כמו שבת חתן

זה יהיה בדיוק כמו שבת חתן, אני אומרת בבעתה לשותף. כשהבן שלי התחתן הצד
של הכלה הזמין אותנו לטקס 'חינה' במקלט של בית הכנסת בשכונה שלהם. הבן היה אז קצין
בקבע, וארגון החתונה וסדריה נותרו לגמרי באחריות הכלה. בחורה מסורה כלתי, בת טובה
להוריה שאירגנו די ג'יי עם מוזיקה רועשת, שיהיה שמח; הזמינו את כל מכריהם וקרוביהם.
אנחנו לא היינו שותפים לארגון החינה מן הסתם. היינו אורחים במסיבה, מסובים סביב שני
שולחנות, בצד, תמהים על כמות האנשים שהגיעו מהצד שלהם, כמו חתונה לפני החתונה. אנחנו,
בתמורה, התבקשנו לארגן 'שבת חתן'.

השתתפתי בטקסי מעבר יהודיים ונוכריים רבים בימי חיי, של אחרים ושל בני משפחתי. ברית; בר מצווה. זו אפילו לא היתה החתונה הראשונה שלנו, אחותו הקדימה אותו. כשהיא התחתנה הצד השני הזמין אותנו אליהם לשבת חתן, וכמנהג האשכנזים זה היה לפני החתונה. על תקן אורחים טובים, באנו בהרכב מינימלי כשאנחנו מביאים איתנו חלק גדול מן האוכל, מודעים לכך שהם צריכים לארח אותנו שבת שלמה. כשהבן הזה התחתן ואנחנו היינו צריכים לארח את הזוג והמשפחה ל'שבת חתן', חשבנו לארגן שבת בדמותנו בצלמנו, ותכננו משהו אינטימי ומצומצם, סביב השולחן, רק הזוג שהתחתן, האחים, האחיות וההורים. השותף כבר תכנן את האוכל, מנות טאפס גורמה שהוא יכין. אז חשבנו. ביום חמישי לפני השבת האמורה, בעוד אני עורכת סבב קניות, קיבלתי שיחת טלפון שהבהירה לי הבהר היטב שמהצד שלהם יגיע עם רב, ארבע האחיות של האמא ומשפחותיהם; הדודים שהגיעו מקנדה (דודים זה שם כללי לקרובים שמידת הקרבה שלהם דורשת הסבר ארוך ומפותל שעדיף לוותר עליו מראש); והסבתא. היא לא נוסעת בשבת ולא תוכל להגיע אלינו בהליכה אז הובהר לי שהיא צריכה לישון אצלנו. מספר האורחים גדל בבת אחת פי שלושה. בלילה ההוא נדדה שנתנו, והתלבטנו אם לריב על כך או לא. החלטנו שלא. היינו
פונדקאים לאירוע שלהם, אירגנו שולחנות וכיסאות ומפות וכלים ואוכל לכשלושים אנשים.
הסבתא המרוקאית שלנו הכינה סלטים מבושלים ושלחה מרחוק, והסבתא של הכלה עם פלומת
השיער הרכה והמבטא העירקי הכבד ישנה במיטה עם הנכדה-הכלה, כשהחתן ישן על הרצפה,
כאשר אהב, למרגלותיהם.

לפני חודש כשנולדו התאומים והברית התקרבה ובאה, הבן אמר שיהיה אירוע מצומצם ונחמד, ניפגש ביחד, כל אחד יתרום מאכל. אז אמר. הברית התקיימה לפי כל כללי הטקס של הצד של הכלה, אחר הצהריים באולם אירועים נוצץ עם שם לועזי יומרני באיזור תעשייה, ושמונים אחוזים מהאורחים חברים של ההורים של הכלה.

השבוע ימלאו שלושים יום להולדת התאומים. התאום נולד ראשון, והנה מגיע אירוע דתי נדיר למדי, טקס פדיון הבן. אני מחבבת טקסים איזוטריים בעלי שם אקזוטי, וכבר הייתי בשני אירועים כאלה, אחד של בני הבכור ואחד של בנו הבכור של הבכור, שנולד לפני כשנה, והתקיים בפאב. מה אתם מתכננים, אני שואלת את הבן, אבי התאומים. חשבנו לעשות את זה אצלכם בבית, הוא אומר. את יודעת. לא משהו גדול. כמו שבת חתן.

רונית ברנגה, ארטמיס שלי, 2016

76 תגובות בנושא “כמו שבת חתן

  1. חחחחח הרגת אותי,הייתי מת אם הייתי צריך לעבור ארועים כאלה. לפני שהתחתנו חמותי רצתה לעשות טקס חינה ושם הצבתי את הגבול,אמרתי,תעשי, לא אני ולא המשפחה שלי יגיעו לארוע כזה ומשם זה התקבע. אומנם עשינו שבת חתן בטקסי בר המצווה של הבנים אבל אני לא זוכר אותם כארוע טראומטי,  ולא עשינו שום פדיון הבן כי הבת היא הבכורה כך שנחסך ממני:-)
    מאחל רק בריאות לתאומים הרכים ולכם לשמור על שפיותכם ככל האפשר:-)

    אהבתי

    1. פדיון הבן של הבכור שלי היה טקס סוראליסטי: אנחנו באנו לחמי-חמותי, הביתה, לא הזמנו אף אחד, זה בעצם היה טקס שלהם. בצורה קצת הפגנתית הבאנו איתנו כוהן שהיה מדריך איתנו בבית ספר שדה, בחור חילוני במוצהר, מקיבוץ של השמוץ, אשכנזי חילוני בגוב המרוקאים, שהרים את הגבות של כולם עד השמיים. מה לעשות, היינו צעירים ומרדניים, והמרד בא לידי ביטוי בדרך שבה שיתפנו פעולה ולא בעצם ההגעה . מדהים אותי שעכשיו אני צריכה לשתף פעולה בטקסים של הדור הבא. כאן כבר הרבה יותר קשה למרוד. 
       

      אהבתי

  2. גיבורה!!!! ואו! אני בטח הייתי חוטפת התקף לב אם היו משנים לי את התכניות ככה ועוד עם 30 איש לא צפוים וסבתא עיראקית חחחח
    והרגת אותי עם ה"בקטנה כמו בשבת חתן" !!!!!
    זה מזכיר לי את הסדרה "הכל דבש" יעל פוליאקוב עומדת להחתן עם בחור לובי ושני הצדדים בהלם אחד מהשני 
    על הצד החיובי חייבת לציין שזה מעשיר מאוד את התפריט ואני חולה על האוכל של הצד השני 🙂

    אהבתי

    1. זהו שכבר בדור שלי ’התערבבנו’ – אשכנזים עם מרוקאים, בהחלט בסגנון ’הכל דבש’. אבל כמו שמגלים, כל משפחה יוצרת לה את התרבות המקומית שלה, מה מהמנהגים היא בוחרת לשמר, אילו היא מפתחת ומה מתנוון. ואז הילדים מתחתנים, והכל מתחיל מהתחלה.
      אני גיבורה בעיקר כי אני לא המבשלת. אני כן מנקה, וזו תהיה בעיה קשה השבוע כי אני מגיעה לאירוע ישירות מהעבודה . 

      אהבתי

        1. הא, הבעייה היא לא אחרי, אלא לפני. אצלי בבית גרים הבת והאיש שלה, ושלושה ילדים קטנים, הגדולה בת כמעט חמש. כמות הבלאגן עברה מזמן את מפלס הסביר, ואני זורמת. זה בסדר עד שצריך לארח אירוע בסדר גודל שכזה. התוצאה היא שהבת שלי לחוצה מכל העניין הרבה יותר ממני. היא יודעת שהיא זו שתצטרך לארגן את הבית, פשוט כי אף אחד אחר לא יודע איפה לשים את כל הדברים האלה. 

          אהבתי

  3. אוי, אני מתעלפת רק מהמחשבה על האירוע, מה שמעיד יותר מכל על המוצא שלי, כנראה.
    לא הייתי אף פעם בחינה, בשבת חתן וגם לא בפדיון בן. לא ברור איך אני חיה פה בלי שנחשפתי לדברים האלו.

    אבל לארח אנשים בבית לשבת שלמה ועוד סבתא שישנה גם בלילה… הייתי מתה למפרע כדי להמנע מהקטסטרופה.

    מצד שני, קטן עלייך, את שמגיעה מיום ארוך למסיבה בבית ומקבלת את זה בשלוות נפש, ואפילו בשמחה, את אלופה.

    אהבתי

    1. מה לא עושים בשביל הילדים? קודם זה היה ההורים, אבל שם באמת שמרדנו. הזכרתי פה למעלה איך הבאנו לפדיון הבן את הכוהן הכי פחות מתקבל על הדעת. את המוזיקה לחתונה שלי הקלטתי מהרדיו ביום הזיכרון. מאוד אהבתי את השירים השקטים האלה, לי כל גל נושא מזכרת ואפילו אחי הצעיר יהודה. אם מכריחים אותי להשתתף בטקס, אני בוחרת את המוזיקה והיא באמת לא היתה סטנדרטית . אני מומחית בלהגיע לאירועים שאני מארחת יחד עם האורחים. זה באמת אף פעם לא באשמתי, אבל לכי תסבירי את זה למשפחה בכל פעם מחדש.   

      אהבתי

      1. את באמת הקלטת את השירים לחתונה מהרדיו, ביום הזכרון??? היתרון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה שביום הזכרון הקריינים פחות מדברים על התחלת השירים והסוף שלהם, אז אולי היו לך שירים נקיים מדיבורים. 
        אבל מה בדיוק רקדתם לצלילי אחי הצעיר יהודה? האמת היא שאני כותב את זה וצוחקת בקול רם.
        אין לי מושג מה תפקידו של כוהן בטקס פדיון הבן, אבל אני יכולה להניח ששמוצניק חילוני, פחות יתאים למשפחה מסורתית 

        אהבתי

        1. כן, כן, כן. סירבתי אז לתזמורת חיה, והקונספט של די ג’יי עשה לי רע. אז השמענו הקלטה של שירי יום הזיכרון (בחיי שאני אוהבת אותם), ולריקודים קיבלנו מתנת נישואין מחברה שניגנה על אקורדיאון שירי הורה וריקודי עם והרקידה את כולם   .
          פדיון הבן דורש כוהן, כי בעיקרון זהו זכר לחוק שכל בכור היה מוקדש לשירות האל במקדש. הכוהנים החליפו את הבכורות, אבל צריך לפדות אותם מהם (לשלם להם). בתמורה הכוהן מברך את התינוק בברכת כהנים. כיום זה באמת טקס נדיר, ויש בו משהו כל כך קמאי שאני דווקא נהנית ממנו. 

          אהבתי

          1. נדחפת לתגובה אבל עשיתם לי את הערב עם התגובות האלה. צוחקת בקול ממש. נראה לי החתונה שלך הייתה חוויה ייחודית לחלוטין. מדמיינת את הפרצוף של האורחים כשברקע התנגנו שירי הזכרון מהרדיו… אדירה. 

            אהבתי

            1. להגנתי אומר שהייתי בת 20. באמת שלא היה לי אכפת מהפנים של האורחים, אבל מודה, החתונה עצמה הפתיעה אותי. לא ציפיתי להנות, ונהניתי. זה היה כמו ’אלו הם חייך’. נכון שבגיל 20 זה לא ממש חיים ארוכים, אבל הגיעו לשם אנשים מכל כך הרבה מסגרות – משפחה, ובית ספר ותנועה וצבא – והמכנה המשותף שלהם היה אני והשותף. יש בזה משהו מעצים. 

              אהבתי

  4. אני מהעדה של פועה, פדיון הבן ושבת חתן? מה זה ולמה מגיעה לי העונש הזה? מעדיפה פשוט למות ודי.
    מעריצה אותך על היכולת להכיל את הבלגן והמהומה.
    תהיו חזקים ומזל טוב על התוספת החדשה למשפחה 

    אהבתי

    1. תודה, תודה. כמו שאני חוזרת ומזכירה לעצמי, אני מוכנה לבלוע די הרבה צפרדעים עבור הילדים שלי, ומערכת היחסים שלהם עם המשפחה החדשה. הרבה יותר קשה למרוד מול הילדים שלך מאשר מול ההורים, וכשאני יודעת שהם לחוצים בינינו לבין הצד השני אני מנסה להקל ככל האפשר. אז קטן עלינו לארח (שוב) כשלושים איש, למרות שחשבנו על משהו קטן ואינטימי. 

      אהבתי

  5. מסוג המצבים שבא להגיד – זה בסדר, תישארו, תישאורו – אני אלך….

    אבל זאת גם הרפתקה, כזאת שאולי לא בוחרים מרצון חופשי, אבל כשנקלעים אליה נהנים ומתעשרים. אנחנו מין אשכנזים כאלה מכל הכיוונים וחסר לי השמח הזה של עדות אחרות.

    אהבתי

    1. בתור אשכנזית שנשואה למרוקאי, ושילדיה נשואים לכל מיני, תרשי לי לנפץ את המיתוס שמזרחים עושים שמח. הם עושים רעש, זה כן. אבל שמחה זה דבר אחר. אני כן נזהרת שלא ללעוג למנהגים של אחרים, גם כי האנתרופולוגית שבי נהנית מזה מאוד מאוד, גם כי מנהגים זה גם עניין אישי ולא רק גאוגרפי, ובעיקר כי העובדה שקבוצה מסויימת חוגגת בשופוני, עם שמלות חשופות גב ונצנצים והרבה תוספות שיער ומוזיקה רועשת לא אומרת שהם אנשים פחות טובים. רק שהבחירות שלהם שונות. שונות ברמה שהלסת שלי נשמטת עד הרצפה כשאני נתקלת בזה כל פעם מחדש. אף פעם לא אתרגל 🙂

      אהבתי

  6. קודם כל – מזל טוב להולדת התאומים! 
    שנית, הסייפא של הפוסט הרס אותי מצחוק. גם התמונה. כל כך קולעת. 
    מקווה שתצליחו לזרום וליהנות מכל הטקסים והאירועים, כמו שאומרים בעדה שלי – שיהיו רק שמחות. 🙂 

    אהבתי

    1. תודה על הברכות. תאומים ראשונים במשפחה, והתרגשות גדולה. וכמו שאני תמיד אומרת: צריך כוח בשביל לשמוח. אני אנסה לגייס את הכוח הזה השבוע. בכוח 🙂

      אהבתי

  7. חחח הצחקת אותי.. הזכיר לי את המשפחה שלי עם כל ערבוב המנהגים. למרות שהצד הספרדי שקט ועדין, והוא זה שבהלם תמיד.. מקווה שתעברו את הפדיון לשלום,לא פחות בהצלחה משעברתם את השבת חתן. 
    שיהיה שבוע מצויין

    אהבתי

    1. את מכירה מן הסתם את הטקס של פדיון הבן היטב. גם אנחנו הגענו למצב שבו כשאנחנו מגיעים למקום כלשהו אנחנו אלה שעושים הלם לאחרים, כי אנחנו לא כל כך נכנסים למשבצות הסטנדרטיות של אף קבוצה. נעבור, ואולי גם נרוויח מבית מסודר לשם שינוי, ליום יומיים 🙂

      אהבתי

  8. גם כשאחי התחתן הייתה חינה, המשפחה מהצד של הכלה הרימו הפקה רצינית
    המון בני משפחה שלהם הגיעו והם גרים באיזה חור בצפון ואנשים הגיעו מבאר שבע וכל  הארץ
    בחתונה של אחי היו אנשים מהמשפחה שלי שלא הגיעו כי היה להם רחוק מדיי להגיע לאיזור נתניה (מאיזור חולון רשל"צ) פייר ההורים שלי נעלבו, או יותר נכון אמא שלי, זה היה מהמשפחה מהצד שלה.
    שבת חתן ההורים שלי לא עשו, אני אפילו לא זוכרת למה.
    (יש מצב שאמא שלי לא הייתה מוכנה לארח כל כך הרבה אנשים…)

    הצחיק אותי הסוף
    משהו קטן כמו שבת חתן
    (אולי שבת חתן של אשכנזים)

    אהבתי

    1. זוכרת את הדיווח שלך על האירוע. ונדמה לי שגם נהנית ממנו, למרות שהיה צריך להגיע עד קצה הארץ ולהתארח אצלם. אמא שלך נעלבה כי יש כאן הפרה של איזשהו חוזה לא כתוב: אני מכבדת אתכם, ובתמורה תבואו אתם לאירועים שלי ותכבדו אותי. אני לא יודעת אם היא מפיקה לקחים ופחות הולכת באדיקות לאירועים של אלה שלא באו, או שהיא מוחלת על כבודה ובכל זאת הולכת. יש בזה כל כך הרבה כללים לא כתובים.  

      אהבתי

      1. כן, זה היה כייפי
        האווירה שם הייתה טובה והיו המון אנשים (כמעט 200 איש)
        החלק הלא נוח היה הלינה שם, אבל זה בקטנה

        אמא שלי מאוד נעלבה מזה
        היא ואבא שלי תמיד הגיעו לכל האירועים שלהם
        והיא אכן הפסיקה ללכת לאירועים שלהם

        המשפחה שלנו גם ככה קטנה מאוד
        בטח לא משתווה למשפחה המרוקאית של גיסתי
        ומהצד שלה הגיעו אנשים מכל קצוות הארץ

        להגיד שלא מגיעים לחתונה כי זה רחוק מדיי (חצי שעה מת"א זה לא רחוק)
        זה סופר מעליב

        אהבתי

        1. המרקם העדין הזה של קשרי משפחה קרובה יותר או פחות, זה כמו תחרה. צריך נורא להזהר לא לפרום ולא לפצוע, כי נורא קשה לתקן. מודה שגם לי לקח הרבה זמן להבין את זה. קוראים לזה להתבגר. 

          אהבתי

  9. את יודעת: לנשום עמוק ולעבור את זה. בדרך כלל זה פחות נורא ממה שזה נראה. לפחות שחררת קצת בפוסט הזה – בשביל זה אנחנו כאן

    אהבתי

  10. מזל טוב ופוסט קל ובהצלחה עם ההתמודדות עם ההחלמה מלידה ראשונה (או שזה היה קיסרי?) ואין לי מושג אם הייתה לה שמירה ואם הם היו בפגייה וכמה עזרה יש לה עכשיו ואיך היא מתמודדת עם תאומים! ורק להתחיל להיות אמא! ולהחלים! בכלל ובמה הבן שלך עוסק ואם הוא לקח חופש וכמה חופש הוא לקח ועד כמה המעסיקים/מפקדים/לא יודעת גמישים איתו וכמה יצא לך לעזור עד עכשיו והאם הבקשה שתקחו על עצמכם את הפקת הסעודה הזאת היא באמת הדבר היחיד שבקשו מכם ואני אעצור לקחת נשימה עכשיו.

    אף אחד לא יישן אצלך הפעם.
    אתם אוהבים לבשל, אבל אם קשה תמיד אפשר לקחת קייטרינג.
    אני בטוחה שיש להם חתיכת התמודדות עכשיו ואם ההפקה של הארוחה הזאת תרד מהכתפיים שלהם זה יעזור להם מאוד.
    אין לי מושג כמה הצד השני עוזר להם בשותף, בפועל, בהוצאות, בעזרה פיזית, בבישולים… ואין לי מושג כמה עזרה הם מקבלים גם מכם.
    אבל אולי אף אחד לא רוצה לנצל אתכם ואולי דווקא אם תקחו את זה על עצמכם אז אולי אולי אולי יהיה פה דווקא שמץ של איזון?

    *בורחת מהר*

    אהבתי

    1. מתה עליך ועל צורת הראייה שלך. אז לא קיסרי, אבל תאומים. תאומים! ולא שמירה ולא פגייה, אבל תאומים! והבן סטודנט, ולקח שבועיים חופש אבל חזר ללימודים וגם לעבודה. והכלה סטודנטית ונמצאת אצל ההורים שלה מאז. חודש. (הזכרתי שההורים שלה פנסיונרים, ואילו אנחנו עובדים עד כלות?) 
      הבעייה שלי איננה הסעודה. אנחנו אוהבים להאכיל ולארח. העניין הוא של מי האירוע הזה בכלל. וזו כאמור הופכת להיות תבנית חוזרת, שאנחנו מקיימים אירוע שאינו בשליטתנו. שקובעים עבורנו מה ההרכב ומי יבוא. אם זה היה הבן והכלה הכל בסדר. אבל זה לא. גם הם נכנעים כאן לצד שלוחץ יותר. ז מבוא לתורת המשחקים הקלאסית: מי שאגרסיבי יותר, ש’קשה’ לרצות אותו ישיג יותר. ה’פשרה’ תהיה 95 אחוז לצד שלו לעומת הצד המכיל והזורם. אנחנו זורמים. בפעמים האלה אנחנו תוהים אולי היינו צריכים להיות קצת פחות זורמים, לטובת האירוע, הזוג הצעיר והשקט הנפשי שלנו. 

      אהבתי

  11. הבנתי מהתגובה שמעלי איפה את עומדת בעינין. אז אולי תדברי עם הבן על זה? תשאלי אותו אם אפשר לעשות את זה יותר בסיגנון שלכם בלי שזה יגרום לפגיעה וצער?

    או

    שאולי תעבירו את האירוע למקום אחר, שהוא לא בית אלא מתאים לאירוח של 30 אנשים לשעתיים ולא יקר מדי? נניח, מסעדה עם חדר אירוח?

    אהבתי

    1. פשוט להגיד שהבית קטן מלהכיל 30 אורחים כשמתגוררות בו שתי משפחות גם ככה. גם על הבת צריך לחשוב.

      אולם קטן או חדר אירוח במסעדה נראים לי כמו פתרון מצויין. בית ההארחה של האוניברסיטה? עשינו את הברית של הגדול במקום כזה והיה מקסים. 

      אהבתי

      1. זה לא אפשרי מכל מיני סיבות. אני בעיקרון כבר קיבלתי על עצמי את הדין, זה רק השאלה הלוגיסטית כעת (מתי לעזאזל אני מסדרת את הבית ומנקה אותו? וזו שאלה שכן נוגעת לבת מן הסתם), ושחרור הלחץ כאן, כמו בשסתום של סיר לחץ. נעשה את זה כמו שצריך, ואני אגיע, כרגיל, יחד עם האורחים. 

        אהבתי

  12. אם הכל היה צפוי וברור, היה משעמם. אני בטוחה שלאחר הטקס והנשימה העמוקה אחרי שזה נגמר תזכרו את הצד המהנה של הטקס.
    אל תשכחי, הכל יחסי. מה שבשבילך הוא ארוע גדול, בשביל האחר הוא ארוע מצומצם. 
    הקושי הוא באמת עם אירוח שכולל שינה, זו כבר לוגיסטיקה מורכבת יותר.
    שירבו האירועים המשמחים.

    אהבתי

    1. כן, הפעם אין שינה, וזו הקלה גדולה. וגם אני מאמינה שבסופו של דבר יהיה נחמד, אחרי שנבלע את הצפרדע וגם את האוכל שנכין. ועדיין אני מכינה את עצמי לנשום עמוק עמוק, כדי לא לפלוט משהו שאחר כך אתחרט עליו. וכל זה מתגמד כמובן לאור העובדה שזו שמחה, ואוי אוי אוי, על מה אני כבר מתלוננת. ובחוץ קר וחיילים נדרסים וכל זה. נו, פרופורציות. 

      אהבתי

  13. שיהיה במזל !
    ואת ’גדולה’ כמו שאומרים בכתיבה
    ובמציאת תמונה !
    פוסט למעשה רציני
    אירוח , הכנה ,בישול לכמות גדולה של אנשים , ילדים קטנים בבית
     את עובדת וכו’
    מלחיץ
    אבל משאיר חיוך …

    אהבתי

  14. התפלצתי ואני מעריץ אתכם שהתאמצתם לשתף פעולה (שלא לריב) זה בהחלט לא מה בכך.
    הזכרת לי שמכיוון שנולדתי במשקל 2.3 ק"ג, ערכו לי ברית יחד עם פדיון בן. כלומר הייתי חודש לא יהודי 
    העיקר שיהיה במזל טוב לתאומים ולכם הרבה נחת מהם.

    אהבתי

    1. זה קל: לריב יש השלכות ארוכות טווח, וגם צריך לקחת בחשבון מה זה היה עושה לבן שלי. כמו שאני חוזרת ומזכירה לעצמי אני מוכנה לעשות דברים די קיצוניים למען הילדים שלי, כולל אכילת צפרדעים מסוגים שונים. 
      ברית יחד עם פדיון בן זה באמת שתי ציפורים במכה אחת. אז אתה קנקן בכור…

      אהבתי

      1. מסכים עם הגישה שלך ובכל זאת קשה להמשיך לספוג את זה. הרי לא מדובר בשמחה האחרונה. אך פתרונות יכולים להתוות רק הזוג (בהנחה והם יכולים לשוחח על זה מבלי לריב בעצמם).
        העיקר שיהיו רק שמחות.
        שלחתי לך מייל.

        אהבתי

        1. לא השמחה האחרונה (אני מקווה!) למרות שבוודאות פדיון הבן האחרון שלהם 🙂
          ואתה צודק, לזוג פתרונים (ופתרונות). הם לא רבים. עוד לא ראיתי זוג כל כך הרמוני כמוהם. הם פשוט מוותרים, כי הם שניהם ילדים הכי טובים שיש. לכן אני תוהה לפעמים אם צריך להיות יותר אסרטיביים מצדנו, כי על פי תורת המשחקים הצד הקשוח תמיד מנצח. מצד שני, התדירות של האירועים האלה כזו שזה בהחלט נסבל. פעם בכמה שנים נבלע צפרדע, ואפילו נלמד להנות מזה .
          קיבלתי, ותודה. שלחתי לך תגובה. 

          אהבתי

  15. זה קצת מוזר שהם היו בטוחים שהאירוע יהיה מהסוג שהם רגילים אליו בלי להבהיר או לשאול. כלומר,  אם הציפייה היא להרבה אנשים ובסוף מגיעים פחות אז זה לא נורא כי יש לכולם יותר אוכל ומקום אבל הפוך? עלול להיות ממש לא נעים. 

    אהבתי

    1. אני לא ממש נכנסת להם לראש ומנסה להבין. בכל חיבור בין שתי משפחות יש את החיכוכים האלה, ויכל להיות הרבה יותר גרוע (אני מנחמת את עצמי). הם לא אנשים רעים, רק שונים, והציפיות שלהם מאירוע אחרות משלנו. מי שיצטרך להסתדר עם זה באמת זה הבן, והוא עושה את זה לא רע בכלל. וכשזה נוגע בנו. ובכן. בשביל זה יש בלוג, להוציא קיטור :/

      אהבתי

  16. המילה היחידה שלא הופיעה פה ובכל זאת היתה כתובה לאורך כל הטקסט היא: הצילולולולולולולו.
    הסביבה טוענת כי במקום בו אני נמצאת, נמצא גם סדר. לבוא?

    אהבתי

    1. את לא יודעת כמה זה מפתה… אז קודם כל תודה. גם על ההצעה וגם על החיוך שהעלית בי. הארוע יתקיים היום, ואני אגיע אליו ישירות מהאוניברסיטה, כך שאני לא אהיה בהכנות. לפעמים אני חושבת שבאמת אני צריכה איזה מומחית לסדר שתבוא ותראה לי מה אפשר לעשות…

      אהבתי

      1. אני לא מראה מה אפשר לעשות.. אני עושה 🙂
        כלומר אם משאירים אותי… ככה עם הדברים. הדברים פשוט מסתדרים. פעם ממש הייתי מנקה ומסדרת אצל חברים עד שקלטתי שזה קצת לא נורמלי, ואז רק אצל החברה הכי טובה שלי. היא תמיד אומרת שאחרי שאני נכנסת למטבח שלה הכל נראה מסודר. היא גורמת לי להרגיש כאילו עשיתי קסם :-)))
        טוב את כבר אחרי… מקווה שהיה לך גם נעים ושזה עבר בשלום.
        ושאת מתמתחת במיטה עכשיו ומשחררת את כל מה שתפוס וכואב.

        אהבתי

        1. את הלוחשת לדברים! איזה יופי הניסוח הזה ’אם משאירים אותי… ככה עם הדברים. הדברים פשוט מסתדרים’. זה נשמע לי קסום, מין מרי פופינס כזו שמעיפה את החפצים בחזרה למקומם בהינף יד. כיף לך. הדברים כנראה מרגישים שאני לא מבינה אותם, לא באמת, והם מרשים לעצמם להתפזר ברמה כאוטית במיוחד כשאני בסביבה, כמו שסוסים מרגישים אם הרוכב שלהם הוא בעל בית אמיתי או רק עושה את עצמו. 
          עכשיו אני אחרי. ואיך אמר החתן שלי: היופי של העניין הוא שגם אם נשאיר את כל הבלאגן של אחרי כפי שהוא, זה עדיין יהיה עשרות מונים יותר מסודר מאשר לפני 🙂

          אהבתי

  17. חייכת אותי בסוף, וגם באמצע ובהתחלה 🙂
    ראשית, ברכות על עלייה בדרגת הסבתאות. 

    ההתלבטות אם לריב או לא חשובה כמעט כמו ההחלטה הסופית שלא. קצת מאמינה שגם הזוג הצעיר עובר את אותה ההתלבטות באותו הנושא בדיוק. הרי מי ירצה זמן קצר כלכך אחרי לידה והורות להיגרר לאולם אירועים נוצץ בצהרי היום באיזור תעשייה? 

    ומזל שהפתעות לא קורות פעמיים. ואולי, כמו שאומרים "קשה באימונים, קל בקרב", שבת החתן הייתה האימון האולטימטיבי? אתם כבר יודעים בדיוק למה לצפות, וגם אולי (אולי) איפה לטרפד ציפיות של אחרים.

    אתם הורים טובים, והיצירה בסוף – כמו גירסה אחרת של העץ הנדיב. אתמול שאלתי את אמא שלי אם היא הרגישה אי פעם מנוצלת כאימא, שכל הזמן רק נותנת ונותנת מעצם מהותה. היא, שכנראה רחוקה ממני ומילדותי מספיק בשביל לשכוח, אמרה שבעבורה הנתינה היא קשה, אבל היא גם משהו שהיא לא רוצה או מסוגלת להפסיק לעשות. היא מאושרת להיות שם, כך אמרה. 

    אהבתי

    1. חושבת כאן בקול על התהליך שאנחנו עוברים כבנים של, בני זוג, הורים של, ומתי בדיוק אנחנו עושים אירוע שהוא ’אנחנו’. במקרה שלנו זה קל: רק בבר מצווה של הילד האחרון עשינו אירוע שהוא כל כולו ’אנחנו’, כמו שרצינו, עם מי שרצינו, איפה שרצינו. לקח לנו חתונה אחת, שלושה אירועי ברית ושתי בר מצוות בלבד. אבל אנחנו באמת התחתנו צעירים מאוד מאוד, ואני במיוחד הייתי בשלב של סוג של מרד אנט-טקסי, וביני לביני אמרתי שטקס זה חסר משמעות ולכן אני אגיע כמו אורחת ושיעשו מה שהם רוצים. לקח לי זמן (וגם לימוד אקדמי) להבין מה המשמעות של טקס במעגל החיים, ולקחת על זה בעלות. משהו מהגישה הקודמת נשאר בכך שאני, גם באירוע האחרון הזה, קיבלתי את הדין על עצמי מחד, והגעתי ברגע האחרון, עם האורחים מאידך…

      אהבתי

  18. נראה שהאומץ שלך ובך התפתח עם השנים.
    זכו אישך וילדייך באמא אמיצה.
    אני הכרתי רק ילד אמיץ אחד, דני, שלא בוכה אף פעם.
    אני סתם חקיין של החיים שהולך ומועד ומנסה ומועד…

    בהצלחה 🙂

    אהבתי

    1. תודה על הצבעת האימון, שדות, זה באמת מחמם לב. אני תוהה אם אני באמת אמיצה או פחדנית, כי אני מעדיפה כאן שלא להתעמת. מצד שני, אולי באמת הויתורים האלה לטובת ההרמוניה לטווח רחוק בעניינים שהם לא קבועים אלא נקודתיים דורשים אומץ. ודאי התגייסות. 

      אהבתי

  19. טוב, עד שהגעתי הספקתם כבר להתאושש בטח. ואולי כבר כתבת גם איך היה. עוד מעט אתעדכן
    את ממש צודקת (בתגובות קראתי) שמי ש"קשה" ו"בעייתי" ו"אסרטיבי" הוא זה בד"כ מקבל את מה שהוא רוצה. את נהדרת (אתם נהדרים) על בליעת הצפרדעים (שנראית לי קצת אינסופית) עבור הילדים….(חשבת להגיש רגלי צפרדע כמחווה סמלית  כדי שכווווולם יבלעו קצת צפרדעים? it tastes like chicken…)
    שוב ברכות על הולדת התאומים!

    אהבתי

    1. כיף שהגעת להשלים פערים אחרי השיבה מהטיול, ואני מעריכה את זה במיוחד כי זה בטח לא פשוט לקרוא לאחור ככה. זה אלף בית בניהול עימות שהוותרן מראש מפסיד הרבה יותר. השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו כל פעם מחדש היא האם ’הנזק שווה בצר המלך’ – כלומר, בסיטואציה כזו שהילדים באמצע, אם צריך להתעמת עבורנו במידה רבה על חשבונם. במקרה הזה היה חשבון נוסף שאני מזכירה רק עכשיו, למרות שכתבתי עליו בעבר: אלה ההורים שלה שהגיעו אליהם מעקלים בגלל חוב שלנו. כל הסיפור אז היה מאוד לא נעים, כי הם שילמו (את מה שלא היינו צריכים לשלם), והרבה זמן עבר עד שהם נרגעו מכמעט התקף הלב שגרמנו להם לא בכוונה. הם ממש לא מבינים אותנו או את ההתנהלות שלנו. הפער התרבותי (לאוו דווקא עדתי, אם כי גם הוא משחק תפקיד כאן) כל כך גדול, שנדמה לי שאין כאן בכלל מקום ל’פשרה’ מבחינתם. 

      אהבתי

      1. כיף להתעדכן והקושי היחיד בלקרוא לאחור הוא שהקישור לבלוג לא מקשר ישירות לפוסט הספציפי (שאלתי פעם את מריאט למה זה ככה וקיבלתי תשובה לא ברורה שככה זה היה תמיד….) ואז זה דורש קצת דפדוף כדי למצוא פוסט ולקרוא (כמו שאני אוהבת) לפי הסדר הכרונולוגי הנכון. 
        לקרוא את הפוסטים של הבלוגרים האהובים עלי זה שילוב בין התעדכנות עם חבר קרוב וקריאה של ספר טוב….תענוג!
        החידוד הזה – שאלה ההורים שחטפו את שוק חייהם עם העיקול – הוא משמעותי, אבל גם בלעדיו אני מבינה את השיקול שלכם להקל על הילדים ולהמנע מלשים אותם במרכזו של עימות. עד לגבול מסוים…שנראה שעוד לא הגעתם אליו, ואני תוהה אם תזהו אותו אם תגיעו, ומה תעשו עם זה…בכל מקרה אמרתי כבר ואומר שוב: אני אוהבת את ההורות שלכם, המשפחתיות שלכם, ההכלה, הזרימה – הכל!

        אהבתי

        1. אני מניחה שבמינון כזה, כשמדובר באירועים שמחים ונדירים יחסית כמו חתונה או הולדת ילדים, אנחנו נמשיך לספוג. כבר כתבתי כאן בתגובות לא פעם: הרבה יותר קשה למרוד מול הילדים שלך, מאשר למרוד מול ההורים. אנחנו מוכנים לבלוע הרבה צפרדעים כדי שיהיה להם טוב. 

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s