אדרנלין

אדרנלין הוא הסם שלי. אני עוברת מהופעה להופעה, באוניברסיטה, במשפחה,
בפורומים ציבוריים שונים. הזמן יחסי. הוא חולף במשק כנפיים הטופח על פני כשאני
חוצה עוד קו גמר, לא עוצרת, ממשיכה למירוץ הבא. בתור הדוברת הראשית בברית אני
מקבלת מידע מוקדם על שמות התאומים, רק אני, חתומה על סודיות מלאה, עומדת בגבורה אל
מול תחקירים צולבים של בני המשפחה שבוחנים כל שריר בפני כשהם מגששים אחר כל בדל מידע, טומנים לי פחים 'אל תגלי, רק תגידי אם אהבת'; 'האם השמות קשורים זה לזה?'; 'שמות מוזרים? מוכרים?'. הפנים שלי הם ספר פתוח, ובדרך כלל אני גרועה מאוד בשמירת סודות. אבל הפעם פי חתום, אני ממשטרת את תגובות שרירי הפנים. לא משחררת מידע, ורק חושפת את הסוד בפני הכהנת הגדולה, מנחת שי למי שלא תוכל להגיע. כל אחד צריך כוהנת מוודה משלו. אני ממסגרת תמונה שצייר הבן בגיל שלוש של שני ילדים זהים משחקים כדורגל, חיוך רחב על פניהם, רגליהם מרחפות בתיאום. מה יודעים ילדים בני שלוש על ילדיהם העתידיים. אל תשתי לפני שתדברי, מונע ממני השותף כוסית של עראק משובח, אבל כשאני גומרת לדבר ומחבקת את הבן ואת אשתו, הבת מזכירה לי שאני נוסעת מהאירוע ישר לתת הרצאה שהבטחתי מזמן, ואני מוותרת גם על הכוסית (השניה) של אחרי, עוברת בבית להחליף את התלבושת של אם אבי התאומים, ולהחליף גם את הדף עם ראשי הפרקים שהכנתי לברית עם זה של ההרצאה הפומבית הבאה.

ההרצאה מתקיימת בעיר ילדותי. במבצע מורכב אנחנו מתכננות חילופין: אחותי תסיע את הורי מהברית הביתה ומשם להרצאה, ואני אביא עמי את הנכדות שיעברו אליה לביקור חנוכה. אני מגיעה לאולם ההרצאה המתוכנן בערך רבע שעה לפני הזמן. הקור הצורב בחוץ מבריח אותנו פנימה, ואני פולשת למבואה עם שני כסאות ילדים לרכב, שני תיקים ושתי בנות קטנות סקרניות שפוערות עיניים גדולות ולא מפסיקות לשאול: מה זה הרצאה, איפה יהיו כל האנשים, איפה את, על מה את מדברת. איש חמור סבר יוצא מהמשרד ונועץ מבט ביקורתי בשובל הבלאגן שנשרך אחרי שכולל שתי ילדות פעוטות. מה זה, הוא שואל ומחווה בידו בתנועה רחבה על הילדות, על התיקים הפזורים על הרצפה ועל כסאות הרכב. הו, זה שום דבר, אני מסבירה, תיכף תגיע אחותי ותקח את הכל. אני רואה אותו מתקשח, פניו עוטות את ההבעה הברורה הזו של חשיבות עצמית וחינוך הזולת: אי אפשר, הוא אומר. יש כאן הערב הרצאה חשובה, מגיעים המון אנשים ואין מקום לכל זה. אני מודה שחיכיתי לרגע הבא ודי התענגתי עליו. אני יודעת, אני אומרת לו, אני המרצה. אדרנלין הוא סם נפלא.

Tania Gomez (la_dragola), Ready for a Leap of Faith

מודעות פרסומת

77 תגובות בנושא “אדרנלין

  1. בתחילת הקטע כמעט לא היה לי אויר מהריצה הזאת מדד ליין לדד ליין, מהתרגשות להתרגשות.
     
    לקח לי רגע להבין את החיבור- אם אבי התאומים, לא בשביל זה המציאו את המילה סבתא?
    אני סקרנית, את מרצה מבוקשת גם באירועים המשפחתיים?
     
    בסוף הקטע חייכתי, כי אין הרבה דברים משמחים כמו להנחית קצת את ספינת החשיבות העצמית המתנשאת של אנשים מסויימים.

    אהבתי

    1. לתאומים יש 5 סבתות, שתיים ישירות ועוד שלוש סבתות רבתות. אני הייתי שם על תקן אמא של אביהם . וכן, אני מרצה גם באירועים המשפחתיים. כלומר, זו לא בדיוק הרצאה, זה התפקיד הזה של מישהו שצריך לשאת דברים, שבכל משפחה יש את ה’חשוד המיידי’ הקבוע. אצלנו זו אני.
      וכן. זה היה תענוג לנעוץ סיכה בבלון המנופח. 

      אהבתי

  2. קודם כל תודה על הכתיבה הרהוטה והזורמת שגרמה לי אדרנלין…. חחח…. 
    איזה יום כייפי ומאתגר,, משמעותי ומלא סיפוק. נקרעתי מ"יש פה הרצאה חשובה" ואין מקום לילדות… 

    אהבתי

    1. אין כמו ’ראש’ (rush אבל גם rosh) של אדרנלין. אני תוהה אם לא הייתי מרצה אולי הייתי רצת מרתון כמו אחי… היה יום גדול. בכל מיני מובנים, חלקם אפילו לא נזכרו כאן. 

      אהבתי

  3. כמובן שבסוף הפוסט התפשט על פני חיוך ענק בלתי ניתן לריסון. בצדק התענגת על הרגע. 
    ולגופו של פוסט: גם הנוכחי וגם הקודם! המון המון המון מזל טוב, ברוך השם שהכל בסדר וזכיתם לחגוג יחד את הולדתם של התאומים. כמה נבואי הציור של אביהם העתידי, בן השלוש. וכמה נהדרת את ששמרת את הציור הזה כל השנים, ועוד עם כל מעברי הדירה….. נהדרת את. אגב ברור לי שלא תתני את שמותיהם, אבל רמז כלשהו תוכלי לתת? שמות שקשורים זה לזה? מיוחדים? מוזרים? תנכיים כמו שכל כך מקובל היום? 😍 

    אהבתי

    1. כשהראיתי לכולם את הציור הממוסגר (באמת מקסים. אני שמרתי מבחר של ציורים של כל אחד מהילדים, והילד הזה, שהיום לומד אדריכלות, צייר מחונן), גיסתי ציינה שזה גורם לה לחשוב מחדש על הציורים של הבנות שלה . צחקתי מה’חקירה’ שלך. טוב שברשת לא רואים את הבעות הפנים שלי, אבל באמת אני לא שחקנית פוקר טובה (או גרועה. פשוט לא). כל רגש שאני מרגישה ניכר עלי מיד 🙂

      אהבתי

    1. לא מכירה את השיבוש הזה. אבל הגיוני שבעברית שבה הנו"ן יכולה להעלם לפני דל"ת (למשל "אדור נדר") יהיה מי שישחזר נו"ן כזו גם במקום שלא צריך.
      וכן. באמת אין. קרוב לשמחה לאיד אבל יותר אישי.  

      אהבתי

      1. היי הבהיר, מחקתי בטעות את התגובה שלך. אני משחזרת אותה כאן, בתוספת התנצלות:
         

        אין כמו לנעוץ סיכה בבלון נפוח.
        ואני מתפלא על כך שאת לא יודעת שכותבים בכלל "אנדרנלין" (אח של קוראסון ושל דג סלומון).

        אהבתי

  4. יש באדרנלין משהו מחייה ברגע שהוא מתחיל לזרום בדם הלב דופק ומרגישים פרץ חיים שנכנס בך.

    הגוף זו מכונה מדהימה, אדרנלין רק מוכיח את זה=)

    אהבתי

  5. פוסט לטעמי. מתחיל באטרף של אדרנלין וחותם בדקירת אגו מנופח שמתפוצץ כמו בלון ושורק ומתעופף משם. נפלא. גם בשיא הלחץ, אפשר למצוא זמן לרגעים קטנים של עונג P:
    אגב, המשפט "ממשטרת את תגובות שרירי הפנים" עשה לי את היום.

    אהבתי

  6. בפעם הבאה שתתקלי  באותו סוג של פרסונה עדיף שיהיו במחציתך גם כלוב של קנרית , חתול וכלב -זה יהווה אתגר מרשים לכל הדעות . 

    ושוב מזל טוב

    אהבתי

  7. מעניין אותי מה הייתה ההבעה של אותו בחור שנזף בך…אני תמיד נמלאת בושה וכעס כשאנשים מעירים לי על דברים כאלה שלא חשובים ולא ממש נוגעים להם…

    שמחה שהתאומים בריאים ולא בפגייה! 🙂 תהני מהם כמה שאפשר, הם גדלים מהר 😉

    אהבתי

    1. התאומים זה פלא אמיתי: קטנים בהרבה מהתינוקות שאני זוכרת מהילדים שלי, אבל שלמים לגמרי, כולל אישיות שונה כבר בגודל המיניאטורי הזה. 
      הנטייה להעיר לאנשים ולחנך אותם אכן מכעיסה ומבישה. אני מבינה אם הייתי מלכלכת או עושה רעש. אבל אומרים לך שאנחנו מחכים שם לאיסוף, שיבוא מיד. בחוץ קור כלבים. הייתי עם שלוש בנות בגילאים 9, 4 וחצי ושלוש. אלא שהוא לא יכול היה להתאפק. יש לזה שם: ’עבד כי ימלוך’. 

      אהבתי

      1. בגילאים כאלה בוודאי שלא הייתי מעירה (אלא אם התחוללה שם מהומת אלוהים ורעש נוראי אבל אני מטילה ספק בכך לפי היכרותי עמך מהבלוג 😉 )

        תמיד מרגישה ליד אנשים כאלה שהם כ"כ מיושנים…את פשוט יותר מודרנית מהם 😉

        אהבתי

        1. אני עדיין מתייגת את ההתנהגות שלו במשבצת של האופי ולא התרבות: הוא פשוט רצה לעשות שריר, להפגין כוח על מי שנתפסה על ידו במבט ראשון בנקודת חולשה. סוג של בריונות מצופה בציפוי דק של סמכותיות וצדקנות. לכן זה היה מענג כל כך לנעוץ סיכה בבלון שלו 🙂

          אהבתי

  8. פשוט מאוד : את החתול נכניס לכלוב (שהרי ציינת שמדובר ב’כלוב של קנרית’ ולא ב’כלוב ובו קנרית’ וכך נחצה את הנהר מבלי שיטרפו זה את זה.
     "אלמנטרי מיי דיר וואטסון". במה זכיתי ? 🙂

    אהבתי

  9. אנדרנלין זה משהו ששומר עלינו בעירנות בזמנים בהם צריך קצת יותר ממנה

    ואהבתי את הסוף
    ש"הכנסת" לאדון הנפוח ופוצצת לו את הבלון
    לפעמים יש אנשים שצריך לעשות להם את זה

    אהבתי

    1. אז זהו, שאצלי זה לא רק שומר, זה ממש קורץ. אני אוהבת את התחושה הזו שזרם האדרנלין שמעקצץ בי עושה. אני אוהבת את החשמל שנוצר ביני ובין הקהל. אני מניחה שאני חווה סימפטומים של ההיפך מ’פחד במה’. 

      אהבתי

  10. טווידלדי וטווידלדם? נו, איך ניחשתי? (פאוזה לבחון את הבעת הפנים המסגירה שלך).
    המון מזל טוב!
    וכמובן הקטע בסוף ענק – כמו הגרסה האישית שלך לסצנת "big mistake" של ג’וליה רוברטס ברודאו דרייב ב- pretty woman 

    אהבתי

    1. מי הבת ומי הבן בטווידלדי וטווידלדם?  (זו הבעת פנים מסגירה). 
      תודה על הברכות. ואת כל כך צודקת לגבי הסצינה של ג’וליה רוברסט ב’פריטי וומן’. במיוחד עם המוכרת המתנשאת. הלאה השיפוטיות וההתנשאות!

      אהבתי

  11. ראשית מזל טוב לנכדים התאומים (זהים?) ולהתרחבות המשפחה.
    הבעיה עם האדרנלין הוא שרבים משבשים את שמו לאנדרנלין ושרבים יותר מתמכרים אליו. צריך רק להזהר שלא תגיע ירידת מתח, כי אז אוהבות להתגנב המחלות. 
    אני חושב שהייתי מתעלל בפלצן הזה קצת יותר, כי פלצנים נוטים לשכוח עד הפעם הבאה.

    אהבתי

    1. בן ובת ולכן לא זהים מן הסתם. תודה על הברכות. אתה מן הסתם האדם לשאול: האם תאומים לא זהים זה עניין גנטי או לא, ואם כן, האם זה בהכרח רק מהצד של האמא? באופן מפתיע אין לנו במשפחה בכלל, וגם הצד שלה לא מכיר, ואלה תאומים טבעיים (בלי התערבות כלשהי). אני מניחה שיש גם את המוטציות האקראיות הללו, ושלא הכל גנטי. 
      לא הכרתי את השיבוש, שגם ’הבהיר’ פה למעלה הזכיר. בחיים שלי כרגע אין נפילות מתח בכלל, ולהיפך, יש גודש מטורף של אירועים. אבל אתה צודק שאני נופלת למחלות דווקא בחופשים. 
      ’פלצן’ זה באמת התואר המתאים ביותר להתנהגות שלו. 

      אהבתי

      1. הגבתי כבר פעמיים לענות בפרוטרוט לשאלתך והתגובות נעלמות בשליחה. שולח שוב לנסיון פעם אחרונה בלי התגובה המפורטת,כי אין לי כח לכתוב פעם שלישית.  

        אהבתי

    1. צודקת לגבי העונג, ונדמה לי שזה אפילו מוגדר רשמית ב’מדעי האושר’ (יש דבר כזה, בחיי): הכי מספק זה להציב מטרה קטנה, להתקדם לקראתה ולהשיג אותה. והמון המון תודה. טוב לראות אותך כאן 

      אהבתי

  12. איך אני אוהבת פוסטים כאלה שלך 😀. גם אמא שלי שמרה ציורים שלי, מעניין אם גם בהם מסתתרות נבואות ;).
    חח מעניין לראות את הפרצוף של אותו בחור, למרות שיש צד בי שחושב שבטח פגש מרצים שצעקו עליו כבר, או משהו בסגנון שגרמו לו לתגובה המחנכת הזו. אבל עדיין הייתי מתה להיות במקומך בשנייה הזו חח

    אהבתי

    1. ימים יגידו לגבי הציורים שלך, אבל איזה כיף לך שאמא שלך שמרה (ואני לגמרי מבינה אותה, לאור הציורים שלך כיום). 
      אני מקווה מאוד שהוא לא פגש בעבר מרצים שצעקו עליו, כי זה אומר שהוא לא לומד בכלל. אני גם לא צעקתי, אמרתי את המשפט הזה הכי קול שבעולם . זו היתה באמת שניה (ואני עדיין מתענגת עליה) מתגמלת ביותר.

      אהבתי

      1. לא, התכוונתי שבטח צעקו על חוסר הסדר או הבלאגן במקום ושאחריותו הייתה לדאוג לדברים ובלה בלה בלה… ברור היה לגמרי שאת לא צעקת ועקצת בדיוק במקום 🙂 חחח
        ושכחתי קודם לכתוב מזל טוב ענקי! תהנו מהתאומים מלא. איזה כיף לך… 

        אהבתי

        1. אהה, אני באמת לא יודעת. לי נדמה שהוא סתם ניסה להפעיל עלי שריר של סמכות, להרגיש חשוב כזה. ותודה רבה! אני זוכרת שגם לך יש אחיינים תאומים (או תאומות? או תאום ותאומה?). איזה דבר זה…

          אהבתי

          1. כן, גם לי יש אחיינים תאומים- בן ובת. 🙂 כמו הילדים שלי השניים האלה וזה בהחלט דבר! וככל שהם גדלים זה רק נהייה חמוד יותר.

            אהבתי

            1. אני זוכרת שעברת לגור אצלם אחרי הלידה, ובאמת היית כמו עוד אמא שלהם. איזה מזל יש להם שהיית שם בשבילם, גם לאחיך (אני כמעט בטוחה שזה הילדים של אחיך) ואשתו, וגם לילדים. וגם לך. זה קשר מיוחד במינו. 

              אהבתי

  13.  אתחיל מהסוף שצחקתי בקול בסיום הפוסט והצלחת להצחיק את כולנו 🙂 תודה  ( וזה לאחר שהתעצבנתי כעת על משהו, הצחוק הגיע בזמן !)
    כל הכבוד לפעילויות שלך וכמובן מזל טוב להולדת התאומים ! כבר ספרתי כמדומני שגם אני סבתא לתאומים בן ובת שמלאו להם לאחרונה 9 ! זוכרת בהתרגשות רבה את הימים   והחודשים הראשונים והנה הם כבר גדולים!
    מעניין שגם אצלנו בשתי המשפחות שלנו ושל חתני אין תאומים במשפחה.
    אושר ונחת לכולכם !

    אהבתי

    1. שמחה שגרמתי לך צחוק, ודאי אם זה הוציא אותך מרגע של עצב . 
      זכרתי שיש לך נכדים תאומים, ואיזה יופי שגם הם בן ובת. אני תוהה אם יש טיפים מיוחדים לסבתא של תאומים, אבל מניחה שזה משהו שאצטרך ללמוד עם הזמן. נכון שהם גדלים מהר?

      אהבתי

  14. כמנצח על תזמורת ציפורים, שעומד להמריא, בקתדרלה של הטבע… צילום מאוד מיוחד בעיני.
    זה מזכיר את כל העולם שעף כשיושבים מול חלון של רכבת והכל נוסע לאחור במהירות רבה:
    5 סבתות, 2 תאומים, 2 הרצאות, ציור ילדות אחד ונוסעת בזמן ובמרחב – אחת ויחידה.
    כבר ישבת לנשום? והאם שתית את הכוסית שלך, אולי עכשיו?
    }{

    אהבתי

    1. בי התמונה מעוררת דימוי דינאמי-סטטי, של רכבת נוסעת במהירות, אבל גם של עמודים שחולפים בתדירות קבועה בחלון, טקטוק של המרחב. נוסעת בזמן-מרחב נשמע נפלא – אולי זה מגדיר את הכתיבה. זה יפה. 
      השבת נרגעתי קצת. לוקחת אויר בשביל לצלוח את השבוע הקרוב. כל שבוע והמשימות שלו… המשך שבת נהדר גם לך, קוני, ושבוע טוב. 

      אהבתי

    1. הברית היתה כולה אירוע ’שלהם’ (של הצד שלה). אבל אנחנו חזקים בדיבורים, והבן דיבר כל כך יפה, אני אולי אכתוב על זה משהו, זה עדיין מרגש אותי. ואני דיברתי אחריו, ובזכות זה כאמור גם ידעתי מראש, פריוולגיה אמיתית 🙂 והם (הילדים אני קוראת להם, אבל הם כבר הורים. לתאומים) כל כך טובים ביחד, וזורמים, ואוהבים, וזה עושה טוב לראות. זה גם מדבק, כל האושר הזה 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s