יום המשפחה

במדינת ההורים המזדקנים אחותי היא הממשלה. היא שרת הבריאות, התחבורה,
הבינוי והשיכון ושרת הכלכלה. היא גם שרת התרבות, ודואגת שמלבד חוג ההתעמלות וקופת
החולים המתחייבת, ההורים יצאו לפחות פעם בשבוע להופעה. המבחר אקלקטי משהו, ומדי שבוע היא שולחת לקבוצת המשפחה סלפי משולש, שלה עם ההורים בקונצרט קלאסי או בהופעת מיומאנה, פני כולם מעט מעוותים בגלל הקירבה לעדשה, אבל מחייכים, כמו שאומרת הכותרת הנלווית 'נהנים בהופעה'. כשהמעמסה כבדה עליה, אני נזעקת ובאה למלא את תפקיד הנהג והמלווה.

אתמול אני מגיעה להורים כדי לקחת אותם למחזמר 'סיפור פרוורים'. בכניסה
לבניין אני פוגשת את השכנים מקומה א', גבעולה ונחל, ההורים של חברת ילדות. אבא שלי
וגבעולה היו אחראים על גינת הבית במשך שנים, הוא שותל פרחים חד שנתיים בחלקה
השמשית; היא דואגת לשיחים הרב שנתיים בחלקה המוצלת מתחת לעמודים. פתק כתוב בכתב
ידה של גבעולה שהיה תולה דרך קבע על לוח המודעות של הבניין המשותף, 'נא לא לקטוף
את הפרחים ולא לזרוק לכלוך בגינה', היה מעלה בי בכל פעם חיוך ומחשבה על אודות
התיאום המופלא בין השם שלה, השם האמיתי לגמרי שנתנו לה ההורים, ובין המינוי העצמי
שלה למגינת צמחי הגינה. גבעולה ונחל היו ההורים המגניבים של החברה שלי מהקומה
התחתונה, אבל כעת הם זוג זקנים תשושים, קומתו הגבוהה של נחל כפופה ועיניו כבויות כשהוא
משרך רגליים לעבר המעלית עם הליכון משולש.

אחותי הכינה לי כיסא גלגלים עבור אבא, אבל הוא מתעקש שהוא יכול ללכת,
רק תעזרי לי עם המעיל, ותני את המקל, והוא מזכיר לאמא שלי לכבות את האורות ולקחת
בקבוק מים. אני מציינת לעצמי בהשתאות את היפוך התפקידים המלא שההורים שלי עברו בשנים
האחרונות. איך אבא שלי, האיש השקט, הנחבא אל הכלים, המדען שנוכחותו בבית היתה
מצומצמת וכמעט בלתי נשמעת, לוקח את תפקיד מנהל הצוות ונותן הפקודות לאשתו שהולכת
ומאבדת את זכרונה, כמו שתאים מסוימים במוח לומדים לפצות על פגיעתם של האחרים. אני
מספרת לו שפגשתי בחדר המדרגות את גבעולה ונחל, והוא אומר ביובש שנחל בקושי
הולך ובקושי רואה, קפצה עליו הזקנה וגם יש לו סכרת. את המרחק בין החניה ובין
הכניסה לאולם אנחנו עוברים לאט, רגל נגררת אחרי רגל, אבא שלי והמקל במרכז, אמא שלי
תומכת בו מצד אחד ואני מהצד השני.

המבואה הולכת ומתמלאת, די ברור שהכרטיסים נמכרו כולם. אני בוחנת את המושבים:
הכרטיס שלי, שנקנה בנפרד, נמצא בשורה ראשונה בצד, ואני כבר שולחת יד ומעסה את שרירי
הצואר שלי, מכינה אותם למאמץ שיבוא. מושבי ההורים בשורה 7 בכיסאות 31 ו- 34. אלא
שבשורה 7 יש רק 33 כיסאות. אני מושיבה אותם בכיסאות 31 ו 32 והולכת לברר את פשר
הפלא הזה, כרטיס למושב שאינו קיים. 'אמרתם שהוא בא עם כיסא גלגלים' אומרת לי האישה
בקבלה, 'וזה כיסא 34'. 'תוסיף כיסא רגיל בקצה השורה', היא מבקשת מהסדרן, ואני תוהה
את מי משניהם אני אושיב על הכיסא הזה, ולמה יש שני כיסאות ריקים ביניהם. והנה מגיעים
גבעולה ונחל, הם בשורה 7 כיסאות 32 ו 33. כן, נחל ישמח מאוד לשבת על הכיסא הנוסף
כי יש לו שם מקום לרגלים, ואני מצלמת את הרביעיה המאושרת בשורה 7: בקצה השורה יושבים
נחל על הכיסא הנוסף וגבעולה לצידו, ולידם ההורים שלי. אני שולחת את התמונה לווטסאפ
המשפחתי תחת הכותרת 'דיירי הבניין בהופעה'. אני עדיין לא בטוחה לגבי ההנאה.

בהפסקה אני עולה 6 שורות ומבררת איך הם. אמא שלי מכרכמת את פניה, היא
לא. אני משדלת אותה: זו גירסה מודרנית של רומאו וג'ולייט, המוזיקה של לאונרד
ברנשטיין, ובתפקיד מריה, השחקנית הראשית, משחקת משי קליינשטיין, הבת של. השירה שלה
מזכירה את ריטה, לא? אני חושבת שאם שמים את הפרטים הקטנים בהקשר, אם יש סיפור, זו
חוויה אחרת, כמו לראות יצירה במוזיאון כשאת מכירה את הצייר ואת ההקשר התרבותי
שבתוכו פעל. אמא שלי איבדה את היכולת לצרף את הפרטים לסיפור. נטולי קונטקסט,
מפרפרים הפרטים בראשה ומעיקים עליה, כמו נקודות על דף ללא מספרים שיסמנו איך לצייר את
הקו המחבר ביניהן.

בחניה של הבית המשותף אנחנו פוגשים את גבעולה ונחל בפעם השלישית. מסרי
דרישת שלום לבת שלך, אני מבקשת מגבעולה, ומבטי מלווה אותם כשהם נכנסים למעלית כדי
לעלות קומה אחת עם ההליכון. אחותי מתקשרת לשאול איך היה. 'מוזיקה טובה של
ברנשטיין, והיתה ההיא, משי, הבת של ריטה. קצת ארוך מדי, וגם בסוף מריה לא מתה,
למרות שזה בנוי על רומאו וג'ולייט', אומר לה אבא שלי. והוא מסכם 'היה נחמד מאוד'.

Michael Rajkovic The Eiffel Tower and the Raven