חבילה עוברת

דמנציה. היא יודעת שאני הבת שלה, אבל אני כבר לא אחזור על השגיאה
ואשאל אותה מה שמי, רואה את תערובת התמיהה והעלבון פושטת על פניה ומוחקת את החיוך
שלה, לא, אל תזכירי לי, תיכף אזכור, היא אומרת, אבל אני לא יכולה לסבול את זה יותר
ואומרת לה, זו אני, אמא, זו אני.

אנחנו חוגגים לה יומולדת ברוב עם. אנחנו אכן עם רב, והשנה פרינו
ורבינו מאוד. 4 נינים חדשים הצטרפו לפני חודשיים לשבט ההולך וגדל, בתינו הומים,
הומים מתינוקות. התאומים עוברים מיד ליד, וכך גם הנכדות החדשות של אחותי, כולם
נולדו בהפרש של שבועיים. אחי מדגים את אחיזת התינוק שלו, הבטן של התינוק מכורכם
הפנים נשענת על הזרוע שלו, והוא מנדנד אותו בעדינות ומרגיע את בכיו. הנכדות שלי
מיד מתחברות לבת של אחותי הצעירה וחוזרות מביקור בחדר שלה בפנים בורקות מנפנפות בידיהן עם ציפורניים צבועות בלאק – כל ציפורן בצבע אחר. הנכד הצעיר הולך עם חבורת הבנים הנכדים של אחותי הגדולה לקפוץ על הטרמפולינה, ועוד אחד בודק מה קורה כשמושכים את האוזניים או דוחפים אצבע לצלעות של 'קארמה', הכלב הזקן ששוכב שרוע על השטיח בלב החדר, עייף מכדי לקום. קארמה אדיש להצקות הנשנות, ורק מרים גבה תורנית שמעידה שהוא שם, אבל אין חדש תחת אור המנורה בסלון. אנחנו מתחילים בארוחה המשותפת. אני הבאתי מרק ירקות עדשים וגריסים סמיך, ויש סלטים וגבינות ועוגת תותים וקצפת נפלאה שאחותי נועצת בה שני זיקוקים של 8 ושל 6. אמא שלי בת 86 והיא חוזרת כמו מנטרה על המשפט 'מי היה מאמין,
שלי, שלא היו לי סבים וסבתות ואחים ואחיות והייתי בוחרת זקנים אקראיים ברחוב
ומדמיינת שהם הסבא והסבתא שלי – שלי תהיה משפחה כל כך גדולה'. היא חוזרת על זה שוב
ושוב, תמיהה בעיניה, באמת מנסה לפצח את הסוד, בפעם האלף. לשווא.

חבילה גדולה עטופה ניירות עיתון עוברת בין האנשים. יש שמריצים אותה מהר הלאה, ויש שמתמהמהים, ממתינים שהמוזיקה תעצור כשהחבילה בידיהם. ממילא המשימות נועדו
עבורה. היא אולי שוכחת את שמות הנינים והנכדים, ואפילו את שמות ילדיה כבר קשה לה
לזכור, אבל היא יכולה לנקוב בדייקנות בשם הסמל שבישר לה על מותו של ארוסה בתאונת
אופנוע בדרך לרב הצבאי לקבוע תאריך לחתונה, וזוכרת היטב את הציון שקיבלה בקורס
שבגללו ויתרה על שייט לקפריסין ונשארה בארץ כדי לגשת למועד ב'. כן, היא שיפרה את
הציון. החבילה עוצרת ואנחנו איתה בתחנות חייה של אמא: לומדת לשחות בחוף של תל
אביב; מדביקה כרוזים בהגנה; עם בגדי הסוואה בקורס קצינות; מלמדת עולים חדשים.
באורח פלא הרגל שלה, שביום יום מייסרת אותה בכאבי תופת, לא כואבת הערב. אמא שלי
רוקדת במעגל עם הנכדות הצעירות והנינות, מלמדת אותן לעמוד במסדר ולהצדיע.

החדר הומה כשהחבילה נעצרת בכל פעם, ועוד עטיפת נייר עיתון מקולפת ממנה
והיא כבר לא בגודל של כרית, אלא של כדורגל, ואחר כך של מלון. מה יש שם בחבילה, תמה
אבי בקול, והבן שלי, אב התאומים, עונה בלי היסוס: 'עוד תינוק, כמובן'.

מתוך אוסף ה"פרסים" של אמא שלי