כמובן את עניין המגדר עם בחורים צעירים שנוטים לערער על נשים בעמדות כוח הרבה יותר משיעזו לערער על גברים באותה עמדה. כך או כך, בהכירך את הנפשות הפועלות, האינטאוציות שלך הן כנראה במקומן.

    אהבתי

    1. הוא לא אמריקאי, אבל את צודקת שהבדלי תרבות – מכל סוג, אבל במיוחד תרבות אקדמאית – צריכים להלקח בחשבון באינטראקציות כאלה עם תלמידים. יתכן שהוא גם מפרשת את התגובה המבינה והאמפתית שלי כחולשה. אולי גם כי אני אישה. דאמממ. 

      אהבתי

  13. הזכרת לי מצבים דומים, אף על פי שלא נתתי להגיע למצב כמו עם הסטודנט הזה. בתקופה שבקורס שלי היו עבודות, ראשית סיפקתי עם הסילבוס מפרט דרישות ושיטת הערכה והניקוד שלי. 
    כשנתקלתי במספר נסיונות כמו שקרה לך, עברתי שנית על העבודה ומכיוון שיש לי לב רחום מצאתי שהציון עוד צריך לרדת. ואז אמרתי לסטודנט שהוא רשאי להגיש ערעור רישמי, אבל שידע שסיכוי רב הוא שהציון ירד. בזה הסתיים בד"כ הסיפור. פעם אחת הורדתי באמת את הציון  מעובר ללא עובר ומאז אף אחד לא העז לערער.
    בעירעורים ובבחינות בעל פה תמיד בחנתי עם קולגה. כתבתי על כך בסדרה בבלוג שלי. ממליץ לכל מי שחפץ חיים בסגל האקדמאי.

    אהבתי

    1. צריך להוציא מדריך רשמי. בדקתי היום מחדש את הפרוטוקול להגשת ערעור על ציון, וזה לא לגמרי ברור. אני בפירוש אזכיר לו שערעור יכול להוריד ציון ולא רק להעלות. כמה בזבוז זמן ואנרגיה על כלום. בדיוק דיברתי עם הרכזת של התוכנית והסכמנו ששמונים אחוז מהזמן שלנו מבוזבז על עשרים אחוז מהתלמידים, ודווקא על הבעייתיים שבהם, אלה שנכנסים לנו מתחת לעור במובן הלא נעים של המילה. בסוף בכל זאת סיכמנו שהם גם ’מלמדים’ אותנו. אם לא אקדמית, לפחות לגבי ההתנהגות במקרים הבאים. 

      אהבתי

    2. בתור סטודנט המשפט שלך "פעם אחת הורדתי באמת את הציון  מעובר ללא עובר ומאז אף אחד לא העז לערער" ממש קומם אותי.
      תוכל להסביר בבקשה איך אוכל להבין אותך שלא באופן כוחני? כי כמו שזה נקרא מכאן, ניצלת את הכוח שלך – אפילו שאולי מבחינת הציון גרידא צדקת – סתם כדי להמנע מכאב ראש.

      אהבתי

      1. כתשובה, אולי תעניין אותך סדרת הכתבות שלי <a target=_blank href="כאןhttp://kankan111.blogspot.com/p/blog-page_11.html">כאן</a>.
        ובאופן ספציפי לתגובתך בפרק ה’ <a target=_blank href="כאן.http://kankan111.blogspot.com/2016/07/blog-post_56.html">כאן.</div>
        בשל פעילות רובוטים, התגובות אצלי מוגבלות ל-30 יום מהפרסום, אבל כפי שמצויין בתיבת ההודעות בבלוג למעלה – ניתן להגיב לאחר מכן בתיבת המסרים בשוליים הימניים של הבלוג, או למייל:
        <kankanhate@walla.co.ildiv>kankanhate@walla.co.il</div>

        אהבתי

    1. אני לא חושבת שזה רק עניין מגדרי. כשרכזת התוכנית שאלה אותי אם היו מקרים אחרים עם התלמיד הזה נזכרתי בקורס אחר שלו שבו הוא קיבל ציון חלש, וגם שם הוא הטריד את המרצה. אני משתמשת בפועל ’הטריד’ כי כך המרצה אז הגדיר את זה, ועירב אותי, כראש האקדמי של התוכנית. בזמנו אני זו שהרגיעה את שני הצדדים, אבל המרצה ההוא אמר לי משפטים כמו ’אף פעם לא חוויתי דבר כזה’ – והוא אמריטוס, איש בעל ניסיון של עשרות שנים ושם עולמי. אני אז חשבתי כמוך על הסטודנט הזה, נודניק שלא יודע להרפות. אבל זה נחווה אחרת כשאתה ישירות בצד ה’מקבל’, כעת אני יודעת. 

      אהבתי

  14. וואו אני מכיר את הטיפוס ! דפוק (סליחה על הביטוי) שלא מוכן לקבל סרוב כשתשובה,צבא הוא יגמור בכלא,בעבודה לא יאהבו אותו אבל העיקר שהוא יהיה צודק !!!

    אהבתי

    1. כן, זה הוא. יש מקומות שמעריכים סוג כזה של עקשנות. כמה סרטים אמריקאיים נעשו בדיוק על הנושא הזה של ’לא לוותר’, שאם זורקים אותך מהדלת אתה נכנס מהחלון וכדו’? אלא שצריך שכל לדעת מתי ליישם את זה, ומתי זה לא רלוונטי. ופה הוא עדיין חושב שהוא יצליח איכשהו להראות לי שאני טעיתי בהערכה שלו. 

      אהבתי

  15. וואו, קיבלתי כאן עוד הצצה לעולם האקדמי, עולם שאיני מכירה וככל שאני שומעת עליו יותר כך הוא יותר ויותר נשגב מבינתי. תואר מתקדם, תכנית מצויינות, סטודנט שעבר כבר כמה וכמה שלבים עד שהגיע לאן שהגיע – לא מסתדר לי עם הווכחנות הזאת, חוסר המוכנות לקבל את הדין (כלומר הציון, ההערות). וגם אני כמוך מייד חשתי איזה פחד, וטוב שאת משריינת נוכחות של מישהו נוסף בפגישה המתוכננת. סומכת על האינסטינקטים שלך. בהצלחה ומקווה שתספרי אחר כך איך היה. 

    אהבתי

    1. הטיפוסים הללו, כמו שטליק מזכיר לי, לא ייחודיים לעולם האקדמי, אבל בגלל שזה עולם היררכי הם בולטים בו (לכן גם הדוגמאות של טליק לקוחות מהצבא ומעולם העבודה). ההערות של עדה ושל דוכיפת גם הבהירו לי שהבעיה נעוצה בחוסר היכולת שלו להבין שלמרות שבאקדמיה, ודאי בתארים מתקדמים, אנחנו מצפים לשמוע את דעתם של הסטודנטים, והם אמורים להתווכח בשיעור ולנסות לשכנע, יש נקודה שממנה ואילך זה לא ככה. והציון שייך לתחום שמעבר לנקודה הזו. כרגע אני מתואמת עם הרכזת של התוכנית, והיא בחורה מדהימה עם המון ניסיון. גם היא לא חושבת שיש איום של ממש, וזה מרגיע. 

      אהבתי

  16. מניפה יקרה 
    עדיין לא הספקתי לכתוב מה שרציתי על חלקה הראשון של הסאגה, אז אכתוב את דעותיי ומחשבותיי על המקרה כולו כאן.
    ראשית – אני מאמינה וחושבת שאת עושה הכל נכון בסיפור הזה, מהתחלה ועד הסוף. קיבלת אותו לתכנית מתוך העיקרון החשוב של נתינת הזדמנות, תוך הצבת גבולות הגיוניים וסף שמכבד את התכנית והמשתתפים בה. אני גם בטוחה שליווית את תהליך כתיבת העבודה, שיקפת לו מה נדרש ומה מצופה עוד לפני שהוגשה. לבסוף, אני מאוד מעריכה את זה שהסברת לו במפורט איפה השגיאות, אבל עמדת על שלך מבחינת הציון. זה לא מובן מאליו, במיוחד בחוג בו אני לומדת, וזה כלכך חשוב. שוב, הצבת הרף באופן שמכבד את שאר התלמידים. אומנם בכתיבת עבודה אין הזדמנות שנייה כמו שיש מועד ב במבחן, אבל בכתיבת עבודה אין לחץ זמן כשל מבחן ויש נגישות לכל החומר, כך שטעויות בקנה מידה שכנראה  קיימות אצלו לא אמורות להיות. אפשר תמיד להציע לו לנסות לגשת שוב בסמסטר הבא, או לקחת קורס אחר במקום.
    המשך ->

    אהבתי

    1. ישנן דיסיפלינות בהן קל לבלבל עובדות עם דעות, ספקולציות עם הוכחות, טענות לגיטימיות מבחינה מחקרית עם הנחות לא מבוססות. אלה טעויות שאני רואה איך נעקרות לאט לאט אצל הסטודנטים שנה א אצלנו (בהרבה "רוע לב" מצידי ולצערי) וקיומן אצל סטודנט בשלב מתקדם יותר הוא בין מביך למקומם. אולי זו ההזדמנות להזכיר לו שהוא לומד כיוון שהוא עדיין לא יודע. אם כבר היה יודע הכל, לא היה צריך ללמוד. המטרה של כתיבת עבודות, מלבד קבלת ציון עליהן, הוא אימון בתהליכים המחקריים ב"מגרש הביתי", ללמוד איך להבין ולהבדיל, לטעות בשלב הלימוד ולא בכנס מול עשרות מומחים אחרים, או בתגובות שמקבלים כששולחים מאמר לכתב עת.
      המשך ->

      אהבתי

      1. אני רוצה להאמין שלא מדובר באיום, אלא בטרחנות קשה לצד אפס הבנה בהתנהלות אקדמית או אפילו חברתית. הוא נשמע כמו אדם לא רגיל, במובן הרע של הדברים, עם טורדנות קשה ממנה הוא סובל וגורם לאחרים לסבול, אבל לאו דווקא מאיים.
        אולי זו גם הזדמנות להבהיר לו מה לא מקובל בהקשרים אחרים מהמחקר עצמו – איך מתנהגים. עם זאת, טוב שיהיה איתך מישהו נוסף, גם ובעיקר כ"עין" נוספת על הבחור, חוות דעת נוספת.
        מחזיקה לך אצבעות ומקווה שהפגישה הזו תהיה כבר מאחורייך.

        המשך ->

        אהבתי

        1. לסיכום, נקודות דקות בהן זה פגש אותי:
          בשבועיים לפני המבחן בקורס שתרגלתי הייתה סטודנטית ששלחה לי מייל מדי יום. בכל מייל היו לא פחות מ40 שאלות, ממוספרות בסעיפים, וכל מייל עסק בשיעור אחד מהקורס. היו אולי 1-2 שאלות לגיטימיות, השאר היו ציטוטים מהסיכומים שלה שלא הצליחה להבין, כי הייתה בהם טעות ("למה אמרת שרומא מושפעת מרומא?" -"אמרתי שפיזה מושפעת מרומא, כי נושא השיעור היה פיזה…") או ניסיונות התחכמות, שאלות מעמיקות על דברים תפלים שהוזכרו בהערת אגב. בהתחלה עניתי בנימוס ובהרחבה, כולל פשוט "לא רלוונטי" על מה שהיה לא רלוונטי, אבל אחר כך התחלתי להאמין שיש פה משהו מעבר. שההצקות האובססיביות שלה לא באמת קשורות להכנה למבחן (כמו שאצל הסטודנט שלך זה לא באמת קשור לציון) אלא לחוסר ביטחון אחר. במקרה שלה לדעתי זה היה רצון להראות רצינות ושקדנות ובמקביל – רצון להראות לי עד כמה לא הייתה מרוצה מהקורס ועד כמה לדעתה הוא היה גרוע ולא ברור. מעניין מה עומד מאחורי הדברים במקרה של הסטודנט שלך…
          המשך ->

          אהבתי

          1. באחד התרגילים הראשונים שהגישו קיבלה מישהי 5 מתוך 10, ועוד הייתי אדיבה מאוד. הסברתי לה בפירוט איפה שגתה (ההערות המפורטות על התרגילים היה משהו שחזר במשובים כחשוב ומוערך, וזו באמת מתנה גדולה – לקבל הערות מפורטות על עבודה. הוא חייב להבין את זה). היא שלחה מייל חזרה וכתבה עד כמה השקיעה בתרגיל והתרעמה שהציון לא משקף את זה. עניתי כמוך, שהציון משקף את התוצאה אבל לא התאפקתי וכתבתי לה שבפעמים הבאות כדאי לה לא לפנות כך, כי מה זה בעצם אומר עליה, אם השקיעה כלכך הרבה ולבסוף הגיעה לתוצאה כלכך עלובה? ביקשתי שתפרט לי מה זה אומר "השקעה רבה", כי אם השקיעה הרבה וכך יצא, כנראה שהשקיעה פול גז בניוטרל. היא ענתה וסיפרה שעבדה על התרגיל כל הלילה לפני מועד ההגשה ולא ישנה ונאלצתי להסביר לה שעל תרגיל כזה עובדים כמה ימים מראש, ולא בלילה שלפני. שלילה לבן הוא לא נעים, אבל הוא תעודת עניות להשקעה.
            רוצה לומר – אולי גם הסטודנט שלך "השקיע המון" אבל בעצם בכלל לא בכיוון? או לא בכלל?
            המשך אחרון ->

            אהבתי

            1. ועניין אחרון, בתרגולים העלובים שלי ישב השנה גם דוקטורנט מהחוג שלנו, שהגיע מחוג אחר ונדרש להשלמות. בתחילה נבוכותי, כי הוא המנוסה יושב ומבזבז את זמנו בהקשבה לי הקטנה, אבל במהלך הסמסטר נתחוור לי עד כמה "לגדול" בתחום מסוים זה חשוב ומהותי. יש הלכי רוח שקשה לאמץ אחר כך, הבנה של איך להתייחס לדברים שכשלומדים אותה בתואר הראשון היא הופכת טבע שני. הוא גם למד במוסד אחר וזה היה ניכר מאוד. לא רק חורים בידע בסיסי, אלא גם גישות צורמות, לא מוקפדות. מוזר מאוד.

              אגב, ואני לא ממהרת לשלוף את הקלף הזה, אבל לא אתפלא אם הווכחנות הכוחנית של הסטודנט הייתה מקבלת גוונים אחרים, מכבדים יותר, לו היית מרצה גבר. ככל שאני מתנהלת יותר בעולם הזה אני חשופה יותר להתנהגות בלתי מודעת כזו של גברים צעירים ושחצנים. 

              וסליחה על המונולוג הארוך 🙂

              אהבתי

            2. אין שום צורך להתנצל, אני שמחה על כל חלק וחלק של התגובה הזו. 
              את צודקת שסוג השגיאות הזה, חוסר היכולת להבחין היכן לגיטימי להתווכח ועל מה, והיכן לאמעיד על חוסר הבנה בסיסי שאין לו מקום בתארים מתקדמים. הנקודה הזו שאתה כאן כדי ללמוד ולא כדי לקבל אישור שאתה כבר יודע הכל מעידה יותר מכל על כך שיש שם משהו בסיסי בעייתי. סוג של פונדמנטליזם מחשבתי, קיבעון שהוא לא מצליח להתעלות מעליו. הרבה סטודנטים מתחילים לוקים בו, אבל אנחנו כבר מכירים את העניין ויש תהליך שהם עוברים, פחות או יותר במהלך שנה א’ של תואר ראשון, ואולי חלק גם גולש לשנה ב’ שלו. ואילו הוא, למרות שהוא בתואר שני, עדיין שם, ואולי אף פעם לא יצא מאזור הנוחות הזה שלו. אולי מכאן צריך להתחיל.
              אשר לחוויות שלך, אני נזכרת בדברים שאמרה לי היום האחראית על התוכנית שאיתה שיתפתי את כל הסיפור (היא גם תהיה נוכחת במפגש). היא אמרה ש80 אחוז מהזמן שלנו בהוראה (היא דיברה גם על מגעים נוספים עם סטודנטים, לא רק הוראה) מבוזבזים על בודדים. כמו הסטודנטית הזו שתיארת. תארי כמה יכולת להתקדם בתיזה שלך לולא היית צריכה לענות לה על כל השאלות הנוקדניות והשגויות שלה. ==> המשך… 

              אהבתי

            3. זה אומר שפעמים רבות אנחנו נסחפים להגיב, להכנס לדינמיקה שלא אנחנו קבענו. לפעמים זו דינמיקה שלא מתאימה לנו. הנחמה היחידה היא שדווקא הסטודנטים האלה מלמדים אותנו הרבה, על עצמנו, על ההוראה, על המגבלות שלנו. 
              הסיפור שלך על הדוקטורנט שגדל בתחום אחר כל כך נכון. אני חושבת שמי שלא צמח בתחום לנצח ’ידבר’ עם מבטא. משהו יהיה לא מדויק, זר. זה יבוא לידי ביטוי בניואנסים, ורק אוזן קשובה תשמע את הצרימה בטונים הגבוהים. וגם כאן יש נחמה קטנה עבורו: אולי הוא יוכל לחפות על כך בשימוש במומחיות שלו בתחום שבו צמח. שם יש גם פתח לחידושים חשובים. 
              ואת גם צודקת לגבי ההערה המגדרית, אם כי, כפי שכבר ציינתי פה למעלה, הוא הטריד גם מרצה גבר (אמריטוס בעל שם) שנתן לו ציון שלא מצא חן בעיניו. אלא שקשה באמת שלא ל’תרגם’ את ההתנהגות שלו כזלזול במומחיות שלי. דרושה אכן הבהרת גבול ברורה, משהו שיציב מחדש את ההיררכיה בינינו. אולי גם הסחבקיות הישראלית שלי פורשה אצלו כלגיטימציה לחצות גבולות.  

              אהבתי

  17. הצלחת להפחיד גם אותי. נכון לזרום עם תחושות בטן וטוב עשית שהחלטת להיפגש עמו בנוכחות של אדם נוסף, אך כמו שהציע אורון עליך להבהיר מראש את מטרת המפגש.
    הערותיך ידועות לו, חוסר הסכמתו עם החלטתך גם ברורה, אז אם לא מדובר בשינוי הציון שקבל, מה הטעם למפגש?

    ככל הנראה קנן בך הספק ובכל זאת בחרת לא להקשיב לתחושות הבטן שלך ולכן הכעס על עצמך  שנתת לו צ’אנס ובמקום שיוקיר אותך על כך (והרי הוא לא יודע שזו היתה תחושתך) הוא מעז להתווכח מבלי להרפות.
    צודקת sour jane בתגובתה, הוא עדיין סטודנט שזקוק להכוונה והידע של המרצים ולכן עליו לקבל את דעתם גם אם אינו מסכים איתם. זה מה שצריך להבהיר לו.

    אהבתי

    1. יש שתי סיבות למפגש, כפי שאני מבינה אותו כעת: א. כי הוא זכאי למפגש כזה, מעצם היותו תלמיד בתוכנית ותלמיד בקורס שלי. אני לא יכולה למנוע אותו ממנו. ב. כי יכול להיות שהוא קורא דברים לתוך ההערות הכתובות שלי שניתן להסביר אחרת בדיבור בעל פה ופנים מול פנים. ואשר להבהרה האחרונה, בהחלט. 

      אהבתי

  18. בהחלט מלחיץ. יכול להיות שיש פה פן מגדרי? אם זו היתה סטודנטית אולי לא היית תופסת את ההתנהגות כתוקפנית כל כך? 
    בנוסף, אני מבינה שהתוכנית היא לתארים מתקדמים. יש לי שאלה ואשמח אם תוכלי לעזור לי.
    אקספוזיציה: סיימתי תואר ראשון לפני כמעט שני עשורים ועתה, אחרי קריירה מספקת בתחום התמחותי (שאני מרגישה שמיציתי מבחינת רמת העניין) וילדים שכבר לא צורכים כל כך הרבה משאבים, אני שוקלת לנסות להתקבל לתוכנית כמו זו שתיארת – מחקר מתקדם בתחום שמאד מעניין אותי. עד כדי כך שאני חופרת במחקרים אחרונים ובולעת כל פרור של ידע שבא בדרכי. לצערי, ציוני התואר הראשון שלי, אינם מספקים. הם הספיקו לי עד עכשיו, אבל המינימום לתוכנית שמעניינת אותי, גבוה יותר. 
    השאלה: האם יש איזו דרך לשפר את אותם ציונים? חלק מהקורסים הללו, כבר לא רלוונטיים (זה תחום שמתחדש כל 5 שנים) ובעצם בשביל מה… אני מרגישה חוסר טעם לחזור על הקורסים הישנים העבשים וחסרי המשמעות הללו, רק בשביל לשפר את הציון לאותה מחלקה נחשקת. האם יש דרך אחרת?

    אהבתי

    1. אגב, זו תוכנית מולטידיסיפלינרית אז החשיבות של ללמוד את הלינגו בתואר ראשון, פחות משמעותית, כי אנשים מגיעים אליה ממקומות שונים וזה חלק מהקסם שלה.

      אהבתי

    2. מעניין. עד עכשיו כשעלה העניין המגדרי הוא היה הפוך, כלומר האם היה מתנהג כך כלפי מרצה זכר. עכשיו את הופכת את הקערה על פיה, האם היתי מגיבה כך אם היה מדובר בתלמידה. לא חשבתי על זה, ותודה על נקודת המבט. 
      לגבי השאלה שלך: העצה הכי טובה שאני אוכל לתת לך זה לקבוע פגישה עם ראש התוכנית. לבוא מוכנה, ולבחון איתו את האופציות. יש מקרים שבהם ’מכופפים’ את הכללים הרשמיים, והפער בין הזמן שבו למדת ומה שעשית בשנים שחלפו יכולים לעמוד לזכותך. אבל רק מישהו מתוך התוכנית יוכל לענות לך על השאלות הספציפיות של מה אפשר לעשות כדי להתקבל לתוכנית שמעניינת אותך. יש המון אופציות, כמו למשל לקבל אותך על תנאי ולראות איך את מתפקדת ואיזה ציונים את מקבלת עכשיו. אצלנו לתוכנית מחקר צריך מנחה, וכדי להשיג מנחה צריך שהמנחה יכיר אותך ויסכים להנחות אותך. לא בכל תוכנית זה ככה. אני רק אומר שאם את רוצה וטובה בדרך כלל תמצא הדרך לעקוף את המכשולים הרשמיים, או לשלוח אותך להשלמות רלוונטיות שיוכיחו שאת מתאימה. בהצלחה.

      אהבתי

        1. לדעת כל מה שצריך על התוכנית, ולהביא את כל החומר איתך, גם מה שעשית אי אז, גם מה שיכול להיות רלוונטי לצורך שכנוע שאת מתאימה (אני מנחשת כאן, אבל אם עשית פרוייקטים רלוונטיים בעבודה שלך תביאי איתך מסמכים). הייתי גם מתייעצת עם אנשים שנמצאים בתוך התוכנית כיום, אם זה אפשרי. 

          אהבתי

  19. הלוואי ובעולם מושלם לא היינו נשפטים בכלל לפי ציונים ויותר אנשים היו מתקבלים על סמך היכולת המעשית שלהם.
    טוב שצירפת מישהו ולא נשארת לבד. מקווה שהפגישה איתו תעבור/עברה בטוב ושרק טון המיילים נקרא בצורה הלא נכונה. מצד שני את יכולה להבהיר לו בפגישה, לפעם הבאה חד וחלק איך פונים ומה ניתן לעשות. בהצלחה שיהיה

    אהבתי

    1. עקרונית את צודקת, שכל אחד צריך להישקל (קצת קשה לי עם השרש שפ"ט בהקשר זה) על פי מעשיו ויכולותיו בלי ציון. ציון הוא דו ממדי, ואילו היכולות שאנחנו בודקים, גם באקדמיה, ובכך עסקינן – רב ממדיות. יש אנשים שיש להם יכולות הבנה טובות אבל חסר להם הברק העצמאי הזה, שדרוש לחוקר. אלה למשל יקבלו ציונים גבוהים בתואר הראשון, אבל בהמשך תהיה להם בעיה. ויש מבריקים אבל בעבודה השוטפת הסיזיפית חלשים יותר. אני מנסה לקדם כל אחד, אבל המוסד דורש ציון מספרי. וככזה, הוא גם מרדד את הכל למספרים על סולם אחד. לא הוגן. 
      אני אשתדל לדווח אחרי הפגישה איך היה. 

      אהבתי

  20. תודה על הפוסט המעניין. 
    מה אני אגיד לך, רוב המרצים שלי באונ’ מדברים באופן חסר גבולות (וגם מטופש) על אנשים וציבורים שחושבים אחרת/ שונים פוליטית ואידיאולוגית. ואם טעו, לעולם אין התנצלות ולקיחת אחריות. אני מוצאת את זה יותר מטריד.
       

    לא ראיתי מה שראית בהתנהגות התלמיד המנג’ס אבל התנהגות כזו (בתקופה שהייתי עוזרת הוראה ועבדתי מול תלמידים) מוציאה ממני בד"כ אגרסיה, וזה דווקא מרסן סיטואציות כאלו. 
    הרצון להגיע לבירור האמת משני למדי במוסדות האקדמים. הכרתי את בוגרי התוכנית האינטרדיספלינרית היוקרתית ביותר שלמדו ’לחשוב ביקורתית’ אבל יצאו מבולבלים, ומשוכפלים, מהתוכנית ושמים אותו פתק בקלפי. סביר שאלו סממנים להחלשות האקדמיה, באופן שהכרנו, ב-500,600 השנים הללו. 

    אהבתי

    1. קצת קשה לי לדבר על האקדמיה בהכללה, מגמות וכיוונים, או לייצג מרצים אחרים, רוב או לא. אני אישית מכירה דווקא מרצים מסוגים שונים, בעלי צורות חשיבה אחרות, ואפילו, שומו שמיים, בעלי אוריינטציה פוליטית שונה. התופעה שאת מדברת עליה של אחידות מחשבתית מוסווית ב’חשיבה ביקורתית’ מאפיינת אולי חוגים מסויימים בחלק מן האוניברסיטאות.  
      אני מסכימה שיש לאנשים (בכלל, לא רק באקדמיה) נטייה לבחור אנשים ’דומים’ בחשיבה ואפילו במוצא ובמגדר, ואלה עניינים שסוציולוגים מצביעים עליהם. 
      אבל כל זה לא שייך לפוסט. גם לא ’רצון לבירור האמת’, והזיקה שלו למה שאנחנו עושים באקדמיה. כשאני הייתי תלמידה כך אכן הגדירו המרצים שלי את המטרה שלהם: להגיע לחקר האמת. אני שייכת לדור שמגדיר את הדברים קצת אחרת. אני מציגה את התמונה המשכנעת ביותר נכון לעכשיו לאור הנתונים, מתוך ידיעה ברורה שהיא מוטה וחלקית. ובאמת שלא הבנתי מה הקשר לפתק בקלפי. מרצים לא אומרים מה להצביע, למרות שאני לא תמימה לחשוב שמרצים הם א-פוליטיים. אני קצת תוהה איך כל זה התעורר אצלך בעקבות הדברים שלי. 

      אהבתי

  21. וואו. אצלנו זה יותר פשוט, אין נימוקים וטיעונים – או שהם כותבים את התשובה, או שלא.

    נורא לדבר עם אדם שפשוט לא מבין, שמשהו ברגש אולי מונע ממנו לחשוב ולהפנים. עדכני על סיום הסאגה!

    אהבתי

  22. כמה שאני מבינה אותך. יש אנשים כאלה שלא משנה כמה הם מנומסים ונחמדים לכאורה מסתננים מבין "הרשת שלהם" סימנים מטרידים. אני חווה את זה בעיקר בנסיבות חברתיות ולצערי חויתי גם בנסיבות "רומנטיות". פתאום פחד, משהו לא תקין, יש מניעים נסתרים, יש העדר גבולות.

    אהבתי

    1. זה נדיר בשבילי לחוות את זה. אכן לא נעים, ואני מקווה שכמו שרבים מהמגיבים פה אומרים זה בעיקר משהו משובש בסיגנלים שלו אבל שזה לא מעיד בהכרח על אלימות. בכל מקרה אני לא אפגש איתו לבד. צר לי שאת היית צריכה לחוות את זה ועוד בנסיבות ’רומנטיות’. 

      אהבתי

      1. באופן כללי אני מתקיימת הרבה בעולם הזה מתחושות, אחד היתרונות הבודדים של להיות אדם רגיש באובר אני מניחה :).
        ואכן אלה הנסיבות הגרועות והמטלטלות לחוות זאת…

        אהבתי

  23. לדעתי כל העניין עם המיילים גולש ונכנס לפרטיות מהדלת האחורית. זה עלול להביא לנדנוד מאנשים חסרי כבוד וגבולות. אומנם קשה לסחוב ניירות אבל אולי עדיף

    אהבתי

    1. נדמה לי שדלת האורווה כבר פתוחה, והסוסים כבר יצאו החוצה. אי אפשר שלא להשתמש במייל כעת, ובכל מקרה זה רק אמצעי, וכמו כל אמצעי תקשורת אחר הוא יכול לשמש לטובה או לרעה. 

      אהבתי

  24. אולי תבקשי מהתלמיד המבוגר ההוא, הזה שנודף ממנו ניחוח פלצות ושלוקח את קורס המבוא שלך כל שנה מחדש, שיהיה נוכח בפגישה? ריח ביאושים הינו מנגנון הגנה שהוכח יעיל בטבע 🙂

    אגב, על יכולת ההסקה שלו מעיד הכשל הלוגי הבא: את דיברת על האפשרות שהוא מרגיש שאת מתנקלת לו מתוך שיקולים לא אקדמיים, והוא הבין מכך שאת טוענת שהתלונות שלו כלפייך אינן נובעות משיקולים אקדמיים… 

    אני תוהה אם הייתי מצליח הערים עליך ולהתקבל לתוכנית שלך, ומקווה בשביל שנינו שלא.

    אהבתי

    1. רעיון לא רע, אלמלא העובדה שרק המחשבה על השהות המשותפת עם התלמיד המבוגר ההוא באותו חדר מעוררת בי רפלקס הקאה, כך שזה יהיה די גול עצמי 
      התוכנית מכילה כל מיני, ובסופו של דבר האחריות היא על התלמידים עצמם. הייתי רוצה לחשוב שאם היית תלמיד מחקר שלי היית מביא לידי ביטוי את כל היכולות האינטלקטואליות והיצירתיות שלך, אבל אני לא תמימה. בסופו של דבר כל אחד צריך להתמודד עם השדים הפרטיים שלו אם הוא רוצה לצאת לדרך הבודדת של המחקר, ואני יכולה לכל היותר לספק מפה וצידה לדרך, ואולי גם פנס לרגעים שבהם חושך ויש חשד סביר שסטית מהשביל והלכת לאיבוד. 

      אהבתי

  25. קראתי את כל התגובות מעלי ועברה לי מחשבה אחת בראש- 
    גם אני רוצה לעשות שינוי לאחר התואר ולעבוד במגזר הציבורי או במגזר השלישי ולעשות תואר שני שיהיה קשור בכך. אני לא מצטיינת וזה פתאום מתחיל להלחיץ אותי שלא אצליח להתקבל ללימודים בחוג אחר או שכבר ״התקבעתי״ ולא אוכל לסגל את השפה האחרת (לא בטוחה האם הפעילות ההתנדבותית שלי שקשורה לנושאים הללו תהווה יתרון כלשהו באקדמיה..)

    המסקנה היא כנראה להתחיל לקרוא מחקרים או סיכומים של סטודנטים באותם הקורסים שמעניינים אותי כדי להתכונן לזה…

    בהצלחה עם הסטודנט 🙂

    אהבתי

    1. ודאי שיעזור לך לקרוא מחקרים בתחום שמעניין אותך ושתרצי לעשות הסבה אליו לתואר שני. ואני צריכה לסייג את הדברים שעלו בשיח ביני ובין ג’יין שהלחיצו אותך: דיברנו על מחקר. אלא אם כן את מתכוונת לתואר מחקרי – לא נראה לי שצריכה להיות לך בעיה לעשות את ההסבה. 

      אהבתי

  26. הסיפור שלך מתקשר לי בנקודות מסוימות לפוסט שכתבתי בעצמי. אני מרצה במקומות שונים, גם אקדמאיים וגם אחרים. לא ממש ברמה שלך (לפי הבנתי) אבל בכל זאת, מרצה ומלמד (ואני גם מאוד אוהב את זה).

    אני מרצה גם בישראל וגם במדינות זרות (כרגע, בתקופה האחרונה, במדינה זרה). מעולם לא חוויתי תגובה, או יחס, של תלמידים כפי שחוויתי בישראל.
    היו לי "ויכוחים" עם תלמידים, כמו שאת מתארת פה. אני לא חווה את אותו הפחד שאת מתארת (למרות שלחלוטין מזדהה איתו), אולי בגלל המגדר, אולי בגלל הנסיון, זה לא באמת משנה.אבל חוויתי התלהמות וויכוחים, אפילו אל מול עובדות שלא ניתנות להפרכה (תלמיד העתיק מילה במילה מתוך מאמר ברשת, למשל).

    אני חושב שהחלק שהכי אהבתי לקרוא (כי את רוב הפוסט פחות אהבתי, לא בשל הכתיבה, אלא בשל הנושא ותיאור המקרה), זו הפסקה הממש ממש אחרונה. אני חושב שכל דבר שאנחנו מצליחים ללמוד ממנו, הוא בסופו של דבר, גם חיובי.

    בהצלחה וסופ"ש נעים

    אהבתי

    1. דווקא התלמיד הזה תוצרת חוץ, ואפילו ממדינה שבה יש תרבות היררכית מאוד ברורה והמון כבוד הדדי. אולי זה מה שהלחיץ אותי עוד יותר, החריגות הרבה של ההתנהגות שלו על רקע המקום שממנו בא. בין הישראלים יש ויש, ודווקא האמריקאים יותר וכחנים לפי הניסיון שלי (ראה גם תגובתה של דורותי למעלה, שמלמדת באוניברסיטה אמריקאית). 
      ואני מודה שכל מה שלא הורג אותך מלמד. רק צריך להיות פתוח לעניין. וגם לך שיהיה סופש נפלא, קצת קשה לי להפנים שהנה הגיע הסופש כי השבוע היה קצר כל כך. 

      אהבתי

      1. לא חוויתי את הוכחנות האמריקאית, למרות שאני כן עובד גם שם. אולי בגלל התחום, אולי בגלל שאני מרצה חיצוני ואולי סתם התמזל מזלי עד כה (אני לא מאוד ותיק בתחום).

        אני מבין את הלחץ בשל הפער בין התרבות ממנה הוא מגיע, לבין ההתנהגות. זה קורה לי גם. אחי ואני התחנכו במדינה שבה הכבוד לסגל ההוראה לא נתון בכלל לדיון. הוא חד משמעי. ואנחנו מופתעים, לעיתים, מהאחיין שלי, שמאוד שונה מאיתנו ביחסו למורים שלו (וגם של המורים אליו, יש לומר) למרות שהוא כן מקבל בבית את אותו החינוך שאנחנו קיבלנו..

        אצלי עוד יש יום שלם עד הסופ"ש, אבל בהחלט השבוע קצר 🙂
        תודה.

        אהבתי

  27. "כשפרדיגמות מתנגשות מתגלענים חילוקי דעות וכשפרדיגמות פרימודיאליות מתנגשות צצות אי הבנות"-ס’אליח אל-אלהדיד-משורר מוסלמי מחצר קונסטנטינופל כפי שהטמין חששותיו בספר השירים "נבואות הזעם" ערב פלישת כוחות הקרוסיידרים אל האסיה מינור
    להלן שירו:

    אהבתי


    1. מדע באקדמיה-במקום בו סופרים שרים

      על כתפי ענקים
      בין כתלי האקדמיה
      על כתפי ענקים
      רבדים רבדים
      על כתפי ענקים
      כנפיים בוקעות
      על כתפי ענקים
      פרזיטים מבססים מושבות
      כתף אל כתף
      אנטרופיה מאוטופיה
      גודעים את עץ הדעת
      בשם הפסודופילוסופיה
       
      מזלנו כעם שבחרנו בשר חינוך שלא יניח לדבר כזה להתרחש
      לטעמי אין מקום לתת לסטודנט החצוף הזדמנות להביע בפניך עוד דברי בלע והבלים. את אישה חזקה ופורצת גבולות בשיאו של רנסאנס המין הנשי והוא צריך ללמוד את מקומו כפריבילג שירד מנכסיו ערב זריחת הפוסטמודרנה

      אהבתי

      1. הייתי רוצה לראות את הבעת הפנים שלך כשאתה כותב את המילים שלך. אני בכנות לא בטוחה מה מהשיר (שראיתי שפרסמת גם בפוסט) והמסר שלך סרקסטי ומה רציני. האם ביקשת להעליב אותי כשאתה מכנה אותי ’אשה חזקה ופורצת גבולות בשיאו של רנסאנס המין הנשי’ מול ה’פריבילג שירד מנכסיו ערב זריחת הפוסטמודרנה’? במחשבה שניה ’פרזיטים’ ש’גודעים את עץ הדעת בשם הפסודופילוסופיה’ די מבהיר את כוונתך. כפיים על הלבשת אג’נדה מיזוגנית במילים נפוחות בלי קשר של ממש לעניין שעליו כתבתי. 

        אהבתי

        1. פני נותרו חסרי הבעה נוכח האפקט המשתק של מבול הפייספאלמז אשר תקף אותי עת לגמתי בשקיקה מילה מילה מסלט הניצחון המוצג לראווה בתגובות ובפוסט.
          אינני מבקש להעליב אותך או להטיל דופי במקצועיותך. ברור לכל עובר אורח שבשיקוליך המקצועיים אין מתם ובנס הניצחון המתנוסס בראש החץ של גדוד פרשייך לא נפל רבב. אף כי סוסי המלחמה חצו ביצות לפקודתך ראי זה פלא לא דבק רגב בפרסתויהם. אין זו קדושה כי אם צדקת הדרך שהדריכה את פועלך לכבוש בחן מעוז צורך ולא באכזריות אבחת החרב. העפלת למקומך כמו מניפה פקיד פקיד אחראי אחראי. פתחת דרכך אל כס מלכות צחורה כשלג החרוב.
          לא אגיב אצלך יותר לא באתי להטריד. זמין בבלוג שלי לדיון רציני

          אהבתי

          1. מודה שאני תוהה על התגובה שלך ועל מניעיך: רצון להתבלט? לא להיות חלק ממה שאתה רואה כתגובות של ’גדוד פרשי’ ששועט – מרחף דרך ביצות כדי לכבוש את קינג’ס לנדינג (ומה זה ’צחור כשלג החרוב’?)? 
            הפייספאלמז (מודה שהלכתי לבדוק מה זה, ומודה לך על זה) שתקפו אותך לא ברורים לי גם כן. אתה נמצא פה משנת 2007. עשר שנים היו אמורות ללמד אותך מה טיב הדיון המאפיין את הבלוגיאדה. 
            בניגוד אליך, שמחתי כשהתגובות האירו לי צדדים שונים של הסיפור, הראו לי מקרים דומים או שאלו אותי שאלות שחידדו את ההרגשה שלי. באמת שלא הבנתי מה הוביל אותך לסימטת המגדר החשוכה שאליה נקלעת, מנסה לדקור בסיכת אירוניה קהה בלון שקיים רק בדימיונך.  

            אהבתי

  28. ואוו, אכן סאגה. אני לא יודעת מה לומר לך… שהפגישה תעבור בשלום. אני חושבת שאני הייתי מאפשרת לו לומר מה שהוא ירצה לומר, אבל נשארת מאוד לאקונית ונמנעת מלהכנס לשיחת הסברים (כי זה עלול לעורר וכחנות) וחוזרת ומציינת ש"כן אני מבינה שהציון מציק לך, אבל אני עומדת מאחורי ההערכה המקצועית שסיפקתי וצר לי אך לא אוכל לעזור מעבר לזה, בהצלחה". העבודה לא עונה על הציפיות בשלב הזה.
    הכי חשוב זה לא לשחק את המשחק שלו. לא להזין את המשחק שלו, להשאר מחוץ למשחק בצורה עיקבית. לא להזין את מה שמציק לו.
    }{

    אהבתי

    1. כן, אני מסכימה. הפגישה ביום א’ ונראה מה יקרה. תהיה איתי שם המנהלת של התוכנית, והתירוץ הרשמי הוא שהיא תוכל להציג לו את האופציות העומדות בפניו אם הוא ירצה לערער ומה הוא צריך לקחת בחשבון במקרה זה, בלי לציין את הסיבה האמיתית שהיא הפחד שהניע אותי גם לכתוב את הפוסט הזה. כשדיברתי איתה היא סיפרה לי על כל מיני מקרים אחרים שהיא היתה מעורבת בהם, וצחקתי איתה שצריך הכשרה פסיכולוגית כדי לעמוד בראש תוכנית שכזו. היא אמרה משפט כל כך נכון: בכל מערכת שבה את באה במגע עם אנשים צריך להיות קצת פסיכולוג. 

      אהבתי

      1. כן זה נכון. 
        ואל תתני לפחד להשתלט עליך. זו את שמנהלת את המצב, ולא המצב מנהל אותך. הפעולות שלך הם פעולות של מניעה וזה חשוב מאוד.
        אני איתך.

        אהבתי

  29. מהצד זה נשמע כל כך נוראי
    אין כמו לקבל ציון לא טוב על עבודה שהשקעת בה זמן ומאמץ
    מאידך, כשכותבים הערות בונות ומסבירות אין הרבה סיבות להתלונן
    וזה התחיל במשהו שמרגיש חנפני ונגמר במשהו שמרגיש עצבני

    אהבתי

    1. תלמידה טובה של ’הכהנת הגדולה’, אני תמיד מסבירה בדיוק מה לא בסדר. לכן זה כל כך מפתיע כשמישהו מרגיש כמו שהבחור הזה מרגיש. המסקנה שלי היא שהוא לא מבין (אולי לא יכול) את ההערות שלי, ודאי שאינו מסכים איתן. 

      אהבתי

  30. פוסט טוב. על אף שבעצמי אף פעם לא ערערתי על ציון (ורציתי פעם או פעמיים), היה מעניין לקרוא על התחושות של הצד השני.
    מקווה שהוא באמת ילך לטיפול, או יעשה כל דבר אחר שיעזור לו…

    אהבתי

    1. לא אומרת שאין בכלל מקרים שבהם ערעור על ציון מוצדק. השאלה היא אם הוא חכם, כמאמר הפתגם ההוא על הכביש. גם אני מקווה שילך לטיפול. סטודנטים במצוקה צריכים להעזר בכל המשאבים הנגישים להם, אבל מן הסתם גם כדי להעזר צריך מודעות וסוג של פנייות שלא תמיד שם. 

      אהבתי

    1. אני חושבת שאלימות עצמית קשה לא פחות מאלימות כלפי אחר, אבל התגובה של החברה כלפיה שונה, ואולי בצדק.  עכשיו שהפגישה מאחורי, אחרי שהוא הסכית ושמע וויתר על הערעור הרשמי, העליתי לו את הציון בשתי נקודות. אולי זה מעיד משהו לא כל כך טוב עלי, על זה שגם בי יש כוחנות שאני עוטפת בהסברים רציונליים. אני מקווה שלא, אבל קשה לי להתחמק מהרובד הפנימי של העימות הזה, והערעור על הסמכות שהגבתי לו בפחד.  

      אהבתי

  31. אם הפגישה איתו מאחריך -מה טוב ואם גם העלית לו בשתי נק זה אפילו עוד יותר טוב כי זה בשבילך מעט (גם אם נדמה לך שהרבה )ובשבילו-המון .. 

    לומדים מדברים כאלה ,אין ספק 

    אהבתי

    1. כן, לומדים. אני עוד בוחנת את התגובה שלי לכל הסיפור. כל זמן שהוא לחץ עניין העלאת הציון לא היתה בכלל אופציה מבחינתי. זה קצת כן עניין של מאבק כוחות ’מי צודק’, אבל גם ’מי חכם’, כי בתוכנית הזו אם ישמעו שזה עבד לו אני יכולה לצפות לחקיינים תוך זמן קצר מאוד. 

      אהבתי

כתוב תגובה לConTouch לבטל