שלוש מתנות

שבוע לפני הכנס אני משנה את נושא ההרצאה שלי. כבר קרה לי בעבר שהכיוון
שעליו הצהרתי מראש כשנתתי נושא ותמצית קצרה של ההרצאה שעוד לא נולדה השתנה במהלך
העבודה, אבל אז הספיקה הערת ביאור קצרה בפתח דברי כדי להסביר איך בדרך לירושלים
נעצור בשער הגיא. הפעם זו סטייה כל כך רצינית, עד שהנושא שוב אינו רלוונטי. כאילו
אמרתי שאסע לכיוון עזה והנה אני בכביש המהיר לכיוון דמשק. אני מלקה את עצמי
שהסכמתי לתת הרצאה בכנס בינלאומי בתחילת הסמסטר, כשעל שולחני נערמות עבודות
מהסמסטר הקודם, ועוד לא העליתי למחשב את דרישות הקורסים החדשים. אני מתקשרת למארגן הכנס, מתנצלת על שינוי הנושא ברגע האחרון, ושומעת את מילות הניחומים המקובלות ("זה קורה לכולם").

זהו כנס בינלאומי בארץ, ואני מגלה שיושבים שם טובי המוחות בתחום. אחד השואלים בתום ההרצאה הוא מריו, מעין 'רמפול' איטלקי, נמוך ואפור שיער, בעל כרס נוכחת ואף בולבוסי אדמדם. הוא משווה בין הדברים שאמרתי ובין דברים שכתבתי במאמר הראשון שלי, מלפני עשרים שנה. מריו פירסם אותו בכתב העת שהוא עורך, ואני בהלם שהוא זוכר.
אף אחד לא שוכח את המאמר הראשון שלו. כמו כל 'הפעמים הראשונות' זו חוויה שנצרבת
בזיכרון כמכוות אש, כמו הנשיקה הראשונה, כמו הפעם הראשונה שאת שוחה במים העמוקים
בלי ליווי ומגלה שהנה, חצית את הבריכה כולה בלי לבלוע מים ובלי לטבוע. אבל שהעורך
של כתב העת שבו בחרת להגיש את מינחת הביכורים שלך יזכור אותך זו אופרה אחרת לגמרי.
אני מרגישה כמו מי שקיבלה שי בלתי צפוי וכל הגוף שלי מחייך.

אני יושבת ליד מריו בארוחת הערב. מבטו מחפש אחר בקבוק היין. רמת האלכוהול בדם שלי נמוכה מדי, הוא מודה. על השולחן יש בקבוק יין אדום ויין לבן, סגורים, בניסיון לחסוך כמה שקלים, לפי מיטב המסורת הישראלית של אתרי אירוח. אני לוקחת את הבקבוקים ומוצאת נער מחוצ'קן שמחלטר בערבים במקום על תקן של מלצר, והוא פותח עבורי את הבקבוקים. פניו של מריו אורות. את יודעת הוא אומר לי, יש תערוכה בעיר שלי, תבואי, יעניין אותך. אני שואלת מניין הפריטים המוצגים בתערוכה. הוא נוקב בשם, ומביט בי במבט צדי. אני מזהה את המהמורה: השם שהוא מנה הוא שם של איש ולא של מקום. אבל יודעי ח"ן יודעים שהאיש קשור לאתר, והפריטים בתערוכה יהיו מאתר זה. אני מחייכת, אומרת את שם המקום, והניצוץ בעיניים של מריו מאשר שעברתי את הבחינה. עברו עשרים שנה, אבל אנחנו דוברים אותה שפה, אותם קודים סמויים קושרים בינינו.

את יודעת, מגלה לי לי מריו אחרי גביע היין השני, את היית הישראלית השניה שפירסמתי בכתב העת שלי. הראשון הוא האיש החשוב ביותר בתחום, מי שהיה פעם מורה שלי, זה שניהל אצלו בבית את הסמינר המיתולוגי עם התה ועוגת השמרים הריחנית. אני עוקב אחריך מאז, קורא כל מה שפירסמת. גם ההצהרה הזו חסרת תקדים עבורי, מאיש בקליבר שלו. כשמפרסמים מאמר ושולחים אותו על פני המים, אין לך מושג למי הוא יגיע, מי יקרא אותו. האם יכה גלים מיד, או שיישכח בקרן זווית, ואולי הוא מאותם מאמרים שנותרים שקטים בפינה רק כדי להתגלות אחרי זמן מה. אני מרגישה שקיבלתי את המתנה השנייה שלי באותו יום, ושוב הגוף שלי מחייך כולו.

בסוף הערב מריו שואל אותי: האם יתכן שגוגל קורא את המייל שלי? אחרי עשרים שנה שלא
החלפנו מילה, הוא מספר לי, אני משתתף איתך באותו כנס וגם מקבל מייל שמבקש ממני
המלצה עבורך. אף פעם לא פנו אלי מישראל לבקש המלצה, זו הפעם הראשונה, וזה קורה
באותו שבוע ממש. צירוף מקרים? אני מקמטת את מצחי, מנסה להבין מי ביקש ממנו המלצה
עבורי. ודאי! הצעת המחקר שהגשתי בדקה התשעים. ההחלטה למי לתת את קרן המחקר כרוכה
בשליחת בקשות לחוקרים מכל קצוות העולם שיקראו את ההצעות וידרגו אותן. עבור מגיש
ההצעה מדובר בתהליך אנונימי, והנה מריו הסיט את המסך קמעה, וגילה לי טפח. תהיתי אם
יהיה לי זמן לקרוא את הצעת המחקר ולהגיב עליה, הוא מגלה, אבל כעת אני יודע שאחזור
הביתה ואכתוב המלצה זוהרת. החיוך בגוף שלי מגיע לרמה של בועיות צחוק מטורפות.
ואפילו לא שתיתי יין.

GK Sholanke