הסאגה של התלמיד המאוכזב

בהתחלה הם תיקים ברשת, שמות מועמדים לתוכנית האקדמית שאני עומדת בראשה. מראש אני מסננת את הלא מתאימים, אלה שהציונים שלהם לא מגיעים לרף הנדרש לתוכנית מתקדמת למצטיינים. אני לומדת לסרוק מהר את החומרים, גליונות הציונים ממוסדות האם, ובעיקר אני קוראת את ההמלצות ואת הצהרת הכוונות שלהם. מבין התיקים שהציונים שלהם בסדר ושהרקע פחות או יותר מתאים אני לומדת לקרוא בין השורות: מה שלא נכתב פעמים רבות משמעותי יותר ממה שכן. מהר מאוד אני לומדת לזהות את הבעיות, יודעת מראש לזהות סימנים מדאיגים. במקרים האלה אני מסרבת לקבל אותם לתוכנית והמזכירה כותבת מכתב דחייה מנומס, בסגנון 'זה לא את/ה, זה אנחנו', תמיד בשם ועדת קבלה אקדמית, ועדה נשמעת טוב יותר. הספק מתעורר במקרים שבהם המועמדים באים מתחום אחר וחסר להם רקע אקדמי ספציפי, אבל ההישגים שלהם בתחום שלמדו מראים שיש להם פוטנציאל. במקרים שבהם יש ספק אני נוטה לצד הרחום, מקבלת אותם על תנאי, הם מגיעים ומתבקשים להראות מה הם מסוגלים לעשות במשך שנה אחת. אם הם מצליחים תוך כדי יריקת דם ומאמץ עילאי להשלים את החסר הם בפנים, חברים מלאים בתוכנית, וכל מה שלמדו קודם על תנאי נחשב להם. היו לי כמה הצלחות גדולות מאוד דווקא מכאלה שבאו מלאי מוטיבציה מתחום אחר, השלימו והמשיכו הלאה. הכי אני אוהבת את התלמידים שלא מגיעים 'שלמים' ו'מושלמים', אלא מתפתחים ומתקדמים.

במקרה שלו היה ספק. גדול אפילו. ובכל זאת, נטיתי לו חסד, סברתי שהוא יוכל להשתלב, אולי לא להצטיין, אבל לעבור את התהליך, לצאת בצד השני עם התואר הנכסף, גם אם הוא לא יהפוך לחוקר. ואולי כן? בכל מקרה, חשבתי, מה כבר יכול לקרות.

כשהוא קיבל ממני את העבודה עם ההערות, הוא התאכזב מאוד מהציון. הוא לא נכשל, אבל סבר שמגיע לו יותר. זכותו. כאן מתחילה הסאגה של התלמיד המאוכזב:

פרק א, ובו הוא שולח לי מייל ובקשה, ואני מגיבה בהבנה ואמפתיה

תודה על הערותיך, אולם אני מוצא שחלקן מפתיעות (כאן בא פרוט של מה שהפתיע אותו). אנא, חשבי מחדש על הציון. בעיני הוא נמוך מדי יחסית למאמץ הרב שהשקעתי בעבודה.

מודה שהתלבטתי אם להגיב. ההערות המקוריות שצורפו לעבודה היו ברורות מאוד. השאלות שלו במייל חשפו חוסר הבנה בסיסי במתודולוגיה של התחום. בסוף החלטתי להשיב לו, מקווה שתשובה מפורטת מספיק תניח את דעתו, תוך שבראשי מהדהדת אזהרתו של המפיק של כתב העת שערכתי: יש אנשים שתמיד יתווכחו איתך, הוא הזהיר אותי, ואין טעם לשלוח להם דחייה מנומקת. עדיף לא לנמק ודי. גם אז לא הסכמתי איתו, ושלחתי דחיות מנומקות היטב. וכן, היו שקיבלו את הדחייה בחן מסויים, ככל שניתן לקבל דחייה של מאמר שלך בחן, והיו שהתווכחו.

כתבתי לו דברים מפורטים. התייחסתי לשאלות שלו, הסברתי, הראיתי מה היו השגיאות הבסיסיות, היכן סטה מהנדרש וכתב דברים לא רלוונטיים על חשבון הדברים שהיו צריכים להכתב. הכרתי בעבודה הרבה שהשקיע וציינתי אותה לטובה, לצד ההבהרה שהציון ניתן לתוצאה ולא למאמץ. סיימתי בתקווה שכעת כשהבהרתי את עצמי הוא יוכל להפיק לקחים
להמשך הדרך. ושלחתי.

פרק ב', ובו הוא שולח לי עוד מייל, ואני מגיבה בהצבת גבול

לא עברו מספר ימים ואני מקבלת ממנו מייל נוסף: ניסיתי להפנים את הציון, אבל עדיין יש לי ספקות לגבי ההערכה שלך. אנא קחי בחשבון את הנקודות הבאות (וכאן הוא חוזר לעניין שבו הוא שגה עובדתית, ושהערתי לו עליו. הוא מתעקש שקרא עניין זה במאמר כלשהו ולכן ה'דעה' – כך הוא קורא לה למרות שהיא איננה דעה כלל וכלל. היא שגיאה שנובעת מחוסר הבנה – תקפה בדיוק כמו דעה אחרת, ושאי אפשר לפסול אותה. שוב אני מקבלת תחושה שהבחור לא מבין טיבה של עבודה אקדמית בסיסית. לא כל דבר שאתה קורא תקף כמו כל דבר אחר. הנייר – או, במקרים רבים, הרשת – סובלים הכל. התפקיד שלך לבדוק. והוא לא בדק, אבל מתעקש שזה תקף, פשוט כי קרא את זה. לא עזר כל מה שכתבתי לו עד עכשיו, גם בהערות המצורפות לעבודה, וגם בתגובה למייל הקודם. אני לא רוצה להטריד אותך בעניין זה, הוא ממשיך, אבל אנא שקלי מחדש את העניין, והעריכי מחדש את הציון שלי. בתודה מראש.

אני נאנחת ומטלטלת את הראש, מתאכזבת לגלות בכל פעם מחדש כמה צדק המפיק ההוא. אני כותבת לו מייל ברור: לצערי לא אוכל להמשיך ולדון בכך. אם אתה סבור שנגרם לך עוול מסיבות
שאינן אקדמיות וברצונך להגיש ערעור רשמי על הציון ישנה דרך לעשות זאת. (ואני מפנה
אותו לרשויות המתאימות).

פרק ג', ובו הוא שולח לי מייל קצר ואגרסיבי, ואני לא מגיבה

אני מניחה שמה שהקפיץ אותו היתה ההערה על הסיבות שאינן אקדמיות. וכך הוא כותב:

האם הנקודות שהעליתי אינן אקדמיות? אנא, הוכיחי את הטענה שלך (כך כתב, בחיי) כי הדעה שלי תקפה.

בשלב הזה הבנתי, יוסטון, ווי הב א פרובלם. לא הגבתי.

פרק ד', שקורה שתי דקות אחרי פרק ג'

המייל הבא הוא שהטריד אותי במיוחד. הוא מבקש פגישה. וכותב: 'הטיעון שלך שכנע אותי'.

עכשיו, יש לי בעיה. ודאי שהוא יכול להיפגש איתי. כל תלמיד יכול. אני גם האחראית האקדמית של התוכנית שלו, וגם המורה שלו בקורס הזה, הוא יכול להיפגש איתי כך או כך. אלא שאני מוצאת את עצמי בולעת רוק. אני נותנת שם לרגש הלא רגיל הזה שעולה לי בגרון: פחד. יש משהו אלים ואובססיבי במיילים האלה, שמעורר בי אי נוחות רבה. אני מוצאת את עצמי חושבת במונחים של איום פיזי ממש. אני קוראת מחדש את כל ההודעות שלו, וברור לי, גם מהמייל האחרון, שהוא לא מבין מה לא בסדר בעבודה שלו, למרות ההסברים החוזרים ונשנים. משהו בסיסי חסר. ודווקא ההודאה האחרונה, שגם היא 'אוף' לגמרי, על ה'טיעון' שלי ששכנע אותו, הכי מלחיצה אותי. כי זה לא טיעון. אלה עובדות שהוא לא לקח אותן בחשבון. אין כאן בכלל עניין של שכנוע, אלא הבנה – וגם אחרי כל ההסברים כולם הוא לא מבין. אני חושדת שה'שכנוע' המוצהר שלו הוא סוג של
מלכודת שהוא מנסה לטמון לי כדי להפגש איתי וכדי להראות לי את ה"אור" שבאמת שלו, בדרך
זו או אחרת.

אני שולחת את כל שרשרת המיילים לראש התוכנית, ולתלמיד אני כותבת שתמיד ניתן לפגוש אותי  בשעת הקבלה. אלא שאני לא רוצה להיות איתו לבד בחדר, ומבקשת מראש התוכנית שמישהו יצטרף אלי לשעה הזו. תחושת הפחד עוד שם, ואני לא אוהבת אותה, אבל מבינה שכדאי לי להקשיב לה.

ממש ברגע זה המסננת של הבקשות להתקבל לתוכנית עברה שידרוג, והחורים ברשת החדשה קטנים ומהודקים הרבה יותר.

 עריכה post-eventum:

 הוא הגיע עשר דקות מוקדם יותר, וביקשתי ממנו לחכות מחוץ למשרד עד השעה שנקבעה. בו זמנית הצעתי לו ספל תה, שהוא קיבל בברכה (לימונית ולואיזה, כפית אחת סוכר). בשיחה הוא חזר לשאלות ששאל. הסברתי, נתתי לו לשאול שאלות כשלא לגמרי הבין, אני מקווה שעכשיו זה ברור לו, אם כי עד כמה יפנים זו כבר שאלה אחרת. היתה שם מצוקה גדולה, במיוחד על רקע העובדה שכל תלמיד יכול לראות איפה הוא עומד יחסית לאחרים בקורס (הוא שלישי מלמטה). האכזבה היתה ברורה מלכתחילה, אלא שהפעם היה ברור לי שעיקר הכעס שלו מופנה כלפי עצמו. הכתפיים השמוטות וכל שפת הגוף שלו שיקפו מצוקה גדולה, ולא יכולתי שלא לתהות האם הכתמים החשודים על הזרוע הימנית שלו הם סימנים של כוויות סיגריה. ראש התוכנית הציעה לו להעזר בשירותים הפסיכולוגיים, ללמוד להתמודד עם אכזבה מהישגים נמוכים לעומת הציפיות וההשקעה. אני כל כך שמחה שהיא היתה שם, ודווקא לא כי הרגשתי מאויימת, כי היה די ברור שזה ממש לא הכיוון, אלא כי היא ידעה לכוון אותו לתמיכה הנכונה. טעיתי לגמרי בפירוש האובססיביות והאינטנסיביות במיילים. אם הבחור הזה מסוכן למישהו זה בעיקר לעצמו. זה מפחיד כשלעצמו ודורש תשומת לב, אבל בצורה אחרת לגמרי מהפחד שעוררו בי המיילים.

Peter Kogler. Vertigo