מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין?

אני קוראת את הספר של טוביה טננבום 'שקרים שכולם מספרים' על מסעו
בארה"ב ומפגשיו ההזויים עם 'אמריקאים פטריוטים וחופשיים' לכאורה. האיש מצחיק
והספר כולו נקרא קצת כמו גירסה אידישאית של הסרט של בוראט על מסעו ההזוי בארצות הברית. טננבום חושף מה חושבים נוצרים מוסלמים ויהודים אמריקאים, שחורים, לבנים וילידים שפוגשים בו כשהם סבורים שהוא עיתונאי גרמני. טננבום, חרדי ישראלי שהוריד את הכיפה וגר בארה"ב ובגרמניה הופך את הלוויתן הענק הזה, אמריקה, על גבו, ומראה את הנימים הפועמים של הבטן הרכה שלו.

אחת התובנות החוזרות בספר נוגעת בקשר בין שני עניינים שאינם קשורים זה
לזה על פניו: "בשיחותיי עם אנשים בצפון ארה"ב, מצאתי שכמעט כל מי שמאמין
ב'שינוי האקלים' הוא גם בעד פלסטין. מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין? התשובה
הקצרה: אין קשר. התשובה הארוכה: אין לי שום מושג" (עמ' 213). טננבום גילה
שנושא 'שינוי האקלים' הוא נייר לקמוס תרבותי אמריקאי רב משמעות: "'שינוי
האקלים' קיבל משמעות לגמרי חדשה במלחמת התרבות של היום: או שאתה בעד 'שינוי האקלים'
או שאתה נגד 'שינוי האקלים'. מסיבה עלומה כלשהי ליברלים מאמינים ב'שינוי האקלים'
ושמרנים לא" (עמ' 226).

אני מנסה לחשוב על דוגמאות אחרות של נושאים בלתי קשורים כאלה, אם א'
אז ב' כשהקשר בין א' ובין ב' עקיף וממש לא מובן מאליו. הסיפור הבא עלה מן האוב בהקשר
הזה והוא כרוך בשנת הלימודים השניה שלי באוניברסיטה. אני לא חושבת שזה לגמרי אותו
דבר, אבל הוא מנקר לי בראש ומבקש לצאת לאור, ואני נכנעת לרצון לספר אותו.

באותה שנה כתבתי עבודה סמינריונית, ועליה זכיתי בפרס כלשהו שנקרא על שם איש מת. הפרס הגיע עם תנאי: כדי לזכות בו ממש, כלומר לקבל צ'ק לידיים, עלי לתאם ביקור אצל נותן הפרס, להגיע אליו הביתה ולמסור לו עותק של העבודה, וגם לאכול איתו ארוחת ערב שבמהלכה יספר לי על חיי המת שהפרס נקרא על שמו, ובעיקר על מותו.

משכתי בכתפי. סטודנטית צעירה שמחשבת כל פרוטה, הייתי מוכנה לעשות די הרבה בשביל צ'ק עם סכום כזה, וגם אם ארוחת ערב בבית הפרטי של התורם נשמעה לי מוזרה משהו, התקשרתי לתאם את הביקור. הקול בטלפון היה מבוגר ומרוחק, והוא אפילו נשמע שמח כשאמרתי שאביא איתי את בעלי (המונח שותף עוד לא נולד אז). בימי טרום ווייז עשינו מאמץ להגיע לדירה בבית המשותף בזמן, ובשבע בערב בדיוק דפקנו על דלת הדירה. ישבנו כולנו – הזוג המארח המבוגר והזוג המבקר הצעיר – סביב שולחן עץ ערום, ועל צלחות פלסטיק בצבע תכלת הוגשה ארוחת ערב צנועה: חביתה, סלט, גבינה לבנה, פרוסות לחם שחור. הבאת השותף חובב ההיסטוריה הצבאית השתלמה בגדול, כי המת, מסתבר, נפל על הגנת המולדת בקרבות מלחמת העצמאות, והשותף הכיר את נסיבות הקרב היטב ובאמת התעניין בסיפור. יותר מפרטי המוות בקרב של אחיו של בעל הפרס אני התרשמתי מהכאב שלא קהה, מהאשמה והצער הנוכחים שחרשו תלמים עמוקים בפני האח החי, למרות שחלפו עשרות שנים מאז מות האח במלחמה.

אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם כוס תה על גבי כורסאות עץ מרופדות בבד משובץ
חום וצהוב, ובעל הבית שלף חוברת מהמדף. הוא הצביע על רשימת שמות. את חלקם זיהיתי
כחברים בסגל האוניברסיטה שלי. אחרים היו מוכרים לי ממאמרים שכבר קראתי. רואה, אמר
לי. אנחנו לא מעניקים את הפרס כל שנה, כי אין ביכולתנו לעמוד בהוצאה שנתית כזו. זו
רשימת הזוכים בפרס בעבר. כולם זכו בתקנים באוניברסיטה. הוא נטל מידי את העותק של
העבודה שהבאתי עבורו, נעץ בי מבט ואמר: אני מצרף גם את השם שלך לרשימה.

כששבתי משנתיים פוסט דוקטורט בהרוורד לארץ לתקן שחיכה לי נפגשתי
בספריה עם תלמיד בשנה ב'. הוא סיפר לי שאף הוא זכה בפרס הזה, והחלפנו קצת חוויות על
הדירה הקפואה בזמן ועל דייריה. גם הוא התארח אצלם לארוחת ערב ישראלית צנועה ושמע
על האח המת, חייו ונסיבות נפילתו. הבחור הזה היה אחרון הזוכים בפרס. שנה אחר כך
נפטר האח, ועמו הלכה לעולמה הרשימה ויחד איתה נעלם גם הקשר התמוה שלא הכזיב שהבטיח שכל מי שזכה בפרס קיבל בסופו של דבר גם משרת מחקר במוסד אקדאי, סוג של נס בימינו.

לפני שבוע נזכרנו שנינו בפרס ההוא, אני והסטודנט ההוא, כיום קולגה שלי במחלקה.

עליזה אורבך, חיים (מתוך התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד)

70 תגובות בנושא “מה הקשר בין שינוי האקלים לפלסטין?

  1. פוסט מוזר. בדרך כלל הפוסטים שלך מאד הגיוניים מבחינת איך שהם כתובים. הפעם שני דברים לא ממש קשורים על סוגית הקשר בין שני דברים לא ממש קשורים… בדקתי בשלב מסוים שאני אכן בבלוג שלך… מאד יפה לשמוע שאדם לא אמיד מצא לנכון לתת פרס לאקדמאי בראשית דרכו להנצחת אחיו.

    אהבתי

  2. ריגשת ..אכן עולם של פעם .מחמיר לב (ובאופן משונה מזכיר לי סרט אמריקאי של קלינט איסווד המאוחר )

    אהבתי

  3. יוצאת קצת מבולבלת, לא יודעת עד כמה הבנתי את הפוסט וההקשרים שבו
    אבל התיאור של הארוחת ערב עם צלחות הפלסטיק הכחולות, דווקא הזכירה לי מקום טוב של הילדות. הקיום של הרשימה הזו, נשמע כמו איזה סיפור אגדה שמועבר עם השנים בין התלמידים ועצם הגלוי שהיא אכן קיימת הזוייה לא פחות וגורמת לתהיות. 

    אהבתי

    1. הבלבול היה נקודת המוצא של הפוסט, אז כנראה שהבנת בדיוק 🙂
      לגמרי סיפור אגדה. כמו ביקור בבית של קוסם, עם נבואה שנראתה לי בזמנו מופרכת כשם שהיתה אז בלתי רלוונטית – כי מי חשב בשלב ההוא בכלל על קריירה אקדמאית, שתייקתי במגרה פנימית סגורה. זה עלה רק כשההוכחות היו כל כך ברורות, בשלב שזה היה רלוונטי לגמרי. בדיעבד. 

      אהבתי

  4. הפוסט הזה גרם לי להתרגש, יכולתי לראות את עצמי יושבת בדירה של התורמים ובוכה.. כל הסיטואציה הזו של אנשים שחיים את העבר ואת הכאב ונשארים אתו לאורך השנים זה כל כך עצוב. אני אפילו קצת מתגעגעת אליהם למרות שאני לא מכירה אותם. אנשים מבוגרים, במיוחד אומללים לוחצים לי תמיד על איזשהו כפתור.

    לגבי קורלציות הזויות, בעלי תמיד צוחק עלי כשאני מספרת לו על מחקרים (מדען סקפטי מה תעשי…) ומספר לי על אתר שעושה קורלציות מדויקות מאוד בין דברים שלא קשורים בשום צורה ודרך וזה נורא משעשע כמו למשל נמצא קשר ישיר בין היות האדם ג’ינג’י ליכולת לקפוץ גבוה על טרמפולינה חהחה 🙂

    אהבתי

    1. לא יודעת אומללים, אבל עצב היה גם היה. אני זוכרת שזו היתה המחשבה שליוותה אותי כל אותו ערב: מה שבעינינו הם סיפורים מן העבר הרחוק, טרם נולדנו, הם מציאות יומיומית כואבת ומוחשית ביותר עבור אחרים. וכמה גלים מכים ההולכים, החור שנוצר עם לכתם ממשיך להדהד גם כעבור דור או שניים. 
      הקורלציות ההזויות הללו מרתקות בעיני. אני שמעתי על ג’ינג’ים ועצבים, זו כמעט סטיגמה של הג’ינג’ים, אבל לקפוץ גבוה על טרמפולינה? אולי היא עצבנה אותם 🙂

      אהבתי

  5. קשור או לא, אהבתי את התיאור של הארוחה הצנועה והשיחה עם שני אנשים פשוטים בבית קפוא בזמן.
     
    ולגבי הקשרים, אני מניחה שיש דברים מאד גסים שמהווים מעין מכנה משותף אצל אנשים שבוחרים בתפיסה פוליטית כלשהי, סוג מסויים של גמישות או קבעון מחשבה, של נכונות לקבל דברים מסויימים או של לדחות אותם.
    כמו גם סוג של קשר בין איכותו של סטודנט שעומד בדרישות לקבלת הפרס לבין הסיכוי שיקבלו אותו אחר כן לאוניברסיטה עם תקן.
    דברים לא קשורים שכנראה קשורים ברמה מסויימת בקשרים בלתי נראים.

    אהבתי

  6. קודם כל היה כיף לקרוא. מרתק ומיוחד.  מין סיפור שקשה להמציא…  כואב כמה אנשים נתקעים בארוע טראומטי כשהם אכולי אשמה וחייהם נעצרים כמעט. 

    אהבתי

    1. המציאות מייצרת את הסיפורים הטובים ביותר. ואכן, מוות של אדם קרוב יוצר גלי הדף שמשפיעים על מעגלים רחבים. גם עלי השפיע המוות של החייל-הסטודנט ההוא בדרכים משונות, מסתבר. 

      אהבתי

  7. מעניין. לכאורה קשר בין דברים שאין ביניהם קשר…

    חסרות רק בדיקות הסיגניפיקנטיות הסטטיסטיות של המסקנות שהועלו וכמה הם היוצאים מהכלל.
    ניסיתי לפשפש בזכרוני אם זכורה לי הזמנה לאירוע ארוחת ערב של לחם שחור, גבינה וחביתה וממש לא, מלבד הזמנה לבית זוג אמיד ששקל להעניק תרומה לקתדרה ובמשך למעלה משעתיים (שהיו בשעות ארוחת ערב ) כיבדו אותנו רק בכוס מיץ תפוזים מתרכיז מדולל כל כך, שהזכיר לי המאופתיה.
    הקשר היחיד שמצאתי – אנחנו קיבלנו משקה מדולל ומדולדל ואת ’התרכיז’ קיבלה אוניברסיטה אחרת, לאחר שאנחנו נאלצנו לשמוע ערב שלם את סיפורי חייהם של הזוג במלחמת העולם השניה.

    אהבתי

    1. הדברים שמכריחים אותנו לעשות כדי שהתורמים יזרימו כספים לאוניברסיטה 🙂 ובמקרה שלך אני מבינה שבכלל אוניברסיטה אחרת זכתה, כלומר גם שתית את המיץ ההומאופתי המדולל וגם גירשו אותך מן העיר 🙂
      JRB שבעלה גם הוא מדען בתחומים המדויקים מספרת פה בתגובות על אתר שמצביע על קשרים הזויים. יש חוקרים שהרימו את הכפפה. 

      אהבתי

      1. אני לא מכיר אתר כזה אבל כתב עת מדעי שבו מפרסמים תוצאות ניסויים שאי אפשר לחזור עליהם. בהזדמנות אכתוב על כך וכיצד מה שמתפרסם שם עשוי להיות מועיל.

        אהבתי

  8. בעניין הקשר האקדמי אינני יודעת,  אבל בעניין הספר שסיפרת עליו נראה לי שאפשר למצוא קשרים.  נראה לי שמדובר בין היתר באופנות חשיבה.  יש מחשבות אופנתיות יותר ופחות,  והאופנה נקבעת בהתאם לתקופה ולחוג (החברתי וכו’) שאליו משתייכים. להאמין שבני אדם הורסים את כדור הארץ ואת האקלים שבו, ושלפלסטינים מגיעה מדינה ושישראל אשמה בכך שאין להם, הולך טוב ביחד,  נראה לי.  אגב,  יש מצב ששתי האמונות הנ"ל גם נכונות  –  אלא שלרוב האנשים אין כלים כדי לשפוט זאת,  והם מאמינים בזה כי כך ראוי בעיניהם לעשות.

    אהבתי

    1. אני מסכימה לגמרי שמדובר באפנות חשיבה, ובחלק מאמונות שמגדירות קבוצה (אנחנו האנשים שחושבים ש… זה נכון גם בארץ כמובן), וגם שזה דבר שהוא כנראה מאוד תלוי מקום וזמן. נושאים כמו הזכות לשאת נשק או סוגיית ההפלות שהם כל כך עקרוניים בחברה האמריקאית ומפלגים אותה בצורה מובהקת אינם עולים בכלל על סדר היום בארצות אחרות. אני מבינה גם שהמציאות מעידה (על פי טננבום) שהאמונה שבני אדם הורסים את האקלים ולהיות פרו-פלסטינים ואנטי ישראליים הולכים טוב ביחד. השאלה שעדיין לא נתבררה לי גם כעת היא למה.  

      אהבתי

      1. כי אמונה בשני הדברים האלה עשויה להעיד על המאמינים שהם בעלי חשיבה מודרנית,  משכילה, ביקורתית ומפותחת יתר.  שהם לא מאמינים בעיניים עצומות במה שהאמינו פעם (שישראל היא מופלאה),  ושהם לא סומכים על מוקדי השליטה (שמבטיחים להם שהאקלים בסדר).   שמה שחשוב בעיניהם הוא הפרט (הסובל) ולא הרשות (האטומה,  שהתרגלה לדרוש נאמנות ללא סייג).  ועוד כהנה וכהנה.  נדמה לי שגם המושג ’פוליטקלי קורקט’ משתלב כאן יפה.  ושוב, זה לא אומר שהם לא צודקים,  לפחות בחלק מאמונותיהם.  אבל זה לא קשור כל כך לצדק (שעבורו צריך גם להתעמק בסוגייה,  מה שלרוב האנשים אין אפשרות טכנית לעשות) כמו שזה קשור לאופנה.

        אהבתי

        1. מוקדי השלטון בארה"ב בתקופת אובמה היו לגמרי בצד של שינוי האקלים. זה נכון בכלל לגבי הדמוקרטים, וב 2007 אל גור אפילו זכה בפרס נובל לשלום(!) יחד עם הפנל הבין ממשלתי למלחמה נגד התחממות כדור הארץ. אם יש מישהו בארה"ב שהוא אנטי מערכתי אלה דווקא המצביעים של הדונלד שיצאו לאור כי מאסו בפוליטיקה הישנה ובשיתוף הפעולה בין הון שלטון, ואלה לפי כל הסימנים נגד הרעיון ששינוי האקלים הוא פרי מעשי האדם, ואין לי מושג מה הם חושבים על פלסטין ועל ישראל (אם בכלל הם חושבים על זה).  

          אהבתי

          1. זה לא לגמרי מדויק,  כי גם בתקופת אובמה הייתה לרפובליקאים שליטה במוקדי כוח (אני תמיד שוכחת אם זה הסינאט או הקונגרס),  ולכן הם חזרו והכשילו יוזמות שלו בעניינים שונים.

            אהבתי

            1. אולי. השתכנעתי מההסבר של איגי פה למטה שאמונה בכך שהאדם גרם לשינויי מזג האוויר מובילה בהכרח להתערבות בכיוון השני, המונע והמתקן, והמשמעות של זה היא השקעת כספים של הממשל. זה כבר באמת מתאים הרבה יותר לדמוקרטים ולליברלים מאשר לאלה שסבורים ש government is not the solution to the problem; government IS the problem 

              אהבתי

  9. מתי עברנו לצד של הרעים והשמרנים?
    פעם הרי היינו קטנים וצודקים ויפים.
    מזל שהתורם שלך נפטר ולא יודע שאחיו נפל למען מטרה שכיום נחשבת רעה ומקפחת 
    הצילום מדהים! זה צולם בארץ?

    אהבתי

    1. באוניברסיטאות בארה"ב אנחנו כבר הרבה זמן הרעים. עדה חושבת שאולי הם אפילו צודקים, אבל אני תמיד זוכרת שאותם אנשים, אנשי רוח, מדענים חשובים ואנשים חכמים מאוד, היו גם בעד הקומוניזם בזמנו. 
      את הצילום לקחתי מ<a target=_blank href="http://museumeinharod.org.il/%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%94-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9A-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/&quot;>אתר תערוכת הצילום של עליזה אורבך במוזיאון האמנות ’המשכן’ בעין חרוד. אם זו תמונה שלה, כפי שמסתבר מכך שהציבו אותה בדף הכניסה לאתר התערוכה זה צולם בארץ. עמק יזרעאל? מצד שני כשהעכבר נמצא על התמונה באתר עולה כתובית: ’חצר גרוטאות אולף הולאפפל מתווים לחצר’. אני אנסה לברר 

      אהבתי

  10. הצילום מדהים והצלמת מוכרת לי ,אני זוכר את שמה אבל לא מה שצילמה,אני התחברתי לפוסט מהסיפור המדהים של משפחה לא עשירה שתורמת לזכר בנם וזה לא מובן מאליו והביקור שלך אצלם שגם הוא לא מובן מאליו.

    אהבתי

    1. עליזה אורבך נפטרה השנה בגיל צעיר יחסית (56), והיא צלמת מאוד מוכשרת אוטו דידקטית. התערוכה של הצילומים שלה (שחור לבן, בעיקר של אנשים, כך שהתמונה הזו לא לגמרי מייצגת) במשכן האמנות בעין חרוד מעניינת. לא מדהימה, אבל אם אתם בסביבה שווה להכנס. 
      אשר לפרס ונסיבותיו: הרבה אנשים תורמים מלגות לזכר קרוביהם שנפטרו. נתקלתי בכל מיני תנאים לפרסים שונים, חלקם מאוד מוזרים, אבל תנאי כזה שכורך את קבלת הפרס במפגש אישי ובהזמנה לארוחת ערב אצל המשפחה מאוד חריג. יחידי ככל הידוע לי. הביקור שלי אצלם התחיל מכורח (רציתי את הפרס), אבל נגמר בהערכה אחרת לגמרי. 

      אהבתי

  11. על פניו, הקשר בין קבלת הפרס ומשרת מחקר הרבה פחות עלום מהקשר שבין (בואו נדייק) האמונה שבני אדם גורמים להליך של התחממות גלובלית והתמיכה בצד הערבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני. באשר לפרס, מתקבל על הדעת שמי שזוכה בפרס הוא סטודנט טוב ואמביציוזי, כזה שנמצא ב"קבוצת סיכון" להמשיך הלאה באקדמיה. כמובן שזה סטטיסטי ולא מחייב ברמה האינדיווידואלית (כמו במקרה שלי, למשל), אבל הקשר קיים.
    לקורולציה שבין מקדמיי תיאוריית ההתחממות הגלובלית ותומכי פלסטין נחשפתי דווקא מהצד ההפוך. לפני כמה שנים התחלתי להתעניין מאוד בתנועה האוונג’ליסטית בארה"ב ובתמיכה שלה בישראל. הטריד אותי שתומכי ישראל הנאמנים ביותר הינם פנאטיים דתיים שאין לי איתם דבר במשותף. אחר כך נזכרתי שגם השונאים הגדולים ביותר שלנו הם פנאטיים דתיים, והבנתי שעדיף שגם לנו כדאי להחזיק כמה בפינה שלנו. בכל מקרה, ראיתי (נפלאות היוטיוב) איך בקבוצת לימוד של ימי ראשון מלמדים את הילדים: א. למה ישראל היא הארץ המובטחת, ולמה צריך להגן על זכות היהודים לשבת שם (עד ליום הגאולה, ואז דווקא יקרו לנו דברים לא נעימים), ו-ב. למה הטענה שבני אדם גורמים להתחממות גלובלית היא שקר.

    אהבתי

    1. אבל גם במקרה הזה, יש סיבה למה השמרנים בגדול טוענים שאין התחממות גלובלית (או, שאם קיימת התחממות גלובלית, מדובר בהליך שלבני אדם יש השפעה זניחה בלבד לגביו) ולמה הליברלים טוענים שיש. בגדול, אם יש התחממות גלובלית, צריך שהממשלה תאכוף חוקים ותקנות כדי להקטין את מה שזה לא יהיה שצריך להקטין כדי למנוע את ההתחממות – כלומר, ממשלה פדרלית שמתערבת בניהול המדינות ופוגעת באוטונומיות של היצרן המקומי. זה כמובן הולך נגד כל מה שהשמרים מאמינים בו, ויחד עם מה שהליברלים מאמינים בו. ומכיוון שלכל צד יש מה להרוויח או להפסיד, כל צד קובע לעצמו מהן העובדות.

      עכשיו נשאלת השאלה למה השמרנים הם בגדול בעד ישראל בעוד שהליברלים הם, איך נאמר זאת, פחות פרו-ישראלים. טוב, זה דיי ברור, אני חושב. התנועה הליברלית של העשורים האחרונים מקדמת תפיסה של ’החלשת החזק’, והשמרנים דוגלים ב’אלוהים החליט שצד מסויים הוא חזק מסיבה טובה, שבמקרה ידועה רק לו’.

      והנה, התרנו את הפלונטר.

      אהבתי

          1. הבנת השפה זה רק חלק קטן של העניין. העיקר זה הבנת המנטליות וההתנהגות שזרה לנו כל כך. הבנתי את זה כשלימדתי בארה"ב קורס למבוגרים. הייתי אומרת משהו שבעיני היה מצחיק, ואף אחד לא חייך. ולהיפך: משפט אחר סתמי לגמרי בעיני היה מעורר פרץ צחוק בלתי צפוי. חוש ההומור הוא המבחן האמיתי בעיני להבנה תרבותית. מה נחשב מצחיק כל כך תלוי מקום ותקופה. 

            אהבתי

  12. אהבתי כל כך את הקשר בין כל הדברים שלכאורה אין ביניהם קשר בפוסט הזה 
    אהבתי גם את תשובתו המנומקת והמפורטת של איגנציוס כאן בתגובות. אבל בעיקר התפעלתי מהתנאי לקבל הפרס ההוא, והקשר העלום למשרה מובטחת באקדמיה…..ואת העובדה שהזמנה ל"ארוחת ערב" התבררה כשמשהו אחר לגמרי ממה שדמיינתי לעצמי (מה שקורה אצלנו למשל כאשר אנחנו מזמינים לארוחת ערב). מקסים! 

    אהבתי

    1. כן, גם אני אוהבת את התשובה של איגי, היא משכנעת והגיונית. כל הערב ההוא זכור לי כמו סצינה שבוימה ביד נעלמה, שאת סופה גיליתי רק כעבור שנים כשאכן קיבלתי את התקן והנבואה התגשמה. יש דברים מופלאים בעולם, והם עשויים מחומרים בלתי צפויים: סלון מיושן של שנות החמישים וצלחות פלסטיק, ואח כואב שהנציח את זכר אחיו שנפל. 

      אהבתי

  13. לגבי החלק הראשון – זה דווקא דיי ברור. אנשים מגבשים את דעותיהם על פי קבוצות זיקה. קודם כל אני ליכודניק (או מרצ’ניק או מה שלא יהיה) ומתוך כך אני מאמץ את סט העמדות הקשורות גם לסגנון לבוש, העדפות מוזיקליות ואופן דיבור. ככה זה, אף אחד לא חף מזה.
    לגבי החלק השני – תלוי מה בחן הפרס הזה ומי בתחום שאת עוסקת בו הולך לאקדמיה ומה אופי השוק בתחום הזה. יש תחומים כמו הסטוריה, סוציולוגיה וכו’ שמי שמצטיין בהם ילך באופן טבעי לאקדמיה ויש תחומים שמי שמצטיין בהם ילך דווקא לסטארט אפים, למשל…
    בכל מקרה, סיפור יפה עם המון נכחות. הזכיר לי כל מיני דירות שביקרתי בהן פעם כשעבדתי בסקרים. זה מאוד מוזר לחדור ככה פתאום אל המעגל האנטימי של מישהו.

    אהבתי

    1. מסכימה שדעות פוליטיות (וסוגית ההתחממות הגלובלית היא סוג של דעה פוליטית, וודאי שהיחס לישראל ולפלסטין היא כזו) הן חלק מן הצבע של קבוצת הזהות של כל אדם. זו הסיבה שכשאדם משנה את זהותו למשל חוזר בשאלה או בתשובה, גם ההצבעה שלו בקלפי משתנה בהתאם. התמיהה הגדולה שלי היתה למה הליברלים חושבים כך בשני הנושאים הללו. איגי פה בתשובות שכנע אותי, בשני המקרים. 
      לגבי הפרס זה לא כל כך פשוט. הרבה פרסים ניתנים לתלמידים מצטיינים בתחום שלי, בכל מיני שלבים של הלימודים. אף אחד מהם לא הפך לסוג של קמע כזה, שבפועל מבטיח את העתיד האקדמאי של הזוכה, מנבא אותו, כבר בשנה ב’. 
      אשר ךביקור בבתים של אנשים זרים: סך הכל אנחנו בדרך כלל לא עושים את זה. ברגיל אנחנו מכירים את הפנים של אולי עשרים דירות ובתים. הרשמים שלך מתקופת הסקרים אכן מעוררים סקרנות. 

      אהבתי

  14. אולי יש קשר כלשהו בין הצטיינות בשלב מוקדם בקריירה האוניברסיטאית ובין קבלת תקן, ואולי יש קשר כלשהו בין שמרנות ובין חוסר רצון להכיר בצורך לשמר את כדור הארץ, אבל העיקר שכל זה הביא פוסט כל כך מכמיר לב, ועדין, ועצוב, ומרגיש בודד כמו התיבה הסגורה והסתומה הזו במרחב השדות ..

    אהבתי

    1. הקשרים הסמויים מן העין הם המעניינים מכולם. כך גם אני הרגשתי כשראיתי את התמונה הזו עם התיבה-בית הסתומה הנישאת על גבי עמוד בין השדות. 

      אהבתי

  15.  הצילום שהוספת כל כך מתאים לסיפור המרגש מאוד ( לא יודעת מדוע בחרת בו ואם יש קשר לכתוב)
    דמיינתי את הארוחה בביתו של האח
    סיפור כואב…

    אהבתי

    1. בחרתי בו כי, כרגיל, התחושות שהוא עורר בי התאימו לי לסיפור. עניין סובייקטיבי לגמרי, אבל אולי גם באחרים עלו תחושות דומות למראהו. 
      קטיעה בתחילת חיים תמיד כואבת. מה שהפתיע אותי אז (ולא מפתיע אותי היום) היה כמה זה לא עובר. איך זה ממשיך לכאוב ככה, בכאב פועם, גם עשרות שנים אחרי. 

      אהבתי

      1. ישנם דברים שנשארים כנראה בלבנו לנצח , במיוחד (אולי)  הכואבים
        והתמונה , השובך הזה
        העומד לו בדד
        מעביר תחושה של עצבות ( כך אני חשה…)

        אהבתי

  16. למרות שהאיש כבר עבר מן העולם, זכר אחיו גם אחרי שהוא עצמו נפטר ממשיך להתקיים, מה שמוכיח שהתנאי היה הערובה הנכונה למימוש החלום שלו.
    אפילו שאינך בת משפחה, את זוכרת את המפגש ומשתפת אותנו בו וכך ממשיך להתקיים זכרו בקרבך ובקרב  כל מי שזכה בפרס.
    נגע ללבי הארוח הצנוע בצלחות הפלסטיק הכחולות, היעדר ניסיון להרשים או לשנות את הרגלי החיים שלהם גם כשהיה ברור להם שיתכן ואינם עומדים בציפיות שבו את לבי.
    התמונה עוררה בי דכדוך קל כי היא הזכירה לי משהו אבוד. (אולי ילדות)
    יתכן שבגלל שהצילום הוא בשחור לבן, ויתכן שהנוף הפראי והבראשיתי  

    אהבתי

  17. כמעט ויכולתי להרגיש מבעד לטקסט את האווירה בדירה הישנה של הזוג המבוגר. ארוחת הערב הצנועה בכלי פלסטיק פשוטים יוצר איזשהו ניגוד מעניין בעיני לווידוי של הזוג לגבי הקושי של הזוג להעניק פרס בכל שנה, כאילו הם אומרים במעשיהם שהם מעדיפים את המזון וכלי השולחן הפשוטים ובלבד שהכסף ילך להנצחת האח. 

    אהבתי

    1. כן, זה היה בדיוק ככה: הדרך שלהם להנציח את האח עברה דרך תנאי החיים הצנועים עד ספרטניים, הסלון המיושן והצלחות של פעם עם האוכל הפשוט כדי לארח את הזוכים המאושרים בפרס ולספר להם על האיש. 

      אהבתי

  18. קראתי לא מזמן מחקר במדעי המוח שאחד הממצאים בו היה שלאנשים בעלי מוח שהאזור בו שמקושר לסלידה ולגועל היה מפותח יותר הייתה נטייה גבוהה יותר להיות רפובליקנים. ההסבר היה שהמוח שלהם מגיב ביותר רתיעה לדברים חדשים ולא מוכרים (מכאן השמרנות). אני מניח שאפשר לקשר את זה לרתיעה מתיאוריה שגורסת שצריך לשנות את אורח החיים הנוח והמוכר כדי להגן על הסביבה, או לרתיעה מקבוצה אתנית שונה ממך שמעוניינת בריבונות.
    אני אציין שזה היה מחקר בודד. אני לא יודע עד כמה הוא מבוסס ביחס להשקפות אחרות בנושא במדעי המוח כיום.

    אהבתי

    1. הנה למדתי משהו חדש, שיש אזור ייעודי במוח לסלידה ולגועל. אני בכל זאת חושבת שזה לא רק גנטי ביולוגי, אלא חברתי וזהותי – ויעידו אנשים שחצו את הקווים (אלא אם כן נגיד שמלכתחילה הם היו במחנה הלא נכון מבחינת המוח שלהם, והחצייה היא התיקון). אני לא חושבת שהבנתי למה התכוונת במשפט ’רתיעה מקבוצה אתנית שונה ממך שמעוניינת בריבונות’ – כי בעניין פלשתין המאבק בעיני האמריקאי הוא בין שתי קבוצות שונות ממך אתנית – ישראלים ופלשתינאים. אולי זה בכל זאת קשור לשמרנות ושמירה על הקיים. 
      מדעי המוח זה תחום מדליק לגמרי, והיות שאני לא מבינה בו כלום אפשר ל’מכור’ לי כמעט כל דבר בו. 

      אהבתי

  19. מאוד נוגע ללב הסיפור על התורם ואחיו והארוחה בביתם. מאוד שונה מתורמים אופייניים. שני הלא קשורים שסיפרת עליהם נראים לי מאוד קשורים, אינטואיטיבית. במיוחד שסיפרת שהם לא תורמים כל שנה. תלמיד מצטיין בין כמה מחזורים, מין הסתם יש לו סיכוי להגיע לתקן, אם רק ירצה… 🙂

    וההסבר של איגניציוס למעלה נשמע מתאים לקשר השני. קראתי שכתבת שלא אוהבים אותנו באוניברסיטאות בארה"ב, ואגיד לך עוד לא קשור שאני מאמינה בו – מדעי הטבע פחות עויינים לישראל ממדעי הרוח והחברה. גם באוניברסיטה שלי זה ככה. 🙂

    היה לי ממש כיף. 

    אהבתי

    1. ואני עוצמת עיניים ורואה עובר טרפזי קטן מרחף בתנועות מלכותיות בחלל נוזלי . 
      אני תוהה אם אחרים שזכו בפרס חוו את מה שאני (והקולגה שלי) חווינו, או שעבורם הערב הזה עבר בלי להשאיר חותם. נדמה לי שהפרס הוגדר כפרס שנה ב’, כך שגם אם לא ניתן כל שנה המאגר ממנו נבחרו הזוכים נשאר בני אותו מחזור. בכל מקרה זה נכון שכל מי שקיבל תקן ודאי זכה בפרסים לא מעטים לאורך הדרך. רק שכאן זה ההיפך: כל מי שזכה בפרס הזה קיבל תקן. והדרך שבה האיש הציג את הרשימה בפני – שמות כל הזוכים ולצדם הוא ציין גם את המקום שבו הם נמצאים, כלומר, הוא עקב אחרינו – היתה מאוד חריגה. יכול להיות גם שהוא ביקש לתת משמעות גדולה יותר לתרומה שלהם לזכר האח. ראיתי את הדף של הנופל ברשימות ’יזכור’ ברשת, ושם נאמר מפורשות שהמשפחה תרמה מילגה לתלמיד מצטיין באחד המקצועות שלמד. אני לא זוכרת ציון דומה כזה אצל נופלים אחרים (אבל מודה שלא עשיתי בדיקה מקיפה כדי לקבוע עד כמה זה חריג). 

      אהבתי

      1. נראה לי שהוא הצליח. לא זוכרת שום דבר דומה לזה בפרסים שקיבלתי, התורם והאדם שלשמו התרומה נשארים בדרך כלל שמות עלומים, שורה בקורות החיים. סכום בבנק. כאן הוא הצליח ליצר זכרון שונה לגמרי. הוא בהחלט הצליח.

        אהבתי

  20. אני לא בטוחה שאני יודעת איך להגיב על הפוסט הזה.
    יש כל כך הרבה זויות להסתכל על המציאות שאין זוית שאינה נכונה, וכולן נכונות בו זמנית ודרך זויות מסוימות נראים קשרים מסוימים וכן אני בהחלט חושבת שהכל קשור. לפעמים אני אפילו רואה את הקשר בבירור. אומרים שנסתרות הן דרכי האל, אני חושבת כי אנחנו לא רואים את התמונה הכללית, אבל לפעמים כן רואים משהו. ובהחלט שמשק כנפיים של פרפרמחולל רעידת האדמה בחצי הכדור האחר.
    כמעט אפשר להריח את הריח של הדירה הזו, וזה מעלה סיפור אצלי…
    שבוע מבורך מניפונת יקרה.

    אהבתי

    1. מקווה שהעלה אצלך סיפור טוב. פעמים רבות הקשרים אישיים, לא אובייקטיבים. כאן במקרה הראשון יש משהו תמוה, לא מובן לכאורה, וצריך לרדת מתחת לרובד האובביאוס כדי לנסות להבין את זה, ובמקרה השני לעשות פוווו כדי להעיף את אבק השנים ואת אבק הפיות שמתחתם מסתתר הסוד. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s