דלתות נפתחות מעצמן

חברה שלי מתקשרת. היא מבקשת להתייעץ. פנה אליה מישהו מהאוניברסיטה, אמר
שכבר חיבר ספרים ושהוא כותב כעת ספר שבו הוא מבקש להזכיר את אביה בשמו. מדובר ברומן פיקטיבי, אבל אביה יופיע בו בשמו ובדמותו האמיתית, והוא מבטיח לכתוב רק טובות. האם אני
מכירה את האיש ומה דעתי.

הרבה לפני שהכרתי אותה, הכרתי את אביה, פרופסור בכיר בתחום, שניהל אצלו בבית סמינר אגדי. בפעם הראשונה שהגעתי אליו, נוסעת באוטובוס לבית בשכונה הותיקה עם העצים גבוהי הצמרת, התנהל דיון נרחב בשאלה היכן עלי לשבת. התברר שזו סוגיה רבת משמעות, שכן לכל משתתף בסמינר היה מקום קבוע שנשמר לו במשך שנים. כל מפגש סמינר אצלו בבית נפתח בהגשת העוגה, עוגת שמרים גבינה או שמרים פרג, מונחת מהבילה ומעלת ניחוח אלוהי על מגש חרסינה עדין ומוארך, וסכין כסף מסוגננת לצידה. העוגה, שנאפתה על ידי אשתו עדינת המבט של הפרופסור, הוגשה תמיד לצד קנקן התה. התה היה תמיד ארל גריי משובח שנמזג ברוב טקס לספלי חרסינה דקיקים, והחלב הוגש בקנקן נפרד. טקס שתיית התה וחיתוך העוגה וגם הסמול טוק של אבא שלה רק הגבירו את המתח שכולנו חשנו לקראת המערכה העיקרית. בבת אחת הוא היה נעשה ענייני, מסיט את עיניו משולחן התקרובת אל הספרים שהקיפו את חדר האירוח סביב סביב, ופונה בשאלה לאחד המשתתפים. עם הינתן האות היינו צוללים בקפיצת ראש לתוך השיעור, שהרחק מכתלי האוניברסיטה יכול היה להמשך גם שלוש שעות או יותר. איש לא העז להתלונן על משך השיעור. כל שעה פנויה במהלך השבוע הקדשתי להכנת הסמינר, שהרי אי אפשר היה לדעת כמה זמן יארך ומתי יסתיים. הוא היה מסתיים באבחה אחת, כשם שהחל, במבטו של הפרופסור ששב לנצנץ בעליצות ולא בחומרה מאחורי משקפיים, ובהשבה מסודרת של הספרים למקומם על המדפים העמוסים. אנחנו היינו מקפלים את הדפים ומניחים אותם בחזרה בתיק באנחה, אוספים את המעילים שהמתינו לנו על מתלה עץ מיוחד בכניסה לבית, ונדחקים לחדר המדרגות האפלולי בדרך החוצה. היינו אכן חברים בכת סודית, שחבריה נפוצו בינתיים לארבע כנפות העולם.

את הבת שלו פגשתי באחת משנות השבתון שלי, פרופסור באוניברסיטה זרה. ליוויתי
אותה כשנפטר, בוכה על לכתו החפוזה אבל שמחה שלא חלה באחת מאותן מחלות מנוולות
שמוצצות את לשד החיים באיטיות מטריפה. ליוויתי אותה גם כשאמה נפטרה, זמן קצר אחר
כך, ממחלה ממאירה ומהירה. כשבאתי לבקר את האם בימיה האחרונים היא ניצלה הזדמנות
כששתינו היינו לבד בחדר, ואחזה בידי כשרכנתי לנשק לפניה לפני לכתי. מגע ידה היה
כמו קלף עתיק, יבש ומשיי. 'תשגיחי עליה', לחשה לי האם, ואני הנהנתי בהסכמה, מבינה
למה היא מתכוונת למרות שהבת גדולה ממני בשנים אחדות. יש בה משהו תמים ובלתי מצוי
אצל נשים בגיל שלה, מפתיע את מי שמכיר את חריפותה השכלית.

אני בכורתה של הכהנת הגדולה; הסופר המדובר הוא צעיר "בניה" האקדמיים, וכדרכם של מז'יניקים, אהוב עליה במיוחד. בביקור האחרון שלי בביתה הראתה לי את ספרו האחרון, לא הספר המקצועי, אלא ספר פרוזה שיצא לאור בהוצאה מכובדת, והסכימה להשאיל לי אותו לקריאה. איך הוא? אני שואלת את הכהנת, כשאני פותחת את עטיפת הספר וקוראת את ההקדשה האישית הנלהבת הרשומה בכתב ידו בזוית השמאלית של העמוד הראשון. היא משתתקת, מחפשת אחר מילים. אני מתבוננת בה בהפתעה, זו איננה תגובה רגילה אצל הכהנת הנחרצת. לא הייתי מזהה שזה ספר שלו על פי הכתיבה, היא אומרת ואני מרגישה מנימת קולה שלא כדאי לשאול עוד, ולוקחת איתי את הספר. הוא כאן, על השידה ליד מיטתי, ממתין לקריאה,
אני מספרת לחברה.

אז השבת אני מתכנסת לי לתוך עלילת הספר, נזכרת למה אני שונאת לקרוא ספרים של אנשים שאני מכירה. הספר כתוב בגוף ראשון, ושמו של הגיבור דומה להפליא לשמו של המחבר. הוא נתן לו אותו עיסוק, אותה חזות, אותו חיתוך דיבור. לא הכל זהה כמובן, אבל קשה לי להתנער מתחושה בלתי נעימה שלא רק שם הגיבור הספרותי דומה, גם התוכן הבדיוני נוגע במוכר, ותיאורים אחדים מותירים אותי בתחושה בלתי נעימה, כאילו נפערו בפני דלתות שלא ביקשתי לפתוח לתהום נשמתו. הגיבור מספר על המנְחָה שלו, שהוא מכנה בשם זר, אלא שכל מה שהוא מספר עליה מוכר לי היטב. הוא מדבר על מרצה אחר שאותו הוא מזכיר בשמו האמיתי, וגם המזכירה של המחלקה נקראת בשמה. אני תוהה מדוע לא יכול היה לנסות להסוות טוב יותר את מקורות השראתו, ואולי לא רצה או לא טרח. אני מרגישה צורך להתרחץ אחרי הקריאה, לשטוף מעלי את התחושה שזוחלת לי על העור. אני מבינה את שתיקתה הבלתי אופיינית של הכהנת הגדולה כששאלתי אותה על הספר, את ברירת המילים הזהירה.

הספר מציב מולי מראה ברורה, מדוע לא אוכל כנראה לכתוב סיפור בדיוני,
ואמשיך לחבר מאמרים מקצועיים שייקראו על ידי קומץ אנשים. אדם קרוב אצל עצמו, ורק
בודדים יכולים לצלול לעולם אחר ולשוב לפני המים עם יצירה בדיונית מהימנה. כל משפט
שלי, כל פיסקה, פוסט, סיפור או מכתב, הם אני. אולי אני לא מספיק אמיצה להחשף ככה,
ערום ועריה על כל כתמי ופגמי, קפלי וקמטי לפני העולם כולו. אולי אני לא מספיק
חצופה כדי לחשוף ככה את הקרובים אלי, ואת יחסי אליהם ומחשבותי עליהם. גם בכתיבתי
כאן אני שוקלת מילים, נרעדת מהמחשבה שהקרובים אלי יזהו את עצמם בכתיבה שלי, מתנחמת
בשוליות של האתר הגווע הזה. אז אני מסיימת את הפוסט וחוזרת לכתוב את ההרצאה הבאה
שנושפת בעורפי, בכנס המתרגש לבוא עלינו בעוד שבועות מספר.

Cai Guo-Qiang, Sky Ladder, 2015

76 תגובות בנושא “דלתות נפתחות מעצמן

  1. כבוד ואחריות "לשמור עליה", כבקשת אמה.
    גם בכתיבה שלי אני שוקל מילים, תכונות, והקשרים – כשאני כותב על מתאמני. משנה מקצוע, גיל, מין וכל דימיון שיכול להצביע, ולא בטעות על המקור.
    כשאני כותב, אני משתדל לדמיין בעיני רוחי את המתאמן/ת קורא את הבלוג (ולחלקם מנויים שלי) ולא מזהה שזה כתוב עליו/ה.
    ולא. אני לא חושב שזה פוגם ולא מאומה באיכות הסיפור או בתוכן שאני מנסה להעביר!

    אהבתי

    1. זו בוודאי אחריות עצומה כשאתה כותב על מתאמנים בשר ודם. אני מתחבטת המון בסוגיית הכתיבה, כי זה טיבו של בלוג – לא בדיוק כתיבה למגרה, אבל גם לא חקוק באבן לנצח. והאמנות היא לשמור על האיזון ושיווי המשקל בין החשיפה לבין ההסוואה, כדי להפיק מה שרוצים להפיק מהכתיבה בלי לפגוע או להפגע. לא קל. 

      אהבתי

  2. מניפה, תודה על עולמות, לבטים, ניחוחות ומראות אחרים, רחוקים. כשאני קוראת כאן, קל לי להאמין שהם באמת קיימים 🙂

    אהבתי

    1. קראתי לה פיסקאות נבחרות. היא הגיעה למסקנה שהיא רוצה לקרוא את כתב היד לפני. אני לא בטוחה שהיא יכולה לחייב אותו, ומה יקרה אם הוא בכל מקרה יכתוב את שמו. אבל הוא בכל זאת פנה אליה, אז אולי. 

      אהבתי

      1. יש תמיד את החשש מתביעה על לשון הרע, שאני לא יודעת עד כמה היא באמת אפשרית כשמדובר ביצירה שמתיימרת להיות ספרותית, במיוחד אם היא נפתחת בהצהרה "כל קשר בין דמויות ואירועים במציאות… וכו’" 

        זו דילמה. למי שרוצה לעסוק בכתיבה, זאת אומרת. איך כותבים על המוכר והידוע (שברוב המקרים עולה בעשרות מונים על הדמיון) מבלי לכתוב את האנשים עצמם. יואל הופמן כתב על זה כלכך יפה ב"קוריקולום ויטה" – על אישתו יולנדה והשפמנון שנכנס תחת שמלתה. הוא כתב שהוא יכול לכתוב על השמפנון ועל השמלה, אבל את האישה הוא לא רוצה לקבע במילים, שהן מטבען חד מימדיות.
        מנגד, דמותו של אביה כנראה הייתה יוצאת דופן ומעוררת השראה וכמו ראוי שיכתבו עליו. הנה, גם את עצמך כתבת עליו כאן וקיבעת את דמותו במילים.

        אהבתי

        1. מעניין שהזכרת את החשש מתביעה, כי יש להם במשפחה עו"ד תותח. אולי זו המחשבה שעברה במוחו של המז’יניק כשפנה אליהם לבקש את אישורם, ועכשיו אני תוהה אם ביקש את רשותו של האיש שנזכר בשמו האמיתי בספר שקראתי בשבת. אני מסכימה שהאבא היה דמות מרשימה ואגדית. לגמרי ראוי לכתוב עליה ספרים. הנה, נכון, גם אני כתבתי עליו 🙂 

          אהבתי

  3. יש כל מיני טיפוסים של מורים /מרצים ותלמידים .כנראה שהמוז’ניק הוא גם אדם בעייתי (וגס ?)שהצליח להסוות את זה עד עכשיו .או שתרמזי לבת של הפרופסור הנערץ שזה לא מתאים שאביה יוזכר בספר שכזה  ואם כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור -הספר בכל זאת לא עוסק בו אלא כבדרך אגב ולכן פשוט לא לייחס לזה כל חשיבות . 

    לגבי הכהנת שלך -תפתחי לה את הדלת הביקורתית כלפיו -התלמיד החביב עליה מהעת האחרונה -מותר לה המשיך לאהוב אותו גם אם לא מדובר אדם נעלה ואצילי .קורה לכולם והיא הרי רק בן -אדם. 

    אהבתי

    1. אני באמת לא מבינה למה הוא צריך את השם המפורש. מה זה תורם לעלילה, מעבר לצביעת הרקע בצבעים ראליים (שגם ככה ידועים רק למתי מספר. על גבול הרכילות).
      אני לא מרגישה צורך לאשר לכהנת את רגשותיה כלפי המז’יניק. היא ילדה גדולה (מאוד).  

      אהבתי

  4. מאד מזדהה עם התחושה הדביקה שזוחלת על פני העור, ובדיוק מאותן סיבות שאת מתארת, יש דברים שבן אדם לא צריך לדעת על אנשים שהוא מכיר, בטח לא כשהם נדחפים לו שלא מרצונו.

    התיאור של הסמינר אכן הזכיר לי במשהו כת, עם הטקסיות הקבועה ,  המקום הקבוע ,כוחו של הפרופסור המנחה להתחיל ולסיים ואפילו עם הפניית כמויות גדולות של מאמץ והתכוננות בשבוע שלפני.

    אהבתי

    1. זה קורה לי בכל פעם שאני קוראת ספר של מישהו שאני מכירה. זה כאילו שהמילים נאמרות בקולו של הכותב, ואני מתקשה מאוד ליצור את המרחק הדרוש על מנת ליצור את בועת האשליה הנדרשת כדי להכנס לסיפור טוב, כי היא ממילא התנצפה בגלל הדמיון בין התיאורים המילוליים ובין מה שאני יודעת. כשאין מסך ורואים שהקוסם הגדול מארץ עוץ הוא איש קרח ושמנמן עדיף כבר לחזור לטקסס. 

      אשר ל’כת’: נדמה לי שכל קבוצה סגורה פחות או יותר עם ריטואלים קבועים מקבלת מאפיינים של כת, והאקדמיה איננה יוצאת דופן בהקשר זה. חשבי למשל על האנשים שרוקדים ריקודי עם בקביעות, והולכים לפסטיבלים הללו שנמשכים כל הלילה 🙂  

      אהבתי

      1. לי זה קורה בכל פעם שאני רואה בטעות תוכנית כמו האח הגדול, או אפילו תוכניות תחרויות שירה ובישול עם הסיפורים האישיים קורעי הלב, לא יכולה לשאת את זה ומייד מעבירה ערוץ או מכבה… קרה לי בעבודה כשנגלה לי בניגוד לרצוני יתר מידי מידע על אנשים שאני מכירה.

        לכת יש מנהיג מובהק, יש השקעה משמעותית של זמן, כולל זמן פנוי שאינו קשור ישירות למפגש,  אנרגיה וכסף. במקרים של כתות על אמת גם ניתוק מהמשפחה והתנכרות לחיים הקודמים.
        מה שאי אפשר להגיד על ריקודי עם או מסיבות טבע, אם לזה התכוונת. אבל מפגשים כמו I AM של פעם או הפורום ודומים, בהחלט כן.

        אהבתי

        1. בהחלט יש דברים שראוי שיישארו מכוסים בעור ולא צריך להראות איך הקישקעס עובדים. דווקא ההסתרה החלקית הזו, הרומזת, העדינה, יוצרת טוב יותר את האפשרות לאמפתיה ולהבנה וגם להערכה. אני חושבת למשל שספר השואה הטוב ביותר הוא הטבלה המחזורית של פרימו לוי, דווקא בגלל שהוא לא דוחף לך לפנים תיאורים גרפיים (על גבול הפורנוגרפיים) כמו שעושה למשל ק. צטניק. 
          לא שריקודי עם הם כת, אבל יש להם מאפיינים שמשותפים למאפייני כתות. וכך גם עם החוגים הפנימיים האלה באקדמיה. על IM שמעתי (ופעם, בשנות השמונים, ניסו לשכנע אותי להצטרף. בחיי ), אבל על הפורום מעולם לא שמעתי.

          אהבתי

          1. I am  והפורום הם אותו דבר פחות או יותר, אותם מאפיינים, אותה שיטה.
            כמעט לא התחתנתי עם לשעבר בגלל שהלך לסדנא כזו ועוד הכריח אותי לבוא למפגש הסיום שם, חטפתי כלבת.
            מה שמעיד שכבר בגיל פעוט ביותר היה לי יותר שכל ישר מלהרבה אנשים מבוגרים ממני . לא בזה שהתחתנתי בסופו שלדבר, אלא בזה שתיעבתי את הכת, כמובן

            אהבתי

            1. פעם אחת הלכתי למפגש כזה (לא מצליחה להזכר מה היה השם של הקבוצה) בגלל שדאגתי למישהי שהיה נדמה לי שהיא נסחפת בכיוון. הייתי שם 4 שעות. האיש דיבר נון-סטופ, וכשהוא הגיע לקטע שהאאורות של האנשים היום מגיעות לגובה של 5 קילומטר הרגשתי שמלאה הסאה. שאלתי: יש לך הוכחה לזה? והוא כמובן רק המשיך בטון של כל-יודע לדרוס את שאריות הראציונל. אנשים שם שינו את שמם וקראו לעצמם סיקווין או משהו. בסופו של דבר יש גם דברים בלתי מזיקים כמו סדנאות אושו או מדיטציה, ויש המון חארטה. אני חושבת שהIM (או הפורום) היו מאוד אייטיז, וצריך לראות אותם בקונטקסט של הזמן ההוא. עניין לסוציולוגים. 

              אהבתי

  5. הו,  תפנית חדה בפסקה האחרונה 🙂 
    בזמן הקריאה חשבתי שאכתוב בתגובה:  ומה בנוגע לכתיבה בבלוג.  ואז עשית זאת בעצמך.

    נדמה לי שמעולם לא הכרתי את מי שכתבו ספרים שקראתי,  אז אף פעם לא יצא לי לחשוב על זה.  אני חושבת שסופר טוב אמור לדעת איך לנווט בשלום בין הדברים האלה.  אחרי הכול, אותנטיות של יצירה לא תלויה בתאריכים ובשמות.

    מה שמזכיר לי,  בשעשוע,  את הספר ’הגשרים של מחוז מדיסון’ (לא ספר גדול,  אגב),  שעל פיו הוסרט הסרט המפורסם.  הוא מסר שם תאריכים ופרטים ’אמיתיים’,  כולל מספרי הכבישים שבהם הדמויות נסעו  –  והכול היה מצוץ מן האצבע.  אבל זה היה כל כך ’אותנטי’,  שאנשים הציפו את מערכת ה’נשיונל ג’יאוגרפיק’ בבקשות שיפרסמו עוד מידע וצילומים של רוברט קינקייד.

    אהבתי

    1. ואני חשבתי על אלנה פרנטה המיסתורית, שכתבה בכזה כשרון ופירוט על החיים בשכונות העניות של נפולי, וכולם היו בטוחים שהיא בת נפולי מלידה. כעת, משככל הנראה נחשפה המחברת והיא משהו אחר לגמרי, נשמעו קולות אכזבה וכעס, כביכול היא עברה כאן על איזה קוד סמוי, איזו ברית בלתי כתובה שנכרתה בינה ובין קהל הקוראים (לכתוב על משהו שאת מכירה מגוף ראשון?). בעיני זה הופך אותה לגאונה, לא פחות. ולכן אני גם אוהבת כל כך את הספר ’שום גמדים לא יבואו’ של שרה שילה. היכולת שלה לדבר בשם דמויות שונות, ולהשתמש במשלב שפה אחר – נפלא ממני.  
      ואגב, יש סופרים שהופכים עיר מסוימת (או מחוז) לגיבור הראשי של הסיפור. וגם כשיש דמות חזקה היא זקוקה למקום. מה היה שרלוק הולמס בלי לונדון (למרות הניסיון המוצלח למחצה להעתיק אותו לניו יורק בסידרת טלוויזיה); או הבלש רבוס של איאן רנקין בלי אדינבורו. גם שם, אגב, עושים סיורים בעקבות האתרים שנזכרים בספר, אמיתיים לגמרי. 

      אהבתי

  6. הסמינר הזה נשמע כמו הוגורטס למרצים😉
    הצלחת להעלות בי תחושת בחילה בתיאור הספר. לאדם שכותב יש אחריות ויש לי תחושה שהסופר הנ"ל, חרג מהגבולות הישרים. 

    אהבתי

    1. הסיפורים של הארי פוטר יושבים על מסורת בריטית ותיקה של חניכה והוראה, גם באקדמיה אבל עוד קודם במסגרות של פנימיות יוקרתיות שחינכו את כל בני האצולה הבריטית ובנותיה. כך שהדימיון נמצא שם בבסיס, וכל הכבוד שעלית עליו. 
      הדילמה של הכתיבה הכנה שבהכרח חושפת את העולם של הכותב על כל הדמויות המאכלסות אותו ובין ההגינות והחברות קשה ביותר. פה למטה צופה ציטטה את גרוסמן שאמר שכל אדם שהוא חבר של סופר יודע שינוצל, ’יכוייס’ בלשונו הפואטית. אני חוששת שזה ’בילט אין’ בתוך כתיבה. חברי אפיקים, גיבורי ספרו של אסף ענברי ’הביתה’ (והוא כתב על המייסדים בעיקר, כלומר אנשים שכבר אינם בחיים, אבל צאצאיהם כן), לא מדברים איתו. חציים כי הזכיר אותם בספר, וחציים כי לא הזכיר  

      אהבתי

  7. בכל אומנות שמתארת בני אדם (בין אם בספרות או באומנות פלסטית) יש פוטנציאל של אגו-מאניה ושל ניצול מצד האמן כלפי מושא-התיאור שלו. ככל שהאגו של האמן גדול יותר, כך גובר הפוטנציאל לניצול. מילא כשמדובר באמן דגול, אבל במקרה שאת מתארת נראה שזה אפילו לא זה.

    אהבתי

    1. זו בדיוק השאלה: האם אדם הוא מספיק אגומניאק כדי לחשוב שכתיבתו ’גדולה מן החיים’, שתצדיק את הניצול והערפדיות הרגשית שכרוכים בכל מעשה יצירה. אני אישית סבורה שאיש לא יצא נפסד במיוחד מכך שאני לא אכתוב יצירה בדיונית, ולכן אני מוותרת מראש. אולי זה עניין של אישיות. 

      אהבתי

  8. אני חושבת שניתן לכתוב ספר על החיים שלך אם מערבבים דמיון ומציאות במידה כזו שלא ניתן להבחין ביניהם, וכמובן שאי אפשר לשים שמות אמיתיים. לכתוב על החיים שלך עם נגיעות אמנותיות של אסוציאציות ומטפורות ודמיון שמרחיק למקומות אחרים, זה יכול להיות מעניין. שווה לנסות. אני אומרת את זה לעצמי….

    אהבתי

    1. לחילופין, אפשר לגדל עור עבה מאוד ולהחליט שלא אכפת לך מי נפגע בדרך ומי מזהה את עצמו בתוך הספור שלך, קורבן בעל כורחו על מזבח האמנות. אשר למז’יניק, העובדה היא שהספר התקבל לפרסום בהוצאה אמיתית ומכובדת, ושהוא ממשיך לכתוב. כלומר, היו במנגנוני הסינון ובוועדות אנשים שחשבו שזו כן יצירה ראויה. ואולי הם צודקים. אני לא יכולה לראות היטב בגלל הקירבה. 

      אהבתי

  9. יש בקטע הזה משהו קלאסי. אבל האמת שאנחנו בעידן הגודש והשכחה (סנאפצ’ט לעומת פייסבוק לעומת בלוג);  לאף אחד לא מאד מזיז, בטח אם זה נעשה במדיום הספרות ולא בוידאו. לא לאורך זמן. זה מצער וגם מנחם. 

    בנוגע לכתיבה, אפילו סופרים פחות כותבים דמויות כי לכולם פחות אכפת ממי שהם לא הם עצמם. את יכולה להוציא ספר זכרונות פקטיבי/אמתי ואם הוא יעניין אז לא צריכה להיות בעיה. להפך. אולי תוציאי את הבלוג 😉 בטוויסט דרמטי

    אהבתי

    1. מה שאת אומרת זה שזה לא משנה, כי מי קורא היום ספרים. ובכלל, לכולם יש הפרעת קשב וריכוז, וכל דבר שהוא לא קליפי, או באורך של למעלה מ 140 תווים לא ייקרא ממילא. 
      אני עדיין חושבת שיש מקום לספרות טובה. אבל אולי זה באמת עניין דורי, ונישאר רק עם הסנאפצ’אט והפייס. ולגבי הבלוג: עוד לא שמעתי על מישהו ש’הוציא’ את הבלוג (לאור, אני מניחה). לא בטוחה שזה לא אוקסימורון, לקחת פוסטים אינטראקטיביים שמצלמים פיסת חיים בפרק זמן מסויים ולהמיר אותם לדפוס. 

      אהבתי

      1. היו כמה בלוגרים כאלה כאן, שהפכו את הבלוג שלהם לספר. ביניהם נמרוד, שפרסם את כל התקופה של הבלוג שלו שעסקה בשירותו הצבאי כספר ביכורים בגיל 24. 
        <a target=_blank href="http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=53921#.WJBr5lMrLIUhttp://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=53921#.WJBr5lMrLIU">http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=53921#.WJBr5lMrLIU</div>

        אהבתי

      2. לא אמרתי שזה לא ישנה (בקטע ניהליסטי), אלא שהיחס לפרטים אישיים השתנה בימינו; יש פחות שהוא אישי מבחינת החברה. אבל, כתיבה טובה תמיד משנה. ובמקרה שלך עיבוד הבלוג לספר הוא באמת רעיון. 
        על כל פנים, את יכולה לעבד אותו יחד עם עורך או סופר או משהו מעין זה. יש פרטים שאת יכולה להשאיר, להוסיף או לשנות. תלוי בך וביצירה המוגמרת. 

        אהבתי

        1. אני תוהה לשם מה. כלומר, יש בזה משהו מפתה, אני מודה, אבל בעיקר אני מרגישה שזה לא חומר ספרותי חשוב שהאנושות חייבת. ובשבילי עדיף באמת לכתוב ספר מקצועי, או עוד מאמר. בסופו של דבר אני הרי אהיה הערת שוליים. 

          אהבתי

  10. למדתי עם הבת באוניברסיטה. גם אני קראתי את הספר. מאד אחר, מאד מיוחד וזה היה מוזר לפגוש בו שמות אמיתיים של מרצים שאני מכירה.
    עכשיו סקרנית לגבייך. האם יש סיכוי שאנחנו מכירות מחוץ לבלוגוספירה?

    אהבתי

    1. ועכשיו אני סקרנית אם אין שני סיפורים כאלה. כי מכל מה שידוע לי עליך מהבלוג הסיכוי שלמדת עם הבת באוניברסיטה מאוד קלוש. 
      ובכל מקרה העיקרון בעינו עומד: כמה מותר ל’נצל’ את הסובבים אותנו ולהפוך אותם לחומרי גלם אמנותיים, עם או בלי ליידע אותם. 

      אהבתי

  11. שמעתי פעם הרצאה של גרוסמן שאמר שלהיות חבר של סופר זה כמו להתחבק עם כייס. יום אחד תמצא את עצמך בתוך אחד מספריו.
    אני מניחה שהדרך שבה הסופר משלב את חייו ומכריו בתוך עלילות סיפוריו תלויה מאוד בסופר ואולי זה ההבדל בין סופר טוב לסופר פחות מוצלח.

    אהבתי

    1. הגדרה נפלאה, להתחבק עם כייס. אני לא בטוחה שזה ההבדל בין סופר טוב יותר או פחות. נדמה לי שכולם כייסים, כולם נשענים על ניסיון חייהם וכותבים על מה שהם מכירים. אלא שלטובים שבהם סולחים, כי הם אמנים. ובעצם אני לא בטוחה שגם הנשדדים, ה’מכוייסים’, סולחים. הקוראים שמהם לא נגרע דבר, לא פרטיות ולא כבוד, ודאי סולחים להם. 

      אהבתי

  12. הייתי פעם בקשר קרוב עם בעל טור בעיתון ואכן מצאתי את עצמי מידיי פעם בין השורות. זה דווקא שעשע אותי. גם קצת החמיא וסחרר אפילו. השם המפורש באמת נראה לי מיותר, אבל הנכחות שלנו בתוך יצירות של אחרים, היא דווקא דבר יפה בעיניי. ברור שזו לא אני, אלא בבואה שלי, אבל זה מרתק ומסקרן בכל מצב.

    אהבתי

    1. קוראים לזה ’מוזה’. המקבילה האמנותית של זה היא מודל שמציירים אותה, נניח המונה ליזה. אני מניחה שיש אנשים שמבינים שזה חלק מהעניין, כמו שאת הבנת וקיבלת בהסכמה (שבשתיקה?). עדיין, במקרה של הספר שקראתי בשבת היתה לי הרגשה לא נעימה. כל הפוסט הזה הוא ניסיון להבין למה. 

      אהבתי

  13. לא מכיר סופרים באופן אישי לכן אני פתור מהדילמה,קראתי ספרים שכתבו על מחוזות ילדותי,נעורי ,ענינים דומים שעברו גם עלי אבל אני מניח שזה לא אותו דבר.מה שכן מכיון שאני כותב בבלוג בזהותי האמיתית אני נזהר יותר במה שאני כותב,למדתי לחשוף פחות ודאי ענינים שקשורים לקרובים אלי ביותר למרות שלפעמים אני מאוד רוצה לפרוק אבל אני מתאפק. על חמי כתבתי בחשש גדול למשל אבל לא יכולתי יותר להחזיק בפנים וחששתי שאם זוגתי תקרא היא תחשוב שזה לא היה נכון לעשות אבל היא קראה ואמרה שטוב שכתבתי ורווח לי.

    אהבתי

    1. ככל שאתה כותב על אשתך יותר, כך היא מוצאת חן בעיני 🙂
      הקטע עם בלוג הוא שאתה יכול להוריד את הפוסט הבעייתי אחרי הפריקה, או אפילו הרבה זמן אחרי הכתיבה. עם ספר זה מונצח שחור על גבי לבן, לנצח. זה כבר לא בידיים שלך. 

      אהבתי

    1. היא שמעה את הקטעים שקראתי מתוך הספר ואמרה שתבקש לקרוא את כתב היד לפני. אני לא בטוחה מה התוקף המשפטי של כל זה. נניח שאני רוצה לכתוב על בן גוריון. אני צריכה לבקש רשות מצאצאיו?

      אהבתי

  14. המחשבה הראשונה שחשבתי עליה היתה החשש מתביעה, ברגע שקבל (או שלא) את הסכמתה של הבת, היא לא תוכל לתבוע אותו. כי מי מבטיח שאכן יכתוב עליו רק סופרלטיבים?
    כשהייתי נערה קניתי ספר על הדיאנטיקה, חשבתי שיהיה מעניין ועשיתי את טעות חיי, (בנושא הסייטולוגיה) וכמעט כפו עלי להשתתף בסדנאות של סיינטולוגיה אך עמדתי בפרץ. כל פניותי להפסיק את הדיוור, לא צלחו ואני עדיין מקבלת מהם הזמנות וכל מיני פרסומים שלהם שמיד כשאני מקבלת, הם מושלכים לאשפה. מדובר על כארבעים שנה והם בשלהם. 
    אהבתי את התמונה שצרפת.

    אהבתי

    1. יש אכן עו"ד תותח במשפחה ואולי זו הסיבה שביקש, אבל אני באמת תוהה אם אפשר לתבוע מישהו על מה שכתב אם הוסיף את השורה המוכרת ’כל קשר בין… מקרי בהחלט’. 
      הלכתי לבדוק מה זה דיאנטיקה. כל הקטע של הסיינטולוגיה מתקשר לי לסיפורי הרכילות על תום קרוז ונשותיו, והגירושין המסוקרים מקייט הולמס. הלכתי לקרוא קצת עליהם גם כן ונשארתי ל<a target=_blank href="http://www.infokatot.com/39450/%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94&quot;>גמרי המומה. 

      אהבתי

      1. תודה על הקישור.
        הייתי פעם אחת במפגש ודי מהר הבנתי לאן הרוח נושבת ונשבעתי להדיר משם את רגלי.
        את הספר בסופו של דבר, רק התחלתי לקרוא ומעולם לא המשכתי והסיבה שרכשתי אותו היתה ראשית מאהבת הספרים ושנית, כניעה במסע שכנוע של סוכן שהגיע מטעמם. הספר עדיין ברשותי. גם את הספר הדרך אל האושר, יש לי אלא שאני לא זוכרת איך הגיע אלי.
        קשה לי להבין איך אנשים "קונים את הבולשיט" שלהם ונשאבים אל התהומות. 

        אהבתי

  15. וכעת אני מבינה את תגובתך שכתבת לי כשספרתי על הספר של מורתי
    אבל היא במודע פרסמה( באהבה) את קורותיה שלה של בעלה (שנפטר)בימי נעוריהם וזה משהו אחר.

    הסולם הבוער הזה מעניין !
     

    אהבתי

    1. אני מניחה שאצלה הספר מילא צורך אחר לגמרי. לא קטע ספרותי או אמנותי, אלא זיכרון, מעין מצבה לזכרו ואולי לזכר סיפור אהבתם. אני גם לא לגמרי נחרצת בדעתי לגבי סופרים שעושים שימוש באנשים ובחוויות סביבם. רק במקרה הספציפי הזה הרגשתי לא בנוח, ובעצם בכל מקרה שבו אני מכירה את הכותב/ת. ואם זו יצירת ספרות אלמותית, הניצול הזה שווה. לא?
      גם אני אהבתי את הסולם הבוער. יש בו משהו שיכול להתפרש לכל מיני כיוונים. 

      אהבתי

  16. "עוגת שמרים, קנקן תה וקנקן חלב". תני לסיפור שמרים והוא יתפח ויעלה ניחוח. כל כותב משקה מקנקן התה שלו את העשבים שהוא מלקט ורוקח. האיכות תלויה רק בחומרי הגלם וברמת הרקיחה.

    לגבי תחושת הזמניות של הבלוג, כבר כתבתי לא פעם. יש דרכים אינטרנטיות למצוא כל פוסט שנכתב אי פעם בישראבלוג. גם אם הבלוג נמחק (ואפילו חלק מהתגובות נשמרות)…
    יאמר שאני תמיד מסרב בכל תוקף לשתף על הדרך. אבל לאחר שאחד הבלוגרים מישרא הגיב אצלי בנדון בהצגת קישור מסוים, הבנתי ש’סוד’ זה אינו שמור עמדי בלבד. נאמר כבר במקורות שכל מה שהתפרסם, כבר אינו שייך לכותב אלא לקוראים. מאז המצאת הרשת, קיבוע כל מידע לעולמי עולמים, ומנועי החיפוש – כל חשיבה אחרת על זמניות הינה אשליה. מקווה שלא הלחצתי, אך מצד שני כדאי לדעת ואפילו מפחידה כמות האינפורמציה גוגל והאפליקציות במחשבים ובטלפונים אוספים עלינו ואפילו מוכרים אותה תרתי משמע.  

    אהבתי

    1. איכשהו נראה לי שכדי לשלוף מידע מהרשת שאני מחקתי צריך להשקיע מאמצים אדירים, ואני לא רואה סיבה הגיונית למה שמישהו ילך ויעשה כזה דבר. צריך להיות אובססיבי ממש כדי לחפור ככה, ואני לא בדיוק דמות ציבורית או חשובה מספיק כדי שמישהו יתאבסס עלי. מצד שני, כמו שאמרת, מי יודע. בדיוק מהסיבות האלה אין לי פייסבוק. גם חשבון פיקטיבי מיד מחטט לי במיילים ויודע עלי הרבה יותר מדי. פייסבוק שייכים ל’רעים’ בעיני, ולא רק בעיני. לא מבינה איך אנשים מפקידים את חייהם בידי החברה הזו. 

      אהבתי

  17. כבר הזכרתי שהמנחה שלנו בסדנת הכתיבה היוצרת ממליצה מאד לשנות את הדמויות, את הרקע, בטח את השם – להתרחק מהחלק המציאותי האמיתי של הסיפור דווקא כדי להפוך אותו לאמין יותר. שדברים שקרו במציאות לא יתקבלו באמנות. כי המציאות עולה על כל דימיון. לדעתי מי שמכניס לספר פרוזה שמות אמיתיים (ולא של "בן גוריון") מתעצל, מתרשל, ובעיקר לא מתחשב. הייתי ממליצה לחברתך לא להסכים

    אהבתי

    1. היום הייתי אצל הכהנת הגדולה ודיברנו על העניין. היא אמרה מפורשות ששנאה את הספר, ושתינו סיכמנו שלא היינו קוראות אותו לולא היה של המז’יניק. אני מסכימה עם המנחה שלך: כמה לא יצירתי אתה אם אתה כותב סיפור בידיוני בלי להיות מסוגל לשנות את הנתונים ולו במידה מתונה? לכתוב בגוף ראשון כשאתה מתאר את עצמך אחד לאחד? בשביל מה?

      אהבתי

  18. אוי, זה מאוד לא נעים לקבל מידע רגיש על אדם מוכר. מזכיר לי שהגעתי פעם לבלוג מבלי להכיר את כותבו, ותוך כדי הקריאה התחלתי לזהות. לרגע יצר הסקרנות עלה, אבל המבוכה הכניעה אותו.
    (ויש גם את בן זוגה של בלוגרית שעל אף אופיו הידידותי לא החלפתי איתו מילה כל הקורס המשותף שלנו מחשש לפלוט משהו שיעורר אי-נוחות).
    לא ברור איך הוא מגיש את עצמו כך, בלי ניסיונות טשטוש. לא למען פרטיותו, למען האחרים.

    בהכנסת מישהו לספר בשמו המפורש יש גם אחריות גדולה לתיאור נאמן. נראית לי טרחה רבה לסופר, למה לא לבדות דמות בצלמו וזהו?

    אהבתי

    1. כל מה שאמרת. אני לא יודעת, אולי זו צורת מחשבה אחרת. אולי מבחינתו הכתיבה ממילא חושפת, אז מה זה משנה. אולי הוא יכתוב על זה בספרו הבא, וכך נדע מה הוא חושב, אבל אני חוששת שאני כבר לא אקרא אותו, הספיק לי הנוכחי. 
      כמה טוב שאנחנו לא מסוגלים לקרוא מחשבות של אנשים! אני חושבת שהייתי שוקעת בדיכאון עמוק למראה (או משמע) תהומות היאוש והאיכס.

      אהבתי

  19. אני לא יכולה לקרוא ספרים שאני רוצה לכתוב אחרת. לכן משתדלת להתרחק ממתורגמים כבר שנים. אבל בכלל באופן כללי נורא קשה לי לקרוא לאחרונה. גם מאמרים ללימודים. חושדת בהפרעת קשב.
    אבל לגבייך, מניפה, אני מתה מסקרנות. מצד אחד רק לראות, אני אראה לך את שלי אם תראי לי את שלך. מצד שני, קפה וסיגריה.

    אהבתי

    1. הוצאת לי את המילים מהפה: הדבר הכי נורא בעיני זה תרגום שאינו שקוף, כזה שאת נתקלת במהמורות שבו ומנחשת את המקור. גם אני מתקשה מאוד מאוד לקרוא תרגומים, ורק אם שפת המקור לא מוכרת אני עושה את המאמץ. ונדמה לי שכולנו לוקים בהפרעת קשב כזו או אחרת. לא מזמן הבן שלי גילה לי שכשהוא צריך להתרכז הוא לוקח ריטלין, למרות שמעולם לא הייתה לו הפרעת קשב. זה קטע דורי, והוא סיפר שרק צריך מאוד להזהר כי אם מתחילים משהו אפשר להתקע עליו יום שלם. הוא למשל, לקח פעם רטלין והתחיל לחפש דופלגנגרים (כפילים) של כל בני המשפחה, ו’עבד’ על זה כל היום .
      אשר לסקרנות ורניקה, את מחמיאה לי מאוד. אני בטוחה שכבר יש כל כך הרבה אנשים שזיהו אותי ושהסיבה היחידה שהם לא ניגשים אלי באקדמיה ומזדהים היא כי הם נחמדים. 

      אהבתי

      1. הקטע עם הריטלין הוא מעניין, זוגלי סיפר לי שזה היה נורא עבורו כילד ואיזו לקוחה סיפרה לי גם שהיא מפסיקה לאט לאט, מצד שני אני באמת מכירה הרבה חברים שלקחו/לוקחים בלי אבחון בלימודים. יכול להיות שזה עוזר למי שאין לו הפרעה מאובחנת? או לפחות למי שחושב שאין לו הפרעה (אז היא לא מאובחנת)? 🙂 חבר פעם סיפר לי שלקח ריטלין לפני בחינה ושקע לגמרי ביוטיוב במקום בחומר לימודים. השבוע לדעתי זה הדופלנגר הזה שוב, אולי זו הזדמנות להראות לו שאתם מעריכים את ההשקעה המוגזמת והאוהבת הזו שלו..
        אם את קצת פארנואידית, את בחברה טובה 😉

        אהבתי

        1. אז זה היה השבוע, יום הדופלגנגר? מסביר למה בווטסאפ המשפחתי רצו תמונות מצחיקות של כפילים. הייתי צריכה לנחש. אני לא חושבת שאני פרנואידית. לגמרי מציאותית לאור תגובות של אנשים אנונימיים פה שרמזו שאני ’שקופה’ בעיניהם. בינתיים גם החלטתי שפחות אכפת לי מצד אחד, וכן, אני קצת יותר נזהרת בדברי מצד שני. 

          אהבתי

  20. זה לא נשמע טוב, איכשהו. אם זה עושה תחושה לא נעימה, זה לא נעים. בתור התחלה שלא תסכים שיזכיר בשמו המפורש, יותר בטוח.

    את יכולה לכתוב סיפור דימיוני, אני פשוט לא מסוגלת, אין לי מספיק מהדימיון הדרוש או הפתיחות הנחוצה. מבינה לגמרי את ההסתייגות שלך.

    סוף סוף גמרתי לעבוד על טיוטת המאמר אחרי סמסטר שלם של עבודה ושלחתי לשותפים. נושמת קצת לרווחה. לרגע. נשארו הרצאה לכנס, הרצאה לקורס, מבחן לכתוב ומאמרים להכין לסמינר סטודנטים בסמסטר הבא.
    אבל עכשיו, לנשום.

    אהבתי

    1. הבאתי לה את הספר. המלצתי לה לדלג על הקטעים הקשים, הוא שילוב בלתי מובן של משעמם ואלים. אני לא בטוחה בכלל שאני יכולה לספר סיפור דמיוני. הכתיבה האקדמית שלי, ובכן. והכתיבה כאן ממש לא דמיונית. המציאות מדהימה בפני עצמה, לא?
      ברכות! גם אם זה לרגע, תנשמי עמוק. כל חריץ נוסף בקיר משמעותי, ובוודאי כשזה מאמר שהטיוטה שלו כבר מוכנה. ורשימת הto do שלך הזכירה לי המון דברים . בכל אופן, חופשת סמסטר עכשיו. עדיין צריך לרדוף אחרי הזנב, אבל אולי אפשר גם לעצור לרגע, לגרד קצת את הגב ולשבת כמה דקות בשמש, גם אם זה הלילה הכי קר בשנה. 

      אהבתי

      1. היום עלינו לבית הקברות לאזכרה של אבא שלי. בדרך הביתה עברנו דרך קרובה של ממיע שאלו ימיה האחרונים. מההצצה היום בבוקרף עד הרגע לא פתחתי את המחשב. 

        החיים האלו קצרים מדי מכדי שנשכח אותם רוב הזמן. היה לי יום כיף עם ממיע, בין המתים והחולים. זה גם יום ההולדת שלו.

        אולי אכתוב על זה פוסט. 🙂

        אהבתי

        1. זה השלב הזה בחיים, בין מחלות של הורים, צרכים של הילדים וקצת זמן איכות עם בני הזוג. גם אני מרגישה שהחיים נשענים עלי עכשיו בכל הכוח, והימים שלי נעים בין ’לא יעלה על הדעת’ לבין קצת שמש בין העננים. חיבוק גדול. 

          אהבתי

  21. לפני כמה שנים חבר מהשכונה הביא לי להגות סיפור קצר שכתב. למרות שהוא לא השתמש בשמות ידעתי בדיוק באיזה פאב מתרחשת העלילה, ולפי תיאור הרחובות גיבור הסיפור גר בדיוק בבית שבו גר חברי. ככשאלתי אותו לזה הוא היה קצת נבוך אבל לא הכחיש. 
    כנראה שהרבה סופרים כותבים על עצמם, בצורה ישירה או עקיפה, מה שלא נורא כשלא מכירים אישית את הסופר. חברי כתב בצורה מאוד ישירה, ונראה שגם הספרים שאת קראת כך.

    אהבתי

    1. אדם כותב על מה שהוא מכיר הכי טוב, ואת עצמו הוא מכיר בדרך כלל יותר מאשר את האחרים. זה רק שאתה מגלה דברים על אותו אדם דרך הכתיבה שלפעמים אינם נעימים או רצויים. אני חושבת לעצמי ’איפה הוא הסתיר את כל זה’, ותחושה לא נעימה מטפסת לי בעמוד השדרה. בסופו של דבר באמת עדיף שלא להכיר את הסופר. 

      אהבתי

  22. מבין את הסוגיות שהעלית כאן.
    ללא ספק שלא נעים להיחשף כך!
    מצד שני את מתארת את תחושת הכת והאפלולית, ותמיד יש מי שירצה לשפוך אור על החוויות שעבר.
    אף פעם לא חוויתי תחושות שאת מתארת.
    אנשים רבים הם ורצונותיהם ודרכי פעולתם תמיד יהיו כלכך שונים משלך.
    כל שנשאר הוא להגן עלייך ועל הקרובים לך

    אהבתי

    1. הדבר המסקרן הוא שהמז’יניק מעולם לא למד באותו קורס מיתולוגי, או אפילו אצל הפרופסור ההוא, אביה. הוא ניזון משמועות וסיפורים, וכאלה לא חסרים באקדמיה, אפילו ג’ק ג’ונסון הצעיר פה בתגובות מספר על סיפור שכזה שעדיין מתגלגל בין הסטודנטים כיום, אם אכן מדובר באותו אדם. כלומר, במקרה זה הוא באמת יהיה בבחינת ’החי על המת’. 

      אהבתי

  23. אני לא יודעת לכתוב על משהו שאינו אמיתי בתוכי.
    אני חושבת שהתחושה הזו בעמוד השדרה אולי נובעת מחוסר הלימה בין מה שנראה לבין מה שבפנים. ישנם אנשים שכותבים על עצמם אבל זה גורם לנו לתחושה של יותר שלם ולכן החשיפה אינה של סוד שמתביישים בו או משהו רע אלא עוד חלק של משהו שממש הגיוני ומסתדר. השלמה.

    אני רוצה להיות בסמינר הזה עם העוגה והתה והפרופסור, לא משנה מה הוא לימד, אני רוצה ללמוד.

    אהבתי

    1. גם אני, אבל לכן אני לא חושבת שאני סופרת או שקורצתי מחומר של סופרים. זה קצת כמו שחקן: הטובים מצליחים להיות הדמות שהם משחקים, ללבוש אותה כמו עור שני, ולפשוט אותו בסוף ההצגה. אני יכולה ל’שחק’ רק את עצמי. סופרים של ממש, לא כאלה של ספר אחד, יוצרים את הבועה הזו, הנפלאה, שאפשר להכנס אליה ולחוש אותה למשך הקריאה וגם קצת אחרי, ואולי אפילו הרבה אחרי. 
      האנשים שהיו מגיעים לסמינר חשו כמוך: היה שם חוג קבוע של אנשים שבאו לקורס שנה אחרי שנה. הוא גיוון את החומר, כך שזה לא היה אותו קורס עצמו, אבל היה שם קסם אמיתי. וגם המון עבודה שהוא השקיע לפי עדות בתו, ימים של הכנה לערב שבועי, שלא ניכרו עליו בלבד. 

      אהבתי

      1. מתחשר 🙂 אני לא חושבת ששמעתי מישהי משתמשת במילה במשפט בעבר.
        ברור שיהיה טוב 
        (אגב יש שמועה שאת מתפקדת הכי טוב בלחץ עם מליון דברים על צלחתך, אני חושדת שאת הפצת אותה 😉

        אהבתי

  24. אני חושבת שסופר טוב ממש צריך להיות סוג של כלי קיבול למגוון האנושי, כמו שחקן שלובש ופושט דמויות, משנה-צורות… לדבר על עצמך טובה יותר השירה, כמו גם אגדות ופנטזיות למיניהן שכבר מראש משנות את כל חוקי המציאות.

    אהבתי

    1. אני מסכימה. סופר טוב צריך להיות מסוגל להכנס לראש של דמויות שונות, ולגרום לנו לראות אותן מבפנים, להבין את המניעים שלהן, אולי אפילו להזדהות. אחרת הדמויות פלקטיות לגמרי. 

      אהבתי

כתיבת תגובה