שיקרתי

שבוע ימים לפני הכנס הבינלאומי שאני מארגנת וההרצאה עדיין לא כתובה. אני
יודעת מה אני רוצה לומר, אבל הכתיבה עצמה תובענית והיא משפיעה גם על התכנים ולא רק
על ארגון החומר. יותר משזה כנס זו סדנה, סיעור מוחות בינלאומי בנושא מוגדר היטב עם
טובי החוקרים. אני המארגנת ולכן אני משתדלת להקצות זמן ארוך יחסית להרצאה של כל
משתתף ולדיון שאחריה. מאסתי בכנסים שבהם זמן ההרצאה הקצוב קצר מדי ומטיל משטר
אימים על המרצה. חמש דקות לפני סוף הזמן כבר מתרה יושב הראש שהנה הנה זמנך אזל,
עבר, ואת עוצרת, קו המחשבה ניתק, אוספת את עצמך ומשתדלת לסיים את הרעיון, ובדיוק
כשחזרת לרצף הוא עוצר אותך שנית, יש לך עוד שלוש דקות; עוד דקה לסיום. והרי
תיזמנתי את הדברים מראש, אני לא אגזול מזמנו של מרצה אחר. הדיון בדרך כלל נקודתי,
ואין קשר של ממש בין הדברים שנושאים הדוברים השונים. לא הפעם, החלטתי. אני יודעת
שיהיה כנס טוב, אלא שההרצאה עדיין לא כתובה.

אני מביטה ביומן, מקצה לי זמני כתיבה. הכתיבה איננה אוטומטית, וצריך להשאיר שוליים רחבים גם להבהרת העניין וגם לברור עניינים שיעלו במהלך הכתיבה, ולבסוף לחידוד וליטוש והכנת מצגת. אני נאנחת. תוך כדי השבוע הבא אני צריכה לתת שתי הרצאות נוספות, לא מדעיות, ולהשתתף בישיבה חשובה שנקבעה זמן רב מראש. אני מגרשת מהראש את המחשבה על פסח. יהיה בסדר.

יום ד'

אחותי מתקשרת. אבא מרגיש לא טוב והיא לוקחת אותו לבית חולים. מישהו צריך להשאר עם אמא. במדינת ההורים שאחותי מנהלת אני קו הביצורים השני. שני האחים האחרים גרים במרחקים, והם יגיעו רק בהתראה ארוכה יותר. אני עוזבת הכל ונוסעת להורים. אבא שלי נשאר להשגחה בבית החולים, ואחותי נשארת איתו. אמא שלי מכינה לנו טוסטים. כשהם קופצים היא מניחה את הפרוסות על צלחת. אחרי רגע היא שמה אותן שנית בטוסטר. אני לא אומרת דבר עד שהיא רוצה לשוב ולשים את הפרוסות בטוסטר בשלישית. אני עוצרת אותה גם כשהיא עומדת לשים ממתיק בפעם השניה בספל הקפה שהיא מכינה. אני מותחת סדינים על מיטת הנוער בחדר הילדות שלי. ציורי הקיר שציירתי אי אז הם המראה האחרון שאני רואה לפני שאני עוצמת עיניים ונותנת לשינה לעטוף אותי. למחרת מגיע אחי להחלפת משמרות.

יום ה'

אחותי מתקשרת. יש ועדת ערר בביטוח לאומי. המנוולים שלחו אחות לאמא שלי. 'את מתלבשת לבד?' היא שואלת ואמא שלי אומרת שכן. 'מי מכין את האוכל?' שואלת האחות, ואמא שלי אומרת שהיא מכינה. 'את מתרחצת לבד?' היא מבקשת לדעת, ואמא שלי אומרת שכן, ודאי. האחות כותבת חוות דעה. אמא שלי עצמאית לדעתה ולא זקוקה לעזרה בטיפול. אחותי נאנחת. היא לא היתה שם בביקור האחות ולא אמרה לה שאי אפשר להשאיר את אמא שלי רגע אחד לבד. שאמא שלי לא תכין אוכל ולא תאכל אם לא יאמרו לה, שהיא משאירה את הגז דולק, שהיא שוכחת לקחת תרופות, שהיא לא מחליפה בגדים ולא מתרחצת אם לא אומרים לה. שהיא לא יכולה לצאת לבד מהבית כי כבר הלכה לאיבוד פעמיים, שוכחת היכן היא גרה. אחותי שואלת אם אני יכולה לבוא איתה לוועדה. אני נוסעת, מודעת לכך שאחותי מבקשת רק כשבאמת צריך. בוועדה שני רופאים, רוסי ודתי. אנחנו מגישים להם חוות דעה יסודית של רופאה גריאטרית שפגשה את אמא שלי, ועונים על שאלות. הם נשמעים אמפתיים, אבל לך תדע. התשובה תגיע בדואר. טוב שבאת, אומרת אחותי, את הרבה יותר טובה ממני בדיבורים.
יום ו'

את זוכרת שאנחנו השבת אצל חברים? שואל השותף. שכחתי. היום אנחנו באזכרה לבת של חברים שנפטרה לפני מספר שנים. זה לא ארוע שאני יכולה או רוצה לוותר עליו. אחותי הגדולה שולחת בווטסאפ הודעה סתומה: ברוך דיין אמת. אני מבינה שאמא של בעלה נפטרה. להלוויה לא אוכל להגיע. אבל לשבעה.

באזכרה אני פוגשת את הילדים של החברים שהזמינו אותנו לשבת. תהיו בבית בשבת, אני מבררת והבעת הפנים שלהם מעידה שהם לא יודעים שאנחנו מגיעים. השותף מתקשר לחבר שהזמין לברר מה קורה. הם לא בבית, אי שם בארץ בטיול. החבר לא מתבלבל ומיד אומר שכן, בטח שהוא זוכר, אבל אני שומעת ברקע את זעקות המחאה של האישה המופתעת. השותף מתעלם גם מהניסיון שלי לומר לו עזוב, בוא נוותר, תהיה לי שבת כתיבה. הוא מדבר עם האישה: נבוא קומפלט, כולל האוכל. אנחנו חוזרים הביתה. בשעות שעד הנסיעה הבית מתמלא בריחות תבשיל אוסו בוקו במלוחיה, ואני מתכנסת למיטה, מתמודדת עם ביקור של מיגרנה.

שבת

אולי זו הדרך הטובה ביותר להתארח, אנחנו מתלוצצים עם החברים. בלי להתכונן יותר מדי, בלי טררם. אני שמחה שבאנו. החבר קיבל מישרה חשובה, ואנחנו חוגגים את טקס המעבר. אני דוחה את המחשבה על ההרצאה. יהיה בסדר. במוצאי שבת אני נוסעת לנחם את האבלים. אני אוהבת את הגיס הזה, והנפטרת, אמו, ניצולת אושוויץ שהלכה בצעדת המוות עם רגל שבורה, היתה חביבה עלי. בין סיפורים על הנפטרת ואיך הבריחה נשק כשהיתה חברה במחתרת, ואיך ניהלה מסעדה כשעלתה לארץ שבה אכל פול ניומן וכל צוות הסרט 'אקסודוס' גפילטעפיש וטשולנט, פושטים על הבית קבוצת חסידי גור, קרובי משפחה, והאבלים מתפצלים לעזרת נשים ועזרת גברים. אני יוצאת עם אחותי הגדולה החוצה. חסיד גור עטור כובע פרווה גבוה עומד בחוץ על שביל הגישה לבית, מעשן את מנת הניקוטין של מוצאי שבת ופולט נפיחה רמה. אחותי ואני פורצות בצחוק חסר מעצורים.

יום א'

אני מתחילה בארגון החומר ובכתיבה. בערב יש לי הרצאה מתוכננת מראש שגם אותה צריך להכין, אבל קטן עלי. אני מארגנת את המצגת. אולי ההרצאה לכנס לא תהיה מלוטשת דיה, אבל אבני הגוויל הבסיסיות שמהן אני מכינה אותה מחכות לי בערמה בפינה, אני צריכה לבסס את האדמה ולצרף את האבנים זו לזו למבנה יציב גם בלי אבני גזית מלוטשות. ובלבד שהכל ילך כשורה, שלא אתבזה, שלא אאלץ לאחוז בקרנות המזבח, לחפש מחסה.

יום ב'

אני עובדת במרץ. השעון מתקדם ואני צריכה לצאת לישיבה החשובה שנקבעה זמן רב מראש. אני כועסת על עצמי, למה אני לוקחת על עצמי את הדברים האלה, למה הסכמתי. כי חשוב, כי מחמיא שפנו אלי, כי אני אישה ולא יודעת לסרב. אבל מי קובע ישיבה של 5 שעות(!) שבוע לפני פסח, ישיבה שאני צריכה עכשיו לנסוע אליה ולבזבז עוד שעה בדרכים. אני גם לא מוכנה לישיבה, לא עשיתי 'שיעורי בית', שאותם אני עצמי קבעתי בישיבה האחרונה. אני נאנחת, אבל מחליפה בגדים ונועלת נעלים בכוח, תוך שאני כותבת עוד משפט של ההרצאה. כל עצם בגוף שלי מתנגדת לעזוב עכשיו כשתהליך הכתיבה רץ, המנועים בוערים אחרי ההתנעה הארוכה, למה הסכמתי. ליד הדלת של הבית אני מביטה בטלפון שאני אוחזת בידי, חושבת להתקשר כדי לוודא שאכן הישיבה מתקיימת, מי יודע, אולי יקרה נס והיא התבטלה ואין צורך לנסוע לשווא. אני מתקשרת למארגנת, שואלת אם הישיבה מתקיימת. היא מתקיימת, ובזמן. בפליאה גמורה אני שומעת את עצמי אומרת: מאוד מצטערת, תראי, לא אוכל להגיע. אמא של גיסי נפטרה. הקול מעבר לקו מיד מנחם, זה לא דבר שאפשר לדעת מראש, נשלח לך את הפרוטוקול, שלא תדעו. אני מנתקת. שוטף אותי גל הקלה אמיתי ממש, ואני מנתרת במקום עליזה וקלילה, מרגישה איך הוא סוחף אותי לחוף מבטחים.

Mitchell Grafton

66 תגובות בנושא “שיקרתי

  1. זה כיף ומייסר כאחד לאנשים ישרים לסטות מהאמת האבסולוטית. לרוב הם גם נוטים להמציא שקר מוגזם: פיל החליק על הכביש מול האוטו שלי ולכן אחרתי כי לקחתי להקת נזירות לבית חולים…. או משהו כזה…. חח

    אהבתי

    1. השקר היה שם, נוכח ומוכן, כמעט כפה את עצמו עלי. לא הייתי צריכה להמציא כלום. ואתה צודק. זה לא משהו שאני מסוגלת לעשות בתכנון מראש, אבל הנה, עשיתי, וכמה התרגשתי מזה 🙂

      אהבתי

  2. לשקר אין רגליים,  אבל הוא הצמיח לך כנפיים…  וחוץ מזה קורדליה צודקת,  וחוץ מזה עבדת מספיק,  מגיע לך לנוח (בעבודה נוספת).

    אהבתי

  3. גדולה! הרגשתי שמציף אותי אושר כשקראתי את השקר הכי ספונטני שמצא את דרכו  החוצה. 
    התעייפתי בשבילך.
    ותודה לעזר כנגדך שמאפשר לך לשכוח שפסח בפתח.

    אהבתי

    1. כן, כן, זה בדיוק גל האושר שהציף אותי כשהשקר יילד את עצמו מתוכי. הייתי צריכה את ההבנה הזו, תודה 
      ואשר לפסח, יש עוד המון זמן גם אחרי הכנס 

      אהבתי

  4. את יודעת כמה פעמים בצבא הרגתי את סבתא שלי?זו מצווה ידועה להרוג מישהו כדי לצאת לחופש אחרי שהות ארוכה מידי  בצבא,אז להשתמש באמתלא דומה בלי להרוג אף אחד זו מצווה קרובה:-)
    ואני מקווה שהבידוח הלאומי(הטעות בכוונה) יחזיר לאמא שלך את זכויותיה לעזרה וסיוע,זה גוף מרושל מגעיל ורשע.
     אני בטוח שההרצאה שלך תיהיה מכוננת.

    אהבתי

    1. אומרים שזו סגולה לאריכות ימים, אבל ממילא היא באמת מתה, וגם ממש לא מזמן . סיפורי ביטוח לאומי מטריפים אותי. וגם קופת חולים. אם מגיעים למיון באמבולנס ואין אשפוז הם לא מחזירים את הכסף, זה ידוע. את אבא שלי אשפזו, להשגחה, אבל לא היה מקום במחלקה אז השאירו אותו במיטה במיון – שזה גם ככה סבל מיותר. אז בקופת חולים טוענים שאם היה במיון לא אושפז ומסרבים לשלם. נדמה לי שעד שלא נעשה מזה עניין באיזו תוכנית רדיו הם לא ישלמו. אני מורידה את הכובע בפני אחותי, יום יום, שמטפלת בכל הבירוקרטיות האלה, נוסף על הטיפול בהורים. 
      ואשר להרצאה, מהפה שלך 

      אהבתי

    1. אלמלא הבלתמ"ים זה די כרגיל, אבל בתקופה האחרונה יש המונים והם גם לא באים בהכרח בזמן נוח, אם בכלל. לגמרי טוב שנפטרתי מהישיבה ההיא, מיותרת לגמרי. אני צריכה ללמוד לא להסכים מלכתחילה, אבל זה כבר אולי עניין אחר. 

      אהבתי

  5. התעייפתי מהלו"ז שלך – המתוכנן והבלתי מתוכנן. וואו. אין עלייך. באמת. והשקר הזה פשוט התבקש. כל הכבוד לך!! והתמונה….מקסימה!!!
    ואיזה כיף כל פעם מחדש לדעת שהשותף דואג לענייני האוכל – אפילו כשאתם מתארחים. אין עליו. אין עליכם!!

    אהבתי

    1. לפעמים אני קוראת לבלת"מים האלה ’<a target=_blank href="https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%91%D7%93%D7%94&quot;>עקרון ההכבדה’, הוא החוק שגילה אמוץ זהבי. אבל באמת שהיום פשוט נשברו כל השיאים, וכמו שנהוג לומר באנגלית: desperate times call for desperate measures. ואולי בסוף אני אלמד לא לקחת על עצמי כל כך הרבה, ולא להזדקק לאמצעים הקיצוניים הללו. 
      אין עליו. הוא עושה את זה בקלות (אם אני לא טועה בזה גם T מתמחה). 

      אהבתי

      1. וואו, קראתי עכשיו קצת על עקרון ההכבדה, מרתק. כל יום לומדים משהו (מודה שלא שמעתי על זה קודם). 
        מקווה שמתישהו תלמדי לא לקחת על עצמך כל כך הרבה, אבל לא כל אחד מצליח להפנים וליישם את העניין הזה. זה טבוע חזק באופי ובהרגלים…
        בכל מקרה כן, T גם כן עושה את כל מה שקשור במטבח ובאירוח (וגם בישול עבור אחרים בעת הצורך) ממש בקלות וגם בכיף, בדיוק כמו השותף שלך. זו מתנה! 

        אהבתי

          1. אם באמת באמת בא לך לבדוק עם עצמך למה זה ככה….כדאי אולי להתחיל עם איך תרגישי, איך תהיי אם לא תקחי על עצמך את כל הדברים האלה.
            כלומר – מה קורה לך כשיש לך זמן פנוי? זמן עם עצמך? זמן לבד עם השותף? לא יודעת, תנסחי את את השאלות על סמך איך שאת מכירה את עצמך.
            עוד כיוון הוא : מה לדעתך קורה כשאת מסרבת? לפעמים זה כדי לא לפגוע או כדי שלא יחשבו שאת ….משהו. לא יודעת מה. 
            יש אנשים שבאופן מובנה אין להם מושג כמה זמן כל דבר לוקח להם. אלה האנשים שתמיד מאחרים, דוחים לרגע האחרון, עובדים תמיד תחת לחץ. בקיצור – אם תשבי לבד עם עצמך תוכלי להגיע לכמה קצות חוט…

            אהבתי

            1. זה לא שאין לי מושג כמה זמן כל דבר לוקח לי. אלא שבאופן עקבי כל דבר לוקח לי פי 4 ממה שאני מעריכה. אבל בדיוק. זה קטע כזה. עם הרצאות בכנסים יש דדליין ברור וקבוע בסלע, כך שאין שאלה, אבל כשצריך להגיש משהו כתוב אני אף פעם לא עומדת בזמנים. כן, צריכה לשבת לבד עם עצמי ולבדוק את קצות החוטים. ובלבד שלא יהיו מחושמלים :/

              אהבתי

  6. אני מעריצה אותך, איך את עומדת בכל הדברים האלה? זה מטורף בעיני. לא שיקרת אגב, בהחלט לא יכלת להגיע גם בעקבות המוות של אמא של גיסך. 🙂 ב"ה סבתא שלי מתפקדת מצויין לגילה (89), אבל בדיוק עברנו איתה אותו סיפור שאתם עברתם. זה מתסכל נורא, הרי ברור שאמא שלך תגיד שהיא מסוגלת ויכולה, אני לפעמים לא מבינה את האטימות הזו של האחראים. הלוואי והדברים יסתדרו ואמא שלך תקבל את המגיע לה. עם כזו יכולת עשייה כמו שלך, לא דואגת לגבי פסח….

    אהבתי

    1.  כל הכבוד טוקס, שיכנעת אותי שלא לגמרי שיקרתי. אלא שנתתי לה להניח שההלוויה היום, ולא תיקנתי אותה. ניחא. ואשר לביטוח לאומי ולדמנטים – הם אמורים לדעת שהמבוגרים ממש נותנים שואו, מנסים להצטיין, לעבור את הבחינה. חמי שהיה חולה פרקינסון היה לומד את השאלות שלהם בעל פה, ותמיד היה יוצא בציונים הרבה יותר גבוהים ממצבו הקוגניטיבי. הם אמורים לדעת שזה ככה. אבל כמובן שהכי קל לסרב לפנייה ולחסוך כסף (אם כי למי? ככל הידוע לי אף פקיד לא פוטר או משכורתו נקנסה כי אישר בקשת עזרה), ואז לך תריב איתם. 
      אשר לפסח, כמו שכבר כתבתי כאן, יש עוד ה-מ-ו-ן זמן .

      אהבתי

      1. וואו, ממש הר של המון. אני מצטיינת בתכנון ואני לא רואה עד פסח בכלל.

        את יודעת למה? בעצם שכחתי להגיד! כי מחר אני!נוסעת!לירושלים! לבקר איזו חברה שכל החורף אמרתי לה שאני לא נוסעת לירושלים בשום פנים ואופן כל עוד חורף. אז הנה הוא הגיע, מר אביב. ואתו הנסיעה שלי לירושלים. מעניין לאן היא תיקח אותי לטייל!

        אהבתי

      1. את במצב בלתי אפשרי. כל כך הרבה דברים מושכים מכל הכיוונים שחלקם (מצב אימך) הם פשוט נוראיים. אי אפשר להתמודד עם הכל. את יכולה לספר את כל המצב ואז להיות חשופה לעיני כל או לשקר או להתמוטט.

        אהבתי

  7. זה לא בדיוק שקר, זה תרוץ. אבל  את אינך מרגישה נוח עם תירוצים. הכי חשוב במצב כזה לשמור על בריאותך את. כי ירידת מתח אחרי תקופת לחץ כזו גובה מחיר. מנסיון.
    ביטוח לאומי הוא הפקרת חלשים לאומית. מנסיוני נוכחתי שיש שם אנשים מאוד רעים הרבה מעבר לאטימות. לפעמים נדמה לי שמה שנחסך שם מהנזקקים – נגרף לכיסם של הרופאים והאחיות…

    אהבתי

    1. מוכרת לי היטב נפילת המתח של אחרי ומחלותיה, ולכן מיד אחרי הכנס הזה אירגנתי לי כנס נוסף, בחול, ועוד אחד אחריו. נראה לי שאני מסודרת 
      ואשר לבידוח לאומי, הם לא מצחיקים אותי בכלל. צריך היה לקבוע אחריות אישית, כלומר שאפשר היה לתבוע פקיד אישית בגלל התעמרות. זה היה גורם להם להיות קצת יותר רצינים ומהימנים בהחלטות שלהם. 

      אהבתי

  8. אותי לימדו מאד מאד חזק שאסור לשקר ושלשקר יש רגליים. לכן קשה לי לשקר, אני תמיד מחכה שיבוא איזה מבוגר אחראי ויחשוף את השקר שלי, אם אני כבר משקרת, מייד אני משתופפת באימה ומחכה לכאפה שתגיע.
    דווקא בגלל זה אני מתחברת מאד לתחושת הרווחה שלך. אם יש שקר מוצדק, הרי זה השקר שלך.

    אהבתי

    1. גם אני שקרנית איומה ולא טבעית. כמו שכתבתי באחת התגובות, בין שקר להתנצלות, אני תמיד מעדיפה את אופציה ב’. אלא שבאמת השקר הזה היה הכרחי. הוא ממש כפה את עצמו עלי (על משקל ’הקול אמר לי לעשות את זה’). 

      אהבתי

  9. נשמע שהלו"ז שלך עמוס למדיי

    הורים בגיל מבוגר, תמיד צריך לעשות עליהם משמרות בבי"ח
    אחרת הם לא מקבלים את הטיפול הראוי ויחס טוב וכו’…
    מקווה שאביך מרגיש טוב יותר

    יש דברים שאחריהם תמיד מרגישים הרגשת רווחה
    או "אבן שירדה מהלב"

    אהבתי

    1. אבי מרגיש טוב יותר ואנחנו דנים באפשרות שיגיעו אלינו לסדר. משהו כמו 46 מעלות מהחניה הביתה מהווים נושא לדיון משפחתי ער, ששיתפנו בו גם את הפיזיותרפיסטית שלו. מקווים לטוב. 

      אהבתי

  10. האם את מצטערת ?לא ממש וכך זה גם מוצג בפוסט.העומס של כל שאר הדברים מזיז הצידה את אי -האמת. 

    בכל מקרה גשי לתא הוידוי הקרוב ומלמלי  סלח לי אבי כי חטאתי ..

    אהבתי

  11. טוב שאת כ כ עסוקה בתוך הדברים הלא נעימים שהמציאות מזמנת לנו, ככה יותר קל להמשיך ובמיחד כשהעבודה מעניינת
    יו איך שהמצפון שלך מיסר אותך וכמה שאת שונאת לשקר, הרי אם לא כך לא היה כל הפוסט, לא נורא זה לא משהו אפשר לגלות אמא של גיס

    אהבתי

  12. איזה כיף התחושת הקלה הזו להשתחרר מהדברים המעיקים שלא באמת קריטים (הלוואי ו״הכלב אל לי את הש״ב היה תירוץ לגיטימי״ ).
    הלו״ז שלך נשמע סופר עמוס ואני שמחה שאת זוכרת לעשות הפסקות מדי פעם ולהנות עם המשפחה וחברים 🙂
    היי חזקה 

    אהבתי

  13. היי… התגעגעתי. השלמתי פערים קצת 🙂
    התלמיד והעבודה הנכשלת, ההורים והביורוקרטיה, השבעות והלוויות, הכנסים, ההרצאות, החברים, החגיגות, הנכדים, המשפחה החברים…. 
    יש משהו באינטנסיביות הזו שמקפלת את הזמן אל תוך עצמו כך שהוא מכיל יותר – פעם זה היה פרוס על הרבה שנים, היום זה בקושי בחודש אחד. אני מתבוננת בך, ובמתרחש, ואת שומרת על המשהו הפנימי הזה שהוא את. החוט המקשר, שלא מאבד את עצמו בתוך כל זה. לא נותן לדברים לערער את הבפנים. גם כשמתיש, גם כשעצוב, גם כשכואב, גם כשמאכזב. 
    את בדרך הישר, כולל השקר שסיפרת. 
    לפעמים צריך מרחב שיפתח בתוך הזמן, כדי לחזק את החיבור הפנימי הזה, ולהתחדש מבפנים כדי שאפשר יהיה להמשיך, וזה מה שאני מאחלת לך, לחג האביבי המתקרב ובא. שיפתחו בפניך המרחבים.

    אהבתי

    1. שמחה שבאת לבקר קוני, ואני מקווה שאצלכם המצב משתפר. וככה זה בדיוק, הזמן מתקפל לתוך עצמו, והוא מכיל המון, והשקר הזה היה בדיוק ככה, מרחב שנפתח בתוך הזמן. אני אוהבת כשהמילים שלך מדייקות ככה. תודה. 

      אהבתי

  14. כמה מאוחר הגעתי…. סליחה!

    אבל היתרון של הגעה מאוחרת הוא היכולת לשאול: איך היה? 

    היום, כשכל הלחצים בחודשיים האחרונים הסתיימו אני ממש מצטערת שלא נפגשנו אז. היו לי חודשיים עמוסים בצורה יוצאת דופן ולא יכולתי לצאת ממה שהכרחי – לפי הפוסט שלך, את לגמרי מבינה אותי. 

    אני חושבת שאת פשוט אוהבת שהחיים שלך מלאים עד אפס מקום, שאין רגע דל. גם אני אוהבת אותם ככה. 🙂

    מצטערת לשמוע על אמא שלך. לא קל, זה נשמע וגם לא הוגן. האם הגיע הדו"ח?

    אהבתי

    1. אחרי היום הראשון בכנס אמרתי שהיה לי ויז’ן מדויק מה אני רוצה שיהיה, האווירה, המסביב, הזמן שהוקדש לכל פייפר, הדיונים. וכך בדיוק היה. הייתי בהיי. אני נתתי את ההרצאה האחרונה בכנס, והיתה נוכחות מאוד יפה, הגיעו גם המון סטודנטים ישראלים ביום השני, למרות שכמה ימים לפני פסח. 
      לא הייתי מבסוטה מההרצאה שלי. זה לא היה מספיק מלוטש, ואני גם הייתי כל כך עסוקה במסביב שממש עד הרגע האחרון הדברים עוד לא היו גמורים. עדיין, הרווחתי מהסיפור, גם מההערות שהובילו אותי לדברים שלא חשבתי עליהם, גם מהדיונים שבאמת היו נפלאים. 
      התשובה מביטוח לאומי עוד לא הגיעה. בינתיים גם אבא שלי קורס וזה כאילו כל המערכת צריכה להשתנות. אנחנו כל הזמן בכוננות הורים. לא קל. 

      אהבתי

      1. נשמע כמו כנס מופלא! מאוד שמחה לשמוע. אי אפשר לעשות הכל מושלם, אני חושבת. אי אפשר לעשות הרצאה מדהימה בלי ללטש אותה כמה ימים ולתת לזה את הזמן. אבל כשמסתכלים על כל מה שעשית לפני ובמהלך הכנס, מקצועית ואישית, אני חושבת שהבחירות שלך היו נכונות, והפקת את המקסימום ופעלת נכון. כל הכבוד! נבחרתי לארגן את הכנס הבא ביחד עם החברה שרבתי איתה. אבל השלמנו וצמחנו כמו שחזית, אז נראה לי שזאת הולכת להיות חוויה טובה ומעניינת. פעם ראשונה שלי. משום מה אפילו לא ניהלתי סשן עד עכשיו, ועכשיו לארגן כנס שלם… נו טוב. יהיה בסדר. 🙂

        מצטערת מאוד לשמוע על אבא שלך. נשמע מאוד קשה ששניהם ביחד במצב לא טוב. מחזיקה אצבעות לשיפור או לעזרה מביטוח לאומי. לא יכול להיות שהם לא יעזרו בכלל.

        אהבתי

        1. גם לי זו היתה פעם ראשונה שאני מארגנת כנס, ומה שעשיתי היה לדאוג למימון (הגשתי בקשות לקרנות פנימיות שתומכות בכנסים בינ"ל), ואז למצוא את שני הסטודנטים שלי שאירגנו את הכל. אני אישרתי כל החלטה שלהם, אבל הם עשו את העבודה, וזה זרם נפלא. היה פלייר שהם תלו ברחבי האוניברסיטה וששלחנו במייל, הם דאגו לכל הצדדים הטכניים ולכיבוד, ולהזמנה לארוחת הערב (שהיתה מדהימה לגמרי), ולנסיעה לשם מהאוניברסיטה. אני חושבת שהמסקנה היא שצריך לבחור את הצוות הנכון ואז לדאוג שהחזון שלך ברור להם. מאוד שמחה שאת והחברה השלמתן, ואני באמת מאמינה שחיכוכים כאלה יכולים להצמיח דברים טובים, לפעמים יותר מהרמוניה מופלאה. 
          אשר לביטוח לאומי, אנחה. אתמול הרופאה שמעה מאחותי שהם דחו את הבקשה שלו, והתחרפנה, מילולית ממש. היא כתבה מכתב חריף מאוד. אמרה שאם יש מישהו שמגיעה לו עזרה זה אבא שלי, ושהיא לא מבינה איך הם הגיעו למסקנה הזו. נעבור את הערעור של אמא שלי, ונמשיך עם הערעור על ההחלטה על אבא שלי. זה לא נגמר, והתחושה היא שביטוח לאומי קודם כל מסרבים. 

          אהבתי

          1. נשמע מאוד מוצלח ונכון הכנס. כאן אנחנו חמישה מארגנים והמימון יגיע מתוך ארה"ב, אבל אני כמובן אעזור להם בכתיבה ובפירסום לאנשים מאירופה. 

            בקשר לביטוח לאומי – יש חברות שמטפלות בכזה בגלל שביטוח לאומי כאלו סרבנים. שמעתי על ליבנת פורן (מי לא) אבל אולי צריך להכנס בהם חזק כדי לקבל את מה שמגיע?

            אהבתי

            1. זה אכן נעשה בשיתוף ובייעוץ של חברה פרטית. אין להם ספק בכך שבסוף נקבל את מה שמגיע מביטוח לאומי, והם כבר מוכנים לספק עזרה, על החשבון. זה מאוד מעודד, והם גם אמפתיים לגמרי, לא פחות חשוב. אני לא ממש יכולה לכתוב פוסט על כל העניינים האלה, אז אני אעצור כאן, אבל זה לגמרי מעסיק אותי ברמות שונות, אישיות ומשפחתיות 

              אהבתי

  15. חשבתי שרק לי זה קורה, שרק אני מכין הרצאות ברגע האחרון (אבל נשמע לי שאצלך זה לא לחלוטין ברגע האחרון).

    יש לי פחד קהל. הרצאות והדרכה זו אחת הדרכים שלי להתמודד. אבל כמובן שככל שהמצגת מוכנה יותר, ככה הפחד נמוך יותר.
    באחד מכנסי הטכנולוגיה הגדולים ביותר שיצא לי להרצות בהם, המצגת היתה מוכנה שעתיים לפני המועד.. בשלב שהחלטתי שמקלחת ומדיטציה יחליפו שינה, כי אין מספיק זמן 🙂

    קראתי את הפוסט פעמיים, דגתי מילים חדשות שלא הכרתי ("אבני גוויל") 🙂

    אני מאוד אוהב שאת מצרפת תמונות כאלו בסוף כל פוסט.

    סופ"ש נעים

    אהבתי

    1. נעמה לי תגובתך, ולו רק משום שאני תמיד תוהה מי יכול להזדהות עם המצבים האלה שאני מתארת. אין לי פחד קהל בכלל. אם כבר זה בדיוק להיפך אצלי: ההופעה מחדדת אותי, מציפה אותי באדרנלין ופעמים רבות מביאה אותי למעין אקסטזה. אני אוהבת ל’הופיע’ ככה, להרגיש את החשמל שביני ובין הקהל. ככה זה בדרך כלל בהרצאות שאינן מדעיות בכנסים מקצועיים. בכנסים אני הרבה יותר מדודה ושקולה, סופרת מילים, מבקשת להיות הכי בהירה וצלולה שאפשר. כשזה מצליח זה אורגזמטי, לא פחות. 
      מקווה שגם אצלך, למרות שאתה בא ממקום של פחד במה, יש ב’הופעה’ משהו משכר וממכר שגורם לך לרצות לחזור על זה, למרות הלחץ וחרדות הביצוע לפני. 

      אהבתי

      1. תודה רבה! 🙂

        אני גם כן מאוד אוהב להרצות וללמד. בדיוק בגלל הסיבות האלו שאת מזכירה. היום כשאני מלמד ומרצה באופן די סדיר וקבוע, רמת האדרנלין לא כו גבוהה. אבל עדיין, בכנסים גדולים, לעיתים אני מסיים הרצאה כזו, באותה רמת אדרנלין שאני מקבל מצניחה למשל.

        גם התחושה של החידוד, היא משהו שאני מכיר. למעשה, לפעמים תוך כדי הרצאה, הייתי כל כך חד, ששלפתח הבנתי דברים שלפני כן לא היו לי ברורים, או שפתרתי בראש בעיה שהייתי סבוך בה לפני כן.

        ערב טוב

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s