דלתות נפתחות מעצמן

חברה שלי מתקשרת. היא מבקשת להתייעץ. פנה אליה מישהו מהאוניברסיטה, אמר
שכבר חיבר ספרים ושהוא כותב כעת ספר שבו הוא מבקש להזכיר את אביה בשמו. מדובר ברומן פיקטיבי, אבל אביה יופיע בו בשמו ובדמותו האמיתית, והוא מבטיח לכתוב רק טובות. האם אני
מכירה את האיש ומה דעתי.

הרבה לפני שהכרתי אותה, הכרתי את אביה, פרופסור בכיר בתחום, שניהל אצלו בבית סמינר אגדי. בפעם הראשונה שהגעתי אליו, נוסעת באוטובוס לבית בשכונה הותיקה עם העצים גבוהי הצמרת, התנהל דיון נרחב בשאלה היכן עלי לשבת. התברר שזו סוגיה רבת משמעות, שכן לכל משתתף בסמינר היה מקום קבוע שנשמר לו במשך שנים. כל מפגש סמינר אצלו בבית נפתח בהגשת העוגה, עוגת שמרים גבינה או שמרים פרג, מונחת מהבילה ומעלת ניחוח אלוהי על מגש חרסינה עדין ומוארך, וסכין כסף מסוגננת לצידה. העוגה, שנאפתה על ידי אשתו עדינת המבט של הפרופסור, הוגשה תמיד לצד קנקן התה. התה היה תמיד ארל גריי משובח שנמזג ברוב טקס לספלי חרסינה דקיקים, והחלב הוגש בקנקן נפרד. טקס שתיית התה וחיתוך העוגה וגם הסמול טוק של אבא שלה רק הגבירו את המתח שכולנו חשנו לקראת המערכה העיקרית. בבת אחת הוא היה נעשה ענייני, מסיט את עיניו משולחן התקרובת אל הספרים שהקיפו את חדר האירוח סביב סביב, ופונה בשאלה לאחד המשתתפים. עם הינתן האות היינו צוללים בקפיצת ראש לתוך השיעור, שהרחק מכתלי האוניברסיטה יכול היה להמשך גם שלוש שעות או יותר. איש לא העז להתלונן על משך השיעור. כל שעה פנויה במהלך השבוע הקדשתי להכנת הסמינר, שהרי אי אפשר היה לדעת כמה זמן יארך ומתי יסתיים. הוא היה מסתיים באבחה אחת, כשם שהחל, במבטו של הפרופסור ששב לנצנץ בעליצות ולא בחומרה מאחורי משקפיים, ובהשבה מסודרת של הספרים למקומם על המדפים העמוסים. אנחנו היינו מקפלים את הדפים ומניחים אותם בחזרה בתיק באנחה, אוספים את המעילים שהמתינו לנו על מתלה עץ מיוחד בכניסה לבית, ונדחקים לחדר המדרגות האפלולי בדרך החוצה. היינו אכן חברים בכת סודית, שחבריה נפוצו בינתיים לארבע כנפות העולם.

את הבת שלו פגשתי באחת משנות השבתון שלי, פרופסור באוניברסיטה זרה. ליוויתי
אותה כשנפטר, בוכה על לכתו החפוזה אבל שמחה שלא חלה באחת מאותן מחלות מנוולות
שמוצצות את לשד החיים באיטיות מטריפה. ליוויתי אותה גם כשאמה נפטרה, זמן קצר אחר
כך, ממחלה ממאירה ומהירה. כשבאתי לבקר את האם בימיה האחרונים היא ניצלה הזדמנות
כששתינו היינו לבד בחדר, ואחזה בידי כשרכנתי לנשק לפניה לפני לכתי. מגע ידה היה
כמו קלף עתיק, יבש ומשיי. 'תשגיחי עליה', לחשה לי האם, ואני הנהנתי בהסכמה, מבינה
למה היא מתכוונת למרות שהבת גדולה ממני בשנים אחדות. יש בה משהו תמים ובלתי מצוי
אצל נשים בגיל שלה, מפתיע את מי שמכיר את חריפותה השכלית.

אני בכורתה של הכהנת הגדולה; הסופר המדובר הוא צעיר "בניה" האקדמיים, וכדרכם של מז'יניקים, אהוב עליה במיוחד. בביקור האחרון שלי בביתה הראתה לי את ספרו האחרון, לא הספר המקצועי, אלא ספר פרוזה שיצא לאור בהוצאה מכובדת, והסכימה להשאיל לי אותו לקריאה. איך הוא? אני שואלת את הכהנת, כשאני פותחת את עטיפת הספר וקוראת את ההקדשה האישית הנלהבת הרשומה בכתב ידו בזוית השמאלית של העמוד הראשון. היא משתתקת, מחפשת אחר מילים. אני מתבוננת בה בהפתעה, זו איננה תגובה רגילה אצל הכהנת הנחרצת. לא הייתי מזהה שזה ספר שלו על פי הכתיבה, היא אומרת ואני מרגישה מנימת קולה שלא כדאי לשאול עוד, ולוקחת איתי את הספר. הוא כאן, על השידה ליד מיטתי, ממתין לקריאה,
אני מספרת לחברה.

אז השבת אני מתכנסת לי לתוך עלילת הספר, נזכרת למה אני שונאת לקרוא ספרים של אנשים שאני מכירה. הספר כתוב בגוף ראשון, ושמו של הגיבור דומה להפליא לשמו של המחבר. הוא נתן לו אותו עיסוק, אותה חזות, אותו חיתוך דיבור. לא הכל זהה כמובן, אבל קשה לי להתנער מתחושה בלתי נעימה שלא רק שם הגיבור הספרותי דומה, גם התוכן הבדיוני נוגע במוכר, ותיאורים אחדים מותירים אותי בתחושה בלתי נעימה, כאילו נפערו בפני דלתות שלא ביקשתי לפתוח לתהום נשמתו. הגיבור מספר על המנְחָה שלו, שהוא מכנה בשם זר, אלא שכל מה שהוא מספר עליה מוכר לי היטב. הוא מדבר על מרצה אחר שאותו הוא מזכיר בשמו האמיתי, וגם המזכירה של המחלקה נקראת בשמה. אני תוהה מדוע לא יכול היה לנסות להסוות טוב יותר את מקורות השראתו, ואולי לא רצה או לא טרח. אני מרגישה צורך להתרחץ אחרי הקריאה, לשטוף מעלי את התחושה שזוחלת לי על העור. אני מבינה את שתיקתה הבלתי אופיינית של הכהנת הגדולה כששאלתי אותה על הספר, את ברירת המילים הזהירה.

הספר מציב מולי מראה ברורה, מדוע לא אוכל כנראה לכתוב סיפור בדיוני,
ואמשיך לחבר מאמרים מקצועיים שייקראו על ידי קומץ אנשים. אדם קרוב אצל עצמו, ורק
בודדים יכולים לצלול לעולם אחר ולשוב לפני המים עם יצירה בדיונית מהימנה. כל משפט
שלי, כל פיסקה, פוסט, סיפור או מכתב, הם אני. אולי אני לא מספיק אמיצה להחשף ככה,
ערום ועריה על כל כתמי ופגמי, קפלי וקמטי לפני העולם כולו. אולי אני לא מספיק
חצופה כדי לחשוף ככה את הקרובים אלי, ואת יחסי אליהם ומחשבותי עליהם. גם בכתיבתי
כאן אני שוקלת מילים, נרעדת מהמחשבה שהקרובים אלי יזהו את עצמם בכתיבה שלי, מתנחמת
בשוליות של האתר הגווע הזה. אז אני מסיימת את הפוסט וחוזרת לכתוב את ההרצאה הבאה
שנושפת בעורפי, בכנס המתרגש לבוא עלינו בעוד שבועות מספר.

Cai Guo-Qiang, Sky Ladder, 2015