יום המשפחה

במדינת ההורים המזדקנים אחותי היא הממשלה. היא שרת הבריאות, התחבורה,
הבינוי והשיכון ושרת הכלכלה. היא גם שרת התרבות, ודואגת שמלבד חוג ההתעמלות וקופת
החולים המתחייבת, ההורים יצאו לפחות פעם בשבוע להופעה. המבחר אקלקטי משהו, ומדי שבוע היא שולחת לקבוצת המשפחה סלפי משולש, שלה עם ההורים בקונצרט קלאסי או בהופעת מיומאנה, פני כולם מעט מעוותים בגלל הקירבה לעדשה, אבל מחייכים, כמו שאומרת הכותרת הנלווית 'נהנים בהופעה'. כשהמעמסה כבדה עליה, אני נזעקת ובאה למלא את תפקיד הנהג והמלווה.

אתמול אני מגיעה להורים כדי לקחת אותם למחזמר 'סיפור פרוורים'. בכניסה
לבניין אני פוגשת את השכנים מקומה א', גבעולה ונחל, ההורים של חברת ילדות. אבא שלי
וגבעולה היו אחראים על גינת הבית במשך שנים, הוא שותל פרחים חד שנתיים בחלקה
השמשית; היא דואגת לשיחים הרב שנתיים בחלקה המוצלת מתחת לעמודים. פתק כתוב בכתב
ידה של גבעולה שהיה תולה דרך קבע על לוח המודעות של הבניין המשותף, 'נא לא לקטוף
את הפרחים ולא לזרוק לכלוך בגינה', היה מעלה בי בכל פעם חיוך ומחשבה על אודות
התיאום המופלא בין השם שלה, השם האמיתי לגמרי שנתנו לה ההורים, ובין המינוי העצמי
שלה למגינת צמחי הגינה. גבעולה ונחל היו ההורים המגניבים של החברה שלי מהקומה
התחתונה, אבל כעת הם זוג זקנים תשושים, קומתו הגבוהה של נחל כפופה ועיניו כבויות כשהוא
משרך רגליים לעבר המעלית עם הליכון משולש.

אחותי הכינה לי כיסא גלגלים עבור אבא, אבל הוא מתעקש שהוא יכול ללכת,
רק תעזרי לי עם המעיל, ותני את המקל, והוא מזכיר לאמא שלי לכבות את האורות ולקחת
בקבוק מים. אני מציינת לעצמי בהשתאות את היפוך התפקידים המלא שההורים שלי עברו בשנים
האחרונות. איך אבא שלי, האיש השקט, הנחבא אל הכלים, המדען שנוכחותו בבית היתה
מצומצמת וכמעט בלתי נשמעת, לוקח את תפקיד מנהל הצוות ונותן הפקודות לאשתו שהולכת
ומאבדת את זכרונה, כמו שתאים מסוימים במוח לומדים לפצות על פגיעתם של האחרים. אני
מספרת לו שפגשתי בחדר המדרגות את גבעולה ונחל, והוא אומר ביובש שנחל בקושי
הולך ובקושי רואה, קפצה עליו הזקנה וגם יש לו סכרת. את המרחק בין החניה ובין
הכניסה לאולם אנחנו עוברים לאט, רגל נגררת אחרי רגל, אבא שלי והמקל במרכז, אמא שלי
תומכת בו מצד אחד ואני מהצד השני.

המבואה הולכת ומתמלאת, די ברור שהכרטיסים נמכרו כולם. אני בוחנת את המושבים:
הכרטיס שלי, שנקנה בנפרד, נמצא בשורה ראשונה בצד, ואני כבר שולחת יד ומעסה את שרירי
הצואר שלי, מכינה אותם למאמץ שיבוא. מושבי ההורים בשורה 7 בכיסאות 31 ו- 34. אלא
שבשורה 7 יש רק 33 כיסאות. אני מושיבה אותם בכיסאות 31 ו 32 והולכת לברר את פשר
הפלא הזה, כרטיס למושב שאינו קיים. 'אמרתם שהוא בא עם כיסא גלגלים' אומרת לי האישה
בקבלה, 'וזה כיסא 34'. 'תוסיף כיסא רגיל בקצה השורה', היא מבקשת מהסדרן, ואני תוהה
את מי משניהם אני אושיב על הכיסא הזה, ולמה יש שני כיסאות ריקים ביניהם. והנה מגיעים
גבעולה ונחל, הם בשורה 7 כיסאות 32 ו 33. כן, נחל ישמח מאוד לשבת על הכיסא הנוסף
כי יש לו שם מקום לרגלים, ואני מצלמת את הרביעיה המאושרת בשורה 7: בקצה השורה יושבים
נחל על הכיסא הנוסף וגבעולה לצידו, ולידם ההורים שלי. אני שולחת את התמונה לווטסאפ
המשפחתי תחת הכותרת 'דיירי הבניין בהופעה'. אני עדיין לא בטוחה לגבי ההנאה.

בהפסקה אני עולה 6 שורות ומבררת איך הם. אמא שלי מכרכמת את פניה, היא
לא. אני משדלת אותה: זו גירסה מודרנית של רומאו וג'ולייט, המוזיקה של לאונרד
ברנשטיין, ובתפקיד מריה, השחקנית הראשית, משחקת משי קליינשטיין, הבת של. השירה שלה
מזכירה את ריטה, לא? אני חושבת שאם שמים את הפרטים הקטנים בהקשר, אם יש סיפור, זו
חוויה אחרת, כמו לראות יצירה במוזיאון כשאת מכירה את הצייר ואת ההקשר התרבותי
שבתוכו פעל. אמא שלי איבדה את היכולת לצרף את הפרטים לסיפור. נטולי קונטקסט,
מפרפרים הפרטים בראשה ומעיקים עליה, כמו נקודות על דף ללא מספרים שיסמנו איך לצייר את
הקו המחבר ביניהן.

בחניה של הבית המשותף אנחנו פוגשים את גבעולה ונחל בפעם השלישית. מסרי
דרישת שלום לבת שלך, אני מבקשת מגבעולה, ומבטי מלווה אותם כשהם נכנסים למעלית כדי
לעלות קומה אחת עם ההליכון. אחותי מתקשרת לשאול איך היה. 'מוזיקה טובה של
ברנשטיין, והיתה ההיא, משי, הבת של ריטה. קצת ארוך מדי, וגם בסוף מריה לא מתה,
למרות שזה בנוי על רומאו וג'ולייט', אומר לה אבא שלי. והוא מסכם 'היה נחמד מאוד'.

Michael Rajkovic The Eiffel Tower and the Raven

54 תגובות בנושא “יום המשפחה

  1. איזה יופי של יום משפחה. למרות שדינמיקת המשפחה השתנתה וכסא הנהג החליף ידיים עדיין האהבה והחום נשארו בדיוק כפי שהתחילו. 

    אהבתי

  2. גבעולה זה שם ענק! מעניין מה עבר להורים שלה בראש כשנתנו לה את השם…
     
    התפעלתי מהיצירתיות של אחותך שדואגת למילוי החלק התרבותי בחיים של הורייך. זה לא פשוט לארגן בילוי תרבותי שבועי שיתאים פחות או יותר ליכולות ולצריכם שלהם.
     
    מאבא שלי ההולך ונמחק, אני יודעת שלרוב הבילויים שאשתו לוקחת אותו אליהם, הוא פחות מתחבר, אפילו למופעי ג’ז שפעם אהב מאד. אבל למרות שהוא פחות מבין מה קורה ויותר נרדם תוך כדי ולפעמים מבולבל, חשובה לו מאד מראית העין של הנורמליות. הוא מספר לי בגאווה שהם הולכים לסרט, או להופעה או נוסעים למסיבה של חבר’ה. אפילו אם לא יודע להגיד לי על מה מדובר, ואחר לא יודע להגיד מה היה. בכאן ועכשיו שלו, חשוב לו להרגיש כמו פעם.
     
    התמונה היא בול, אבל בול התחושה של הניתוק מההקשר. תמונה מעולה.

    אהבתי

    1. אחותי. אני מודה לה כל יום ויום על הטיפול המסור בהורים. נכון שהיא גרה בסמוך עליהם, ושכל האחרים גרים רחוק פחות או יותר, אבל זה בעיקר העובדה שהיא עושה את זה בכיף, בלי להתלונן, בקלות. אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה. והתמונה עשתה לי את זה מיד גם כן.

      אהבתי

  3. אוי,  מה אגיד.  קשה לי עם הנושא הזה.  ההורים שלי כבר אינם,  אבל יש אמא של ראש המשפחה,  ואני לא מצליחה למצוא נקודות אור בתהליך הזה של האור ההולך וכבה. אבל נשמע שאתן עושות את המירב לצורך טיפול טוב,  ובעצם גם זו נקודת אור.

    אהבתי

  4. המשפט שלך על הזכרון הנעלם שקיים אי שם אבל קשה לחבר את הקווים בין הנקודות הוא בדיוק איך שאני מרגישה לגבי סבתא שלי שמאבדת את הזיכרון.
    העניין העצוב שאין באמת מה לעשות בעניין ופשוט רואים אותם הולכים ונמוגים (ובמקרה של סבתא שלי גם נעשים הרבה יותר עצבנים ומדוכאים כי מאוד קשה להתמודד עם המצב הנפשי הזה…)
    אחות שלך נשמעת מדהימה וכל הכבוד לה שבכל שבוע מחדש היא דואגת לקחת את הורייך להצגה מתחלפת. למה אגב אתם לא עושים תורנות בין האחים על כך?(אין פה ביקורת. אם את לא רוצה לענות זה גם בסדר גמור)

    אהבתי

    1. לגבי אחותי עניין של גאוגרפיה וגם אופי. היא גרה באותה עיר, ונמצאת אצלם כמעט כל יום. אני גרה רחוק יותר, ושני האחרים עוד יותר רחוק. ולזה תוסיפי את האופי שלה, קליל ונעים, ואת העובדה שהיא עצמאית וזמנה בידיה. 
      בכל משפחה יש ילד אחד שלוקח על עצמו את עיקר הטיפול. פעם ממש היו ’מקצים’ ילדה לעניין, ועד היום יש לי סט כלי כסף שקיבלתי בירושה מדודה של אבא שלי שמעולם לא התחתנה כי טיפלה בהורים שלה. אני לא חושבת שזה שיוויוני באיזושהי משפחה. אני כן משתדלת לקחת חלק כמה שיותר, אבל היא עדיין נושאת ברוב הנטל, שהיא לא רואה אותו כנטל. ללא ספק יש לי (ולנו) מזל גדול בעניין הזה.  

      אהבתי

  5. היי קראתי בעניין ,כרגיל .מייד חשבתי איפה זה פוגש אותי . כשאדם מתבגר מה שיוצא ממנו זה התמצית של עצמו -לטוב וליותר טוב . אחותך (היא הקטנה ?) איתם כי הם כנראה מאוד מאוד משמעותיים עבורה זה טוב עבור  כולם (ורק שלא תשחק ). 

    לגבי סיפור הפרברים אם אמא שלך לא כל כך אהבה (לא רציתי לכתוב התחברה..)אולי זה לא מספיק טוב ?! (עם כל הכבוד למשי ושות’ ויש כבוד).

    אהבתי

    1. אחותי היא הקטנה, וממש מבלה איתם בהנאה גדולה. היום היא לקחה אותם לשמורת האירוסים לראות פריחה. התמונות מדהימות, איזה יופי, והיא מתעקשת שילכו לראות גם שקדיות. מאוד מעריכה את מה שהיא עושה, ולא רק את ה’מה’, אלא בעיקר את ה’איך’. איפה זה פוגש אותי? ברור לי שאני לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שהיא עושה גם לו גרתי באותה עיר כמוה. 
      אני חושבת על המופע אתמול, ועל הצגות אחרות שהייתי בהן והרבה פחות נהניתי (היתה אחת שסבלתי ממש וקמתי והלכתי, גלנגרי גלן רוס, ומאז קצת קשה לפתות אותי ללכת שוב). כרגיל בדברים הללו צריך לבוא מוכן, ונדמה לי שכולנו קצת מתקשים עם הצגות בעידן שבו אנחנו רגילים לקצב ולניואנסים של סרטים על המסך. המחזמר היה נחמד. המון רקדנים, במה מושקעת, אחד שלמה וישינסקי (המבוגר האחראי), ומשי. ורונה לי שמעון המרשימה. הם היו בסדר. אפילו בסדר פלוס. כל זה בניגוד לרמת אי ההנאה של אמא שלי שממש לא מצאה דבר אחד חיובי לומר על המחזמר, וזה גרם לי לחשוב שמשהו בסיסי מקולקל. 

      אהבתי

  6. המרחק בין הורייך היקרים לבין האיש המכונה אבא של זוגתי הוא כל כך גדול,הפער התרבותי שאי אפשר בכלל לתאר את גודלו וההתנהלות שלהם הרחוקה מרחק אוקיינוסים מהתנהלותו מקלים על השהייה איתם ועל הטיפול בהם.נכון שיש גם אנשים שהם באים מאותו אגף תרבותי כשלו אבל אני בטוח שילדיהם מסוגלים לתקשר איתם למרות זאת.אתם עושים נכון בעשייה שלכם ואני מניח שכשיזדקקו לסוג דיור אחר הם בתבונתם יבינו את זה לבד ויעבירו לכם. אצלנו זו מלחמה,ממש ככה ,שבימים אלה זוגתי השיגה שליטה ונפל לה האסימון סוף כל סוף שאין באמת אפשרות לדיאלוג שיכול לקדם אותנו כמשפחה להשגת מטרה  שתקל עלינו אלא שצריך לקחת את המושכות ולטובת כולנו צריך להפסיק לחמול ולעשות את מה שצריך לעשות בלי להתחשב בגחמותיו וברצונותיו,לפרקים כמו אתמול גם הוא מבין את זה אבל עדיין הוא חושב רק על עצמו,אני מקווה שתנהלו את ההורים שלכם בצורה כזאת שיקל על כולם.

    אהבתי

    1. האיש המכונה אבא של זוגתך הוא בעיקר בן אדם עם המון בעיות, ומספיק להזכיר שנטש את אשתו ואת ששת ילדיו הצעירים. אני לא הייתי קוראת לזה פערי תרבות, יותר פערי אישיות. ועם כל זה, זוגתך ואחיה מטפלים בו, ומן הסתם סלחו לו או לפחות לא נוטרים לו טינה על הנטישה הכואבת ההיא, הבגידה הגדולה. ההורים שלי גם כן מתקשים בשינויים, אצלם ובסביבתם, ובמיוחד לצורך החדש שלהם להעזר בכמעט כל צעד שהם עושים. הם לא רוצים שיכנס להם מישהו לבית, ולפני שבוע כשלא היתה ברירה והבאנו מישהו, אבא שלי ’פיטר’ אותו. אמר שהוא עיצבן אותו וגם שאבא שלי הרגיש כאילו נוסף על כל הבעיות שלו הוא צריך לארח את ה’זר’. לא קל להסתגל לשינויים האלה, ואני רק מקווה שיימצא הפתרון המתאים לכל שלב ושלב. 

      אהבתי

      1. לא סלחו  ולא שוכחים אבל מתגייסים כי  הם מבינים שזוגתי תקרוס אם היא תיהיה לבד במערכה.
        עניין עובד זר הוא גם תהליך שהנזקקים לעזרה צריכים לעבור. זה ודאי לא פשוט ש"מישהו"נוסף נמצא בבית ואני חושב שצריך איזו הכנה נפשית לעניין.
        מה שטוב אצלכם אני מניח שהורייך יבינו כנראהלבד מתי יזדקקו לסיוע חיצוני

        אהבתי

        1. זו תמיד שאלה: מתי מבינים שצריך לעשות סוויץ’ בראש ולקבל את השינוי בתנאים. זה רע מאוד אם זה קורה בעקבות נפילה או שבר, עדיף קודם, ואז אולי למנוע את המכה. אני זוכרת כמה היה קשה כשאסרנו על אמי לנהוג, גם אחרי שעשתה תאונה, שלפי כל הסימנים אכן לא היתה אשמתה. פשוט כל הסימנים הראו שזו שאלה של זמן, ורצינו לעצור את זה לפני שתיפגע בעצמה או תפגע במישהו אחר. אני לא בטוחה שאדם יודע בעצמו על עצמו. יש שטח מת שדורש הסתכלות מן החוץ. 

          אהבתי

  7. הפוסט הזה, אחרי הפוסט הקודם, יש ברצף הזה משהו שאני לא יכולה לנסח במילים. מהויות ותחושות שלרגע נראות לי כמו הפכים מוחלטים, אבל בעצם הן שני צדדים של אותו מטבע, שלך.

    אהבתי

    1. יום המשפחה כל יום, בזמן האחרון. את צודקת. אלה לא הפכים, ובפוסט הקודם כשהתגובות גילו לי שהסיפור שאני מספרת לנכדות הוא לא רק עליהן אלא גם (ואולי בעיקר) עלי, הבנתי את זה. 

      אהבתי

  8. ברכו על המזל שאחותך עושה זאת מאהבה ולא מהקרבה.
    גם אם נדמה שהם לא נהנים, עדיין השהייה בחברת אנשים, השינוי בהתנהלות היומיומית שלהם מספקת להם עניין וגם על כך דיינו.
    עדיף מישיבה ממושכת מול מסך טלויזיה.
    הצלחת להשיג את התמונה האולטימטיבית, אין עליך ! 

    אהבתי

    1. מברכים כל יום, בקול, ואני גם מדברת איתה ונמצאת שם איתה ברובד של ההחלטות. אבל היא באמת מדהימה, אין עליה (והיא לא קוראת כאן ). 
      ואת כנראה צודקת לגבי עצם היציאה והשהייה בקרב אנשים, למרות שאמא שלי לפעמים כבר מתנגדת ומעדיפה את הישיבה הפאסיבית מול הטלוויזיה. אלה הקטעים שבהם אחותי ממש שולחת לנו קריאות לעזרה, ואנחנו משתדלים לבוא יותר. 

      אהבתי

  9. מאד מזדהה עם היכולת שלך להיות איתם עכשיו הרבה יותר ממה שיכולת פעם. משהו מתרכך אצלם, כשהם מזדקנים, ומשהו מתרכך אצלנו – ומעורר את ההכלה והחמלה שפעם היה יותר קשה לנו לגייס. הזדקנות – ביחוד התרופפות הבריאות והצלילות – היא אכזרית מאד, ותבורך אחותך על הזמן והאהבה שהיא משקיעה בהוריכן. תבורכי גם את שאת מרימה את הכפפה בכל פעם שצריך. התיאור של נקודות על דף ללא מספרים בדיוק מתארת בעיני את השטיון שמביא איתו האלצהיימר. הכל שם אבל ניתק הקשר…ניתקה הגישה. 
    זה לא באמת משנה מה הם עושים – העיקר שהם עדיין עושים. לא ראיתי את המחזמר אבל את הסרט כולו אני יודעת בעל פה – סרט פולחן אצלי. קראתי פעם שמריה לא מתה כי נטלי ווד סרבה למות בכל הסרטים בהם הופיעה…אבל לא נראה לי שזו הסיבה. גם במחזמר המקורי בברודווי לא הרגו את מריה….

    אהבתי

    1. גם אצלי הוא סרט פולחן, ועדיין זוכרת את הקסם של הצפייה הראשונה. אולי מריה לא מתה כי ’היום כבר לא מתים מאהבה’ – אבל מתים גם מתים מאלימות רחוב בין כנופיות. 
      אמא שלי לא מאובחנת עם אלצהיימר, אלא עם דמנציה, מה שאומר שהיא מסוגלת לזכור את שם הרס"ר שנתן לה עונש בטירונות, אבל כשאני מגיעה היא מביטה בי, יודעת שאני הבת שלה, אבל לא זוכרת את השם שלי . זכרון לטווח קצר נפגע אצלה קשות. היא נלחמת בזה באמצעות פתקים ושינון, אבל זו מלחמה אבודה מראש. וזה מדכא אותה, בהחלט. 

      אהבתי

  10. ראשית  כל הכבוד לאחותך !! לקחת את ההורים פעם בשבוע להופעה זה לא משהו המובן מאליו…וכמובן גם לך המסייעת !
    אני מבקרת את אבא שלי שיהיה בריא !( אחי גר בחו"ל)   כל שבוע ומדברת איתו בטלפון כל יום. למזלי ולמזלו זכרונו לא בגד בו אבל הזקנה נותנת אותותותיה  בכל כוחה ומאוד   קשה לו !
    ובעניין המופע משי ק. שרה יפה מאוד לדעתי .
    והתמונה ששמת !!! אין לי מילים…
    ( כשכתבת גבעולה חשבתי שהמצאת כינוי לאשה )

    אהבתי

    1. בעיני לא קל כשהגוף בוגד, אבל עדיין הראש הכי חשוב. בלי הראש אנחנו לא אנחנו, או שאולי זה ככה אצלי, כי אצלי באמת אני ’ראש’, והגוף שלי זה רק הכלי שנושא אותו ועושה את מה שהוא אומר לו לעשות 🙂 
      משי באמת שרה יפה, ואני שומעת את אמא שלה בקול שלה. זה מוזר כי היא דומה יותר לרמי ק’, אבל ככה זה גנים. 

      אהבתי

      1. אני גם חושבת שהראש יותר חשוב , לפחות לאנשים  הקרובים לאותו אדם, הוא משתף פעולה, מבין למרות שיש רגעים קשים  שנמאס לו וזה מובן…

        אהבתי

  11. מתחברת מאוד בגלל הבעיות שלנו עם אימא של בעלי.
    לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף שהיא הייתה פחות חדה מנטלית. הגוף בוגד וזה כל כך מדכא לראות ולהבין הכל ולדעת שאין מה לעשות 

    לפחות הורי עדיין מתפקדים ובריאים יחסית לגילם.

    אהבתי

    1. שתינו כתבנו פוסט עם אותה כותרת ותכנים די דומים . ובכל זאת אני לא מסכימה איתך לגבי הבהירות והצלילות. לי יש את שני הדגמים, האבא עם הראש והגוף הכושל, והאמא עם הראש המתעכר והגוף המתפקד. אין לי בכלל ספק מה עדיף: כשהראש מחליק במורד זה כרוך בדיכאון. אני חושדת שיש קשר פיזי בין השניים, העדר דופמין או משהו, אבל זה לא עושה אותה חסרת מודעות, רק מבולבלת ומדוכאת. 

      אהבתי

  12. מדהים איך כתבת פוסט על זקנה ואבדות מלא בתחושת נינוחות ורוגע מנוגדים. התחושה מהקריאה היא של זיקנה נכונה. לא יודעת כמה אני מצליחה להסביר. 
    כשאני חושבת על העתיד שלי, אני מניחה שאני אהיה זו שמטפלת בהורים (אם לא בחלק מהאחים אפילו) וכיף לקרוא על אישה שעושה את זה בצורה כל כך נכונה ואמיתית.  

    אהבתי

    1. מדהים שאת יודעת שזו את, אולי אפילו ’סומנת’ בהסכמה מגיל צעיר. אחותי לקחה את זה על עצמה בלי להניד עפעף, בלי שביקשנו ממנה. וכמו שאמרת, היא עושה את זה באהבה, אפילו בכיף. אולי זה גם בגלל שהיא במקצועה מטפלת באנשים, ויש לה המון יכולת הכלה. פעם הבן הצעיר שלי אמר לי חצי בצחוק שהוא יודע שהוא זה שיטפל בנו כשנזדקן, ושזה בסדר, הוא פשוט יודע שזה התפקיד שלו, ואני נשארתי חסרת מילים. אף אחד לא אמר על זה כלום אף פעם, ולמען האמת לא חשבתי על זה. אולי הוא רואה את הטיפול בדור הקודם, ומסיק מסקנות. 
      מעניין שאת קוראת בפוסט שלי נינוחות ורוגע. אולי הצלחתי קצת להרגע, כי בערך לפני שבועיים או שלושה כשחלה התדרדרות פתאומית במצב הייתי מבוהלת למדי. 

      אהבתי

  13. עצוב להיות זקנים. עצוב כשהגוף מתפרק ועצוב כשהראש מתפרק ואני לא יודעת מה יותר טוב או מה יותר גרוע. אחותי אומרת שעדיף ששני הדברים יקרו במקביל. יותר קשה כשהגוף בוגד והראש מבין זאת  או כאשר הגוף מתפקד יפה אבל הראש לא. מי יודע?

    אהבתי

    1. אני תמיד אמרתי ’או או’ זה בסדר אבל ’גם וגם’ לא. כלומר, בעיני הנורא מכל זה האובדן של השניים, הראש והגוף, וראיתי את זה קורה לחמי חולה הפרקינסון. שם מגיעים למצבים שבעיני עדיף מוות, לפחות לגבי עצמי. כשאני אומרת את זה לשותף, ומבקשת ש’יעזור’ לי אם גם וגם, ואז הוא אומר ’אז למה לחכות? הרי מכאן זה רק ילד ויתדרדר, הנה, אני ’אעזור’ לך כבר עכשיו’ ומביט בי במבט של ’את מבינה שאת מדברת שטויות’. אבל אני באמת מאמינה בכך. 

      אהבתי

    1. אבל המגדלעור פרח באוויר, והעגלה שוכבת על צדה, היא כבר לא תקום. ורק העורב, או שמא זה בז שחור? אולי עוד מוצא בה שימוש משני, אבל גם הוא תכף יפרח באוויר וייעלם. בוא נסכים על עד 90 בבריאות. על זה אני חותמת עכשיו.  

      אהבתי

  14. בדיוק לפני כמה ימים הייתה לי שיחה עם פיץ בנוגע להזדקנות הורים. הוריו שלו גרים במרחק שעתיים וחצי נסיעה, באמצע שום מקום ואחיו ואחותו גרים במדינה השכנה והוא חרד מהיום שבו יקרה להם משהו או שיצטרכו טיפול מסור יותר והוא יהיה היחיד  (שבערך) בסביבה.
    ובינתיים במשפחה שלי, סבתי שתחיה תהיה בת 87 השנה. הראיה והשמיעה שלה כבר לא מה שהיו בנוסף ליכולות פיזיות ומנטליות אחרות שמתפוררות. 
    לסבתי רק בן ובת (אמי) ואיכשהו הם מצליחים לריב המון על דרך הטיפול בה ובאינטנסיביות הנדרשת.

    וכל המרמור הזה שבוקע ממני הוא רק מצע אפרפר ומריר למה שבאתי לומר והוא – כל הכבוד לאחותך ולך שאתן דואגות במסירות כזו להוריכן בזקנתם. ועוד יותר, שאתם לא נותנים להם להרגיש שזה מעמסה ודואגים להוציא אותם להתאוורר ולהנות.

    אהבתי

    1. טיפול בזקנים בעולם המערבי, שבו לא נהוג להביא את הזקן/ה אליך הביתה, כרוך בדרך כלל בעזרה מהעולם השלישי, מטפל או מטפלת. בארץ זה מאוד מקובל, ויש בזה הרבה הגיון – לא להוציא את המטופל מהסביבה שלו, אלא להכניס לתוכה מישהו שיעזור. אלא שגם זה כמובן לא קל, להכניס הביתה איש או אישה זרים לחלוטין. לא יודעת מה מקובל בארץ של השיכורים. 
      אצלנו הקרדיט שייך (כמעט) כולו לאחותי. אני אפילו לא יודעת את רוב הדברים שצריך לעשות עם ההורים, ואין יום כמעט שהיא לא שם, לוקחת אותם לרופא או מסיעה אותם להתעמלות. ואני מדברת על מישהי שבעצמה היא אם לארבעה ילדים – אמנם הקטנה שלה כבר בכיתה ד’, אבל עדיין. אז כן, יצא שזה שיר הלל לאחותי, אבל היא לגמרי זכתה בזה בצדק. 

      אהבתי

  15. מבאס להזדקן, אבל אם יש אנשים שאוהבים אותך, דואגים לך ונמצאים איתך הרבה זה קצת יותר נחמד. כפית סוכר בתרופה מרה. אוף.

    אהבתי

    1. לא אכפת לי להזדקן, אלה המחלות שנלוות לתהליך שמפחידות אותי. להזדקנות (טוב, להתבגרות) עצמה יש צדדים חיובים, למרות שאף אחד לא סופר אותם: ניסיון. דברים שפעם היו לוקחים לי שבועות אני עושה עכשיו בלי למצמץ. בהחלט מחפה על אבדן חלק מהגמישות והחדות. אבל המחלות…

      אהבתי

  16. אני חושבת שזה יפה לראות איך הזוגות מתאימים את עצמם לשני, לפעמים יוצא לי להביט ברחוב. יש גם זקן אחד שכנראה גר בדיור המוגן ליד הקניון, כל פעם שאני בקניות בערב אני רואה אותו עושה סיבוב, איטי, ארוך מאומץ, עם מקל, עם עצירות. תמיד לא נעים לי לעבור אותו. בכל זאת הוא מקפיד על הטיול היומי הזה. גם קשה לראות אותו הולך ככה לאט אבל זה גם מגניב מצדו. כשזה ההורים ולא זרים מוחלטים שאני יכולה רק לדמיין בצעירותם לפעמים – נשמע לי די מפחיד.

    אהבתי

    1. מסתבר שיש בנו צדדים שונים שמתפתחים רק בהתאם לצורך. אם יש בן זוג אחד שלקוח על עצמו את כל הסידורים, האחרים ’מתפנה’ לענייניו, ונעשה פאסיבי בתחום הזה. וכעת, כשהתעורר הצורך, מסתבר שהוא יכול גם יכול למלא את התפקיד ואפילו בהצלחה. ואת צודקת לגבי הקטע עם ההורים. זה בעיקר מפחיד וגם עושה קווץ’ בלב. 

      אהבתי

  17.  וואו, איזו תמונה! כל כך בדיוק לטקסט.

    מאוד מתחברת למה שכתבת, כולל אחותך. לאמא שלי יש בעיה בבלוטת הדמעות ואנחנו מנסים לבדוק אם צריך לקיים את הניתוח או לא. אחותי מצלצלת לכל גורם אפשרי ולומדת לעומק את הנושא ואני אסע עם אמא לפגישת טרום ניתוח מחר, למרות שרוב הסיכוי שאת הניתוח עצמו אחותי תדחה.

    עצוב ובלתי נמנע, הקורוסיה שהגיל מביא. כל כך לא הוגן לסיים ככה חיים מלאי עשיה. ואנחנו שתקועים באמצע, בשיא העומס משלושת הכיוונים, ילדים, הורים עבודה. אבל מעדיפה להיות כאן. זה בטוח. נשיקות וחיבוקים.

    אהבתי

    1. ’מעדיפה להיות כאן’ זה בדיוק זה. כשחושבים על האופציה גם מעדיפים לקבל אותם כפי שהם, עם הקורוזיה והכאבים. אלא שיש גבול דק, ואני תמיד אומרת שאני מקווה שכשאני אעבור אותו אדע בעצמי. לא בטוחה מה אני יכולה לעשות, אבל יש עניין של איכות חיים, ולא רק חיים 

      אהבתי

  18. כתוב מקסים ומרגש. 
    כאילו סיפקת לי הצצה אל העתיד, כל כך טבעי ואותנטי. 
    מאחלת לך שתהני ותחווי את הרגעים האלו עם ההורים, עם הזיקנה שלהם, עם כל השינויים. זה חלק מהמעגל השלם של החיים וזאת ברכה ולא מובן מאליו כשחווים גם את זה יחד.
    אני בטוחה שיש הרבה רגעים לא פשוטים אבל נשמע שאתם משפחה מקסימה ותומכת זה. שיהיו רק בשורות טובות תמיד!

    אהבתי

    1. תודה על האיחולים. גם אני מקווה שהתהליך של הפרידה הכמעט מובנת מאליה מהדור הקודם לא יהיה חד מדי ולא ארוך מדי, לא כואב מדי ולא מבזה מדי, אבל יודעת: בדברים הללו אין ’תוכנית כבקשתך’. נתמודד עם מה שיבוא ככל שניתן. 

      אהבתי

  19. זה מזכיר לי שמאז שסבתא שלי קמה משנת האבל שלה (שהייתה קצת ארוכה כי היא איבדה גם בעל וגם בן) היא הפכה להיות בן אדם עסוק
    קודם כל יש לה את השגרה שלה, בוקר, קניות, ללכת לבריכה וכדומה
    ויש את הדברים הנוספים, הופעות של זמרים, קומיקאים, כל מיני פסטיבלים ודברים שהיא נרשמת ואוהבת ללכת אליהם
    לפעמים יש הסעות, ואם אין היא מזמינה מונית כדי לנסוע לשם
    כל הזמן יש משהו

    ואני חושבת שזה נכון לעשות ככה
    בכלל לאנשים מבוגרים
    במושב כל כך מוזר לי לראות את המבוגרים בגילאים האלה (80+) יושבים בבית ונובלים, לא יוצאים החוצה הכי הרבה אולי קניות במכולת
    וזה לא שאין פה מגוון יפה של פעילויות מהמועצה (ואפילו יש הסעות) אבל הם לא טורחים לצאת מהבית מסתגרים שם כמו צבים/שבלולים

    היציאות האלה והשבירה של השגרה הן דבר מבורך לדעתי
    ומי אמר שבגיל מבוגר צריך לשבת בבית ולא להנות מדברים חדשים?
    אם אפשר כמובן

    אהבתי

    1. כך גם חמותי. ’השתחררה’ אחרי שנים ארוכות וקשות של טיפול בבעלה החולה שנפטר. כל זה נכון בתנאי שאין כאבים. כשיש כאבים בגילאים האלה זה עוטף אותך בעננת כאב בלתי פוסקת, וכל מה שרוצים לעשות זה להשתבלל ולבקש את נפשך למות. 

      אהבתי

  20. צער גידול הורים – מי כמוני יודע. לא פשוט לראות אותם נובלים מול עיניך. מזל שאחותך נרתמת בחפץ לב ובמסירות לעזרה, מותירה אותך כממלאת מקום. אני כבר לא יודע למי יותר קשה רגשית.
    גבעולה ונחל 

    אהבתי

    1. מאוד קשה, ובמיוחד הידיעה שזה הולך לכיוון אחד, הדרדרות שסופה ידוע מראש. לכולנו קשה, אבל כל אחד מגיב אחרת. אני חוששת שיש בינינו (יש לנו עוד אחות ואח שגרים רחוק יותר) כאלה שהקושי גורם להם להתרחק. 
      שמות אמיתיים לגמרי, גבעולה ונחל. נדמה לי שהם מרקע קיבוצניקי, וזה אולי מסביר משהו. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s