שלוש מתנות

שבוע לפני הכנס אני משנה את נושא ההרצאה שלי. כבר קרה לי בעבר שהכיוון
שעליו הצהרתי מראש כשנתתי נושא ותמצית קצרה של ההרצאה שעוד לא נולדה השתנה במהלך
העבודה, אבל אז הספיקה הערת ביאור קצרה בפתח דברי כדי להסביר איך בדרך לירושלים
נעצור בשער הגיא. הפעם זו סטייה כל כך רצינית, עד שהנושא שוב אינו רלוונטי. כאילו
אמרתי שאסע לכיוון עזה והנה אני בכביש המהיר לכיוון דמשק. אני מלקה את עצמי
שהסכמתי לתת הרצאה בכנס בינלאומי בתחילת הסמסטר, כשעל שולחני נערמות עבודות
מהסמסטר הקודם, ועוד לא העליתי למחשב את דרישות הקורסים החדשים. אני מתקשרת למארגן הכנס, מתנצלת על שינוי הנושא ברגע האחרון, ושומעת את מילות הניחומים המקובלות ("זה קורה לכולם").

זהו כנס בינלאומי בארץ, ואני מגלה שיושבים שם טובי המוחות בתחום. אחד השואלים בתום ההרצאה הוא מריו, מעין 'רמפול' איטלקי, נמוך ואפור שיער, בעל כרס נוכחת ואף בולבוסי אדמדם. הוא משווה בין הדברים שאמרתי ובין דברים שכתבתי במאמר הראשון שלי, מלפני עשרים שנה. מריו פירסם אותו בכתב העת שהוא עורך, ואני בהלם שהוא זוכר.
אף אחד לא שוכח את המאמר הראשון שלו. כמו כל 'הפעמים הראשונות' זו חוויה שנצרבת
בזיכרון כמכוות אש, כמו הנשיקה הראשונה, כמו הפעם הראשונה שאת שוחה במים העמוקים
בלי ליווי ומגלה שהנה, חצית את הבריכה כולה בלי לבלוע מים ובלי לטבוע. אבל שהעורך
של כתב העת שבו בחרת להגיש את מינחת הביכורים שלך יזכור אותך זו אופרה אחרת לגמרי.
אני מרגישה כמו מי שקיבלה שי בלתי צפוי וכל הגוף שלי מחייך.

אני יושבת ליד מריו בארוחת הערב. מבטו מחפש אחר בקבוק היין. רמת האלכוהול בדם שלי נמוכה מדי, הוא מודה. על השולחן יש בקבוק יין אדום ויין לבן, סגורים, בניסיון לחסוך כמה שקלים, לפי מיטב המסורת הישראלית של אתרי אירוח. אני לוקחת את הבקבוקים ומוצאת נער מחוצ'קן שמחלטר בערבים במקום על תקן של מלצר, והוא פותח עבורי את הבקבוקים. פניו של מריו אורות. את יודעת הוא אומר לי, יש תערוכה בעיר שלי, תבואי, יעניין אותך. אני שואלת מניין הפריטים המוצגים בתערוכה. הוא נוקב בשם, ומביט בי במבט צדי. אני מזהה את המהמורה: השם שהוא מנה הוא שם של איש ולא של מקום. אבל יודעי ח"ן יודעים שהאיש קשור לאתר, והפריטים בתערוכה יהיו מאתר זה. אני מחייכת, אומרת את שם המקום, והניצוץ בעיניים של מריו מאשר שעברתי את הבחינה. עברו עשרים שנה, אבל אנחנו דוברים אותה שפה, אותם קודים סמויים קושרים בינינו.

את יודעת, מגלה לי לי מריו אחרי גביע היין השני, את היית הישראלית השניה שפירסמתי בכתב העת שלי. הראשון הוא האיש החשוב ביותר בתחום, מי שהיה פעם מורה שלי, זה שניהל אצלו בבית את הסמינר המיתולוגי עם התה ועוגת השמרים הריחנית. אני עוקב אחריך מאז, קורא כל מה שפירסמת. גם ההצהרה הזו חסרת תקדים עבורי, מאיש בקליבר שלו. כשמפרסמים מאמר ושולחים אותו על פני המים, אין לך מושג למי הוא יגיע, מי יקרא אותו. האם יכה גלים מיד, או שיישכח בקרן זווית, ואולי הוא מאותם מאמרים שנותרים שקטים בפינה רק כדי להתגלות אחרי זמן מה. אני מרגישה שקיבלתי את המתנה השנייה שלי באותו יום, ושוב הגוף שלי מחייך כולו.

בסוף הערב מריו שואל אותי: האם יתכן שגוגל קורא את המייל שלי? אחרי עשרים שנה שלא
החלפנו מילה, הוא מספר לי, אני משתתף איתך באותו כנס וגם מקבל מייל שמבקש ממני
המלצה עבורך. אף פעם לא פנו אלי מישראל לבקש המלצה, זו הפעם הראשונה, וזה קורה
באותו שבוע ממש. צירוף מקרים? אני מקמטת את מצחי, מנסה להבין מי ביקש ממנו המלצה
עבורי. ודאי! הצעת המחקר שהגשתי בדקה התשעים. ההחלטה למי לתת את קרן המחקר כרוכה
בשליחת בקשות לחוקרים מכל קצוות העולם שיקראו את ההצעות וידרגו אותן. עבור מגיש
ההצעה מדובר בתהליך אנונימי, והנה מריו הסיט את המסך קמעה, וגילה לי טפח. תהיתי אם
יהיה לי זמן לקרוא את הצעת המחקר ולהגיב עליה, הוא מגלה, אבל כעת אני יודע שאחזור
הביתה ואכתוב המלצה זוהרת. החיוך בגוף שלי מגיע לרמה של בועיות צחוק מטורפות.
ואפילו לא שתיתי יין.

GK Sholanke

מודעות פרסומת

48 תגובות בנושא “שלוש מתנות

  1. איזה כיף שמעריכים אותך ומפרגנים. בעיקר אנשים שאת מעריכה ודעתם שווה בעיניך
     קשר אנושי, כבוד הדדי ותרבותי מקרבים אנשים ללא קשר לשפה ומקום. מקסים.

    אהבתי

    1. אני כל פעם צריכה להזכיר לעצמי מחדש בשלב המטורף של הכנת ההרצאה, כשאני נעה בין יאוש להלקאה עצמית, את הרגעים הללו. זה גם כיף שמעריכים ומפרגנים, וגם יש משהו אמיתי בחילופי הדעות הללו, ובאווירה שנוצרת במפגשים הבינלאומיים המקצועיים האלה.

      אהבתי

    1. אני מאוד מקווה שכן. אנחנו כל כך תלויים במשוב חיצוני, שזה מביך לפעמים כמה מילה טובה מאדם מוערך יכולה לעשות לנו את היום/שבוע/חודש. אני עדיין מחייכת 🙂

      אהבתי

  2. טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע. 
    מעבר לידע, מעבר לאינטלקט, יש קשר פשוט בין בני אדם: כוס יין (אני מהמר שהוא שתה מהאדום), זכרונות מימים משכבר, וחיוך בכל הגוף –
    יופי!

    אהבתי

    1. כמה מענג לקרוא פתגם קולע כל כך 🙂
      הוא שתה מהאדום, וגם מהלבן לא משך ידו. וחזר ושתה מהאדום. הוא בא מתרבות של יין, וגם המשקל שלו עזר, כי האלכוהול שחרר מעט את חרצובות לשונו, אבל לא כהתה עינו. 

      אהבתי

    1. כן, הזכיר לי גם בזה את רמפול. היה שם ניסיון לפלירטוט, אם כי אני תוהה אם זה לא גם כן משהו תלוי תרבות אירופאי. בכל אופן זה היה חינני ולא מעיק. לגמרי פורים שמח 🙂 

      אהבתי

  3. אפילו לי התחמם הלב מלקרוא את הפוסט הזה.. איזה כיף ואיזה משמח לקרוא את המילים האלה שסיפרת כאן. העליתלי חיוך ענק.
    כיף לך שאת יודעת להוציא את הידע שלך, בצורה שתופסת גם את עינם של אלה שחשבו שראו הכל. 

    אהבתי

    1. לא תמיד זה כך, אבל אולי זה מה שהופך את הרגעים הנדירים הללו ליקרים כל כך. אני שמחה שחיממתי לך את הלב. נדמה לי שככה זה כששמחים: זה מדבק. פורים שמח, טוקסי 🙂

      אהבתי

  4. "האם יתכן שגוגל קורא אותי" – ראשית הוא קורא גם קורא למטרות שיווקיות ושנית, ראי פוסט הטלפתיה… 🙂
    וברצינות, במדעים המדוייקים האנונימיות של הצעות המחקר לקרנות היא רק חד כיוונית. כלומר, הסוקר יודע הכל. גם לא ניתן להסתיר כאשר כולם בתחום יודעים מה עושים כולם, בשל הכרת ’טיקים’ של כתיבה ידועים של הסוקר, וכמובן משום שכסף ניתן על סמך התכנות – לא רק רעיונית, אלא בעיקר ביצועית. לכן קורות חיים ורשימת פרסומים מצורפים לכל בקשת מחקר + פרטי החוקר הראשי והחוקרים המשניים מצויינים בדף הראשון שבו חתומים גם הדיקן וגם הרשות למחקר ופיתוח. לא פעם גם הסוקרים נחשפים בחוות הדעת המנומקת שהם כותבים בדחייה – במקרים ששל האגו הם טורחים להדגיש פרסומים של עצמם או שמתעצבנים מדוע עבודות שלהם לא צוטטו בביבליוגרפיה. חחחחח
    שיהיה בהצלחה! 
    * שלחתי לך מייל.

    אהבתי

    1. בתור עורכת של כתב עת כבר קרה לי שקיבלתי חוות דעה מחוקר שנוסחה בלשון נקבה כדי להסוות את זהותו . אני ממילא הייתי משכתבת את הדברים ומנסחת אותם בלשון ’המערכת’, אבל זה מאוד שעשע אותי – הפרנויה שבדבר. 
      גם אצלנו הקריינים של הצעות מחקר מקבלים אותם עם קורות חיים (כדי לדעת אם החוקר/ת מתאים/מה להצעה) ולפעמים כמו שכתבת גם הם מסכימים שחוות הדעה שלהם תמסר לכותב כלשונה תחת שמם. אבל בשלב הזה של ההצעה כשהוועדה עוד דנה בדברים אין לי מושג לאיזה אנשים הם פנו, והגילוי של מריו היה מפתיע מאוד. 
      עניתי לך על המייל. 

      אהבתי

  5. מה שקצת פלרטוט איטלקי עושה לאישה

    נהדר לקבל משוב חיובי כל כך ממישהו מוערך! לא משנה כמה אתה מאמין בעצמך, שיקוף חיצוני תמיד ייתפס אחרת. שיירבו רגעים כאלו!

    אהבתי

    1. כן, אפילו הרמפולים שביניהם יודעים את מלאכת הפלירטוט 🙂
      וכאן יש מצב שמדובר לא רק בירגון מקצועי מספק ביותר, אלא בזריקת עידוד אמיתית לגמרי לקבלת הצעת המחקר. לא פחות חשוב…

      אהבתי

  6. את יודעת, אצלי דווקא לא צרובות הפעמים ראשונות. חלקן, כמו הפעם הראשונה בשלג, משהו שהשאיר רושם עמוק, במיוחד כי קיבלתי כדור שלג לפנים מהשכן וברחתי הביתה בבכי 🙂 …אחרות מטושטשות ואני צריכה להתאמץ לשלוף אותן מהזכרון, אחרות כמו צל זכרון. השניות והשלישיות תמיד יותר טובות לא?

    אהבתי

    1. השניות והשלישיות טובות יותר . אבל הראשונות זכירות יותר. אני מבינה מה את אומרת, ויש גם לי ’פעמים ראשונות’ שהלכו לי לאיבוד בשבילי הזיכרון. אבל בכל זאת אני חושבת שהזיכרון בנוי כך שהוא נתלה באירועים החריגים, ופעמים ראשונות הן כאלה. (ובהקשר של פורים זה בהחלט כך: כמה תמונות באלבום מוקדשות לתחפושות מול תמונות של יום יום?)

      אהבתי

      1. אז כנראה הזכרון שלי מוזר. קודם כל יש לי זכרון מאוד בהיר לימים ואירועים טריוויאליים, אני יכולה להזכר בסתם יום ילדות ומחשבה או תחושה שליוותה אותו או משהו. רוב הפעמים הראשונות שאני מנסה להעלות(שחיה, פורים, מסיבת יום הולדת, נשיקה, עבודה) מעוותות כמו במראה של בית מראות. לעומת זאת זכרון בהיר מאוד של פעמים אחרות, שאיכשהו היו בעלות יותר משמעות. אולי רוב הפעמים הראשונות שלי הרגישו סתם ובטעות וחוסר שליטה וסוג של ניתוק.

        אהבתי

        1. את מדברת על רמת מודעות גבוהה ומאוד מעניינת. אצל מרבית האנשים הזיכרון נאחז בשינוי, ימים ראשונים במקום חדש, חוויות ראשוניות, מעבר. פגישה ראשונית וכדו’. יש לזה סיבה פיזיולוגית: השינוי ’חורש’ שבילים חדשים במוח. אחר כך זה פיין טיונינג, והזכירות של זה פחותה יותר, אלא אם כן את עושה לעצמך פעולת זיכרון מודעת: את זה צריך לזכור כי…

          אהבתי

          1. כן – זאת בדיוק אני. בסביבות גיל 3 או קצת לפני ישבתי יום אחד וחשבתי שהיום הזה ממש נפלא וממש טוב לי ואני חייבת לזכור את ההרגשה הזאת ואת הרגע הזה בעוד הרבה שנים. ואני זוכרת. יש תמונה מהיום ההוא באלבום המשפחתי וככה הבנתי שהייתי מאוד קטנה, אבל זכרתי הכל כולל מה שלבשתי. אני זוכרת דברים שמפתיעים את משפחתי מהילדות המוקדמת, דברים שאושרו ע"י אחרים ועובדות תיאורים של מקומות וכו’. זה תמיד נראה כמו יתרון אבל זה מתיש, המודעות הזאת.

            אהבתי

    1. השמש תידום בין עזה לרפיח, אבל אני הגעתי ל’דמשק’ , לא שזה מקום נהדר להיות בו לעת הזאת. 
      תודה על ההשתתפות. אני הכי אוהבת לשתף בשמחה, כשרק אפשר. 

      אהבתי

    1. כמו רבים אחרים אני מוצאת כאן במה לכתיבה מסוג אחר, במקרה שלי ’אחר’ לעומת הכתיבה האקדמאית. לשמחתי הרבה זהו גם אתר איזוטרי משהו כעת, שמעטים פוקדים אותו. מתאים לי ככה 

      אהבתי

  7. אני מרגישה עכשיו שמחה כמו הילדים בתמונה שלך! איזה כיף!
    מחמאות אמיתיות ומאדם כזה, איזה כיף! ואיזה יופי שגם יכתוב המלצה זוהרת! איזה פידבק נהדר!
    מזל טוב יקירה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s