* מתוך השיר 'אני המזרחית' של עדי קיסר
לפני הנסיעה לחו"ל הנכדה הגדולה שלי, בת ארבע וחצי-עוד מעט חמש, לוקחת אותי לשיחה. תראי, היא אומרת לי. אני יודעת שתקני לנו בגדים ושמלות יפות. אבל אני רוצה לבקש ממך משהו. אין לנו בכלל בובות ברבי. אז אם תראי בובת ברבי ממש יפה, אולי תוכלי לקנות לי ולאחותי?
הבקשה שלה מעוררת בי המון הדים, זכרונות ומחשבות. כשהייתי ילדה היו רק
ליחידות סגולה ברביות מופלאות. הבובות-האלות האלה, עם ידיים ורגליים ארוכות
שאפשר להניע אותן, ובעיקר השיער הזהוב כמו-האמיתי, שאפשר לשחק בו ולסרק אותו, היו
נדירות, רכושן הבלעדי של מי שהתמזל מזלן והיו להן קרובי משפחה באמריקה הגדולה
והעשירה. באותן שנים היה מדף הצעצועים שלנו מורכב ממשחק קופסה 'ריכוז' אחד, מונופול לעניים ישראלים שההורים שלי קנו כמתנת אפיקומן לכל 4 הילדים, קופסת גולות שהצטברו
לאורך השנים וקוביות עץ שהיו גם סוג של פאזל שקיבלנו מדודה אסתר שהיתה בעלת חנות
בגדים באלנבי ותמיד הצטיירה לי כמו מלכה מרוחקת רבת חסד ומעוררת הערצה. אם סידרת
את הקוביות בקופסה האדומה שלהן נכון התגלתה תמונה של הנזל וגרטל הולכים בשביל לבית
הממתקים של המכשפה, ואז יכולת גם לסובב אותן שורה שורה ולראות את היפהפיה הנרדמת בטירה ששיחי ורדים פרועים כיסו אותה, ובסיבוב קוביות נוסף את כיפה אדומה פוגשת את הזאב המפחיד ביער, והמבט על פניה של הילדה מתחת לכיפה האדומה תמים וקורבני ומעורר חרדה. היו לי דרכים משלי ליצור משחקים, והייתי מכנה כל גולה בשם (תמיד הן היו לוסי או ג'ולי או
סוזי, שמות שנדמו לי אז אקזוטיים וזרים) ומכינה להן מחברות קטנות שאותן הן לקחו ל'בית
הספר'. יום אחד מצאתי בשלולית ליד המכולת ראש של בובה. לקחתי אותו הביתה ורחצתי
אותו ולא התאכזבתי: זה היה ראש של בובת ברבי, כולל הכל: עיניים כחולות, שיער
בלונדיני ארוך ורך. בלי תעודת הוראה ראש הברבי הפך למורה לחיים בבית הספר של
הגולות.
כשהבת שלי נולדה מילאתי חסכים והיה לה אוסף מרהיב של בובות ברבי, לא
רק בלונדיניות אבל בעיקר, כולל בגדים לכל עת וחפץ, וציוד מסוגים שונים. בימים ההם
הברבית היתה עדיין קודם כל סמל מין ויופי בלתי מושג והיו לה מראה ומסרק ומטבח
מדוגם, אבל הבלונדינית הרזה עם הגפיים הארוכים מדי גם הגיעה להישגים מרשימים
בתחומים שפעם היו נחלת המין הגברי בלבד: ברבי עושה כושר, ברבי רופאה, ברבי אשת
עסקים. הבת שלי היתה יצירתית בדרך שלה במשחקי הברבי: היא היתה קושרת חבל לרגל של
הבובה ומעיפה אותה מן החלון. 'ברבי באנג'י' היא היתה קוראת לזה. את אוסף הברביות
המרשים שלה תרמנו לבת של חברים שצמחה להיות טייסת לתפארת מדינת ישראל.
באמריקה אני מתגלגלת למרכז קניות ג'נרי, ומוצאת בו חנות דיסני. הימים
ימי טרום חג ההודיה, והחנויות מקושטות ומתכוננות לעונת החגים ובמיוחד לחג הצריכה
המרכזי, קריסמס. על מדף הבובות אני מוצאת את כל הגיבורות הצפויות: אורורה היפהפיה
הנרדמת ובת הים הקטנה, סינדרלה ובל, וצמד האחיות הבלתי נלאות אלזה ואנה מממלכת
הקרח. כל אחת מהן בתוך קופסה שקופה משלה, עם בגד מפואר ושיער ארוך וחלק. אני
בבעיה. אין אף בובה מתולתלת כמו הנכדות (בינתיים אני מגלה שמרידה, הנסיכה הסקוטית,
היא מתולתלת. האם זה מקרי שזה סיפור שאיש אינו מכיר ובהתאם גם אין בובה שלה על
המדף?). אני נזכרת ביצירת אמנות של יוצרת שחורה שדיברה על העובדה שכל הבובות שאיתן
שיחקה בילדותה היו לבנות. אני יודעת כמה זה קשה לגדול עם שיער מתולתל בחברה שמקדשת
שיער חלק וארוך כסמל יופי.
אבל אני קשובה לנכדה. הילדות היום גם ככה מותקפות על ידי מסרים גלויים
וסמויים בסמלים הפומביים שהחברה מציגה להן, ואנחנו מחנכים את הילדים להתמודד
ולהבחין בין מציאות ובין דמיון שיוצר דימויים בלתי אפשריים בסטודיו ובעזרת
הפוטושופ. בשנים האחרונות דיסני התאימה את עצמה לערכים התרבותיים המתחלפים עם התאמת מוטיב הנסיכה הפאסיבית שעוברת תמורה ממצוקה לעושר ואושר בזכות התאהבות של הנסיך בדמותה התמימה והטהורה, לדמויות קצת יותר מורכבות ותלת מימדיות ובעיקר אקטיביות
יותר. גם השליטה של הבלונדינית האולטימטיבית במנעד הצבעים של הבובות קצת נסדקה,
וכיום כבר יש בין הבובות גם בודדות כהות כמו פוקהונטס או יסמין, מולאן הסינית ואפילו נסיכה שחומה יש, אם כי גם מקומה נפקד ממדף הבובות. כשאני חוזרת הביתה כל אחת מהנכדות מקבלת בעיניים גדולות בובה, את רפונזל (אם כבר שיער ארוך אז עד הסוף) ויסמין.
מזג האוויר היבש פותח את התלתלים הגדולים של נכדה2, והשיער שלה שוכב שטוח על המצח. כשהאח הצעיר שלה קורא בקול 'בובה!', היא מתקנת אותו: לא בובה, ברבי, מחזיקה אותה מול הרוח, וצוחקת בקול כשהשיער של יסמין מתבדר בו. אני מקווה ששתי הנכדות המתולתלות שלי תוכלנה להינות מסירוק השיער הארוך של הבובות וקליעת צמות ממנו, ובכל זאת להבין שהשיער שלהן יפה להפליא בדרכו המתולתלת המקסימה. אולי אני צריכה פחות לדאוג לצבע של הבובות ולאופי השיער ולחשוב על דגם הרזון האנורקטי של הבובות שאותו בינתיים איש עוד לא הצליח לערער.
Diego Rivera, Delfina Flores, 1927
כמו מניפה 
את יודעת למה אין על המדף נסיכות אקזוטיות שחומות עור? כי הן אזלו. יש להן ביקוש.
לי היתה בובה מגומי שהיה לה פתח בפה ודאגתי שיהיה גם פתח למטה, כדי שתתרוקן. לא היו לנו ברביות ולא ידעתי על קיומן. לבתי לעומת זאת קניתי המון ברביות ושמרתי לה אותן כולל את ארון הבגדים והתלבושות המסוגננות ונכדותיי משחקות בהן כיום.
כמובן שמתווספות ברביות חדשות ומתברר שלא נס ליחן. אם להשוות את העכשויות עם אלה מהעבר, הן עלו במשקל. פחות אנורקטיות.
בתי אפילו עשתה עבודה על הברבי וחקרה עליה בזמן שהאינטרנט עדיין היה בחיתוליו אבל בכל זאת מצאה אינפורמציה שהיתה יכולה לשמש לה בעבודה שגרמה לה לסיפוק רב.
העיקר שהנכדות שלך שמחות.
אהבתיאהבתי
ממשחקי הילדים שמרנו ארגז גדול של פליימוביל שמכיל בעיקר חיילים ממלחמת האזרחים האמריקאית (נדמה לי שרכשנו סט גדול כזה כשחיינו בארה"ב), וארגז בגודל דומה של לגו. לא חשבתי לשמור על הברביות, ושמחתי כשיכולנו לתת אותן לבת של החברים. אני מסכימה עם השורה התחתונה, ומקווה שבאמת זו לא מתנה שתפגע בדימוי העצמי שלהן. נדמה לי שאפשר להסתדר עם זה.
אהבתיאהבתי
זה לקח הרבה זמן אבל סוף סוף הבינו איזה נזקים עושות הבובות הלא מציאותיות האלה.
בילדותי הן לא היו קיימות אבל הבת שלי גדלה עליהן
אהבתיאהבתי
אני חושבת שזה חלק מהחיים, ולא פחות נזק נגרם מצפייה בתוכניות טלוויזיה ובפרסומות. ההתקפה על הדימוי העצמי באה מכל הכיוונים, ואם פעם טרום עידן התקשורת ההמונית האישה הכי יפה בסביבה היתה בת השכן בכפר, היום הדימויים שהמדיה דוחפת הן של האישה הכי יפה בעולם פלוס פוטושופ, ולהן את צריכה להשוות את עצמך. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא חינוך, וזה בטח לא קל.
אהבתיאהבתי
כתבתי תגובה ארוכה ונראה שהיא אבדה במשלוח. בקיצור- תאורי הילדות שלך כמעט תואמים את זה של אחותי ושלי.אכן כל אוסף הברביות של הבת בבית בובות בארבי היו כולן ’אנורקסיות’.
אהבתיאהבתי
כן, נדמה לי שזה היה נכון בדור שלנו לכל רוחב הפס. אני שומעת משלי למעלה שהיום הפרופורציות קצת פחות אנורקטיות. הן עדיין רזות בצורה לא אנושית, ואולי כדאי ללחוץ עוד כדי שהדגמים יהיו עוד יותר אנושיים ולא חייזריים.
אהבתיאהבתי
כיף לנכדות שהן יכולות עכשיו לסרק את השיער הארוך של הבובות וליהנות מהן. נראה לי שאפשר להירגע מהחשש שמא זה לא חינוכי. לפחות אצל הקטנה שלי הגיע יום שבו היא הודיעה שהיא לא רוצה אותן וזהו, אני לא רואה שהן השפיעו עליה הרבה.
הציור נוגע ללב. וגם הבקשה של הנכדה, שנוסחה כך שאי אפשר לדעתי לעמוד בפניה.
אהבתיאהבתי
הן שיחקו כל יפה בבובות בסוף השבוע, ממחיזות איתן סצינות שלמות, מנפישות אותן עם קולות אחרים. זה היה מרתק לראות. אני מקווה שכשם שלא השפיעו עלי או על הבת כך גם לא יגרמו נזקים לנכדות. אלא שזה בעייתי לגדול בסביבה שבה כל אייקוני היופי שונים ממך. הנכדה הגדולה שלי למשל מעריצה את הזמרת ’קרולינה’, ואני חושבת שזה בעיקר בזכות השיער שלה, כדור מתולתל ומקסים.
ואכן לא עמדתי בפני הבקשה 🙂
אהבתיאהבתי
כמה יפה הבובה המקסיקנית!
בילדותי קנאתי באחותי בעלת השיער המתולתל שהיה אז איני…
הנכדה שלי אוספת עכשיו בובות של בעלי חיים בעלי עיניים ענקיות כמו המנגה היפני. הן מקסימות ואני קונה לה עוד ועוד מהן.
אהבתיאהבתי
יש לה אוסף? זה הכי כיף. תמיד את יודעת מה לקנות מתנה, ואת יודעת שאי אפשר לפספס. גם בחנות של דיסני יש טרנד כזה של בובות עם ראש גדול פי 4 ועיניים גדולות. אבל הבקשה של הנכדה היתה מאוד ברורה 🙂
אהבתיאהבתי
אוי כמה הנושא הזה מוציא ממני את כל הקוצים שלי. אני כל כך כל כך לא יודעת איך להתמודד עם כל נושא הברביות, החינוך והמודלינג לצעירות, אני כל כך מודעת לשינוי וגם לרגרסיות שיש בנושא, ואני ממש ממש לא יודעת מה נכון ומה אפשרי לעשות.
אהבתיאהבתי
מוציא את הקוצים יכול להתפרש בשתי דרכים מנוגדות: כמגננה, כמו קיפוד שמסתמרר, או להיפך, כשנשארת רק האליה בלי הקוץ. אבל אני מבינה לגמרי את מה שאת אומרת. זו באמת הדילמה של הדור שלנו. לפני שקניתי את הבובות התייעצתי עם הבת, וראיתי שאצלה יש מצד אחד מודעות מאוד גבוהה לנושא, ומצד שני זה גם לא הפך אצלה לעיקרון בל יעבור. אני אוהבת את הגישה שלה לעניין.
אהבתיאהבתי
אני מודה שלא היה לי עניין כילד בבובות וממילא כשהייתי ילד לא היו לא בארבי ולא קן. אבל אני גם לא זוכר אם הבת שלי שיחקה בבובות ואם היה לה עניין כזה או אחר עם בובות של מפורסמות ,מה שכן ,אהבתי את הנסיון שלך לחשוב יותר פוליטית באשר למתנות וגם לגבי דימוי גוף וכו’.
אני מעולם לא התעסקתי בזה ,אולי צריך לברר עם זוגתי 🙂
אהבתיאהבתי
כל המודעות שלנו השתנתה. כשהיינו ילדים וגם מבוגרים צעירים היינו הרבה פחות מודעים למניפולציות של הדימויים הללו עלינו, וגם האמנו שהמורים (כמעט) תמיד צודקים וביום העצמאות היינו תולים את תמונת ראש הממשלה והנשיא . טוב, אני כבר לא עשיתי את זה אף פעם. משהו בתמימות הנאיבית הזו נסדק, וטוב שכך.
אהבתיאהבתי
היי ברוכה השבה
החזרת אותי בבת -אחת לגיל שמונה -נולדה לי סקיפר-ברבי נערה -שקנו לי ליום ההולדת וזה אכן היה נדיר רק אחרי שנים הבנתי שלא לכולן יש . עולמן המושלם של הברביות היה חלק מעיצוב תפיסת ה"איך צריך להראות העולם המושלם "שלי.
הבת שלי לא אהבה בכלל לשחק איתן -כשקניתי לה היא הייתה משתעממת מהן .בקיצור יש בארון שקית מלאה בברביות מדוגמות שמחכות לגואל או גואלת (אם לא תהיה ברירה זו תהיה אני )
שבוע טוב
אהבתיאהבתי
שבתי אל הקור היבש, השריפות ואווירת הכמעט מלחמה 🙂
אכן, זה היה מאוד נדיר אז. לגבי השקית שיש לך: תשמרי. הנכדות שלך ישמחו לשחק איתן, ודאי איתך . הזכרת לי שקניתי לנכדות שלי בית בובות של פליימוביל, עם סט אוכל ותמונות קטנות ואמבטיה וברז ועוד פרטי פרטים, ואני והבת שלי ישבנו על הרצפה ושיחקנו בבית, והנכדות עוד היו קטנות מדי כדי להבין מה בדיוק עושים עם זה :))
אהבתיאהבתי
הבובות בהחלט מציגות דימוי גוף נערץ ובעייתי, אבל לא בטוחה שהן ממש גורמות לו. הרי דווקא בובות שייכות לממלכת הדמיון, הן בכל מהותן משהו שאינן משתייך למציאות או קובע אותה וקשה לי להאמין שילדות מצפות שהמציאות תותאם לבובותיהן או להפך.
לאחיינית שלי יש שיער מתולתל וסבוך, והבובה האהובה עליה (שזכתה לשם "עמית") היא בובת סמרטוטים כזו, עם שיער צמר ארוך וצהוב שאפשר "לסרק" ולקלוע בצמות ולפרק. אמה כלכך דאגה שההתעסקות של הילדה עם השיער של הבובה נובעת מאילו רגשי נחיתות שלה עם עצמה ותלתליה, אבל קשה לי להאמין שזה כך. יש גיל שעוד מוקדם מדי לפתח בו רגשי נחיתות בנוגע לאופנות, וכל הילדות כולן אוהבות, כחלק מהמשחק בבובות, להלביש ולסרק. (לכן אולי השיער של מרבית הבובות חלק)
מאוד כיף כשיודעים מה רוצים, ויודעים לבקש. ומאוד כיף גם למלא משאלות 🙂
אהבתיאהבתי
זו בדיוק הסיבה שקראתי לגולות שלי בשמות ’אקזוטיים’ כמו לינדה וסוזי, כי משחקים לוקחים אותך לממלכת הדמיון וכמה שיותר רחוק ושונה כך יותר עדיף. ואני מסכימה גם שהמשחק בשיער חלק מאפשר הרבה יותר מרחב: צמות, קוקו גבוה, קוקו נמוך, קוקו שקר, קוקיות. עם שיער מתולתל אפשר לשחק בעיקר כשהוא רטוב, כפי שהבת שלי גילתה (היא בעלת שיער חלק וארוך) ולמדה להכין לנכדות גלייז לשיער מג’ל תוצרת בית שהיא רקחה מזרעי פשתן. כל זה כמובן לא רלוונטי לשיער של בובות. נזכרתי בפרק בסידרה החדשה של ’this is us’ שבו האמא הלבנה המאמצת לומדת מאישה שחורה שהילד השחור שלה זקוק לספר שמכיר את התכונות של שיער שחור, אחרת ימשיך להיות לו גירוד אדום ומעצבן בעורף.
וכן. זה הכי כיף כשיודעים לבקש. גם למבקש וגם למקבל, והנכדה הזו בעלת יכולות שכנוע יוצאות דופן 🙂
אהבתיאהבתי
לי לא היו בארביות בילדותי. לאחותי שצעירה ממני כמעט בעשור היתה בארבי אחת. אז לא ידעו שצריך יותר מבובה אחת. לבת שלי כבר היו כמה. גם אחותי וגם בתי מעולם לא רצו להיות בארביות, בדיוק כמו שהבן שלי אף פעם לא רצה להיות איש לגו 🙂
היום יש את הבארביות האנושיות האלו, אבל אני חושבת שאלו נשים שלא מבינות את ההבדל בין צעצועים לבין מציאות.
אהבתיאהבתי
כן, אני מניחה שהברביות האנושיות הללו נותנות ביטוי לשריטה עמוקה אחרת לגמרי שאם לא היתה מוצאת ביטוי בצורה כזו, היתה מתגלמת בצורה אחרת, לא פחות מלחיצה. אהבתי את ההשוואה ללגו 🙂
אהבתיאהבתי
לא אוהב את עדי קיסר.
לגבי הברביות- לדעתי, הבעיה היא לא ברזון הקיצוני כפי שהוא מוצג בבובות ברבי. גם גיבורים גבריים הם שריריים, גבוהים ושופעי שיער ובכל זאת את לא רואה גברים מתאבדים בגלל חוסר היכולת שלהם לקבל את הקרחת והכרס.
אהבתיאהבתי
אני לא מכירה את עדי קיסר כך שלא יכולה לומר אם אני אוהבת אותה או לא, אבל השיר הזה מבטא בעיני היטב נקודת מבט מסוימת שצריך להכיר, גם אם אתה (באופן טבעי) לא מזדהה איתה.
אני לא בטוחה שאין גברים ש’מתאבדים’ על ניסיון לעצב את הגוף לפי המודל הגברי המקובל, כולל לקיחת סטרואידים או סתם ’בילוי’ של שעות בחדר כושר על מכשירי כושר והרמת משקולות. נכון שזה לא מוביל בדרך כלל לאנורקסיה, ונכון גם שאנורקסיה ’יושבת’ על בעיות אחרות שדימוי הגוף הוא רק מוצא להן, כמו פגיעה מינית בילדות, תחרותיות מוגזמת ועוד. ועדיין מאוד מפריע לי שבכמעט כל מחקר מתגלה שכשמונים(!) אחוז מהנשים לא מרוצות מהגוף שלהן. בכל אופן, אולי באמת הברביות לא אשמות (ולכן גם קניתי את הבובות). לא באופן ישיר, בכל אופן.
אהבתיאהבתי
ואגב, מכירה גברים שקרחת חירפנה אותם. כולל ניסיונות השתלה מגוחכים, או תספורת של חיסכון והלוואה שהם בטוחה שרק הם רואים. קבלו את הקרחת כמו גברים, ואל, אף פעם, אל תגדלו קווצת שיער ליד אוזן אחת ותמשכו אותה על הפדחת לכיוון השני
אהבתיאהבתי
הקורא <a target=_blank href="http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=414953">והבלוגר לשעבר בנימין נתניהו מוזמן לקחת לתשומת לבו.
אף על פי שהוא עושה את זה ממש טוב. לפעמים אני רואה את הצילומים שלו בחדשות וחושב לעצמי שלפחות דבר אחד הוא יודע לעשות כמו שצריך.
אהבתיאהבתי
תוסיף לזה גם את נשיא ארה"ב הנוכחי, טראמפ (האחרונים בכתבה <a target=_blank href="הזוhttp://www.pitria.com/funny-comb-overs">הזו</a>). גם הוא חובש על הראש תסרוקת הלוואה וחיסכון שנראית כמו פלדה יצוקה, ואף שערה לא זזה ממקומה. ולא, אני לא חושבת שביבי יודע לעשות את זה כמו שצריך. זה מגוחך כשהשביל שלך יורד עד מתחת לאוזן ושום תוספות שיער סגלגלות לא יעלימו את המלאכותיות שבעניין.
אהבתיאהבתי
כשהייתי ילדה, הייתה לי כמעט כל בובה שילדה יכלה לדמיין, חוץ מברבי. הברבי הייתה קו אדום שאמא שלי לא הייתה מוכנה לעבור עליו. מבחינתה זה היה סמל להרבה רע-גם מבחינות דתיות וגם מבחינות סטראוטיפיות.
ובקשר לשיער, יצא עכשיו סרט על הנסיכה מואהנה והיא מתולתלת. מעבר לזה, שיער מתולתל זה יפה (גם בתעשייה) פשוט צריך לדעת להתעסק איתו וללמוד את סוג השיער.
שיהיה שבוע מצויין 🙂
אהבתיאהבתי
יצא כבר הסרט של מואהנה? ראיתי את הדמויות שלה ושל האל השמן המקועקע בחנות, אבל ככל הידוע לי הסרט עוד לא יצא, והבובה שלה עוד לא על המדפים. מעניין מה הם יעשו עם השיער שלה כשהיא תהיה בובה, כי נראה שהיא אכן מסולסלת כראוי.
נראה לי שאמא שלך שייכת למחזורים שלי. אנחנו באמת פיתחנו מערכת יחסים של אהבה-שנאה לברבי, ומאוד מעניין אותי מה את תעשי כשאת תהיי אמא. ומה האחיות שלך עושות עם הילדות שלהן. האם גם הן ממשיכות להחרים את הסמל הזה?
שבוע מצויין גם לך, טוקסי 🙂
אהבתיאהבתי
הסרט עצמו עדיין לא יצא (הוא יוצא ב8.12) התכוונתי שיוצא סרט כזה שמציג את הנושא. אגב היוצרים של הסרט, התכוונו בדיוק לזה, להביא ייצוג לדמות שהיא מצד אחד נסיכה ומהצד השני שוברת מוסכמות. מאמינה שיצאו כמה סוגים של הבובה שלה, כי כשמעצבים בובה חושבים בדיוק על הנקודה הזו, שילדות ירצו לסרק אותה/לשחק לה בשיער ומאמינה ששיער סינטטי מתולתל פשוט יהרס בשנייה. מצד שני מקווה מאוד שדיסני לפחות ישמרו על האותנטיות. אני מאמינה שאנסה להמנע אבל בטח לא אצליח… אחותי לא נשואה, רק אחים שלי ובבתים שלהם לרוב בנושאים האלה, הגיסות יותר מחליטות ואז זה מאוד תלוי מאיזה בית הגיעו. מהסתכלות מהצד, מעדיפה את הילדות של האחייניות שגדלות עם פחות סטריאוטיפים.
אהבתיאהבתי
נראה מה תהיינה התגובות למואנה. אלזה ואנה עדיין שולטות ביד רמה בשוק, מכל הבחינות. בגדול אף פעם אי אפשר לדעת מראש מה יהיה הצלחה ומה לא ולמה. אשר להמנעות הטוטאלית – נדמה לי שזה לא רק בלתי אפשרי (כי חברות ובנות דוד) אלא גם גורם לפעמים להיפך המוחלט, כמו שאני חשקתי בבובות ברבי דווקא כי לא היו לי. ובעיני, כמה שיותר לחשוף את הילדים למגוון ולידיעה שהעולם רב גוני ויש ילדים בכל מיני צורות צבעים וגדלים יותר טוב. זוכרת את הסיסמה ההיא של איזו רשת בתי קפה משנות התשעים (נדמה לי שקראו לה אפרופו): ’מקום לאנשים כמוני’? אז בדיוק להיפך.
אהבתיאהבתי
באמת מעניין יהיה לראות. אגב הקפיצה של אנה ואלזה להתלהבות חסרת גבולות, הגיע בדילאי משמעותי לזמן היציאה של הסרט למסכים למרות היותן שלמות המראה (למרות שמבין השתיים שוב זכתה הבלונדינית באהדת הילדות ולא אחותה עם השיער החום). אפשר לראות גם את מולאן שהייתה קשה לעיכול ומסמלת שוני והייתה תקופה שגם סביבה הייתה התלהבות לא קטנה. אני מסכימה איתך ולא מסכימה במובנים מסויימים. אני מסכימה שצריך לחשוף ילדים לדברים ולהכיר להם את זה. כמו שאלי הביתה ההורים הכניסו בזמנו טלוויזיה כדי שלא נלך לשכנים אבל עם גבולות וכשהלכתי לחברות שיחקתי עם ברביות. מצד שני אני חושבת שלילד מותר להבין שדבר קיים ונמצא, אבל לא חובה שיהיה שלו ולא חובה שיהיה חלק מהתרבות שלו. כל עוד ההורה יודע להסביר למה זה לא נכנס הביתה או נכנס עם גבולות מסויימים אני חושבת שגם הילד מבין.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שבמקרה של אלזה ואנה זה בעיקר התפקיד שהן ממלאות, כי אלזה היא הגיבורה הראשית, ואנה גם עושה כמה שגיאות שגורמות לה לצאת לא טוב, כמו להתאהב בנבל (רואה? אני ממש מתמצאת. וזה למרות שלא ראיתי את הסרט אף פעם, אבל הקטנות משחזרות ממנו סצינות שלמות ).
כשאני הייתי קטנה ההורים שלי סרבו להכניס טלוויזיה הביתה. היא היתה סמל של כל מה שרע, וכך קרה שהייתי צריכה לשריין לי חברות עם טלוויזיה סביב תוכניות מסוימות שמאוד רציתי לראות (פולדרק אני זוכרת. היו עוד כמה, בעיקר סדרות בריטיות תקופתיות, כאלה שעוברת תקופה עד שהן מסתיימות). אגב, גם כיום אין לי טלוויזיה ובמיוחד קשה לי כשאני מגיעה למישהו הביתה והטלוויזיה דלוקה ברקע, מטרטרת לה כל הזמן. אלא שהיום אפשר לראות הכל דרך המחשב. אני מסכימה איתך בעניין ההורים והגבולות, וזו אולי ההגדרה של הורות: הצבת גבולות של מותר ואסור לילדים. רק צריך להזהר שזה יהיה באמת על דברים עקרוניים.
אהבתיאהבתי
הסיפור על הברבית באנג’י הצחיק אותי מאוד.
אבל אני רוצה להעלות שאלה בנוגע לעדי קיסר ולשאר חברי ערס פואטיקה. למה תמיד כשהם כותבים "אתם" הם מתכוונים לאליטה האשכנזית? האם מזרחים לא קוראים שירה? או שאולי השירה שלהם נכתבת במיוחד עבור אשכנזים?
אהבתיאהבתי
הסיפור על ברבי באנג’י הצחיק אותי מאד כבר אז, ועדיין מחייך אותי היום.
אשר לחברי ערס פואטיקה – אני לא יכולה כמובן לדבר בשמם. אני לא מתחברת לשירה שלהם מצד הקוריוז הפוליטי. השיר הספציפי הזה של עדי קיסר נגע בי, גם מצד התוכן גם מצד האמצעי. וזה מה ששירה צריכה לעשות, לא? אגב, שאלה: כמה לא אשכנזים נוכחים בערבי הקראת שירה של חברי התנועה?
אהבתיאהבתי
אני לא יודע מה שירה אמורה לעשות, אבל מה שזה לא יהיה, היא כנראה לא תוכל לעשות את זה אם אנשים לא ירגישו חיבור לכתוב.
מעולם לא הייתי בערב הקראת שירה שלהם, אז אני לא יודע. אני מקווה שיש עוד מזרחים בקהל מלבד חברי התנועה עצמם, אחרת אני לא יכול לראות בפועלם דבר מלבד פרובוקציה טיפשית שמשרתת את הממסד שהם כביכול יוצאים כנגדו.
סורי, אני יודע שזה אוף טופיק, אבל זה משהו שמפעם לפעם חוזר להטריד אותי.
אהבתיאהבתי
אגב, אם להיות און טופיק, באתרי הפורנו כבר מזמן יש ייצוג נכבד לגווני עור וסוגי גוף שונים. למעשה, המראה הקלאסי של הבלונדינית השדופה גדולת החזה כבר הפך לחזיון נדיר יחסית. אז יש תקווה.
אהבתיאהבתי
אתרי הפורנו מיועדים בעיקר לגברים, והבעיה היא בדימוי העצמי המשובש של הנשים. אבל יפה שמצאת משהו חיובי באתרי הפורנו
אהבתיאהבתי
האמת ממה שראיתי יש בובות של הנסיכה המתולתלת. . כנראה להרבה בנות שלושה סבתא מדהימה כמוך(:
כן לאט לאט שוברים את מוסכמויות החברה וממש רואים בסמליות של הקולנוע והטלוויזיה. משקל תמיד ריתק אותנו. אבל תראי גם זה משתנה, נשים כמו ביונסה שהיא רחוקה מלהיות רזה, לאט לאט תופסות יותר ויותר מקום…אז אני מניחה שאנחנו קרובים… חייבים להיות אופטימים לא?
שבוע טוב⚘
אהבתיאהבתי
הנסיכה המתולתלת = מרידה הג’ינג’ית? אולי גם מואנה הפולינזית. זהו, שהנכדות שלי לא מכירות. מבין 56 הסרטים של דיסני הן הרבה פחות מוכרות, וודאי לא משתתפות בכל מיני ’פורומים’ של נסיכות סוג אלפא. בואי נגיד שבכיתה של הנסיכות הן האאוטסיידריות, אלה שנבחרות אחרונות לקבוצות ה’שוות’…
אני מקווה שאת צודקת, ואופטימיות זו נקודת מבט אהובה עלי במיוחד. אולי באמת נגיע למצב שיותר ויותר נשים תאהבנה את עצמן כמו שהן. הלוואי. ושבוע מצוין גם לך
אהבתיאהבתי
בלתק.
מרידה לא רזה. וגם אין שום שירים בסרט הזה. זה סרט דיסני פיקסאר. תראי אותו הוא מגניב. "אמיצה".
הממ ובנסיך צפרדע (הנסיכה השחורה) יש מוסיקה מגניבה.
אהבתיאהבתי
הנכדות שלי עוד קטנות. אני עוד אראה איתן סרטים רבים, או לפחות אשמע מהן כשהן תראינה (לא בטוחה שיש לי סבלנות לראות את הסרטים עצמם). את מרידה הן לא מכירות (עדיין). אולי כדאי להכיר להן.
אהבתיאהבתי
לי היתה ברבית אחת או שתיים, במיוחד אהבתי להחליף לה בגדים. 🙂 לבנות שלי היו ברביות מעטות, ולגדולה ולחברה שלה היה משחק בו הן הורגות אותן בכל מיני צורות. החברה שלה היתה חצי אפרו אמריקאית, עם עינים כחולות ושיער שחור מקורזל, יפה, אתלטית ומיוחדת. הייתי שמחה אם הגדולה שלי היתה מוצאת לה חברה כזאת כאן, באותו ראש משוגע שלה. פעם היא ביקשה שאקנה לה ספרון על ברבי וקן ביום האהבה, וקניתי לה אבל כנראה ירדתי לא מעט על הספר. אני מצטערת על זה עכשיו, כי היא כל כך לא רומנטית ואולי היה לי חלק בזה… 😦
אני חושבת שיותר נזק אנחנו עושות לדימוי העצמי שלהן כשאנחנו מנסות לחנך אותן נגד הברביות למינהן. אם ילדה אוהבת בובה, צריך לתת לה לאהוב ולהנות מזה. כל השאר, יגיע בזמנו.
אהבתיאהבתי
לא בטוחה שחוסר הרומנטיות שלה נובע מהגישה שלך לספר של ברבי וקן, נדמה לי שזה בלתי תלוי בעליל, בוודאי בחברה שמאוד מדגישה את הפן הרומנטי ביחסי בני זוג (שזה חידוש בהיסטוריה, מן הסתם. פעם ההורים היו סוגרים עיסקה ומערכת היחסים שהיתה נוצרת בין בני הזוג נבנתה לאורך זמן ומתוך שיתוף פעולה בפרוייקט הזה שנקרא משפחה). ואני מסכימה עם הפיסקה האחרונה. זה לא תמיד נכון, ויש דברים שרצוי להמנע מהם לגמרי (סמים כבדים זו דוגמה), אבל לאסור ולהחרים ברביות בחברה שלנו זה רק להגדיל לגמרי את תפקידה וחשיבותה באופן חסר פרופורציות לבובה הזו. כל השאר אכן יגיע בזמנו.
אהבתיאהבתי
מעניין שזה עדיין נכון, גם בתקופה בה אנחנו בוחרים את בני הזוג שלנו בעצמנו:"מערכת היחסים שהיתה נוצרת בין בני הזוג נבנתה לאורך זמן ומתוך שיתוף פעולה בפרוייקט הזה שנקרא משפחה"
הרי מה שהיה שם בהתחלה השתנה לגמרי עם השנים. זה שאהבנו אחד את השני לא לימד אותנו להיות זוג, למדנו להיות זוג עם הזמן והדברים שקרו לנו ביחד. בדיוק כמו פעם, באיזו שהיא צורה.
מסכימה איתך לגמרי לגבי איסורים והחרמות. זה רק מגדיל את המוחרם.
אהבתיאהבתי
נכון. יש הבדל מאוד משמעותי בין ההתאהבות הראשונית והפרפרים ובין האהבה לטווח ארוך שמחליפה אותה. אני בכל זאת בעד לשמר קצת מן הפרפרים הללו, ככה מפעם לפעם. זה כיף
אהבתיאהבתי
נתפסתי דווקא להבדלים בינך ולבין בתך, ובין בתך לבנותיה ברצון לשחק עם בובות.
אני שואלת את עצמי אם הבובות הפכו נחשקות בגלל שלא היו עבורך ועבור נכדותייך.
אני כמו בתך, היו לי המוני בובות, לאו דווקא ברביות שהיו יקרות מידי, ולא שחקתי איתן אף פעם. פעם בכמה זמן הייתי מוציאה אותן מעריסת העץ הגדולה שהיו מונחות בתוכה, עורכת ומסדרת ומחזירה בחזרה.
אהבתיאהבתי
מן הסתם זה חלק מן הסיפור, הנדירות של הבובות. תמיד חושקים במה שאין. היא בעלת כושר שכנוע מדהים, הנכדה הגדולה שלי, תמיד יש לה תשובה לכל דבר, היא לא מקבלת אף פעם תשובה שלילית כסוף פסוק, וכשמציגים בפניה נימוקים כבדי משקל היא מיד מוצאת לכל נימוק כזה פתרון. כך שאין לי ספק שהיא בנתה את הבקשה שלה בתכנון מקדים, וידעה מה להגיד בדיוק כדי להשיג את רצונה. והצליח לה
אהבתיאהבתי
ניכר שאת אובייקטיבית לגמרי לגביה (כייף לקרוא אותך כותבת על הנכדים כולם)
אהבתיאהבתי
כי זה נכון. אובייקטיבית היא הכי הכי
אהבתיאהבתי
לא מזמן שמעתי שיש האזנה בבובות הברבי וזה מה שמצאתי על העניין ברשת
<a href=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4737506,00.htmlhttp://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4737506,00.html<br />בנוגע לתלתלים, לפני מספר ימים ראיתי אמא גאה בתסרוקת ביתה ממתינה בשער הגן, לידה עמדה ביתי שתלתליה אסופים ברישול לקוקו וההתנשאות הזו של החלקה המסודרת הצחיקה אותי מאוד. לי אגב היה שיער חלק מדי לטעמן של בנות כיתתי, שאף אמרו לי פעם שהשיער שלי אולי חלק אבל אי אפשר לאסוף אותו בעיפרון כי הוא ישר נופל. עוצמות הרגש בפרט כל כך חסר תוכן, מדהימות אותי בכל פעם מחדש.
אהבתיאהבתי
די, ברבי מרגלת אחרי הילדות? הבובות שקניתי לגמרי לא הייטק, ואני יכולה לנשום לרווחה.
זה לא פרט כל כך חסר תוכן, שיער. אחד החלקים היחידים של הגוף שניתן לעיצוב ובניגוד לעיצובים אחרים (נניח קעקועים) גם לא נשאר לתמיד כי השיער ממשיך לצמוח כל החיים. במילים אחרות זה אלמנט חשוב ביותר בתדמית שאנחנו משדרים, בזהות שלנו. השיער מגלה המון על האדם: אם הוא צבוע (ובאיזה צבע) או לא למשל, גזוז או פרוע, ג’ינג’י או שער שיבה. זה קצת כמו בגד – לובשים אותו והוא מעיד עליך המון. להיות גאה בו זה נפלא, אבל כמובן שצריך להזהר שלא ליפול למלכודות הללו של מה נחשב בעיני אחרים (שיער חלק או מ(ת/ס)ול(ת/ס)ל למשל). התעשייה למשל סביב השיער מטורפת, החל מסתם מוצרים כמו שמפו ומרכך, וכלה בהחלקות יפניות ואחרות. כשהייתי ילדה היו לי חברות שהיו אשכרה מגהצות את השיער, כמו בגד.
אהבתיאהבתי
המתיקות הזאת של הבקשה של נכדתך חיממה את לבי.
וחבל שלא מצאת להן ברבי מתולתלת – שחרחרה או ג’ינג’ית אבל היי – זו רק תחילתו של האוסף כמדומני
כשהייתי קטנה היו לי כמה בובות בגודל של תינוקת, חלקן ממש נראו כמו תינוקות (ביחוד אינדיאנית אחת מבוליביה) עגלגלות ושמנמנות. גם כשהגענו לארה"ב ולחברותי היו ברביות, לא הבנתי את המשיכה. הן לא דיברו אלי. בובה צריכה להיות משהו שאפשר לחבק, לישון איתו בלילה, להתכרבל איתו, ללכת עם שק על הגב (כמו האינדיאניות) או בעגלה…מעולם לא בא לי לסרק אותן או להלביש אותן…ובאמת יצאתי כזאת "לא אופנתית" לחלוטין. לבתי כמובן היו שפע של ברביות, וגם my little pony ואת הכל כמובן תרמנו לחברים ומשפחה…בינתיים יש לי נכדים בנים אז מכוניות, לגו וaction figures של גיבורי על
אהבתיאהבתי
כשכתבת שבובה צריכה להיות משהו שאפשר לחבק ולישון איתו בלילה חשבתי מיד על אוסף החיות הממולאות שלך שפעם צילמת והעלית לבלוג. איכשהו חיות ממולאות לא דיברו אלי אף פעם. אני מניחה שבובות (גם עבור בנים) ממלאות תפקידים שונים בתהליך החיברות של הילדים. אצלי זה היה בעיקר משחקי תפקידים, וכך זה גם אצל הבת והנכדות. אני חושבת שגם הבנים שלי שאכן שיחקו עם כל מיני דמויות פעולה, בטמן, אביר על סוס והרבה חיילי פליימוביל דמיינו סצינות שלמות וביימו אותם. בובה רכה מהסוג המתכרבל נועדה למלא תפקיד אחר, ואצלנו למשל היו כל מיני שמיכות כירבול לצורך הזה (נם נם קראנו לזה).
אהבתיאהבתי
בובות ממולאות, בובות פרווה, זה משהו שתמיד חלמתי עליו ולא היה לי. מעולם לא היה לי. הכי קרוב לזה היה דובי שאחי קיבל במתנה לברית או משהו, והוא היה שלו ואסור היה לי לשחק איתו. אחי בכלל שנא אותו, פחד ממנו, ואחרי כמה ניסיונות להרוג אותו (במקרר, בתנור) זרק אותו לפח של הבניין ונפטר ממנו. הבובות שסיפרתי עליהן היו בובות ממש, וכמובן שעיקר המשחק כלל משחקי כאילו ותפקידים. אבל היה מה להחזיק. היה מה לחבק. לא משהו שדוף ושברירי (ולא יפה בעיני) כמו ברבי. חכמוד אוהב ללכת לפחות עם דמות פעולה או מכונית כלשהי בכיס, אם לא יותר מאחת. פעם היה מנסה להחזיק את הכל בידיו הקטנות. היום מוכן שייכנסו לתיק – אחרי שכמעט איבד כמה.
אהבתיאהבתי
מעניינת הדינמיקה הזו של תשוקה למשהו שלא היה לך מעולם, ולאחיך היה אבל שנא. כל כך הרבה חוזר לדפוסים הראשוניים האלה, כמובן. היופי של ברבי כמובן לא היה קשור לחפץ בר חיבוק. מלכתחילה היא היתה מעין אייקון, כמו הצלמים הביתיים של פעם, סמל מין ונשיות, וגם אותם אף פעם לא חיבקו.
מתוק חכמוד. וגם צודק: מי יודע מתי פתאום המבוגרים הבלתי צפויים האלה יעצרו במקום משעמם והוא יצטרך לשעשע את עצמו? תמיד טוב שיהיה בתיק איזה צעצוע או כמה.
אהבתיאהבתי
תצחקי, אבל בעיקר שמחתי לשמוע על הצעצוע שהרמת ברחוב ושטפת וניכסת.
היום קוראים לזה ״דאמפסטר דייבינג״ והשבוע השגתי ככה שמלונת אדומה במידה די קטנה (הרעיון הוא להציע אותה למיכל). וגם סוודר (סגול!) אחד בשבילי. אנשים משאירים בכוונה במקומות ציבוריים.
אם כי ע״פ מקורות זרים, השכונה שלנו נגועה בפשפשים, ולכן ה״שטיפה״ של כל הדברים הללו תהיה חייבת לעבור בלפחות ששים מעלות.
אהבתיאהבתי
אולי זה משמר משהו מאוד ראשוני בהווייה שלנו, ההתרגשות שבמציאת מציאות (חוץ מהאידיאולוגיה הירוקה שמנחה את האנשים כיום). אני לא מתה על בגדים יד שניה, למרות שהיו שנים שכן אימצתי לי בגד אחד או שניים. משהו בתחושה שהבגד משמר חלק מן האישיות של הלובש (זה לא רציונאלי, אני יודעת), ודאי אם הלובש כבר לא בחיים.
אהבתיאהבתי
עד כמה שאני זוכרת בובות ברבי הן של חברת מטאל ולא של דיסני
ובשנה האחרונה הם התחילו להוציא בובות ברבי בעיצובים יותר נורמליים ופחות בלתי אפשריים
וגם בצבעי עור שונים וצבעי שיער
כשהייתי ילדה היו לי איזה 2-3 בובות ברבי
אבל זה לא היה הקטע שלי כל כך
בכל זאת הייתי טומבוי
לאחת מחברותי היה אוסף של ברביות וכמובן גם קן
והיה לה בית של ברבי, ומכונית ורודה של ברבי והמון בגדים ותלבושות להחליף להן
אהבתיאהבתי
נכון, הן מחברה שונה, אבל הקונספט של הבובות של דיסני בנוי לדעתי על הברבי. אותן פרופורציות, אותו שיער מתנפנף. אני זוכרת שכבר כשהבת שלי היתה צעירה כבר היו ברביות עם שיער שחור, אם כי שחורות ממש (בעור) אני לא זוכרת. בית בובות היה חלום ילדות שלי. כשגדלתי הכנתי אחד עם הבת שלי. זה היה פרוייקט משותף ומאוד מענג. עד היום שתינו מתות על דברים קטנים, מיניאטורות של חיות, חפצים, כלי אוכל.
אהבתיאהבתי
כתבת נפלא מניפה.
אהבתי שגם כסבתא את מנסה למלא את הבקשות החמודות של הנכדות אבל להעביר להן את המסר שהיופי הוא לא רק בחורה צנומה ובלונדינית (משימה לא קלה למען האמת. בנוגע למסרים מגדריים גם לי יש סיפור קטן – אני זוכרת שכילדה, אחד הבנים הסביר לי שאני לא יכולה לשחק עם המכונית הכחולה אלא רק עם הצהובה כי "כחול זה צבע של בנים").
ואני חושבת שהנכדות שלך זכו שיש להן סבתא שבאמת מקשיבה להן (טוב, הן עדיין קטנות אז עדיין לא מדובר במשהו יקר )
אהבתיאהבתי
היתה לי סבתא מופלאה, מיתולוגית, כך שאני יודעת בדיוק איך זה מהצד של הנכדה. עכשיו יש לי הזדמנות ל’שחק’ בתפקיד הסבתא, וזה אחלה
אהבתיאהבתי
זה כיף לשחק בבובות ולהלביש אותן, אני הייתי ממציאה להן בגדים בעצמי. לא יודעת מה יש בברבי הזו שמושך כל כך. כשהייתי נוסעת לחברה שלי, היינו לוקחות אותן איתנו.
אני שמחה שחזרת ואת כאן.
ואני מקווה שהגשם ישקה וירפא את האדמה הפגועה שלנו, ואותנו.
אהבתיאהבתי
איתך בתפילה לגשם. כולנו זקוקים לו.
אהבתיאהבתי
לא מבינה איך "דלגתי" על הפוסט שלך עד כֹּה…ברוכה השבה הבייתה !
לנכדתי בובת ברבי אבל הבובה ש’הולכת’ איתה למיטה בובה מגיל שנה השונה לחלוטין או דובי פרוותי .
הבקשה של הנכדה לגיטימית בעיני ולא אכנס לסוגיה שהעלו כאן בענייני "ברביות"
גם אני הבאתי לנכדתי מחו"ל לפני מספר שנים בובת ברבי במכונית וורודה ( שארזתי בתיק נפרד) כי ידעתי שתשמח וזה מה שחשוב !
אהבתיאהבתי
תודה. ואני חושבת שזו פריווילגיה של סבתות להביא לנכדות שלהם דברים מפנקים ולא לגמרי חינוכיים. את החינוך נשאיר להורים שלהם…
אהבתיאהבתי